פתיחת תיק תביעה והזמנה לדיון

  • א. תביעה תוגש רק למזכירות בית הדין[1]. אין לפנות לאחד מהדיינים בכל הקשור לתביעה בבית הדין.
  • ב. התובע יגיש כתב תביעה בו יפרט באופן כללי על מהות התביעה[2] וכן את הסעד אותו מבקש התובע לקבל מבית הדין. כתב התביעה יכיל את שמו המלא של התובע ושל הנתבע, כתובת, מספר טלפון בבית ונייד, כתובת דואר אלקטרוני וכן צילום תעודת זהות.
  • ג. התובע ישלם את אגרת בית הדין[3], ויחתום על שטר בוררות של בית הדין מיד עם פתיחת תיק התביעה.
  • ד. מזכירות בית הדין תקבע מספר סידורי לתיק[4] ותשלח לנתבע (בדואר רשום עם אישור מסירה[5] או בדואר אלקטרוני) את כתב התביעה[6] יחד עם כתב בוררות. הנתבע יצטרך במהלך 14 יום[7] להודיע לבית הדין האם הוא דן בבית הדין זה[8], או לחלופין לשלוח אישור בכתב על פתיחת תיק בבית דין אחר שם הוא יהיה מעוניין לדון[9]. על הנתבע ליידע את בית הדין בכתב על החלטתו.
  • ה. הנתבע יוכל להגיש כתב הגנה לבית הדין, אך הוא לא חייב לעשות זאת[10].
  • ו. נתבע שמסרב לחתום על שטר בוררות שבו כתוב שבסמכות הדיינים היא בין לדין ובין לפשר - נחשב לסירוב לעמוד בפני בית הדין על כל ההשלכות הנגזרות מכך[11].
  • ז. אם רק התובע הגיש כתב תביעה והנתבע לא הגיש כתב הגנה - הדיינים לא יקראו את כתב התביעה לפני הדיון.
  • ח. כל מסמך שיגיע מאחד הצדדים - יועבר גם לצד השני דרך דואר אלקטרוני[12].
  • ט. נתבע שלא ענה בפעם הראשונה לפניית בית הדין - יוזמן עוד פעמיים לדיון[13]. אך נתבע שמסרב לדון בבית דין לאחר הפנייה הראשונה - יינתן לתובע היתר מידי לפנות לבית המשפט[14]. החתם סופר (חו"מ סימן ג) הסביר: כאשר התובע נוטל רשות מהבית דין לתבוע - הבית משפט נחשב כשליח של בית הדין.
  • י. כאשר יש אומדנה ידועה שהנתבע לא יבוא לדיון בבית הדין (למשל תביעת חברות ביטוח) - התובע יכול באופן ישיר לפנות לבית המשפט גם ללא אישור מבית הדין[15].

 

הרכב בית הדין

  • א. בית הדין יישב בהרכב של שלושה דיינים[16]. יו"ר ההרכב יהיה אב בית הדין.
  • ב. אם שני הצדדים מעוניינים לדון בפני דיין יחיד - הם רשאים בכך[17]. אך יש לבצע קניין ולכתוב במפורש בפרוטוקול, שהצדדים הסכימו שעניינם ידון ע"י דיין יחידי.
  • ג. דיון מקדמי יכול להיעשות ע"י דיין יחידי[18].
  • ד. דיין יחידי יכול לתת צו עיקול[19].

 

