תוכן העניינים

סימן עז 4

בעל מורד. 4

האם בעל מורד יורש את אשתו 5

האם בעל מורד אוכל פירות. 5

מורדת: א)- דין משנתינו ודין רבותינו 8

מורדת: ב)- תקנת יב' חודש. 11

מורדת: ג)- דינא דמתיבתא. 16

אישה הטוענת כלפי בעלה "מאיס עלי". 20

בעל הטוען שאשתו מאוסה עליו 24

הוצאת ממון מהבעל באומרת מאיס עלי 29

האם האישה יכולה למכור את נכסיה. 31

דין מזונות למורדת. 32

דין קבורה במורדת. 35

ירושת אישה מורדת. 35

לאחר חדר"ג - האם ממתינים יב' חודש למורדת. 36

שניהם מורדים. 37

סיכום דיני מורדת. 38

דברי המחבר והרמ"א. 42

 

הרב ישועה רטבי

סימן עז

סעיף א

בעל מורד[א]

המשנה במסכת כתובות דף סג עמוד א כותבת: "המורד על אשתו (לא מקיים מצוות עונה) - מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת. (הגמ' בדף סד עמוד ב הסבירה: יש פער בצער מניעת התשמיש בין הבעל לאישה, צער הבעל גדול יותר מצער האישה במניעת תשמיש, ולפיכך קונסים אותה בשבעה דינרים לשבוע, ואת הבעל המורד קונסים רק בשלושה דינרים[ב]). רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין". (דינר וחצי).

התוס' (ד"ה והאמר) כתבו: המשנה דיברה על אישה שמעוניינת להישאר עם בעלה, שיש להוסיף לה שלושה דינרים בשבוע. אך אם האישה מעוניינת בגט - כופים על הבעל לתת לה גט, שכן אין סברא לומר שיוסיפו לה כתובתה, והיא תהיה עגונה כל ימי חייה.

הרמב"ם (הלכות אישות פרק יד הלכה טו) כתב: בעל מורד, זהו בעל שאומר בעינא ליה ומצערנא ליה. דהיינו בעל שאינו מקיים מצוות עונה בגלל שנאה ונקמה. אך אם הבעל מעוניין לגרש את אשתו - אין הוא נחשב לבעל מורד, ואין מוסיפים לה כלום.

האם בעל מורד יורש את אשתו

הדרכי משה בסימן צ ס"ק ה כתב בשם השלטי גיבורים (דף כז: ס"ק ב): בעל המורד באשתו, אם היא מתה - אינו יורשה. הדרכי משה כתב: יתכן ודין זה הוא לדעת הרשב"ם (מס' ב"ב דף קמו: ד"ה מאן יהיב, מובא לקמן סימן צ סעיפים: א' ה') הסבור שברגע בו הבעל חושב לגרש את אשתו, אם מתה - אינו יורשה, למרות שבפועל טרם גרשה. אך לדעת הרא"ש (סימן טז), שהבעל יורש את אשתו עד הגירושין, ניתן לומר שאף כאן הבעל המורד יירש את אשתו.

אומנם יש לחלק בין בעל המעוניין לגרש את אשתו ונוהג עמה מנהגי אישות ע"פ ההלכה, בזה פסק הרא"ש, שאין הוא מפסיד את זכויותיו בנכסי אשתו עד לגירושין בפועל. אבל כאן מדובר במורד, בזה אף הרא"ש יודה כי אין הוא יורש את אשתו.

ריא"ז כתב בשם מז"ה[ג] התוס' רי"ד, (מובא בשלטי גיבורים מס' כתובות דף כב:): בעל שמרד באשתו, (או שהדיר את אשתו) - אינו יורשה במידה ואשתו מתה בעוד שהוא במרדו.

הרמ"א בסימן צ סעיף ה הביא את דברי השלטי גיבורים: "המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות - י"א דאם מתה אינו יורשה". (הגהות מרדכי פ' אע"פ).

האם בעל מורד אוכל פירות

בספר בית יעקב (אהע"ז סימן צ ס"ק ה) מובא: בעל מורד - אינו אוכל את פירות הנכסי מלוג של אשתו. (ובכ"ז הבעל חייב במזונותיה).

מדברי הר"ן (מס' כתובות דף כו:) משמע, שמורד זכאי לקבל מפירות הנכסי מלוג. אומנם הציץ אליעזר (חלק טז סימן מה) הסביר את דברי הר"ן, באופן בו גם הר"ן מסכים שאין לבעל המורד פירות.

כך כתב הציץ אליעזר: "אמנם הר"ן על הרי"ף על המשנה דוכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת כותב וז"ל: וגבי דידיה כי הוי מורד שמוסיפין לה ג' דינרין, לאו דיהבינן להו לה לאלתר ונימא דילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אלא מוסיפין לה על כתובתה קאמר, כלומר שנעשה חוב עליו כשאר סך הכתובה עכ"ל. ומשתמע מזה לכאורה דהא אילו הוינן נותנין לה זה לאלתר - ס"ל להר"ן דאזי היה הדין בזה דילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואע"פ שהוא מורד עליה".

"אבל יש לדחות ולומר, דכוונת הר"ן היא, דהיא הנותנת, דמשום כך לא יהבינן לה זה באמת לאלתר, מפני דמורד הוא, ולא מן הדין הוא לתת לזה דין נ"מ שילקח בהן קרקע והוא יאכל פירות. אי נמי י"ל דכוונת הר"ן היא, דאילו היינו נותנין לה לאלתר, אזי מיד שיחזור ממרידתו בה, היה הדין נותן שילקח בהן קרקע והוא יאכל פירות, מכיון שחזר ממרידתו בה, אבל מכיון שזה נעשה חוב עליו כשאר סך הכתובה, אזי אפילו אם יחזור ממרידתו - לא יהא לו בזה זכות פירות".

עוד כתב הציץ אליעזר (שם): "טעמא דתיקנו רבנן פירות לבעל, איתא בכתובות (דף פ) דהוא משום רווח ביתא. ומסביר רש"י ז"ל, דר"ל, שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה. ועפי"ז פוסק הרמב"ם (בפרק כ"ב מה' אישות ה"כ) שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרוויח בהוצאות הבית. ובחידושי המאירי בכתובות שם מסביר: "שלא תיקנו לו הפירות אלא ליטלם הוא ויהא הבית עומד בשפע והוא הנקרא רווח ביתא". ובשטמ"ק בשם רבינו יהונתן הכהן בכתובות שם כתוב בזה בלשון "רווח ביתא כלומר שיהו שניהם מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהן בכל יום ויום".

"וכל זה לא שייך להחיל על מורד שאין לבו נתון להיטיב לה, וברור שלא ישתדל עי"כ שתתפרנס יותר בכבוד או שהבית יהא עומד בשפע. ועל אחת כמה שזה לא יקום ולא יהיה במורד כזה העוזב את אשתו לאנחות ועובר לגור בתמידות בבית אחר עם אישה אחרת בלא חו"ק, כי מורד כזה לבו נתון להחריב את ביתו, ומחזר שביתו השני יהא עומד בשפע. דמים גנובים ימתקו. ורבינו יהונתן הרי מדגיש לכתוב שהמגמה היא כדי "שיהו שניהם מתפרנסים בכבוד יחד מן הפירות". ומגמה כזאת ממורד כזה ממנו והלאה".

"...וא"כ לפי"ז בנידוננו, שהמדובר בסוג מורד כזה שבגד באשת נעוריו, ועבר לגור במקו"א ולחיות בתמידות עם אישה אחרת באיסור - מן הדין הוא שאין לו זכות בפירות מנכסי מלוג של אשתו החוקית. והבעל הזה בעצמו גילה את דעתו בטענותיו בביה"ד, שאין לו כל מגמה לרווח ביתא או להטיב לה, ועל אחת כמה לא שיהיו שניהם מתפרנסים בכבוד, אלא כל מטרתו בתביעתו את זכות מעשה ידיה והפירות היא כדי שעי"כ יקזזו לו או יפטרוהו לגמרי מחיובו במזונותיה, והיינו שיהא לו ממילא עי"כ רווח ביתא עם האישה הבלתי חוקית שלו. וא"כ אין זה רווח ביתא אלא "רועץ ביתא", שמבלעדי כן לא יוכל לעמוד בפרנסת שניהם ויאלץ לציית ולחזור לשלום בית עם אשתו. ואו אז יפסק ביתם מלהיות "בית מלא זבחי ריב", ויבוא הרווח ביתא".

אומנם בפסקי דין רבניים (חלק א עמ' 239) תלו את דין אכילת פירות בדין ירושת בעל מורד. ומכיוון שרוב הפוסקים חלוקים על הרשב"ם וסבורים שבעל מורד - יורש את אשתו, ממילא יש לומר שכך יהיה הדין גם בדין בעל מורד שיוכל לאכול את פירות הנכסי מלוג של אשתו.

וכן נראה שפסקו בפד"ר (חלק יא עמ' 95): יש מחלוקת בין הפוסקים, האם בעל מורד אוכל פירות, כך שבמידה והבעל מוחזק - יוכל לומר קים לי כשיטות הסבורות שבעל מורד אוכל פירות.

וכן מובא בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד רצ): "לדעת בית יעקב, חייב הבעל במזונות האישה, אף שדינו כמורד אשר מפסיד הזכויות שזוכה באשה עם קשר הנישואין, אך אם האישה עובדת ומרוויחה, אינו מפסיד הזכות במעשה ידיה, מאחר שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות, הרי כל עוד שהחובה עליו לפרנסה, הרי ממילא החובה עליה לתת לו את מעשה ידיה, וחובת המזונות וזכות במעשה ידיה חופפות גם כשהוא מורד". (ראה פד"ר חלק ג עמוד שיג).

סעיפים: ב-ג

מורדת: א)- דין משנתינו ודין רבותינו

המשנה במסכת כתובות דף סג עמוד א כותבת: "המורדת על בעלה, (אישה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות) - פוחתין לה כתובתה שבעה דינרים".

הר"ן (דף כו.) הביא מחלוקת ממה פוחתים לה: הרמב"ן כתב שפוחתים לה מכתובתה ומנכסי מלוג. הרמב"ם (הלכות אישות פרק יד הלכה ח) כתב פוחתים לה רק מכתובתה.

הגמ' בדף סג עמוד ב הביאה את דין רבותינו גבי מורדת: "גופא: המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת. רבי יהודה אומר: שבעה טרפעיקין. רבותינו חזרו ונמנו, (במקום להשהות את המורדת, ולהפחית בכל שבוע מעט מכתובתה - החליטו רבותינו, שהיא תפסיד את כל כתובתה בבת אחת לאחר ארבע שבתות), שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו". (בכל שבת מכריזים: 'פלונית מרדה בבעלה', וכך היא תתבייש ותחזור בה).

"ושולחין לה ב"ד: הוי יודעת, שאפי' כתובתיך מאה מנה - הפסדת. (הב"ד מתרים בה, שאם לאחר ארבע שבתות עדיין היא תמשיך למרוד - תפסיד את כל כתובתה). אחת לי ארוסה, (מורדת ארוסה שאינה רוצה להינשא), ונשואה, אפילו נדה, (האומרת לו שלא תרצה לשמש לכשיטהרו), אפי' חולה (שמורדת), ואפי' שומרת יבם". (שלא רוצה להתייבם).

"אמר ליה ר' חייא בר יוסף לשמואל: נדה בת תשמיש היא? (מדוע היא מורדת, ממילא היא אינה יכולה לשמש)? אמר ליה: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו".

"אמר רמי בר חמא: אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. (ההכרזה שהאישה מורדת, אינה נעשית ברשות הרבים, אלא רק בבתי כנסיות. הכרזה זו מספיקה בכדי לביישה). אמר רבא: דיקא נמי, דקתני: ארבע שבתות זו אחר זו. (מכך שההכרזה נעשית דווקא בשבת ולא ביום חול, אנו רואים שעיקר ההכרזה צריכה להיות בבתי כנסיות, שם הציבור נמצא). ש"מ".

"אמר רמי בר חמא: פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה". (ארבע פעמים מכריזים על האישה שהיא מורדת, בארבע שבתות. מעבר לכך, פעמיים הב"ד שולחים לה התראה שהיא עלולה להפסיד את כל כתובתה, ההתראה הראשונה נשלחת לה לפני ההכרזה בשבת הראשונה, ופעם שנייה הב"ד מתרים בה, בסוף השבת הרביעית בסיום ההכרזות. אך לדעת רבנו יונה, יש שמונה התראות, שתי התראות בכל שבת, התראה אחת לפני ההכרזה והתראה שנייה לאחר ההכרזה).

"דרש רב נחמן בר רב חסדא: הלכה כרבותינו". (אין הלכה כדין המשנה שמשהים את האישה ומורידים לה מעט מעט מכתובתה, אלא הלכה כרבותינו, שלאחר ארבע שבתות היא מפסידה את כל כתובתה).

"אמר רבא: האי בורכא! (רב נחמן לא פסק כהוגן). אמר ליה רב נחמן בר יצחק: מאי בורכתיה? אנא אמריתה ניהליה, ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה, ומנו? רבי יוסי בר' חנינא". (רב נחמן בר יצחק אמר לרבא שזהו פסק הגון, פסק זה רב נחמן בר יצחק מסרו לרב נחמן בר רב חסדא בשם אדם גדול, דהיינו רבי יוסי ברבי חנינא).

"ואיהו (רבא) כמאן סבר? כי הא דאתמר רבא אמר רב ששת, הלכה: נמלכין בה". (ההלכה היא כשיטת משנתנו, שמשהים את המורדת במשך הרבה זמן, וכל פעם מורידים רק מעט מכתובתה, זאת בכדי להרוויח זמן שיוכלו לשכנע את האישה לחדול ממרדה. אומנם לשיטת רבותינו, מיד לאחר ארבע שבתות האישה תפסיד את כל כתובתה, ולא יהיה מה שיעצור ביד הבעל מלגרשה, משא"כ לשיטת משנתנו, שהיא מפסידה את כל כתובתה רק לאחר הרבה זמן).

