דף לט:

השוואה בין עבד ובין אישה:

אישה -"וכתב לה"

עבד - "או חופשה לא ניתן לה"

האישה יוצאת מהבעל רק ע"י שטר (גט).

העבד יוצא מהאדון רק ע"י שטר (גט שחרור).

דיוק של ר' יעקב: הגט מתיר צד איסור (אין לבעל בעלות ממונית על האישה).

עבד גדול שהופקר דומה לאישה, שיש בו רק צד איסור ואין בו צד ממון. והגט מתיר את צד האיסור (שיטת רבי). (אך לא מדובר בעבד קטן, שלא דומה לאישה, כי יש בו צד ממון, ונחשב לעבד לגמרי. יש לו תקנה שיוכל להתחתן עם שפחה. וזה כדברי אבא שאול).

דיוק לאידך גיסא: הגט מתיר גם אישה גדולה וגם אישה קטנה.

אדון שהפקיר את עבדו - גם עבד גדול וגם קטן משוחררים. (כדעת ת"ק ולא כאבא שאול).

כיצד משחררים עבד?

א.        לעיל מבואר, שלדעת רבי, ניתן לשחרר עבד ע"י כסף או ע"י שטר, כפי שכתוב: "והופדה לא נפדתה"=שחרור בכסף, "או חופשה לא ניתן לה"=שחרור בשטר.

ב.        לדעת ר' שמעון, רק שטר משחרר לגמרי (גם את צד האיסור וגם את צד הממון, שכן הפרשה הסתיימה ב-"לא חופשה"[1], דהיינו שחרור בשטר), אך כסף לא משחרר את צד האיסור, אלא רק משחרר את צד הממון. ר' המנונא פסק כדעת ר"ש, אך ר' יוחנן, רבא בר שילת (הגהות הב"ח: שאילתא=שילת) וסתמא דגמ' לא פסקו כר"ש. ("ולא היא, אין הלכה כר"ש").

שפחה חרופה - שפחה שהשתחררה במקצת (כגון אדון שקיבל עבורה רק חלק מסכום שחרורה), ועבד עברי אירסה (קידושין), היא לא נחשבת לאשת איש, ולכן אם אחר יבוא עליה - לא חייב חנק כדין הבא על אשת איש, אלא רק חייב להביא קרבן אשם שפחה חרופה. (מכאן הוכיח ר"ש: הכסף שהאדון קיבל עבורה לא שחררה ורק שטר ישחררה, ובגלל שלא קיבלה שטר - הבא עליה לא חייב חנק אלא רק קרבן אשם. אומנם אם היא שפחה לגמרי שלא נפדתה בכסף - אין חיוב קרבן אשם. ואם נפדתה בכסף ובשטר - חייב מיתה).

קניין סודר - לדעת רב (ב"מ מז.) הקונה נותן כלי (כגון סודר) למוכר המקנה, ובכך הקניין חל, והמקח נקנה לקונה. אך לדעת לוי, המקנה נותן את הסודר לקונה[2]. (למקנה יש הנאה מכך שהקונה קיבל ממנו את הסודר, ובאותה הנאה שהמקנה קיבל, המקנה גומר בדעתו לתת את המקח לקונה).

שכיב מרע יכול להקנות בדיבור, אך אם השכיב מרע לא הסתמך דיבורו, וביצע קניין סודר - חלים עליו כל דיני קניין כמו בריא המבצע קניין, לפיכך אם הקניין לא נעשה כראוי, (כגון שהקניין בוצע בכלי של המקנה ולא בכלי של הקונה) - הקניין לא חל[3].


[1] ויקרא פרק יט פסוק כ: "וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה". (דיני שפחה חרופה - יוסברו בפסקה הבאה).

[2] במגילת רות נאמר: "לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו". לדעת רב, בועז הקונה שלף נעלו ונתנה לגואל, שהגואל פלוני אלמוני היה הקרוב ביותר לאלימלך, ולו הייתה הזכות לגאול את הקרקעות השייכות לאלימלך ובניו, וע"י קניין החליפין בועז קנה את הזכות לגאול את השדה. אך לדעת לוי, הגואל המקנה שלף נעלו ונתנה לבועז.

[3] מקרה דומה יש בדף ט: - שכיב מרע שהקנה בשטר ומת - לא נותנים כי אין שטר לאחר מיתה.