מהלך הדיון בבית הדין

  • א. אב בית הדין יבדוק את תעודת הזהות בתחילת הדיון.
  • ב. לאחר חתימת הצדדים על שטר בוררות - יבוצע מעשה קניין בו כל צד יתחייב לקיים את הוראות בית הדין.
  • ג. הדיון בבית הדין מתחלק לשלושה: 1)- טענות. 2)- ראיות. 3)- פסק דין.
  • ד. טענות - התובע הוא הראשון שפותח וטוען את טענותיו[20], וכן את הסעדים אותם הוא מבקש מבית הדין. לאחר מכן הנתבע מציג את טענותיו, ולאחר מכן זמן תגובות.
  • ה. דיון ראיות - בית הדין יקבל עדויות, יתחקר עדים, יבחן את הסכמים חוזה וכו'. הדיינים בסופו של דבר יקבעו איזה משקל הם נותנים לכל ראייה.
  • ו. הדיינים ישמעו את טענות הצדדים רק במעמד שני הצדדים[21].
  • ז. מזכיר בית הדין (ספרא דדיינא) יכתוב בפרוטוקול את דברי הצדדים והדיינים[22].
  • ח. על כל מי מהצדדים המדבר בפני בית הדין לעמוד על רגליו[23]. מי שעומד - מדבר, מי שלא עומד - לא מדבר. היה ואחד הצדדים מתקשה לעמוד על רגליו בגלל בעיה בריאותית - גם הצד השני לא יעמוד.
  • ט. הצדדים יפתחו ויציגו את טענותיהם, רק לאחר מכן יוכלו עורכי הדין להוסיף ולהרחיב את הצד המשפטי[24].
  • י. במהלך הדיון, הדיין יקשיב לשני הצדדים בצורה שווה. הדיין לא יאמר רק לאחד מהצדדים לקצר את דבריו[25]. כמו כן היחס לשני הצדדים יהיה שווה[26].
  • יא. במהלך הדיון, הדיין לא יסייע לאחד מהצדדים[27], אא"כ יש קושי בניסוח. כל סיוע ייעשה לאחר שיקול דעת של הדיין[28].
  • יב. לקראת סיום הדיון - אב בית הדין יחזור על טענות הצדדים[29], זאת בכדי שהצדדים ידעו שהדיינים הבינו את טענותיהם, וכן לוודא שלא נפלה טעות בהבנת הדיינים[30].

 

פשרה בבית הדין

  • א. קיימת מצווה על הדיינים להציע לצדדים פשרה[31]. הצעת הפשרה יכולה להינתן עד לפסק הדין למרות שהדיינים יודעים להיכן הדין נוטה.
  • ב. הדיינים מצווים להתרחק מעשיית דין ללא פשרה[32].
  • ג. במקרים בהם הפסיקה ע"פ דין גורמת לבעיה מוסרית[33], ("שהרי לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה") - יש לעשות הכל בכדי להגיע לפשרה[34].
  • ד. במקרים בהם מעיקר הדין אחד הצדדים זוכה, ואין כל עוול מוסרי בכך שהוא זוכה בדין, הרי שעשיית הפשרה היא הגורמת לעוול מוסרי, כך שאין לעשות פשרה[35].
  • ה. כאשר יש ספק בהלכה לדיינים[36], או אם הפסק דין עלול לגרום לסכסוך בין הצדדים - יש לעשות פשרה ולהגיע לשלום[37].
  • ו. דיין שמזהה שיש רמאות בטענותיו של הנתבע - רשאי לעשות פשרה גם בעל כורחם של הצדדים, אך כאשר יש רמאות בטענתו של התובע - על הדיין להסתלק מהדין[38].
  • ז. בגלל חומרת השבועה[39] - היום בתי הדין לא משביעים[40], אלא הדיינים עורכים פשרה ומחייבים בשליש מסכום התביעה במקום חיוב השבועה[41].
  • ח. הפשרה לא יכולה להיות שרירותית[42], אלא כל פשרה צריכה להיות קרובה לדין, כלומר הדיין צריך לדעת את ההלכה, ורק לאחר מכן יוכל לעשות פשרה שקרובה לדין. במידה והפשרה לא קרובה לדין - הפשרה לא תקפה[43].
  • ט. בכדי שהפשרה תהיה תקפה - יש לבצע קניין[44]. היום הקניין נעשה בחתימה על שטר הבוררות ובקניין סודר שנעשה מיד לאחר החתימה.