"רב הונא בר יהודה אמר רב ששת, הלכה: אין נמלכין בה". (הלכה כרבותינו, שלא משהין את המורדת, אלא היא מפסידה את כתובתה מיד לאחר ארבע שבתות).

שיטת רש"י - יש מחלוקת בין משנתינו לבין רבותינו, וכן יש מחלוקת בין האמוראים האם לפסוק את דין רבותינו. רב נחמן בר רב חסדא פסק הלכה כרבותינו, כך שכל הכתובה בפעם אחת יורדת לאחר ארבע שבועות, ולא כפי הדין המובא במשנתנו שהכתובה יורדת כל שבוע שבעה דינרים. אומנם רבא פסק שנותנים למורדת את הדין המובא במשנתנו.

שאלת הגמ': "ואיהו כמאן סבר", פירושה: רבא כמו מי סובר? הגמ' ענתה: רבא סבור כמ"ד שנמלכין בה, דהיינו דין משנתנו, שבתוך הזמן שהכתובה יורדת, נמלכים בה לפייסה אולי תחזור בה, ולכן לא מורידים את כל סכום הכתובה בבת אחת.

שיטת תוס' (ד"ה ואינהו) - האמוראים בגמ' קבלו את דברי רבותינו, ונחלקו האם לפסוק גם כרמי בר חמא שצריך להתרות פעמיים. רב נחמן בר רב חסדא פסק הלכה כרבותינו בלבד, שרק פעם אחת מתרין בה, אך רבא פסק כרבותינו וכרמי בר חמא שפעמיים מתרים בה. שאלת הגמ': "ואינהו"[ד] - עולה על רבא ורמי בר חמא, הסבורים שיש להימלך בה גם קודם הכרזה וגם לאחר ההכרזה, ולא רק לאחר הכרזה.

נחלקו הראשונים, כמה פעמים בתוך הארבע שבועות צריך להכריז: לדעת הרמב"ם (שם הלכה ט) - בכל יום. אך לדעת רש"י, התוס' (ד"ה דיקא) והר"ן (דף כו:) - פעם בשבוע, בשבת. המחבר פסק כדברי הרמב"ם, שמכריז בכל יום. הרמ"א הביא בשם י"א את שיטת רש"י והתוס', שמכריזין רק בשבת.

הגמ' הגדירה איזו אישה נחשבת למורדת: "היכי דמיא מורדת? אמר אמימר: דאמרה 'בעינא ליה ומצערנא ליה', (אישה מורדת זו אישה שמעוניינת להישאר נשואה עם בעלה, אבל היא מעוניינת לצער אותו מתשמיש בגלל מריבה שהייתה בניהם), אבל אמרה 'מאיס עלי' - לא כייפינן לה". (אישה הטוענת שבעלה מאוס עליה והיא מוכנה להתגרש ללא כתובה - אין היא נחשבת למורדת, ולפיכך לא כופים עליה שתישאר עם בעלה, אלא יכולה לקבל גט ללא כתובה כפי שהיא רוצה).

"מר זוטרא אמר: כייפינן לה. (אישה הטוענת שבעלה מאוס עליה - דינה כמורדת וכופים עליה להישאר עם בעלה. ולפיכך דנים אותה כדין משנתנו, ומפחיתים לה מכתובתה בכדי שתחזור בה ותשלים עם בעלה). הוה עובדא ואכפה מר זוטרא, ונפק מיניה רבי חנינא מסורא". (אישה טענה כלפי בעלה מאיס עלי, ומר זוטרא שכנע אותה לעשות שלום בית, ובאמת נולד לאותו זוג רבי חנינא).

"ולא היא, התם סייעתא דשמיא הוה". (הייתה סייעתא דשמיא בנישואי אותו זוג, אבל לא ניתן ללמוד משם לכל הזוגות, אלא במידה והאישה טוענת מאיס עלי - לא כופין אותה להישאר עם בעלה, אלא אם הבעל מעוניין - מגרשה).

הגמ' חילקה בין מורדת לבין האומרת מאיס עלי: מורדת זאת האומרת איני רוצה להתגרש, אני רוצה להמשיך להיות אתו, אני רוצה שלום בית, אבל אני רוצה לצער אותו, להתנקם בו, ולא לשמש אתו, "בעינא ליה, ומצערנא ליה". אבל האומרת מאיס עלי, דהיינו אישה המונעת את התשמיש לא בכדי לצערו, אלא מכיוון שהיא מואסת בו, היא אומרת שמוכנה להתגרש בלא כתובה, "לא הוא ולא כתובתו" - לא כייפינן לה.

מורדת: ב)- תקנת יב' חודש

הגמ' בדף סג עמוד ב כותבת: "כלתיה דרב זביד אימרדא, (כלתו של רב זביד מרדה בבעלה. רש"י הסביר: היא באה בטענת מאיס עלי), הוה תפיסא חד שירא". (היא תפסה מעיל בעבור נכסי צאן ברזל שהכניסה בנדוניה).

"יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי, ויתיב רב גמדא גבייהו, יתבי וקאמרי: מרדה - הפסידה בלאותיה קיימין". (מורדת הפסידה את כל הכתוב בכתובה, לא רק שהיא הפסידה את סכום כתובתה, אלא היא גם הפסידה את הנכסי צאן ברזל הכתובים בכתובה, לכן על כלת רב זביד להחזיר את המעיל שתפסה).

"אמר להו רב גמדא: משום דרב זביד גברא רבה מחניפיתו ליה?! והאמר רב כהנא: מיבעיא בעי רבא ולא פשיט". (רבא הסתפק, באישה הטוענת מאיס עלי, האם מפחיתים גם מנכסי צאן ברזל: יתכן שאנו מורידים רק את תשלום הכתובה, כך שהבעל לא יצטרך להוציא מכיסו עבור האישה, אבל לא מורידים את נכסי צאן ברזל, שלא גורמים לבעל להרוויח על חשבון האישה[ה]. רב גמדא אמר לרבנים: מכיוון שיש ספק בדין - הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולפיכך אין להוציא מיד האישה שמחזיקה במעיל, ומדוע אתם מחניפים לרב זביד ופוסקים שלא כהלכה).

"איכא דאמרי, יתבי וקאמרי: מרדה (בטענת מאיס עלי) - לא הפסידה בלאותיה קיימין. אמר להו רב גמדא: משום דרב זביד גברא רבה הוא, אפכיתו ליה לדינא עילויה?! האמר רב כהנא: מיבעיא בעי לה רבא ולא פשיט". (התוס' {ד"ה משום} הסבירו: אין להוציא את המעיל מיד האישה המחזיקה בו, שכן המוציא מחברו עליו הראיה, אבל מדובר שהיו עוד הרבה נכסים שהבעל החזיק בהם, ועליהם אמר רב גמדא שאין להוציאם מיד הבעל, שכן הוא המחזיק והמוציא מחברו עליו הראיה).

"השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי, (לא נפסק מה דין נכסי צאן הברזל, במורדת הטוענת מאיס עלי, לפיכך יש לפסוק): תפסה - לא מפקינן מינה, לא תפסה - לא יהבינן לה".

"ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ובהנך תריסר ירחי שתא - לית לה מזוני מבעל". (מורדת הטוענת מאיס עלי - תשהה בבית בעלה במשך שנים עשר חודש, ורק לאחר מכן היא תקבל את הגט, ובאותה תקופה, אין לה מזונות).

הגמ' הביאה מעשה בכלתו של רב זביד שמרדה, ויש מחלוקת האם בלאותיה (נכסי צאן ברזל שלה - הרא"ש) שתפסה שייכים לה - לפי האיכא דאמרי הראשון, היא הפסידה הכל, אך לפי האיכא דאמרי השני, יש לה בלאות אלו. הגמ' פסקה: אם תפסה - לא מוציאים מידה, ואם לא תפסה - לא מביאים לה.

הגמ' מיד לאחר מכן כתבה, (העיטור {חלק א מרד} ציין שמשפט זה אינו מדברי הגמ', אלא תוספת שהוסיפו הסבוראים): "ומשהינן לה יב' ירחי שתא אגיטא" - משמע שהבעל אינו מגרש את האישה מיד לאחר ארבע שבועות, אלא רק לאחר יב' חודשים, המורדת מקבלת את הגט.

הגמ' עוד כתבה: אין למורדת זו מזונות בתוך השנים עשר חודש. דהיינו רק לאחר שעברו ארבעה שבועות והאישה הוכרזה למורדת, והיא בתוך השנים עשר חודש - אין לה מזונות. (לקמן יורחב דין מזונות לאישה מורדת).

נחלקו הראשונים, על איזו מורדת נאמר דין שנים עשר חודש, (מגרשים אותה רק לאחר י"ב חודש, ואין לה מזונות), האם במורדת האומרת: בעינא ליה ומצערנא ליה, או במורדת האומרת מאיס עלי:

  • א. שיטת רש"י (גמ' שם), הרשב"א (גמ' שם) והרמב"ן (גמ' שם) - כלתו של רב זביד מואסת בבעלה הייתה. בגמ' הובא במסקנה כי מואסת זו מה שתפסה בנכסי צאן ברזל - שלה, ומה שלא תפסה - לבעלה. וכן בתוך השנים עשר חודש - אין לה מזונות, שכן היא אינה חפצה בבעל. א"כ דין יב' חודש המובא בסיפור - מדובר רק באומרת מאיס עלי. אבל המורדת - הפסידה את כתובתה מיד לאחר ארבע שבתות, ואין לה כלום בנכסי צאן ברזל, ואם תפסה - מוציאים מידה, אמנם נכסי מלוג - יש לה.
  • ב. שיטת הרמב"ם (שם הלכה יג) - כלתו של רב זביד מורדת הייתה. בגמ' הובא במסקנה, כי מורדת זו מה שתפסה בנכסי צאן ברזל - שלה, ומה שלא תפסה - לבעלה. אומנם מיד לאחר ארבע שבועות, מפסידה את כתובתה. אבל אין הבעל מגרשה עד שיעברו יב' חודש. וכן אין לה מזונות בתוך השנים עשר חודש. אומנם אישה האומרת מאיס עלי - יכולה לקחת גם מה שלא תפסה.
  • ג. שיטת הר"ן (דף כז. ד"ה דאמרה) - הר"ן סבור כדעת הרמב"ם, אך חלוק עליו בדין טוענת מאיס עלי: לשיטתו היא מקבלת גם את כתובתה, ולשיטת הרמב"ם אישה האומרת מאיס עלי - אין לה כתובה. לדעת הר"ן, גם במורדת האומרת מאיס עלי - תיקנו את דין יב' חודש. (אומנם התוספות במסכת כתובות {דף סג: ד"ה ואינהו} סבורים, שדין יב' חודש נאמר רק במורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, אך אין את דין יב' חודש באומרת מאיס עלי).
  • ד. שיטת הרא"ש (סימן לד) - כלתו של רב זביד טענה מאיס עלי וכפירוש רש"י. אך דין זה נכון גם במורדת. שכן אם במאיס עלי תיקנו תקנת י"ב חודש, ק"ו שבמורדת בעינה ליה - תיקנו תקנת י"ב חודש. לפי הרא"ש אין הבדל בדין בין מורדת לאומרת מאיס עלי, בשני המקרים: אם תפסה - שלה, ואם לא תפסה - לבעלה. הרא"ש כתב: אין למורדת מזונות, מדין קנס שקנסו אותה. (בניגוד להסבר הרשב"א והריטב"א, שהטעם שאין לה מזונות, אינו משום קנס, אלא בגלל שאינה מעוניינת לחיות עם הבעל בשיתוף, וכל הבסיס לחיוב מזונות, הוא חיים משותפים הבאים לידי ביטוי בחיי אישות).

יש מחלוקת ראשונים, לאחר תקנת יב' חודש, שהבעל מגרשה רק לאחר יב' חודש - האם תקנת יב' חודש, מתייחסת גם על הכתובה, דהיינו האישה תפסיד את כתובתה רק לאחר יב' חודש, או שהתקנה מתייחסת רק לגירושין ולא לכתובה, כך שהאישה תפסיד את כתובתה מיד לאחר ארבע שבועות:

שיטת הרא"ש (שם) - הרא"ש נתן טעם לתקנת יב' חודש, והסביר מדוע הבעל לא יגרש מיד לאחר ארבע שבועות כתקנת רבותינו: תקנה זו הייתה בימי האמוראים אחרונים, שראו שגבהו בנות ישראל, ודעתן זחה עליהן, וכשכעסו על בעליהן מרדו בו, והבעל היה מגרשה מיד, שכן הוא פטור מכתובתה, והנשים היו מתחרטות, לכן תיקנו שישהה יב' חודש, אולי יתפייסו במהלך השנה, ואם יגרשה בתוך השנה - ייתן לה כתובתה, אך היא לא ניזונת באותה שנה. (מכיוון שאין האישה ממלאה חובותיה כלפי בעלה - בעלה פטור ממזונותיה, למרות שעדיין לא נקבע דינה למורדת). והבעל אוכל פירות, וחייב בפרקונה ובקבורתה.

לפי הרא"ש, כל תנאי הכתובה חלים עד סוף יב' חודש, רק לאחר יב' חודש אין עליו את חיובי הכתובה, ופטור מכל התחייבות כלפי האישה. וממילא גם בנוגע לזכות הבעל בפירות נכסי מלוג: לא פקעה זכותו אלא רק לאחר יב' חדש לאחר שהכריזו על האישה כמורדת.

שיטת הרמב"ם והר"ן (דף כז:) - חכמים תיקנו לה יב' חודש מהטעם הנ"ל, אך זהו רק לעניין הגט, שלא יגרשה עד יב' חודש. אבל לגבי כתובתה - מיד לאחר ארבע שבועות - הפסידה כתובתה, שאם אתה אומר שרק לאחר יב' חודש היא מאבדת את זכויותיה בתנאי הכתובה, תוכל היא להערים ולמרוד פחות מ- יב' חודש ובכך לא תפסיד את תנאי הכתובה. אומנם בתוך השנים עשר חודש לא יגרשה, שגנאי הוא לבנות ישראל שיגרשן מתוך קטטה. ומכיוון שהאישה מפסידה את כתובתה לאחר ד' שבועות - גם הבעל מפסיד את הפירות מיד לאחר ד' שבועות.

אומנם לדעת הרשב"א, הבעל כלל אינו מפסיד את הפירות של אשתו המורדת, גם לא לאחר יב' חודש. (מובא בח"מ ס"ק יב). למרות שהגמ' בדף מז עמוד א כתבה, שתיקנו את הפירות בתמורה לפדיונה, ולאחר יב' חודש הרי הפסידה את כל תנאי כתובתה לכו"ע, בכ"ז מכיוון שהאישה מורדת - קנסו אותה בלבד, והבעל אינו צריך להפסיד את זכותו בגלל אשמתה.

החזון איש (אבה"ע סימן סט ס"ק יב) כתב: דברי הרשב"א אמורים רק בדיעבד, דהיינו רק בדיעבד אם הבעל אכל את הפירות לאחר יב חודש - לא חייב להחזיר לה, אבל לכתחילה אין לבעל פירות כאשר אינו מחויב בפדיונה.

המחבר פסק כדברי הר"ן והרמב"ם, שמיד לאחר ארבע שבתות אין לה כלום מכתובתה, ורק לגבי גט יחכה עד שיעברו יב' חודש. הרמ"א פסק כדברי הרא"ש, שכל יב' חודש חייב בפדיונה ובקבורתה, ולאחר יב' חודש - אין לבעל עליה כלום וכן היא עליו, מאחר שאיבדה כתובתה. אבל במאיס עלי ותובעת כתובתה - הרמ"א פסק שאינה מפסדת אלא לאחר יב' חודש. (אם אין חשש שמא עיניה נתנה באחר). שכן בזה הרשב"א והרא"ש דעתם שווה.

הב"ש בס"ק יג כתב: תמוה איך הרמ"א פסק כנגד כל הפוסקים, וגם בדברי הרא"ש לא מוכרח שזו שיטתו, ורק הטור כתב כן בשמו.

מורדת: ג)- דינא דמתיבתא

הרי"ף (דף כז.) כתב בדיני מורדת את דין תקנת מתיבתא (תקנת בני הישיבות מתקופת הסבוראים): אישה הטוענת מאיס עלי - כופים את הבעל שייתן גט מיד[ו]. וכל הנכסי צאן ברזל שהביאה, במידה וראויים לתשמישם הראשוני - שייכים לה, למרות שלא תפסה בהן. אומנם אם הנכסים אינם ראויים לתשמישם הראשוני - משלם לה. ואת הנכסי מלוג שקיימים בעין - נותן לה. ואין לה כתובה. ואם תפסה בכתובתה - מחזירים לבעל. אומנם יש גאון הסבור שמקבלת את עיקר כתובתה.

הרא"ש (סימן לה) הסביר תקנה זו: חכמים ראו את הקלקול בבנות ישראל, כאשר משהים את האישה השנים עשר חודש חודש, הן הולכות לעכו"ם, ויוצאות לתרבות רעה, לכן ביטלו את השהייה, ונתנו לו רשות לגרשה מיד.

המרדכי (מובא בהגהה על הרא"ש) כתב: תקנה זו הייתה שלוש מאות שנה, והיא לא התפשטה. וכן גם הר"ן (דף כז:) והרא"ש (שם) פסקו שלא דנים כדינא דמתיבתא. הרמב"ם (שם הלכה יד) כתב: היום ראוי לדון בדין התלמוד. וז"ל הרמב"ם: "ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת, ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות. ובדין התלמוד ראוי לתפוש ולדון".

הרא"ש (שם) כתב: כאשר רבנו מאיר (מהר"ם) ראה האישה הטוענת טענה מבוררת, ויש אמתלה טובה לדבריה למה בעלה מאיס עליה - היה דן אותה בדינא דמתיבתא[ז]. אבל אם היה נראה לו שיש כאן שקר ועורמה - היה דן אותה כדין מורדת אליבא דרשב"א שאין לה כלום גם אם תפסה, והיה מצווה להחרים מי שהשיא לה לשקר. הטור הביא את דברי מהר"ם הנ"ל.

הבית יוסף כתב: מהר"ם דן כדינא דמתיבתא - לא לגבי גירוש מידי, אלא לגבי ממון שיתנו לה את כל נכסיה שהכניסה, אך לא היה כופה לגרשה כדינא דמתיבתא. הרמ"א בסעיף ג הביא את דינא דמתיבתא, אך המחבר כלל לא הביאו.

הדרכי משה בס"ק יג כתב בשם המרדכי (סימן קפו): בעל שמבזבז את כספו בשחוק, (הימורים וכד') - האישה לא יכולה למרוד בו. הדרכי משה העיר: מהר"ם פסק שאם האישה נותנת אמתלה לדבריה, היא לא נחשבת למורדת. דברי המרדכי לא סותרים את דברי מהר"ם, מהר"ם רק טען שזו אמתלה טובה, אך עדיין האישה לא יכולה למרוד בגלל שיש לה אמתלה טובה.

מהר"י וויל (סימן קלה) כתב: בעל שיכור ששותה ומקיא, ומאבד את כספו בצחוק - אין בכך אמתלה לאישה לומר מאיס עלי, אבל הדרכי משה כתב: אין דבריו נראים, וודאי שזו אמתלה טובה

בספר שורת הדין (חלק יא עמוד שז) מובא: אין מחלוקת בניהם, גם מהר"י וויל מסכים שבעל שיכור שמקיא ומבזבז כספו - נחשב לאמתלה טובה עבור האישה לומר מאיס עלי. מהר"י וויל דיבר על מקרה מסוים בו הבעל שתה רק בחנוכה ובזמנים מסוימים, ולא היה מכור לשתייה.

היביע אומר (חלק ג סימן יח) כתב: כאשר האישה אומרת 'מאיס עלי', ויש אמתלה אמתית וגלויה שבאמת בעלה מאוס עליה - כופים את הבעל שיגרשה[ח].

הב"ש בס"ק כז הביא שלושה חילוקי דינים:

  • א. אישה האומרת מאיס עלי, ומביאה טענה מבוררת, (יכולה להוכיח את דבריה) - יש לה דיני מתיבתא. דהיינו כופים את הבעל שיגרשה מידית, כמו כן היא מקבלת את נכסי צאן ברזל הראויים לתשמישם הראשוני, וכן היא מקבלת את הנכסי מלוג שקיימים בעין, אך אין לה כתובה.
  • ב. בטענה שלא מבוררת כ"כ, (לא יכולה להוכיח את דבריה) - אם תפסה, לא מוציאים מידה.
  • ג. בטענה שקר - נותנים לה דין מורדת אליבא דרשב"א, כך שהיא לא מקבלת כלום, ואם תפסה - מוציאים ממנה. (דינה ככל מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, כך שצריך להכריז ולעשות את כל דיני מורדת).

אישה הטוענת כלפי בעלה "מאיס עלי"[ט]

הבאנו לעיל את דברי הגמ' בדף סג עמוד ב, שחילקה בצורה ברורה בין שתי סוגי מורדת: א)- מורדת הרוצה לחיות עם בעלה אך רוצה גם לצערו ולהתנקם בו - במורדת זו נאמרו כל דיני מורדת. ב)- אישה הבאה לב"ד ומעוניינת להתגרש מבעלה, מכיוון שהוא מאוס עליה - אין לה את כל דיני מורדת.

יש מחלוקת ראשונים באומרת מאיס עלי, האם כופין על הבעל לגרשה: הריטב"א כתב בדעת רש"י, מכיוון שהבעל מאוס עליה - כופין את הבעל שיגרשה. וכ"פ הרמב"ם (שם הלכה ח) וטעמו: בכדי שלא תהיה כשבויה בבית בעלה[י]. (מובא בר"ן דף כז:)[יא].

הב"ח כתב: הרמב"ם למד זאת מדברי הגמ': "אבל אמרה מאיס עלי - לא כייפינן לה". מכאן דייק הרמב"ם, שרק אותה אין כופים לשהות עם בעלה, אבל את הבעל כן כופים לגרשה. דאל"ה הל"ל אם אמרה מאיס עלי - אין פוחתין לה, ול"ל להזכיר האי לישנא דכופין אם לא לדיוקא.

אבל התוס' (דף סג: ד"ה אבל) כתבו בדעת רש"י: אין כופים את הבעל לגרשה, והדבר תלוי ברצונו. שכן אנו לא דנים את האומרת מאיס עלי, כמורדת שכתובתה פוחתת כל שבוע בשבעה דינרים כדין משנתינו, אלא אם רוצה לגרשה, מגרשה בלי לתת לה כתובה.

הרא"ש (כלל מג סימן ח) כתב על סברת הרמב"ם: היא לא נחשבת לשבויה, שכן היא אינה חייבת להיבעל לו, שאינה מצווה על פריה ורבייה. ומכיוון שלא כופים לגרשה, אם לא רצה לגרשה - אינה נוטלת פירות[יב].

הרא"ש (סימן לה) הסביר: אפ' המונע תשמיש או מזונות, לא כופים להוציא, שכן רק גבי פסולות - כופים. בנוסף, יש לחשוש שלא להרבות ממזרים בישראל, דהוי גט מעושה. וכן כתב המ"מ שלא יכפה, שלא תהא אישה נותנת עיניה באחר, ואומרת שהיא מורדת, וכך תרצה להתגרש.

בפסקי דין רבנים (חלק ז עמודים רב-רד) הסבירו את שיטת הרא"ש: כאשר האישה אומרת על בעלה מאיס עלי - לא כופים אותו לגרשה, שכן היא מעגנת את עצמה, שהיא זו שאינה רוצה לחיות עם בעלה. (ולא כהסבר הרמב"ם שהיא נחשבת כאנוסה).

אומנם מדברי הרא"ש (הובאו בהערה) משמע, הטעם שלא כופים את הבעל לגרשה, הוא מכיוון שהיא לא נתנה אמתלה לדבריה, אלא בשרירות ליבה אמרה שבעלה מאיס עליה, ויתכן ונתנה עיניה באחר. ע"פ הסבר זה, במידה ויש אמתלה מבוררת מדוע הבעל מאוס עליה - יש חיוב על הבעל לגרשה, אבל לא כופים שיגרשה. שכן לגבי כפייה אנו לא מחשיבים אותה כאנוסה כדברי הרמב"ם. ומכיוון שהיא נתנה אמתלה לדבריה, ויש חיוב על הבעל לגרשה, אלא שהוא לא מסכים והב"ד לא יכפו, הרי שהיא נחשבת כמעוכבת מחמתו, ולכן יש לה מזונות.

הר"ן (סימן יג) כתב: מתי אנו אומרים: אישה הבאה ואומרת כי בעלה מאיס עלי, אין לה דין של מורדת - רק כאשר אומרת: 'מאיס עלי ואיני רוצה בו ובכתובתו'. אבל האומרת מאיס עלי, ורוצה אני להתגרש וליטול את כתובתי - חוששים שמא עיניה נתנה באחר, וחוזר דינה לדין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה. וצריך לתת לה כמשפטי מורדת המפורטים לעיל. וכ"פ הרשב"א בתשובות. וכ"פ הרמ"א.

בפסקי דין רבניים (חלק ו עמוד שכה) מובא: "הלכה זו שתובעת כתובתה, נפקע ממנה דין מאיס עלי, אינה כהלכתא בלא טעמא, אלא סברא היא: כי הואיל ובמאיס עלי, יש צורך שתתן אמתלא לדבריה, כלומר שעליה לשכנע את בית הדין כי טענתה כנה היא, ולכן אם היא תובעת כתובתה - הרי תביעה זו מערערת את נאמנותה, ויש בה כדי לעורר חשד כי הדברים על המאיסות בבעלה אינם אלא תואנה ותחבולה כדי להוציא הכתובה. לכן במקום אשר תביעת הכתובה, לפי נסיבותיה, אינה מערערת את שכנועו של בית הדין בנאמנות הטענה מאיס עלי ובכנות האמתלאה, הרי אז יפסוק בית הדין דין מאיס עלי, גם אם היא תובעת הכתובה. החזון איש שם בסימן ס"ט באות ד', כתב: אם נראה שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה - לא הפסידה דין מאיס עלי".

וכן כתב הגר"ש דיכובסקי בפסקי דין רבניים (חלק יא פס"ד בעמוד 193): "הצורך באמתלה הוא כדי לברר לנו שבאמת ובתמים הבעל מאוס עליה, ושאין כאן דברים בעלמא. וכמו כן באומר שאשתו מאוסה עליו - זקוק לאמתלה כדי לברר לנו שבאמת ובתמים היא מאוסה עליו".

"בדרך זו פירש חזון איש (אבן העזר ס"ט ט"ז) את דברי בית שמואל שפסק, שאם טוענת מאיס עלי ותובעת כתובה - ליתא לדינא דמתיבתא. וכתב חזון איש: והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה, אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס... אינה מפסדת בתביעתה".

"כלומר, כל ששוכנעו הדיינים שהבעל מאוס עליה - אין תביעת הכתובה מקלקלת את טענתה". (ועיין בשו"ת הריב"ש סימן קד).