 

סמכות הדיינים בפשרה

  • א. ניתן לפסוק על סמך שכנוע עמוק של הדיין באומדנה דמוכח[45], "על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן[46]".
  • ב. הדיין יכול לחייב ע"פ השיטות המחייבות בפסק דין ללא טענת קים לי[47].
  • ג. חיוב למזיק בגרמא ברשלנות עד כדי שני שליש מהנזק[48].

 

פסק הדין

  • א. הדיין לא יתחיל בכתיבת פסק הדין בטרם הדין ברור לו היטב[49].
  • ב. מיד לאחר שהדין ברור לדיין - עליו לכתוב את פסק הדין ללא דיחוי[50].
  • ג. על הדיינים לכתוב נימוקים לפסק הדין[51].
  • ד. פסק הדין יכלול את הדברים הבאים: 1)- כתיבת הרקע והעובדות המוסכמות. 2)- תמצית הטענות התובע והנתבע. 3)- נושאי הדיון. 4)- דיון, נימוקים והכרעה.
  • ה. הדיינים יחתמו על פסק הדין[52]. וכן יש לכתוב בפסק דין את תאריך מתן הפסק דין[53].
  • ו. חיוב בתשלום יחול בתוך שלושים יום מהתאריך הכתוב על פסק הדין[54].
  • ז. רשאי החייב בתשלומים לבקש מבית הדין פריסת תשלומים[55].

 

 

[1] תקנות הדיון תקנה כה: "כל תביעה תוגש ע"י מסירת כתב תביעה למזכירות בית דין".

[2] תקנות הדיון תקנה כו: על התובע לכתוב בכתב התביעה את העובדות המשמשות יסוד לתביעה. תקנה זו היא על פי דברי הש"ך בסימן יא ס"ק א.

[3] ש"ך חושן משפט סימן יא בס"ק ב.

[4] תקנון הדיון תקנה לו 1.

[5] תקנות הדיון תקנה לט.

[6] הריטב"א (מסכת מועד קטן דף טז עמוד א) כתב: "שצריך שיאמר לבעל דין שיהא מזומן לדין עם פלוני, ולא שיאמר לו השליח היה מזומן לדין, (בלי לציין מי התובע), והטעם: כדי שידע מי תובעו בדין, ויזכר אם יש לעשות לו כלום ויפייסנו, וגם שיתן אל לבו מה שישיב לו בדין".

[7] הרמ"א בסימן טז סעיף ב כתב: "ואם הנתבע מבקש זמן כדי להשיב על טענות התובע, אם נראה לב"ד שאינו אלא דחייה - אין נותנין לו זמן, וצריך להשיב מיד. אבל אם נראה לב"ד שצריך זמן כדי לחשוב ולשום לבו על דברים שבינו לבינו - נותנין לו זמן כפי הצורך".

[8] הרמ"א בסימן יא סעיף א כתב: "מי שלא יוכל לבא לבית דין... - יש להודיע לבית דין ולשום התנצלותו ולבקש זמן אחר".

[9] דין מהרי"ק (שורש א) שיש ללכת אחר הנתבע. וכך פסק הרמ"א בסימן יד סעיף א.

[10] סמ"ע סימן יג ס"ק יב.

[11] ציץ אליעזר (חלק ז סימן מח פרק ח ס"ק ט): "ונראה כי דרישה כזאת כמוה כסירוב לעמוד לפני ביה"ד לדין, ושני נימוקים לכך: א)- מכיון שנפסק בחו"מ סי' י"ב שכח הדיין הוא לעשות דין כעין הפשרה, וגם לוותר חוץ מן הדין כדי להשקיט ממריבות, הכל לפי הצורך כיעו"ש - א"כ אין ביכלת הבעל דין לדרוש מהבי"ד שיתנהג אחרת מכפי הכח הנתון בידו לפי דין השו"ע"

"...ולכן בעל דין המסרב לסמוך בזה על שיקול דעת ביה"ד והכרעתו, שאיך שלא יוציא פסק הדין, ברור שיסודותיו מבוססים על דיני השו"ע - הר"ז נחשב כמסרב לגמרי להתדיין לפני ביה"ד. וממילא כשהתובע דורש בכזאת אין חיוב לביה"ד להזדקק לזה".