"גם המאירי (כתובות דף ס"ג ע"ב) כותב בענין מאיס עלי: דוקא בשטוענת כך מן הדין, רוצה לומר, שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו, אם במידות אם בשאר דברים מכוערים, והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא, הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר - אין שומעין לה".

"ובכן, כל הצורך בהוכחות למאיסות הוא אך ורק בכדי להשתכנע באמיתות הדבר ושאכן מאיסות ממשית לפנינו, ולא מדומה, אבל כל שאנו משוכנעים, אין צורך בהוכחות ואין סתירה מעובדות אחרות (תביעת כתובה)".

הח"מ בס"ק ד כתב: בדין אישה האומרת כי בעלה מאוס עליה, יתכנו שתי אפשרויות:

  • א. האישה תאמר בצורה סתמית 'מאיס עלי', ולא תזכיר כלל את עניין הכתובה. במקרה זה כתב החזון איש (הלכות כתובות סימן קז): הסיבה לכך שלאישה אין כתובה, מכיוון שבכ"ז יש עליה מעט מגדר מורדת. (אין הטעם משום שהיא מוחלת על כתובתה).
  • ב. האישה תאמר בפירוש: 'בעלי מאוס עלי, איני מעוניינת לא בו ולא בכתובתו'. במקרה זה הטעם לכך שאין לה כתובה הוא גם מכיוון שהיא מחלה על כתובתה. וגם בגלל שיש עליה מעט מגדר מורדת.

בעל הטוען שאשתו מאוסה עליו

לאחר חרם דרבנו גרשום, שלא ניתן לגרש אישה בעל כורחה, האם יש אפשרות למנוע מאישה מזונות, במידה ואין היא מעוניינת לקבל את הגט, כך שהבעל מעוכב מלהתחתן בגלל האישה?

שיטת הרא"ם (סימן ל) - במידה והבעל ישליש את סכום הכתובה ואת הגט לשליש, הרי ששוב אין הוא חייב בשאר כסות ועונה. הרא"ם הוכיח כן, מדברי הגמ' במסכת כתובות דף ב עמוד ב: "הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו ואוכלות בתרומה... היכי דמי? אי דקא מעכבן אינהי, אמאי אוכלות משלו". נמצא אפוא, לדעת הרא"ם, כל בעל המואס באשתו, למרות שהוא לא יכול לגרש את האישה בעל כורחה, בגלל חרם דרבנו גרשום, בכ"ז הוא יכול למנוע מהאישה תשלום מזונות, ובכך ללחוץ על האישה שתסכים לקבל גט.

הח"מ בס' עז בס"ק ג הביא את דברי הרא"ם וחלק עליו, שכן ניתן להוכיח גבי חלתה שיש הבדל בין לפני הנישואין לאחריהן. הב"ש בס"ק ו כתב: הבעל יכול לומר קים לי כדברי הרא"ם.

הפתחי תשובה בס"ק ב כתב בשם הבית מאיר (סימן עז): הראשונים חלקו על הרא"ם. הסברא לכך היא, אם נקבל את דעת הרא"ם, הרי שכל הבסיס לתקנת רבנו גרשום ייפול, שכן כל בעל ימנע מזונות מאשתו, ואין לך כפייה גדולה מזו.

הפתחי תשובה עוד כתב: "ועיין בס' ישועות יעקב שהאריך ג"כ בזה ובסוף כתב: ואבותינו סיפרו לנו מזקיני הגאון חכם צבי ז"ל, שפעם אחד אירע בימיו שמורה אחד הורה כדעת הרא"ם, והוא ז"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה, וכפה את הבעל שיתן לאשתו מזונותיה בשלימות. אמנם אם טען מאיסה היא עלי, ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בעל כורחה מחמת זה - מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין".

מדברי הבית מאיר משמע, החיוב של הבעל במזונות אישה שמסרבת לקבל גט, נובע בגלל החרם דרבנו גרשום. אבל החזון איש (סימן סט ס"ק כא) כתב: בעל שרוצה לגרש את אשתו והיא מסרבת, כך שהוא לא יכול לגרש בגלל החרם - חייב מדינא לזון את אשתו.

הישועות יעקב (סימן עז ס"ק א פירוש קצר) כתב: בעל הטוען כי אשתו עוברת על דת, ויש רגלים לדבר, גם אם אין עדות ברורה - הבעל יכול להסתמך על שיטת הרא"ם ולמנוע ממנה מזונות וכסות.

וכן כתב הבית יעקב (הוספות על דיני מורדת בסוף סימן עז) כתב: בעל הטוען שהאישה מאוסה עליו "בטענה ברורה" - יכול הוא לסמוך על שיטת הרא"ם. (דהיינו כאשר יש סיבה חזקה, כמו עוברת על דת או מאוסה עלי וטענתו ברורה - ניתן לסמוך על שיטת הרא"ם)[יג].

לעיל הובאו דברי הגר"ש דיכובסקי בפסקי דין רבניים (חלק יא פס"ד בעמוד 193): "הצורך באמתלה הוא כדי לברר לנו שבאמת ובתמים הבעל מאוס עליה, ושאין כאן דברים בעלמא. וכמו כן באומר שאשתו מאוסה עליו - זקוק לאמתלה כדי לברר לנו שבאמת ובתמים היא מאוסה עליו".

לדעת כנסת הגדולה (אבה"ע סימן א הגהות ב"י ס"ק לז), בעל המואס באשתו - לא ניתן להתיר לו להינשא לאישה נוספת, בגלל חרם דרבנו גרשום. אבל לדעת הצמח צדק (אבה"ע סימן קלב), להלכה ולא למעשה ניתן לסמוך על שיטת הרמב"ם באומר מאיס עלי, ואומנם אישה האומרת מאיס עלי - לא פוסקים כרמב"ם ולא ניתן לגרש בע"כ, אבל בעל הטוען מאיסה עלי - ניתן לכפות עליה ולהתיר לבעל לשאת אישה נוספת. אך למעשה הצמח צדק התיר רק בצרוף עוד טעם, כגון שאין להם ילדים והבעל לא קיים מצוות פרייה ורבייה, שאז ע"י היתר של מאה רבנים הבעל יוכל לשאת אישה שנייה.

בשו"ת דבר אליהו (סימן עג) מובא: אם יש חשש שהבעל יצא לתרבות רעה, וידור עם אישה אחרת ללא חופה וקידושין - ניתן להתיר לבעל, שהרי בכל מקרה החרם לא יעזור לאשתו, שהרי בכל מקרה הבעל ייקח אישה אחרת, אלא שיהיה זה בזנות, וכל הטעם שהיא מתנגדת לגט הוא בכדי לעשות נחת רוח ליצרה בכך שהיא מתנקמת בו.

וכן פסק הגר"ח פאלאג'י בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן קיב): "כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה. וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט כענין זה, כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות... - עתידים ליתן את הדין. ולדעת מרן החבי"ב בי"ד מנדין אותו"[יד]. (וכן מובא בפד"ר חלק א עמוד שכא פסקי דין רבניים חלק ט עמוד 211 ובספר שורת הדין חלק טז עמוד קסז).

באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י (עמוד נא) מובא: "ואמנם אין אנחנו עושים כהרא"ם ז"ל, וחלילה לנו לעשות כן, ואם כך נפסוק נחריב ח"ו את חיי המשפחה בישראל, ומנהגנו עושה תקנת ב"ד והקהלות ואין לזוז ממנו, אעפ"כ במקרה שהב"ד ברור לו שהיא אשמה בהפרעת חיים של שלום, (אף שאין הדין מחייבה לקבלת גט), ושאין תקוה עוד להחזרת שלום הבית על מכונו, כגון דא אפשר להסתמך על שיטה זו בצירוף פצויים שלא להוציא אותה בלי משען ומשענה, אך מובן שהדבר צריך מתינות וזהירות ועיון גדול בכל מקרה ומקרה לפי המצב והמסיבות".

עוד מובא שם (עמוד קה): "אולם עדיין יש מקום לבע"ד להצדיק פסק בית - הדין הראשון על סמך תשובת רבי אליהו מזרחי ז"ל שפסק: אם הבעל רוצה לגרש בטענת מאיסה עלי או טענות שאינו נאמן בהם, והיא אינה רוצה להתגרש ואינו יכול לגרשה מפני תקנת הקהלות, פטור ממזונותיה מאחר שהעכוב הוא מצדה ולא מצדו (תשובות הרא"ם סי' ל') והנה הלכה זאת אינה מוסמכת ורבים חולקים עליה, כמו שכתוב בספר משפטי עזיאל". (חלק ב סימן סג, דף רל"ח).

"ועוד יש להוסיף, דמכיוון שהתפשט מנהג זה בכל ישראל כמו שכותב הר"ן, הרי הבעל מתחייב במזונותיה, מטעם דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא, וכמו שכן פסק מרן המחבר בדין נושא אשה על אשתו (אה"ע סי' א' סעיף ט' וסי' ע"ו סעיף ח'). והנה בספר אבני האפוד כתוב בשם ספר ידיו של משה דבכתובות שלנו שכתוב בהן ועל מזונייכי וסיפוקייכי וכו' וע"ז נטל קנין ושבועה - גם הרא"ם מודה דמצד הקנין והשבועה הוא חייב עצמו במזונותיה". (אבני האפוד אה"ע סי' ע').

"וסברא זאת נראית סברא אלימתא, דהתחייבותו במזונותיה בכתובתה בקנין. ושבועה היא כל זמן שהיא אשתו, זאת אומרת עד קבלת גיטה ממנו. אמנם בכתובתה של אשה זאת לא כתוב בה אלא קנין ולא שבועה. אבל לענין דינא כך הוא בקנין לחודיה, שאם איסור שבועה אין כאן, חיוב ממון יש כאן. ונוסף לכל זה יש לשים לב לעובדה שבזמננו אנו נהגו כל בתי - דין בישראל שלא כדעת הרא"ם, אם לא במקום שמן הדין חייב לגרשה, כגון עוברת על דת משה ויהודית או שרשאי לגרשה כגון נשתטית וכדומה לה. וככה שורת הדין מחייבת בזמננו זה, שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו, שכל איש ימצא איזו תואנה ואמתלה שהיא, או יתן עיניו באחרת, והוא ישליש כתובת אשתו בבית - דין ויפטר ממזונותיה, ועל ידי כך יכריח אותה לקבל גיטה". (וכן מובא בפסקי דין רבניים חלק ג עמוד קעו בהרכב של הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי).

ישנה מחלוקת יסודית, לפני תקנת רבנו גרשום, מדינא דגמרא - האם הבעל יכול להשליש את הגט והכתובה ובכך להפטר ממזונות האישה, למרות שלא נתן לאישה את הגט בפועל. שיטת המשכנות יעקב (סימן טז) - הבעל חייב במזונות בכל מקרה. המשכנות יעקב הוכיח זאת מדברי המשנה במסכת כתובות בדף נא עמוד א: "לקתה - חייב לרפאותה. אמר הרי גיטה וכתובתה, תרפא עצמה - רשאי". מדברי המשנה משמע, רק לאחר שהגט יגיע לידה, יהיה הבעל פטור ממזונותיה, אך אם הגט טרם הגיע לידה, אלא הוא השליש את הגט - אין הוא נפטר מהתחייבויותיו.

שיטת הנחל יצחק[טו] (קונטרס שמובא בסוף חלק א) - הבעל פטור ממזונות. הנחל יצחק הסביר את המשנה, שהבעל רק השליש את הגט, ועדיין לא מסר לה, ובכ"ז נפטר מחיוביו, וכשם שהלווה יכול לסלק את חובו למלווה, גם אם המלווה יסרב לקבל את החוב - כך גם הבעל יכול לסלק את חובו לאשתו, למרות שהיא מסרבת לכך. כאשר הבעל משליש את הגט הרי הוא מנתק את הקשר שהיא אגודה בו, וכשהבעל משליש בפועל את סכום הכתובה, הרי הוא נפטר מחיוב המזונות שנובע מהכתובה. (עיין פד"ר חלק א עמ' קצא).

הוצאת ממון מהבעל באומרת מאיס עלי

הרמ"א הביא את תקנת מתיבתא, באישה האומרת מאיס עלי ונותנת אמתלה לדבריה. על כך כתב הב"ש בס"ק כז בשם הט"ז: ניתן להוציא מהבעל ממון רק לאחר שהבעל נתן גט, אבל לא לפני מסירת הגט, שכן אין סיבה לתת לה ממון לפני מתן הגט.

וכך כתב הב"ש: "וכתב בט"ז, הא דמוציאים ממנו, (בדינא דמתיבתא מוציאים מהבעל את נכסי צאן ברזל הראויים למלאכתם הראשונה, וכן את נכסי מלוג שבעין), דווקא בזמן הגט. (דהיינו אם הבעל רוצה לגרשה). אבל אם אינו רוצה לגרשה, ואנן לא כייפינן ליה, (שכן לא פוסקים כרמב"ם לכפות על הבעל לתת גט, כאשר האישה אומרת מאיס עלי) - אין מוציאים ממנו כלום, אא"כ שתפסה".

אומנם הגר"ח מוולוזין (חוט המשולש סימן ב) כתב: לפי דינא דמתיבתא - מוציאים ממון מידי הבעל גם לפני נתינת הגט. ואף באמתלה שאיננה מבוררת, אם לא שיש לחוש לערמה. וכ"פ השבות יעקב (חלק א סימן קח).

הגר"ח הביא שני הסברים מדוע צריך לתת לאישה ממון גם לפני מסירת הגט: א)- חכמים תיקנו תקנה מיוחדת שיהיה ניתן להוציא ממון, בכדי שהאישה בזמן עיגונה לא תישאר בחוסר כל ותצא לתרבות רעה. ב)- מעיקר הדין בדינא דמתיבתא, הבעל מחויב לגרש את אשתו מידית, לכן למרות שלא נהגו לכפות את הבעל לגרשה, בכ"ז בכל הקשור לנושא הכספי - דנים כפי עיקר הדין בדינא דמתיבתא.

וכך גם מבואר מדברי הרמ"א בסימן קנד סעיף כא, שבכל מקום בו הבעל צריך לגרש את אשתו, (כל מקום במשנה שכתוב יוציא), למרות שלא כופים עליו שיגרשה, (בגלל הספק שיש במחלוקת התוס' ורבנו חננאל כמבואר שם), בכ"ז ניתן להוציא מהבעל את הממון.

לקמן סימן קנד סעיף כא מבואר, האם יש מצווה לגרש אישה האומרת מאיס עלי, (למרות שאין כפייה, יתכן ויש חובה ומצווה לגרש את אשתו, כך שלא תהיה עגונה). כמו כן מבואר, האם מחילים על הבעל הרחקות דר"ת, כאשר האישה אומרת שהבעל מאוס עליה.

הציץ אליעזר (חלק ד סימן כא) כתב: "מכל האמור יש כר נרחב לדון בדבר כפיה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא האשה לתרבות רעה... אלא מכיוון שעל אף הכל, יש עדיין מקום לדיין לומר מה לי ולצרה הזאת להכניס ראשי בין הרים גדולים וליכנס לחשש גט מעושה, וכטענת הרא"ש בתשובה כלל מ"ה שנזכרת בב"י בטור סי' ע"ז".

"לכן כדי להניח את הדעת, נוסיף ונאמר, שאופן נוהג כפייתנו אנו, אינה כאופן הכפיה המדוברת בפוסקים, כי אופן הכפייה המדוברת בפוסקים, הוא כפייה ממש בשוטים ע"י ישראל או ע"י עכו"ם, אבל אופן כפייתנו הרי היא על ידי פסיקת מזונות, שאם אין הבעל נענה לפסק בית הדין לגרש - פוסק ביה"ד מזונות לאשתו מבלי לחייב אותה לשבת תחת בעלה. וא"כ אין זה נקרא ממש כפיה לגט, אלא כפיה דרך ברירה, או לגרש, או לשלם מזונות לאשה, ובאופן כזה אנו יוצאים מידי החשש של עשיית גט מעושה".

"כי כן אנו מוצאים בבית מאיר על אה"ע סי' קנ"ד סעי' א' (מוזכר בפ"ת ס"ק ד) שיעץ כן לענין מתנכר שלא לכפותו על הגט כ"א על החיוב מזונות ופרנסה או לתשלומין הנדוניא והכתובה עד שמכח זה בע"כ ירצה עצמו לגט ופשר ובזה אין שום חשש ע"ש".

"וכן מביא הפ"ת שם בסק"ח בשם הגבורת אנשים, לענין מי שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו, שאין כופין להוציא אבל יכולים לכפותו בשוטים, בדרך ברירה לזונה או לשמש, או ליתן גט ואין זה נקרא כפיה על הגט רק כדי לקיים שארה ועונתה. (מהגבו"א אין כ"כ ראיה כי שם הכפיה הוא ממש ע"מ שיחיה אתה כראוי, ורק אם אינו רוצה בכך אמרי' שיגרש, אבל בנידוננו הכפיה היא למטרת גט, אבל מהבית מאיר שפיר יש ראיה). ועיין גם בפתחי תשובה בסי' קלד סק"ט שכותב בשם התו"ג, שלא נקרא גט מעושה, אלא רק כשתולה הקנס בגט, משא"כ כשאין הקנס תלוי בגט כלל".

האם האישה יכולה למכור את נכסיה

הב"ש בס"ק יז הביא מחלוקת הפוסקים, האם המורדת יכולה לכתחילה למכור את נכסיה, (לאחר שנים עשר חודש לפי הרא"ש, או לאחר ארבע שבועות לפי הרמב"ם).

לדעת מהרלב"ח (סימן לו), לאחר יב' חודש מתבטלים כל ענייני האישות שבניהם, ולכן האישה יכולה לכתחילה למכור את נכסיה. (אם כי לשיטת הרשב"א שהבעל אוכל פירות גם לאחר יב' חודש - אסור לאישה למכור את נכסיה, שכן בתקנת אושא, החכמים נתנו תוקף לקניין הפירות של הבעל שיהיה כמו כקניין הגוף, ובכך הבעל נחשב כלקוח ראשון, המבטל כל מכירה של האישה).

אבל לדעת מהרי"ו (סימן כ), לכתחילה אסור לאישה למכור את נכסיה, אומנם בדיעבד אם מכרה - צ"ע האם הבעל יכול לבטל את המכירה ויתכן והמכירה תקפה.

הח"מ בס"ק יג פסק כשיטת מהרי"ו: לפי הרמ"א לאחר יב' חודש, ולפי המחבר לאחר ארבע שבועות - הבעל אינו אוכל פירות, אך למרות זאת האישה אינה רשאית לבזבז ולתת מתנה לשום אדם, ולא למחול על השטר חצי זכר.

דין מזונות למורדת

נחלקו הראשונים, האם יש מזונות לאישה המורדת בבעלה:

  • א. שיטת הרשב"א (שו"ת הרשב"א החדשות {מכתב יד} סימן קעח, מובא בב"י סימן עז) - לפי הרי"ף והרמב"ם, גם מורדת שאמרה: בעינא ליה ומצערנא ליה, וגם מורדת שטענה מאיס עלי - אין להן מזונות. מדברי הרשב"א משמע, שכל חיוב מזונות חל רק כאשר האישה חיה עם בעלה, אך אם היא מואסת בו - ניטל הבסיס לחיוב מזונות. (דהיינו חיוב מזונות אינו תלוי בהכרזה על האישה כמורדת, אלא בכך שהיא לא חיה עמו). החזון איש (סימן סט ס"ק טו) נשאר בצ"ע, שכן לא מצאנו בדברי הרי"ף והרמב"ם שסברו כך.
  • ב. שיטת הרא"ה (מס' כתובות דף סג:) והריטב"א (מס' כתובות דף קג.) - יש לחלק בין סוגי המורדת: מורדת האומרת מאיס עלי - אין לה מזונות, שכן היא אינה חפצה בשיתוף עם הבעל. אומנם מורדת שאמרה: בעינא ליה ומצערנא ליה, (היא רוצה לחיות עם הבעל, אלא שרוצה לצערו) - יש לה מזונות עד הזמן בו יחול עליה דין מורדת והיא תפסיד את כתובתה, דהיינו לאחר ארבע שבועות, (במידה והתקיימו כל תנאי מורדת)[טז]. נמצא אפוא, שגם באותם ארבעה שבועות שהאישה לא חיה עם בעלה - יש לה מזונות[יז], (בניגוד לדברי הרשב"א), ורק כאשר יחול עליה דיני מורדת, היא תפסיד את מזונותיה[יח].
  • ג. שיטת הרמב"ן - מורדת הטוענת מאיס עלי, גם אם תחזור בה בתוך השנים עשר חודש - אין לה מזונות, אך הרשב"א (חלק א סימן רלה) פסק, שאם חזרה בה בתוך השנים עשר חודש - יש לה מזונות.

הגר"ש אלישיב (פסקי דין רבניים חלק ו פס"ד בעמוד 5) פסק כדברי הרשב"א: מורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה - אין לה מזונות, גם לפני שיחול עליה כל דיני מורדת: "מכ"ז נראה דאי אפשר לחייב את הבעל ולהוציא ממנו מזונות כשאשתו מסרבת להשלים אתו, וכן מורין בבי דינא לא לפסוק מזונות לכל אשה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות גם בטרם הכריזו עליה ובטרם הפסידה כתובתה[יט]".

צריך להעיר, עיקר מחלוקת הראשונים היא, האם יש מזונות במורדת שאמרה בעינא לה ומצערנא לה, אבל במורדת שטענה מאיס עלי - הרבה מהראשונים פסקו שאין לה מזונות. הטעם לכך: היא יזמה את הפירוד בניהם, בעלה לא פשע בה, (אילו הייתה לה טענה כנגד הבעל שפשע בה, כגון שהוא היכה אותה - היה לה מזונות, כמבואר בסימן ע סעיף יב), נמצא אפוא, "שהיא אנוסה שלבה אונסה" (הרשב"א חלק ו סימן עב), לכן הפסידה את מזונותיה.

חיוב מזונות לספק מורדת - בספר שורת הדין (חלק ו עמ' שיב) מובא: במקרה בו יש ספק האם האישה מורדת. כגון בעל המאשים את אשתו שמורדת בו מתשמיש, והיא עונה לו שעושה זאת בגלל שהוא משפיל אותה. או שהם מאשימים אחד את השני מי התחיל במריבה - לא ניתן להכריז עליה כעל מורדת, ולפיכך לא פוקע ממנה חיוב כתובה ומזונות.

בשו"ת ישכיל עבדי (אה"ע חלק ה סי' נ) מובא נדון על בעל שהיכה את אשתו אך הבטיח לחזור בו ורוצה שלום בית, והאישה מסרבת לכך. "אמנם בנוגע לפיטורו ממזונותיה במקרה של סירוב האשה לשלום - נלע"ד שזהו פזיזות יותר מדאי מצד ביה"ד, שאיך אפשר לדונה כמורדת גמורה להפסידה מזונותיה, כל עוד שלא נתברר שהיא מורדת גמורה, ולא נשתמשנו בכל אותם הדרכים המובאים (בסי' עז) להתרות בה ולהכריז עליה ד' שבתות ועוד כמובא בפוסקים. ועוד דהרי חיוב מזונותיה עליו הם בבחינת ודאי, וענין מורדת הוא בבחינת ספק, שכל זמן שלא נהגנו בה כדין מורדת הנ"ל הויא ספק מורדת, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ועלינו שלא להפקיע ממנה חיוב מזונותיה".

דין קבורה במורדת

הח"מ בס"ק יב כתב: לפי שיטת הרא"ש - במשך כל השנים עשר חודש - הבעל חייב לקוברה, ולפדותה ובכל תנאי כתובתה, (רק אין לה מזונות), אבל לפי שיטת הרמב"ם - הבעל אינו חייב לקבור את אשתו במהלך השנים עשר חודש חודש, וכן הוא פטור מכל תנאי כתובתה, (פטור מלפדותה ואין לו פירות, אך אינו יכול לגרשה). אומנם הח"מ סיים: יתכן וגם לשיטת הרמב"ם - הבעל חייב בקבורת אשתו, שכן הגמ' קישרה בין חיוב כתובה ובין ירושת אשתו, ומכיוון שהוא יורשה, לכן חייב בקבורתה.

הח"מ הסביר בשם הב"ח, מדוע הבעל פטור מקבורתה: הגמ' הביאה מחלוקת, מה דין נכסים שהאישה תפסה, נמצא שהדין הוא מסופק, כך שהבעל יכול לומר קים לי כדעה בגמ' שהיא לא זכתה בנכסים, והנכסים שייכים לי, שהרי כלל לא ירשתי אותה. ומכיוון שלא ירשתי אותה - איני חייב בקבורתה.

הב"ש בס"ק טז העיר על דברי הב"ח: נכון שהגמ' הביאה מחלוקת, מה דין נכסים שהאישה תפסה, אך בסופו של דבר הגמ' פסקה, שאם האישה תפסה - לא מוציאים מידה, נמצא שהנכסים שייכים לה, ולאחר מיתתה - הבעל יורש את מה שתפסה, ומכיוון שהבעל יורשה - חייב בקבורתה.

ירושת אישה מורדת

לעיל הובא, שלדעת הרא"ש והרמ"א, עד יב' חודש הבעל חייב בכל תנאי הכתובה, והבעל אוכל פירות, וחייב בפדיונה ובקבורתה, ורק הפסידה מזונות. אך לדעת הרמב"ם, הר"ן והמחבר מיד לאחר ארבע שבתות הפסידה כל כתובתה, לכן הבעל לא אוכל פירות, ולא חייב בפירקונה ובקבורתה.

אומנם הרי"ף (דף כז.) בתקנת בני מתיבתא כתב: אם האישה מתה לפני שהבעל הוציאה בגט - בעלה יורשה, שכן לא מפקע ירושה דבעל אלא בגרושים גמורים. וכן הלכתא. וכ"פ המחבר בסעיף ב.

הב"ש בס"ק טו שאל: הרי לפי המחבר, כבר לאחר ארבע שבועות איבדה כתובתה, ואפ' לפי הרמ"א לאחר יב' חודש ג"כ איבדה כתובתה, א"כ כיצד מוסכם לכל הדעות שבעלה יורשה כל עוד שלא הביא לה גט?

הב"ש תירץ: מכיוון שהיא מרדה - הפסידה, והבעל לא צריך להפסיד בגללה. ואם הרא"ש ס"ל ירושת הבעל מדאו' - היה שפיר לחלק בניהם.

לאחר חדר"ג - האם ממתינים יב' חודש למורדת

במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, נפסק להלכה כי יש להמתין יב' חודש. ולאחר שנתנו עליה את כל משפטי המורדת - כופים אותה לגרשה, או מתירים לבעל לישא אישה אחרת. נשאלת השאלה, האם בזמן הזה, שאין נושאין שתי נשים, ע"פ חרם דרבנו גרשום מאור הגולה, צריך להמתין יב' חודש, או ניתן לתת לבעל היתר נישואין מיד לאחר שבית הדין מכריז על האישה כמורדת?

שיטת ראב"ן (הדרכי משה בס"ק יא הביאו בשם המרדכי סימן קפו) - אין צורך להמתין יב' חודש. ואם רוצה לגרשה - ניתן להתיר לו מיד לישא אישה אחרת. "ואעפ"י שהיא תתעגן - קנסינן לה, בשביל שתווסרנה הנשים קנסינן לה להתירו באחרת והיא תתעגן".