"ב)- בהיות ומנהג מקובל הוא בכל בתי הדין בארץ, שמחתימים את הצדדים על שטר בוררות, שכתוב בו הן לדין והן לפשר, לאו כמיניה של בע"ד לדרוש שינהגו אחרת לגבי דידיה.

[12] הסמ"ע בסימן טז ס"ק טז כתב: "על שהיה מנהגם ליתן הטפסת שטר לכל בעל דין שביקש אותו... וכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל התובע אמרו בגמ' [ב"ב קס"ח ע"א] דיש קפידא, דהתם אדם פקח ובעל תחבולות מתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורואה אותן בכל שעה, מחפש תחבולותיו לשנות הידוע ולבטל את דברי אמת של חבירו ולהטעים שקר שלו, משא"כ בהטפסת השטר כו', הילכך החזק במנהגך ואל תרף, כי מנהג הגון וצדק הוא, עכ"ל. ובריש התשובה נמי כתב שם שמנהג פשוט הוא בכל דייני אשכנז לתת לנתבע הטפסת השטר אולי ימצא בו זיוף כו', ע"ש. והנה מדהשואל כתב לו שמנהגן היה ליתן הטפסה לכל נתבע, והרא"ש השיב לו שכן הוא מנהג אשכנז ושמנהג הגון וצדק הוא, ולא חילק לכתוב דהיינו דוקא בטוען טענת מזויף, ועוד, דמשמע שם שבא לדחות תשובת רשב"א דכתב דאין ליתן הטפסה, ולא כתב שהרשב"א איירי באינו טוען טענת מזויף, מכל זה נשמע דלהרא"ש ולמנהג אשכנז אין חילוק, אלא בכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכות לטענתו מתוך השטר, שנותנין לו".

[13] האורים סימן יא בס"ק ד וכן הנתיבות (חידושים סימן יא) בס"ק ד כתבו: יש להזמין את הנתבע שלוש פעמים. אך ה"ר צבי הירש קאלישר בספרו מאזנים למשפט (סימן יא בסעיף א) כתב: זימון שלוש פעמים נועד רק לצורך נידוי.

[14] שולחן ערוך סימן כו סעיף ב.

[15] כסף הקדשים על השולחן ערוך סימן כו סעיף ב.

[16] שולחן ערוך סימן ג סעיף א.

[17] שולחן ערוך סימן ג סעיף ב.

[18] תקנות הדיון תקנה ד 2.

[19] מהרש"ך (חלק ג סימן נח).

[20] בתקנות הדיון (תקנה ע) נקבע סדר הטענות בכתב, הראשון לסיכום הוא התובע ואחריו מסכם הנתבע. ביה"ד רשאי לפי ראות עיניו להרשות לתובע לענות בנקודה מסוימת או בנקודות מסוימות לסיכום של הנתבע.

[21] השולחן ערוך סימן יז סעיף ה כתב: "אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו".

[22] השולחן ערוך בסימן יג סעיף ג כתב: "ישמעו טענותיהם מפיהם, ויצוו לסופר לכתבם". וכך כתב הרמ"א בסימן פ סעיף ב: "וי"א דהבית דין יכתבו הטענות, כדי שלא יוכלו לחזור ולטעון". בתקנות הדיון (תקנה סו) הוסיפו: יש לכתוב בפרוטוקול גם את דברי העדים.

[23] הש"ך בסימן יז ס"ק ז כתב בשם הב"ח (סעיף ה): "העדים והבעלי דין בעצמם כל מי שנגע יראת אלהים בלבבו ועמדו אבותיו על הר סיני יחושו לכבוד התורה והמצוה לקיים מצות ועמדו שני האנשים וגומר [דברים י"ט י"ז], וראוי להם להשיב לדיינים ואנחנו נעמוד לפני ה' ולפניכם כי המשפט לאלהים הוא".

[24] תומים בסימן קכד ס"ק א.

[25] בשולחן ערוך סימן יז סעיף א מובא: "בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו), איזהו צדק המשפט? זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו: קצר דברך. ולא יסבירו פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות".

[26] אור החיים (דברים פרק א פסוק טז) כתב: "שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם, ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך השמיעה שוה ביניהם, והוא אומרו שמוע - פי' דרך השמיעה תהיה בין אחיכם, אם אתה תשא עיניך - תשא לשניהם, ואם תשפיל - תשפיל לשניהם... ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי ה"ה הרב ר' משה בירדוגו זלה"ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עיקר ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה א' מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו שמוע בין אחיכם שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם ובזה ושפטתם צדק".

[27] שולחן ערוך סימן יז סעיף ח: "לא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין".

[28] שולחן ערוך סימן יז סעיף ט: "ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים, או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות - הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם (משלי לא, ח); וצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים".

[29] השולחן ערוך בסימן יז סעיף ז כתב: "צריך הדיין לשמוע דברי הבעלי דינים ולשנות אותם, שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת בני החי וגו' (מלכים - א ג, כג), ומצדיק הדין בלבו, ואחר כך חותכו".

[30] סמ"ע בסימן יז ס"ק טו.

[31] שולחן ערוך סימן יב סעיף ב: "מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה".

[32] שולחן ערוך סימן יב סעיף כ: "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה".

[33] הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט (חושן משפט סימן א): "שאם יראו שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין, שאז כיון שיש בידם לעשות פשרה - יש מצוה דצדק צדק תרדוף בין לדין בין לפשרה".

[34] כדברי הסמ"ע בסימן יב ס"ק ו, שיש מצווה על הדיינים לשכנע את הבעלי דין, שיעשו פשרה: "לפי מאי דקיי"ל, דמצוה בפשרה - צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם, ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה".

[35] ה"ר צבי הירש קאלישר בספרו מאזנים למשפט (סימן יב ס"ק ג).

[36] השולחן ערוך בסימן יב סעיף ה כתב: "יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר".

[37] הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט (חושן משפט סימן א).

[38] הנתיבות בס"ק ו כתב בשם האורים בס"ק ז.

[39] השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנו סעיף א) הזהיר: "ויזהר מלישבע, אפי' באמת, שאלף עיירות היו לינאי המלך, וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם".

[40] כך כתב רש"י (מסכת שבועות דף לח: ד"ה בספר תורה): "ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא, לפי שענשה גדול, ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, והא אמרן ארור בו שבועה".

[41] וכך מבואר בדברי התוספות (מסכת סנהדרין דף ו: ד"ה נגמר): "ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה - שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש שבועה". כלומר, אם אחד מהצדדים חייב שבועה - ניתן לפשר במקום חיוב השבועה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן יב סעיף ב: "ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם - רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה".

בשו"ת אבן יקרה (ח"א חו"מ סי' ו) מובא: נהוג לעשות פשרה ובמקום לחייב שבועה יש להפחית שליש מהסכום, לכן אם הוא מאלו שנשבעים ונוטלים - במקום שבועה הוא יפסיד שליש ויגבה רק שני שליש מהסכום, ואם הוא מאלו שנשבעים ונפטרים - ישלם שליש במקום השבועה.

[42] במסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב מובא: "דייני דחצצתא הכי דייני". הרשב"ם ביאר: "דייני דחצצתא - דייני פשרה שאין בקיאין בדין, וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה, כדין ממון המוטל בספק".

[43] כך כתב הרדב"ז (חלק ד סימן קסד): "שפשרה זו איננה קרובה לדין כלל... ונמצא שהרחיק החכם המפשר את הפשרה כמטחוי קשת לאידך גיסא".

[44] שולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ז.