שיטת מהרי"ק (שורש סג ענף ה) - אין להתיר אלא רק לאחר יב' חודש. שכן יש חשש בדור פרוץ זה שייתן עיניו באחרת, ויאמר על אשתו כי היא מורדת בכדי לקבל היתר נישואין על אשתו: "כי הדור פרוץ ואם יותר במורדות, יבוא להתיר בשאין מורדות ואפילו הקדיחה לו תבשילו, יאמר שהיא מורדת, כי יתן עיניו באשה אחרת". הרמ"א הביא את שתי הדעות, ופסק כמהרי"ק.

הח"מ בס"ק טו כתב: כל המחלוקת הנ"ל, שייכת רק כאשר הבעל מבקש היתר נישואין על אשתו המורדת, ואין רצונו לתת לה את כתובתה, בזה נחלקו ראב"ן ומהרי"ק, האם צריך הבעל להמתין יב' חודש. אבל במידה והבעל מוכן לשלם לאשתו המורדת את כתובתה - הרי שלכו"ע ניתן לתת לבעל היתר נישואין מידית, ללא צורך להמתין יב' חודש. שכן כל דין ההכרזות שיש במורדת הוא רק לעניין אי תשלום כתובתה, שמתרים בה כי במידה ותמשיך במעשיה - תפסיד את כתובתה. אבל אין דין יב' חודש קשור לחדר"ג. לכן אם הבעל מוכן לשלם לה את כתובתה, יכול הוא לישא אישה אחרת. הח"מ הוסיף: יתכן שאפ' בתוך הארבעה שבועות יוכל הוא לישא אישה אחרת, שכן א"א בלא אישה אפ' עונה אחת.

הגרע"א בתשובותיו (תניינא סי' פ"ב) כתב: כאשר מתירים לבעל לישא אישה אחרת על אשתו המורדת, ניתן להתיר לו לישא אישה אחרת בלי צורך במאה רבנים שיתירו לו את החדר"ג. וכן פסק שו"ת מהרשד"ם (אבהע"ז סימן קכ). באוצר הפוסקים (סימן א', סעיף י', אות כ"ד) הובאו פוסקים רבים שלא הצריכו היתר מאה רבנים במורדת. אולם החתם סופר בתשובותיו (חלק א סימן ג' ובחלק ב סימן קסז) הצריך היתר מאה רבנים במורדת.

שניהם מורדים

רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח) כתב: אישה המורדת בבעלה (לא בעינא ליה), וגם הבעל אינו מעוניין לחיות עם אשתו, (לא בעינא לך), כך ששני בני הזוג לא רוצים להמשיך בחיי נישואיהם, אך בכ"ז הבעל מסרב לתת גט - לאחר שנים עשר חודשים[כ] מחייבים את הבעל לתת גט. וכן הבעל חייב לשלם לאישה את כתובתה ואת הנדוניה שלה, אך הבעל אינו חייב בתוספת כתובה[כא].

במצב בו שני בני הזוג לא מעוניינים לחיות יחד כנשואים, ועברו שנים עשר חודש - אסור לאחד מבני הזוג לעכב את הגירושין, שכן וודאי "לא הדרי בהו" לאחר תקופה כה ארוכה, ויש איסור על אחד מבני הזוג לגרום לעיגון לבן זוגו.

בפסקי דין רבניים (חלק ח פס"ד בעמוד 321 בהרכב הדיינים: הגרי"ש אלישיב, הגר"ב זולטי והגר"מ אליהו) הקשו על דברי רבנו ירוחם: מורדת שלא הכריזו עליה - לא מפסידה את התוספת כתובה, ומדוע אם גם הבעל מורד - הפסידה את תוספת הכתובה, הרי צריך להיות ממש הפוך, שאם שניהם מורדים - לא תפסיד את התוספת, ואם רק היא מרדה - תפסיד את התוספת?

"נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתימלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו - חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה - הרי אין מקום לתקנה זו, וממילא קם דינא, שמכיון שהיא לא רוצה אותו - הרי אדעתא למשקל ולמיפק - לא יהיב לה תוספת כתובה".

בפסקי דין רבניים (חלק יא פס"ד בעמוד 89 בהרכב הגרח"ג צימבליסט, הגר"ע אזולאי והגר"ש דיכובסקי) מובא: בעל ואישה שעשו הסכם גירושין - יכול כל אחד מבני הזוג לבטל את הסכם הגירושין ולתבוע שלום בית, וכל הסכמתו לגירושין הייתה בטעות, וממילא גם ההסכם הממוני נחשב כקניין בטעות ובטל. (וכך מבואר בפסקי דין רבניים חלק ה פס"ד בעמוד 204 בהרכב הדיינים: הגר"א קושלבסקי, הגר"מ אליהו והגר"ח נברוצקי).

אבל במידה ושני בני הזוג מעוניינים להתגרש, ואחד מהצדדים חוזר בו מהסכם הגירושין, לא בגלל שהוא מעוניין בשלום בית, אלא בכדי לשפר את התנאים בהסכם הגירושין - אין אפשרות לחזור מן ההסכם, שכן אין קניין טעות, שהרי עדיין יש בדעתו לגרשה, ולכן הסכם הגירושין תקף.

סיכום דיני מורדת

בפסקי דין רבניים (חלק ו עמוד לג) מובא: "משפטי המורדת הם":

  • א. "התראה - ההתראה היא: שמפורש בה שתפסיד כתובתה אם תעמוד במרדה. לא היתה ההתראה מפורשת כאמור - אין היא מפסידה את הכתובה ותנאיה. לא נאמר בהתראה שהיא מפסידה בלאותיה, אינה מפסידתן".
  • ב. "הכרזות ארבע שבתות - הבית יוסף כתב שגם לאחר תקנת יב' חודש לא התבטלה התקנה של ההכרזות והמלכה. אומנם הט"ז בס"ק א כתב בדעת הרא"ש כי לאחר שתיקנו שלא יתן לה גט עד יב' חודש - שוב ביטלו את התקנה של ההמלכות והכרזות ד' שבתות, אלא תיקנו שאחר יב' חודש ממרידתה - מפסדת כתובתה".
  • ג. "התראה שניה אחרי ההכרזות".
  • ד. "המלכה - כלומר: בית הדין בעצמו, ולא על ידי שליח, מייעץ ומסביר לאשה את חומרת המעשה ותוצאותיו, מפציר בה שתחזור בה ונותן לה זמן להימלך בדעתה. רק לאחר כל המעשים הללו והיא לא חזרה בה - היא נקבעת למורדת ומפסידה את כל זכויותיה"[כב].

"חזרה בה, אינה מפסידה כלום... במורדת מאיס עלי - אין צורך במשפטי המורדת, הכרזה, התראה שניה והמלכה. אלא צריך להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת הכתובה. ולשיטה אחת, (ט"ז בס"ק א בדעת הרא"ש המשווה בין מאיס על לבעינא ליה ומצערנא ליה) יש צורך גם במורדת מאיס עלי בהמלכה והשהיית י"ב חודש".

עוד מובא שם ההסבר, מדוע המורדת מפסידה את מזונותיה עוד לפני שעברו יב' חודש והוכרזה כמורדת: "אין צורך להרבות בדברים כי פיטור ממזונות מטעם מרידה, אינו מכח הלכות מורדת, ואינו אחד מדיני המורדת המוכרזת. כל דיני איבוד הזכויות במורדת הם אחרי התראות והכרזה, ורק אחרי עבור יב' חודש במרד, מה שאין כן לענין מזונות שהיא מפסידתן בלי התנאים הללו ומיד. ומאידך, אם חזרה בה תוך יב' חודש[כג], חוזר חיוב המזונות, כפי שנפסק בשו"ע". (סימן ע"ז סעיף ב').

"והטעם הוא, לפי שפטור המזונות הוא, מפני שכלל הוא כי אין הבעל חייב במזונות אשתו, אלא אם כן היא ממלאה את חובותיה כלפיו. וכל עוד היא איננה ממלאתן הוא פטור ממזונותיה, אף על פי שעדיין לא נקבע דינה למורדת".

"ולכן ומאותו הטעם מועילה גם חזרתה. כי מכיוון שלא ניתן לה מעמד של מורדת, ולא הפסידה כלום מכל זכויותיה הנובעות מכח אישות, ורק ממזונותיה בלבד פטור הבעל, עקב זה שהיא אינה ממלאה חובותיה, כאמור, הרי ברגע שהיא חוזרת וממלאתן, שוב הוא חייב במזונותיה, וזה הן בתוך י"ב חודש והן לאחריהם, אם, מאיזה טעם שהוא, לא הוכרזה למורדת".

"אמנם ודאי הוא, כי אחרי ההכרזה למורדת, כשקויימו כל התנאים הדרושים לכך, ולאחר י"ב חודש אז איבוד המזונות הוא החלטי, כי המזונות הן חלק מזכויות האשה שהן מכח אישות - הן אם המזונות הן תנאי - כתובה כן אם לאו - ובהפקעת כל הזכויות, באין דרך לחזרה, נפקעת בכללן כך גם הזכות למזונות[כד], וכפי שפסק הרשב"א בתשובה הנ"ל. אולם כל עוד לא ניתן לאשה דין מורדת, יכולה היא לחזור בה - היא תמלא חובותיה והבעל יחזור להיות חייב לזון אותה".

דברי המחבר והרמ"א

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף א: "המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה - מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע. וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב. ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בל"ת, שנא': לא יגרע (שמות כא י). ואם היא רוצה - כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה. י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה - אין מוסיפין לה על כתובתה. (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות). ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע (שמות כא י) אינו עובר".

ובסעיף ב: "האשה שמנעה בעלה מתשמיש - היא הנקראת מורדת. ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואינה יכולה להבעל לו מדעתי, ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי - חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה (ב"י בשם תשובת הר"ן וכן פירש"י בגמרא) - אם רצה הבעל לגרשה, אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן. ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה. וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו. וי"א דאף מנכסי צאן ברזל, אינה נוטלת אלא מה שתפסה. וי"א דאפילו נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה (ב"י בשם תשובת הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א). ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה: הריני מצער אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו - שולחין לה מב"ד, ואומרים לה: הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך ק' מנה, הפסדת אותם. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל יום, ד' שבתות זו אחר זו. וי"א דא"צ להכריז בכל יום, אלא ד' שבתות ממש (הר"ן והגהות מיימוני וכן משמע לשון הטור). וכן נ"ל עיקר. ואומרים: פלונית מרדה על בעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית: אם את עומדת במרדך, הפסדת כתובתיך. אם עמדה במרדה, ולא חזרה - נמלכין בה ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובתה כלל. ואין נותנים לה גט עד י"ב חדש. ואין לה מזונות כל י"ב חדש. ואפילו היא מעוברת (ב"י בשם תשובת רשב"א). ומעשה ידיה שלה. אבל נוטל פירות (טור). ואם מתה קודם הגט - בעלה יורשה. וחייב בפדיונה וקבורתה (טור). ולאחר י"ב חדש - אין לבעל עליה כלום, וכן היא עליו. מאחר שאבדה הכתובה, אין לה כל תנאי כתובה, מאחר שיוכל לגרשה בלא כתובה והוא מעכבה מרצונו (דברי הרב וכן משמע במהרי"ל סימן כ'). כסדר הזה עושין לה, אם מרדה כדי לצערו. ולאחר י"ב חדש, לא מהני חזרתה, אלא אבדה כתובתה. ואם רוצה לקיימה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת. אבל תוך י"ב חדש, יכולה לחזור בה, ויש לה כתובה. ואם מת תוך י"ב חדש, יש לה כתובה מן היורשים (כל זה בהר"ן פ' אע"פ). ואם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש - נותן לה צ"ב שלה, וכתובתה וכל מה שכותב לה (ב"י בשם תשובת הרשב"א). וי"א דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת (מרדכי סוף אע"פ בשם ראב"ן). ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בהגהה ותשובת הרשב"א סימן תת"ס ומהרי"ק שורש ס"ג), וכן עיקר. ודוקא בנשואה, אבל ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להכנס לו, יגרשנה בעל כרחה, או ישא אחרת, ומתירין לו (שם). ונ"ל דוקא תוך י"ב חדש, אבל לאחר י"ב חדש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם, וכן נראה להורות. וי"א דאפילו תוך י"ב חדש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה, אין כופין לגרש (מהרי"ק שורש כ"ט). ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש. ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חליה או אח"כ (הר"ן פרק אע"פ, וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה ובהגהות אלפסי). ויש חולקים (שם בשם מוהר"ם). ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים, ואפילו יש לו אשה אחרת. וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נשאת, הרי זו מורדת מתשמיש. וי"א שגם יבמה שלא רצתה להתייבם כדי לצערו, כסדר הזה עושין לה".