[45] הפתחי תשובה (סימן טו ס"ק ט) כתב: היום הבתי דין נהגו לדון באומדנא דמוכח, וכך כתב השבות יעקב (חלק ג סימן קמב): "ואדרבא נ"ל דעכשיו יותר יש לדון ע"פ האומד והיורש, דהרי הסכמת האחרונים, דהאידנא לית דידע למידן דין תורה, אפילו בימי אמוראים מצינו כן בירושלמי, מכ"ש האידנא אם הראשונים כפתחו של אולם וכו', רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמץ כחו לדין דין אמת, ואם רואה שהדין מרומה - יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך השבועה על המשלח. וי"ל ג"כ לא מרע לנפשו ובודאי הציר הלז אומר אמת וע"פ אומד הלז תוכל לדין, רק שיהא כוונתו לשם שמים להוציא הדין לאמיתו, ולהציל עושק מיד עושקו. ע"ז נאמר ויראת מאלהיך".

[46] רמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כד בהלכה א). אומנם, בהלכה ב ברמב"ם, מובאת הסתייגות ביכולת לדון היום על סמך אומדנא: "כל אלו הדברים הן עיקר הדין, אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים, ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה - הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה. אך כאשר דנים בפשרה - ניתן לדון באומדנה ובשכנוע פנימי.

[47] בשו"ת מהרי"ף (סימן סא) מובא: "ותמהתי שכל ימי הייתי סבור שמצרים אינן דנין בקים ליה אלא על פי התורה, שנאמר אחרי רבים להטות, או על פי רב במקום שזהו דין התורה שניתנה מהר סיני... "ומורי ורבי תמה: שמעולם פה נא אמון לא נשמע דין זה דקים לי לפני רבותיו... ובאותן הימים נתברר לנו מפי מגידי אמת, שבשנים קדמוניות שבעיר צפת תוב"ב הסכימו כל הרבנים שהיו בתוכה והחרימו חרם חמור שלא ידין שום דיין על פי קים לי אלא הדין יפסק על פי התורה אחרי רבים או על פי מרי דאתרא. ועתה מקרוב כמו ארבע או חמש שנים עבר עלינו חכם מא"י תוב"ב והייתי מדבר עמו ונתגלגלו הדברים ונזכר ענין דקים לי אמר לי החכם הזה אני ראיתי בצפת הסכמה כתובה מימי רבינו יוסף קארו זלה"ה בהסכמת כל הרבנים שהיו שם וכולם חתומים בה שאין שום דיין ידין בקים לי והחרימו על זה חרם חמור, אלא הדיין יפסוק הדין על פי מרי דאתרא ובמקום שאין להם רב יפסוק הדין על פי גזרת התורת אחרי רבים להטות".

"ולע"ד נראה, שהדיין שהולך אחרי קים לי - לא די לו שבטל גזרת התורה, אלא דרכו אינה בטוחה מהסכנה, אלא כל ימיו הולך בדרך מסוכן, ושבח לאל יתברך והודאה לשמו הגדול אנן אית לן רב שנסמוך עליו, ודרכנו בטוחה מכל סכנה, וסלולה ומסוקלת מכל אבן מכשול, הלא הוא רבינו הגדול רבן של כל ישראל מוהר"י קארו זלה"ה".

"ומקובלני מזקני גאוני מצרים, שהרמב"ם קבלוהו כל גלילות המערב לרב וארץ מצרים וארץ ישראל וארם נהרים וארם צובא ופרס עד סוף תימן. והנה מר רואה בהרבה מקומות בבית יוסף בחו"מ שכתב מרן: וכבר נהגו לפסוק הלכה כהרמב"ם. נמצא דאין לנו אלא דברי מרן, והם המה דברי הרמב"ם, שהוא מסכים לדבריו. וכ"ש עתה שכל גלילות ישראל כבר קיבלו עליהם דברי מרן אין לזוז מהם".