ובסעיף ג: "המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה לו, ובלאותיהם קיימים, אם תפסה אין מוציאין מידה. ואם לא תפסה אין נותנין לה. וקרקעות של צאן ברזל, היא נוטלת (טור), וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום. הגה: וכל זה בנכסי צאן ברזל, אבל נכסי מלוג שלה, ברשותה הם, והיא נוטלתן (טור). וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי. אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון האומרת שאינו הולך בדרך ישרה. ומכלה ממונו וכיוצא בזה - אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא, דהינו צאן ברזל אם הם בעין וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא. ואם אינן ראוין למלאכתם הראשונה, וכל שכן אם נגנבו או נאבדו, צריך הבעל לשלם הכל. ונ"מ שלה, אם הם בעין או דבר הבא מכחם, נוטלתן, אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם (דינא דמתיבתא טור בשם הרי"ף). אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום, ואפילו תפסה, צריכה להחזיר (מרדכי פ' אף על פי). ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם). ואם עשה שלא כהוגן, שקדשה ברמאות ובתחבולות - כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה). וי"א עוד דמטילין חרם (טור בשם מוהר"ם). אם בני אדם למדוה למרוד, או שעושה כך משום כעס וקטטה, או להוציא ממונו ממנו, אז אפילו מה שתפסה מנכסיה, נוטלין מידה ומחזירין לבעל (מרדכי פ' אף על פי). ואין חילוק בין אם תפסה או לא, אלא בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת לדבריה, אבל מ"מ נותנת אמתלא ואין בזה רמאות, והב"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם (מהרי"ו סימן ק'). ויכולין להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס עלי (שם). וכן ראוי להורות. וכל זמן שלא נתן גט, אין לו כפייה ונגישה עליה, אבל מ"מ אין לה ליתן משלה לאחרים, ויכול למחות בה, דאם מתה ירשנה (ג"ז שם). אפילו במקום שכופין אותו לגרש, במורדת, אם מתה קודם שגרשה - יורש אותה. דאין ירושתה נפקעת אלא בגירושין (טור בשם גאון). אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה, מהני כאלו תפסה היא בעצמה (מרדכי בשם תשובת מוהר"ם פ' אע"פ. ובהגהות בשם תשובת מוהר"ם). הבגדים שהכניסה הכלה, אין להם דין צ"ב, ואין צ"ב אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה". (טור בשם הרא"ש).

 

[א] מדובר בבעל האומר בעינא ליה ומצערנא ליה, לקמן יובא הדין בבעל האומר שאשתו מאוסה עליו.

[ב] כך מובא בגמ': "אמר ליה ר' חייא בר יוסף לשמואל: מה בין מורד למורדת? אמר ליה: צא ולמד משוק של זונות, מי שוכר את מי? דבר אחר: זה יצרו מבחוץ, וזו יצרה מבפנים".

[ג] מר זקני הרב. דהיינו התוס' רי"ד שהיה סבו של ריא"ז. גם ריא"ז וגם התוס' רי"ד נקראו בשם רבי ישעיה די טראני, ובכדי להבחין בניהם, השלטי גיבורים (רבי יהושע בעז) קרא לנכד בשם ריא"ז, דהיינו רבי ישעיה אחרון ז"ל. והסב נקרא בשם תוס' רי"ד, דהיינו רבי ישעיה די טראני. (צריך לשים לב, שר"י א"ז - אינו ריא"ז, אלא רבנו יצחק אור זרוע).

[ד] התוס' גורסים: "ואינהו", ולא גורסים כפי שיטת רש"י: "ואיהו".

[ה] אומנם לגבי מורדת, אין ספק שמפחיתים מהאישה גם מנכסי צאן ברזל, כמבואר במשנה, רק לגבי נכסי מלוג יש מחלוקת האם מפחיתים לה.

[ו] נחלקו הראשונים, האם מדינא דמתיבתא ניתן לכוף את הבעל לגרש את אשתו: הרמב"ן (במלחמות פ' אע"פ), הרשב"א (חלק ו סי' עב), הר"ן (מס' כתובות דף סג:), והרי"ף בפ' שני דייני גזרות (קט) הבינו שע"י תקנה זו ניתן לכפות את הבעל. אבל הרא"ש (פ' אע"פ סי' לה), המרדכי (כתובות סג:). והמאירי (עמוד רסט) כתבו: מדינא דבני מתיבתא לא ניתן לכפות על הבעל לגרש את אשתו. עיין עוד בהערה בעמוד 29.

[ז] הגריא"ה הרצוג בספרו היכל יצחק (ח"א סימן ב' אות ה') כתב: "מאיס עלי הוא לא רק ענין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש ובזמנינו גילו הרופאים מחלה הידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע."

[ח] וזה לשונו של היביע אומר: "כל שיש אמתלא אמתית. וגלויה שהוא מאוס בעיניה, עד שלא נשאר מקום לחשוש שמא עיניה נתנה באחר, דעת מהר"ם מרוטנברג בתשו' שכופין אותו לגרש. ושכ"כ התוס'. מוכח שפיר דאף מדינא דגמ' כייפינן ליה, כיון שנסתלק החשש דשמא עיניה נתנה באחר. וכן מבואר בתוס' רי"ד (כתובות סד) וז"ל, אבל אמרה מאיס עלי וכו' אין כאן שום דרך לכפייה, כי אם לעשות דרך בקשה אולי תחשוק בו, ואדרבה אם היינו יודעים בודאי שטעמה אמת שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר, היינו כופין הבעל להוציא, כי הך דתנן לקמן (עז) ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה, ואין האשה יכולה לסבול להבעל לו. אלא משום שאנחנו מסופקים בטענתה, שכיון שאין אנו רואים בבעלה אותן מומין, י"ל שמא עיניה נתנה באחר, ומשום זה היא אומרת כן, לפיכך אין כופין את הבעל להוציא. ומ"מ גם אותה אין כופין להפסיד' כתובתה, דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו. עכת"ד. וא"כ כשהאמתלא ברורה ומפורסמת שעכ"פ ע"פ הרוב דבריה אמתיים, שפיר אזלינן בתר רובא לכופו להוציא".

"וה"נ ס"ל למהר"ם הנ"ל. וגם הרשב"ש מסתמיך ואזיל על סברא זו. ומכ"ש שיש כאן ס"ס: שמא הלכה כהרמב"ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי, מעיקר הדין, ואפי' בלא אמתלא ברורה. ואת"ל שאין כופין מעיקר הדין בכיוצא בזה, שמא עיניה נתנה באחר, שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקה חששא זו שפיר כופין להוציא. ואת"ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין, שמא הלכה למעשה יש לפסוק, כמ"ש הרי"ף (פרק אע"פ) בשם בי דינא דמתיבתא, דתקינו דיהיב לה גיטא לאלתר. ור"ל ע"י כפייה. וכמ"ש מהר"ם מרוטנבורג בתשו' שהובאה בס' תשובות בעלי התוספות (סי' נה)".

"הן אמת שהרא"ש (פ' אע"פ סי' לה) פירש דברי הרי"ף בשם ב"ד דמתיבתא, דר"ל שנתנו רשות לבעל לגרש לאלתר, וא"צ לשהות י"ב חודש, אבל לא שיכפוהו לגרשה, שאפי' במונע ממנה תשמיש או מזונות אין כופין אותו להוציא, כ"ש כשהיא מונעת עצמה. ע"כ. וכ"כ גם ר"ת בתשו' דעת הרי"ף, והובא במרדכי (כתובות סג:). וכ"ה במאירי שם (עמוד רסט). ע"ש. מ"מ קושטא קאי שהרי"ף בשם הגאונים דעתו שיש לכופו לגרשה בטענת מאיס עלי, וכמ"ש להדיא בהרי"ף פ' שני דייני גזרות (קט) וז"ל, והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גיטא לאלתר, לא שנא פסק עליה אביה ולא שנא פסקה איהי כד אמרה ליה כנוס או פטור, כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כורחיה. עכ"ל".

"ואף הרא"ש בתשו' (כלל מג סי' ח) הדר תבריה לגזיזיה, שאחר שהביא ד' ר"ת שאין לכוף אותו לגרש בטענת מאיס עלי, ושכן ראה לרבותיו חכמי צרפת ואשכנז שמתרחקים עד קצה האחרון מלכוף לגרש, סיים, אלא שאני רואה שבאלו הארצות רוב הגיונם בספרי הרי"ף ז"ל, ולפי שראו כפייה זו כתובה בהלכות, נהגו ביש מקומות לדון כן. עכ"ל. וכן דעת הרמב"ן במלחמות (פ' אע"פ), והרשב"א בתשו' ח"ו (סי' עב), והר"ן בפי' ההלכות (כתובות סג:), שפירוש דברי הרי"ף בשם בי דינא דמתיבתא היינו ע"י כפיית הבעל לגרשה. וכן בשו"ת מהרי"בל ח"ג (סי' יג) כ"כ בפשיטות בדעת הרי"ף".

"וכ"כ מהר"א בן טוואה בתשו' (שם.)... וגם אני בעניי אומר שבזה"ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים, וגם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו. ומרבין ממזרים בעולם. ובכה"ג אמינא קלקלתן תקנתן... בעקבותא דמשיחא כי השתא, ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכ"ש כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכויים כ"כ שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו ע"מ שיסמוך. שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה למקומה. והכל לפי העת והזמן".

[ט] עיין עוד בציץ אליעזר חלק ד סימן כא, וחלק ה סימן כו.

[י] נחלקו הפוסקים בהבנת שיטת הרמב"ם, האם הטוענת מאיס עלי, צריכה להביא אמתלה לדבריה או לא? הרא"ש (כלל מג אות ח) סבור, שלדעת הרמב"ם הבעל חייב לגרש את אשתו האומרת מאיס עלי, גם אם היא לא מבררת את דבריה ולא נותנת אמתלה מדוע הבעל מאוס עליה. וכ"פ הגר"ח מוולוז'ין (חוט המשולש תשובה ב). אבל המאירי (מס' כתובות דף סג) סבור, שלדעת הרמב"ם, כופין את הבעל שיגרש את אשתו, רק כאשר הב"ד מכיר "שהוא ראוי למאוס מחמת רוב פחיתותו והפסד ענייניו".

[יא] בעל הטוען כלפי אשתו שהיא מאוסה עליו - יש המוכיחים מדברי הרמב"ם הללו, כי במקרה והבעל אומר על אשתו שהיא מאוסה עליו - ניתן לכוף אותה לקבל גט, או לתת לו היתר נישואין.

וכך מובא בפד"ר (חלק ט עמוד ר): "רוב השיטות של הפוסקים סוברות שיש להתיר לו לישא אחרת לפחות ע"י ק' רבנים, כמבואר בצמח צדק החדש סי' קל"ב, (אומנם הצ"צ כותב כ"ז נראה להלכה אבל לא למעשה משום דלא חזינן שנעשה מעשה כזה להתיר חר"ג בטענת מאיס עלי). כפי המובא באוצר הפוסקים סימן א' סעיף י' אות ע"ג (ט"ז)... מטעם מאוסה עליו יש לכוף אותה לקבל ג"פ או להתירו לישא אחרת. ולשיטת אמרי יושר, באר משה מהרשד"ם וסיעתם, וכן שיטת רוב הפוסקים שאם טוען הבעל מאוסה עלי וחיים בנפרד שנים, ולפי שקול ביה"ד אין תקוה לשלום בית, כופין אותה לקבל גט מק"ו משיטת הרמב"ם וסיעתו הסוברים שבכה"ג שטוענת האשה מאיס עלי כופין אפילו את הבעל לתת גט. והחולקים על הרמב"ם אינם אלא בכפיית הבעל משום שחוששין לאיסור אשת איש בגט מעושה שלא כדין, אבל בכפיית האשה כולי עלמא מודים שכופין, שאינו אלא חדר"ג ובכה"ג לא גזר".

[יב] וז"ל הרא"ש (כלל מג סימן ח): "ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקין עד הקצה האחרון מכל מיני הכרחות כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האשה, כי נראה להם דברי רבינו ר"ת ז"ל וראיותיו עיקרים וראוי לסמוך עליהם. ואף אם היו הדברים מוכרעים, צריך אדם להרחיק מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל".

"ואם ראו בדורות שהיו אחר חכמי הגמ', בימי הגאונים ז"ל בישיבות של בבל, שהיה צורך שעה בימיהם להסיע על דברי תורה ולעשות גדר וסייג, ותקנו שיגרש האיש את אשתו בעל כרחו, כשהיא אומרת: לא בעינא ליה לגבראי, כדי שלא תתלה עצמה בכותי ותצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, וסמכו על זה: כל המקדש, אדעתא דרבנן מקדש, והסכימה דעתם להפקיע הקידושין כשתמרוד האשה על בעלה; אותה תקנה לא פשטה על כל הארצות. ואף אם יש מקומות שנהגו לכוף, לא נהגו מנהג זה באותן מקומות על פי תקנת הגאונים ז"ל, כגון שבשעה שתקנו הגאונים את התקנה ששליחוה לאותן המקומות וקבלו אותה עליהם; ואם כן, היה הדבר ידוע על פי הקבלה, דור אחר דור, היאך קבלו תקנה זו עליהם בצווי הגאונים. כי תקנה קבועה כזו, אם קבלוה עליהם, לא היתה עומדת לישכח מפי דורות הבאים".

"דוגמא לדבר: חכם אחד היה בארצנו, והיה שמו רבינו גרשום, תיקן תקנות טובות בענין גירושין, והיה בימי הגאונים ז"ל, ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאלו נתנו מסיני, בשביל שקבלום עליהם ומסרום לדור דור. אלא אני רואה, שבאלו הארצות רוב הגיונם בספרי רי"ף ז"ל, לפי שראו כפייה זו כתובה בהלכות, ונהגו ביש מקומות לדון כך. ועוד אני אומר, שהגאונים שתקנו תקנה זו, תקנוה לפי הדור ההוא, שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל. והאידנא נראה הענין להפך, בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן, אם תוכל האשה להפקיע את עצמה מתחת בעלה, באמרה: לא בעינא ליה, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, ויתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן; על כן טוב להרחיק הכפייה".

"ויותר התימה הגדול על הרמב"ם ז"ל, שכתב, שאם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה. ומה נתינת טעם לכוף האיש לגרש ולהתיר אשת איש, לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה, הלא אינה מצווה על פריה ורביה! וכי בשביל שהיא הולכת אחרי שרירות לבה, (מכאן משמע שהרא"ש הבין בדעת הרמב"ם שכופין את הבעל שיתן גט לאומרת מאיס עלי, גם אם לא הביאה אמתלה לדבריה, אלא בשרירות ליבה אמרה מאיס עלי), ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה, נשלים תאותה ונכוף האיש, שהוא אוהב אשת נעוריו, שיגרשנה? חלילה וחס לשום דיין לדון כן".

[יג] עיין אוצר הפוסקים סימן עז סעיף א בס"ק יב.

[יד] בפד"ר (חלק ט עמוד ר) מובא: "כתב צמח צדק החדש סי' קל"ב באחד שעזב את אשתו בטענת מאוסה עליו ואינו יכול לדור עמה בשום פנים, ויושב גלמוד ארבע וחמש שנים - שיש להתיר לו ע"י ק' רבנים לישא אחרת, דכל שנראה לעין כל שאמת כדבריו חשוב טעם מבורר. וכן באר משה קונטרס בנין ירושלים סי' י' מצדד להקל בטוען מאוסה עלי ויש לו אמתלא אמתית, ע"ש. וכן הביא בספר פרדס רמונים היתר ט"ו בשם בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הל' ט"ו, דאף דלא קיי"ל כהרמב"ם בטוענת מאיס עלי דכופין אותו לגרשה, היינו לגבי כפיית האיש דהוי ספק איסור דאורייתא מטעם גט מעושה שלא כדין, אבל לענין החדר"ג כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו וכו'. וכיוצא בזה כתב גם המהרש"ם ח"ג סי' צ"ג, דלענין חדר"ג שאינו לכמה פוסקים רק מדרבנן יש לצרף שיטת הרמב"ם וכו'. כ"ש וכ"ש לדעת הרבה גדולים וטובים שאינו בזמן הזה אלא מנהג לאותם שנהגו בו".

"וכ"כ גם דבר אליהו סי' ע"ג שאם נראה לבי"ד שכל כוונתה להרגיזו מפני שנאה ונקמה ואין אופן בעולם שידורו יחד, והכריע להתירו כיון שאין אפשרות שידורו יחד, ושעל ידי זה יצא לתרבות רעה, ואין בזה תועלת ותקנה לאשה רק לעשות נחת רוח ליצרה שרוצה להנקם בו".

"ועיין גם באר משה קונטרס בנין ירושלים סי' ס"ז שאם ברור הדבר שאי אפשר לו לדור עמה בשום אופן משום דבכהאי גוונא לא גזר רגמ"ה שיהא מעוגן כל ימיו... כמו כן בטוען הוא מאוסה עלי דלא יפה כח האשה מכח האיש כמ"ש בתשובות הרא"ש כלל מ"ב. ובפרט בדור הזה שהפרוץ מרובה על העומד שאין לדחוף את האדם שיחיה באיסור כל ימיו, ואף אם אין הבעל מן הצדיקים, וכעין מה שכתב הרמב"ם: אין אומרים לאדם רשע הוסף רשע. ועוד חבל פוסקים ראשונים ואחרונים הסוברים בטוען מאיסא עלי לא עדיפא לאחר חדר"ג מטוענת מאיס עלי דמדינא כופין אותו".

"ועיין עוד מ"ש הגר"ח פאלאג'י בס' חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב: כלל אני אומר כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ"ז ולתת גט, וע"ש שקבע כי הזמן הרבה הוא ח"י חדשים".

[טו] בספר נחל יצחק (שם) מובא: ישנם שני יסודות מהם נובע חיוב הבעל במזונות אשתו: א)- היא קשורה בו. (אגידא ביה). ב)- תנאי כתובה. לכן גם אם האישה מחלה על מזונותיה, כך שאין לה מזונות מדין תנאי כתובה, אבל בכ"ז יש לה מזונות בגלל שהיא קשורה אליו ובגללו אינה יכולה להינשא לאחר. (מדובר באשת איש שבעלה חי).

[טז] כך כתב הריטב"א: "שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו, וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם... דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו, ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה, התם יושבת עמו בבית אלא שמצערתו מתשמיש, והא קנסינן לה לההיא מורדת, אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה - אין לה מזונות, וכן דעת רבותי".

[יז] הריטב"א (סימן קנ) כתב: לדעת הירושלמי (מס' כתובות דף פה סוף הלכה לח), אין למורדת מזונות, אך הריטב"א לא פסק כדברי הירושלמי, אלא כל זמן שיש לה כתובה - יש לה מזונות. הריטב"א הביא שני תירוצים מדוע לא פוסקים כדברי הירושלמי. תירוץ ראשון: הירושלמי חולק על התלמוד הבבלי, לכך לא פוסקים כמותו. תירוץ שני: הירושלמי דיבר על אותם שנים עשר חודש בהם אין מזונות גם לפי דברי התלמוד בבלי.

הגרי"ש אלישיב (פסקי דין רבניים חלק ו פס"ד בעמוד 5) כתב על שני תירוצי הריטב"א: "התירוץ הראשון לא מובן, הלוא כל יסוד ההוכחה הוא מכיון שלא הזכירו בתלמודא אין לנו להוסיף על קנסה כלום, וכי כעורה מה ששנינו בירושלמי, ולמה אין לנו לסמוך בזה על הירושלמי"?!

"והתירוץ השני, הא ניחא להני דסברי דאמרי ד' שבתות מפסדת כתובתה, וא"כ בתוך היב"ח אין לה כלום מכתובתה, אבל לדעת הטור דבין במאיס עלי ובין בבעינא לי' - לא מפסדת כתובה אלא כעבור יב"ח, וכ"ה במאירי כתובות פ"ה: הסכימו גאוני הראשונים שלא הפסידה כתובתה עד יב"ח - אף בבעינא לי' למי שפוסק בה השהאת יב"ח י"כ ג"כ שאם חזרה בתוכם לא הפסידה - לדידהו בע"כ מוכח מהירושלמי דמורדת לית לה מזוני".

הגרשי"א כתב בשם החזון איש: לא ניתן להסתמך על דברי הריטב"א בתשובות, שכן הכתב יד של התשובות נמצא רק בתקופה האחרונה. וכך כתב הגרשי"א: "וכבר כתב החזו"א בקונטרס השיעורים שאין לסמוך על כת"י הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור, והדברים טעונים בדיקה שלא יסתור הלכות קבועות".

[יח] הרא"ה העיר: המורדת לא הפסידה את מזונותיה, אומנם אפשר להוריד לה מהמזונות את השבעה דינרים בשבוע שקנסו אותה חכמים.

[יט] אומנם עיין בספר שורת הדין (חלק ד עמוד עו), שיש לפסוק במורדת דבעינא לה ומצערנא לה, כשיטת הריטב"א, כך שיש לה מזונות כל עוד שלא התקיימו בה דיני מורדת.

[כ] ע"פ דברי הגמ' בדף סד עמוד א: "משהינן לה תריסר ירחי אגיטא, דלמא הדרי בהו".

[כא] כך כתב רבנו ירוחם: "וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה - יתן לי גט וכתובה. והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא, דילמא הדרי בהו. לאחר שנה - כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".

[כב] במידה ובית הדין לא ביצע את כל השלבים המתוארים לעיל - האישה אינה נקראת מורדת. עיין בשו"ת חוט המשולש (סי' ב') שכתב: במורדת לכו"ע לא הפסידה בלא הכרזות והמלכות... ובחזו"א (סי' ק"ז אות ג') מובא: גם אם רצונה להתגרש ממנו מפני שנתנה עיניה באחר, מ"מ דינה מסוג מורדת בעינא ליה ומצערנא ליה, וא"כ לא אבדה כתובתה אלא לאחר הכרזות והמלכות וכל שלא נעשה בה ככל הסדר הזה לא הפסידה כתובתה.

[כג] חזרה בתשובה - הגר"א גולדשמידט (פד"ר חלק ט עמוד סה) כתב: מהר"ם מרוטנבורג למד מדברי הגמ' במס' סנהדרין בדף כו, שאם אדם היה מועד לדבר עבירה - עליו להוכיח שחזר בתשובה. לכן מורדת החוזרת ושבה בה, עליה מוטל להוכיח כי אכן חזרתה כנה ואמתית היא.

וכך מובא שם: "בתשובה תתרכ"א שבתשובות מהר"ם ב"ר ברוך, דפוס פראג, הדנה בין היתר בשאלת חזרה של מורדת, נאמר: אלמא: היכא דהוי אדם מועד ורגיל לעבור, אין די במה שאומר שרוצה לשוב. הכא נמי אשת ר' שלום, אחרי שמרדה ויצאה במרד מביתו זה כמה ימים, ועגנתו, לא מסתייע במה דאמרה: אליו אשוב, אולי תשב ימים אחדים או עשור ואחר תלך. לכן אם תתרצה האישה להתקשר על פי רבותינו ותעשה ככל הכתוב ומבואר לעיל, הרי טוב. כי איך יבטח בה לב בעלה אי לא בקשר אמיץ, אחרי מרדתה שמרדה בו כמה ימים. ומובאת תשובה זו בתשובות מהר"ם מינץ סג"ל, סימן ק"ד. הרי שדין הוא כי על המורדת החוזרת ושבה בה, להוכיח כי אכן חזרתה כנה ואמיתית היא, ולא די לה באמירה בעלמא אליו אשוב, אלא עליה לשכנע ולהתקשר על פי בית דין, בקשר אמיץ, עד כי יבטח בה לב בעלה כי החזרה יציבה היא, ואין היא מביאה למחשבה אולי תשב ימים אחדים או עשור ואחר תלך".

וכן כתב מהר"י וייל (סימן קלה מובא בד"מ בס"ק יג): אישה שטוענת שבעלה מאוס עליה, בגלל סיבות מסוימות, (כגון שתיית אלכוהול והקאות), והבעל מבקש שלום בית וטוען שיחזור בתשובה, במידה ולא הוחזק בריעותא, (דהיינו זו נפילה חד פעמית) - הבעל נאמן להצהיר על כוונתו לחזור בתשובה ואין הוא צריך לתת ערבויות לכך. אבל אם הוא רגיל למעות - אין הוא נאמן על סמך הצהרותיו אלא עליו להביא הוכחות וערבויות לחזרתו בתשובה.

עוד מובא שם, כאשר המורדת חוזרת בה לאחר יב' חודש - היא מפסידה את כל תנאי כתובתה, אבל אין כופים עליה לקבל גט, וכן אין נותנים לבעל היתר להינשא בשנית: "ועיין בהגהות מיימוניות (בהלכות אישות פרק י"ד סימן ח', ובהגהות מרדכי לכתובות פרק אע"פ בסי' ר"א) - הדיון בכל דברי הפוסקים הוא לענין הפסד כתובה וכל תנאיה, וכתוצאה מכך לענין מזונות. אולם לא מצינו הלכה זו לענין לכוף עליה לקבל גט, או לענין היתר לבעל לישא אשה על אשתו. כלומר הלכה זו שאין חזרתה של המורדת מועילה, אינה אלא לענין זה שאחרי שהפסידה כתובה וכל תנאיה, כולל מזונותיה, אין היא זוכה בחזרה בדברים הללו, כאשר היא שבה אחרי זה ממירדה".

"אולם יש בה בתשובתה זו, כדי להסיר מעליה את החיוב לקבל גט מפני מרידתה, ונועלת היא התשובה הזאת של האשה לפני הבעל את שערי ההיתר לגרש את אשתו בעל כרחה ולישא אשה על אשתו, שנפתחו לפניו עקב המרידה. וטעמו של ההבדל בין הפסד הכתובה ותנאיה, ובין ענין גט והיתר, לענין חזרה, הוא, לפי הרדב"ז בתשובותיו בחלק א' סימן שס"ד, המסביר למה הפסד הכתובה במורדת הוא מוחלט, כך שהחזרה לא תועיל, מפני כי: הוא כשאר חובות דעלמא, דכיון שמחלה, או עשתה מעשה שהפסידה כתובה שוב אין השעבוד חוזר למקומו. וטעם זה, פקע שעבודיה, היינו שעבוד שנפקע אינו חוזר וחל, דיו לענין הכתובה ותנאיה, שהם ענין של שעבוד ממון כשאר חובות דעלמא, אבל לא לענין חיוב גט והיתר לישא אשה על אשתו, שאינם בכלל גדרי השעבודים כחובות של ממון".

[כד] אומנם בפד"ר (חלק ה עמוד שו) מובא, כי במורדת גם לאחר יב חודש במידה שחזרה בה יש לה מזונות: "עוד זאת שגם כשהוכרזה כדת וכדין ועברו עליה י"ב חדש, מצינו רק שהפסידה הכתובה ותנאי כתובה ככתוב ברמ"א בסי' ע"ז סעי' ב', אבל לא מצינו שהתקנה הייתה שתפסיד גם מזונותיה, ויש מקום לומר דע"ז לא תקנו, בהיות דחיוב מזונות לדעת רוב הפוסקים הוא מה"ת, ואפי' לדעת האומרים דהוא מדרבנן מ"מ אין זה בכלל תנאי כתובה ורק תקנה מיוחדת, כמבואר ברא"ש פ"ד דכתובות סי' כ"ד ובתשובת הרשב"א שהובאה בב"י בטור סי' ע"ז עיי"ש. וכן דעת מרן המחבר בסי' צ"ג ס"ט, וראה בפ"ת שם סק"י בשם ישועות יעקב שכן עיקר".

"ועל כן מסתבר לומר שלזה לא תיקנו שתפסיד גם מזונותיה שהם תחת מעשה ידיה, ורק בשעה שעומדת במרדה ולא ממלאת אחרי חובותיה כלפי בעלה אזי אין לה מזונות, אבל מיד בשעה שחוזרת בה ומסכימה לשוב למלאות אחרי מה שמוטל עליה, יש שפיר לומר דשוב חייב גם הבעל מצידו במזונותיה. וכ"כ בשו"ת יש מאין חאה"ע סי' כ"ח, דווקא לעניין שנמחל שעבוד כתובתה וצריך לחדש לה כתובתה כשירצה לקיימה, אבל מהני חזרתה שאם יעכב הוא מלשוב איהו ניהו המורד".