[48] הגרז"נ גולדברג (מאמר "שבחי הפשרה" בספר משפטי-ארץ חלק א עמוד 82) כתב: "בדברים שחייבים עליהם בדיני שמים ופטור מדיני אדם, כגון גרמא בנזיקין... שבכל אלו הדין הוא שחייב בידי שמים, שבזה נראה שהפשרה היא בעצם תשלום על מחילת התובע, כדי שלא ייענש הנתבע בידי שמים".

הגרז"נ לא חילק בין מזיק בגרמא ברשלנות לבין מזיק בגמא בשוגג, אך נראה שיש לחלק כך ולהבחין בין גרמא בשוגג הקרוב לאונס שפטור ובין גרמא ברשלנות שחייב לשלם מדין פשרה סכום מסוים למשל שני שליש מהנזק.

[49] שולחן ערוך סימן י סעיף א: "צריך הדיין להיות מתון בדין, שלא יפסקנו עד שיחמיצנו וישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש. והגס לבו בהוראה וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש - הרי זה שוטה, רשע וגס רוח".

[50] שולחן ערוך סימן יז סעיף יא: "צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו. שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מהבעלי הדינים - הרי זה בכלל לא תעשו עול".

[51] מעיקר הדין אין חובה לנמק את הפסק דין, אא"כ אחד הצדדים מעוניין לברר את הפסק דין בבית דין הגדול, (כמבואר בשולחן ערוך סימן יד סעיף א), או אם יש חשד כנגד הפסק דין של הדיין, כמבואר במסכת בבא מציעא דף סט עמוד א. הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ה סימן מה) כתב: "בכי האי גוונא שיש פתחון פה לחשוד הדיין - צריך להודיעו טעם הדין, משום והייתם נקיים מה' ומישראל". האור זרוע (סימן יג) הוסיף: "ומ"מ נכון הוא לכל ירא שמים לכתוב מאיזה טעם דן".

חתם סופר (חושן משפט סימן יב) כתב: "דוקא אם שם מחסום לפיו מחמת יראת הדיין וכבודו - אז נכון הדבר לפרש הטעם מעצמו, להוציא עצמו מהחשד. אבל לא נגד המערערים והנוקפים". כלומר במקרה רגיל שהצדדים מכבדים את פסק הדין - יש להוציא פסק דין מנומק, אך אם אחד הצדדים מערער בחוסר דרך ארץ - "לא יודיעהו טעמו ולא ישיבהו כלל".

בית דין הגדול (בהרכב הגרי"ש אלישיב, הגר"ב זולטי והגר"מ אליהו) לא הסתפקו גם בדיעבד בפסק דין לא מנומק, ובקשו מהבית דין האזורי שינמק את פסק הדין, כך מובא בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד צז): "בערעור הנ"ל טרם ניתן פסק - דין, הואיל ובית דין זה החליט ביום כא באדר תשל"א, לפנות לביה"ד האזורי ע"מ לנמק את פסק דינו, נשוא הערעור. עד היום לא קיבלנו מביה"ד הנ"ל נימוקים לפס"ד הנ"ל".

בתקנות הדיון (תקנות קיד-קטז) מובא: "כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט - צריכה להיות כתובה ומנומקת ... כל פסק דין צריך להכיל, מלבד ההחלטה בנושא המשפט, גם סיכום תמציתי של טענות הצדדים, קביעת העובדות החשובות, נימוקי ההחלטה. בהסכמת שני הצדדים ואחרי שויתרו על זכות הערעור, רשאי בית הדין להוציא פסק, מבלי לפרש מאיזה טעם דן".

[52] לפי חוק הבוררות סעיף 20, פסק הבוררות יהיה תקף רק אם חתומים עליו הבוררים. בתי המשפט יפסלו פסק דין ללא חתימת הדיינים.

[53] חזון איש (אבן העזר הלכות גיטין סימן קא בס"ק כא). צריך לציין, ע"פ חוק הבוררות סעיף 27 א, ניתן לערער על פסק הבורר עד 45 יום מיום מתן פסק הדין.

[54] שולחן ערוך חושן משפט סימן טז סעיף א.

[55] שולחן ערוך סימן צז סעיף כג.