דף מ.

א.        עבד שעשה איסור בפני האדון (כגון עבד שהתחתן עם בת חורין) - האדון לא בהכרח ימחה בידו. כך שעשיית האיסור בפני האדון - אינה הוכחה שהאדון שחררו.

ב.        אדון שהיה שותף פעיל במעשה, כגון שהאדון בעצמו חיתן את העבד לבת חורין, או שהאדון בעצמו הניח לעבד תפילין (עבד חייב במצוות כאישה לכן הוא פטור מתפילין שזו מצוות עשה שהזמן גרמא) - וודאי שלפני כן האדון שחרר את העבד (בכסף או בשטר), כך שהעבד משוחרר.

ג.         אדם לא יעבור עבירה אם יכול בקלות לעשות בהיתר. לכן אדון שהתחתן עם שפחה, וודאי שהוא שחררה לפני כן, ולא היה עובר על איסור להנאת עצמו, אם יכול בקלות להתיר את האיסור (ע"י שחרורה לפני החתונה).

ד.        אדון שנתן לשפחתו שטר שכתוב בו: 'הרי את מקודשת לי', ואמר לה: תצאי לחירות ע"י שטר זה. לדעת ר"מ, יש בשטר שני דברים: א)- את צריכה להיות ראויה להתקדש לי, דהיינו את בת חורין, שזה שטר שחרור. ב)- תתקדשי לי. אך לדעת רבנן, בניסוח זה יש רק לשון קידושין, אך אין ניסוח שבו האדון משחרר אותה.

ה.        אדון שלווה כסף מעבדו, או שהאדון מינה את העבד להיות אחראי על נכסיו, או שהעבד הניח תפילין בפני האדון, או שהעבד עלה לתורה בפני האדון - אין במעשים אלו הוכחה שהעבד יצא לחירות.

ו.         אדון שאמר ליורשיו לפני מיתתו: 'אל תשתעבדו בשפחה' - לדעת ר' דימי בשם ר' יוחנן, היורשים חייבים לשחררה[1]. (הניסוח: 'אל תשתעבדו בה' הוא ניסוח של שחרור המפקיע צד ממון, והשטר שהיורשים יכתבו - מפקיע צד איסור). אך לדעת ר' אמי ור' אסי, האדון לא התכוון לשחררה, אלא רק שירחמו עליה ולא יעבידו אותה, אך עדיין היא שפחה ובניה יהיו עבדים, ואפשר לשעבד את בניה.

ז.         אדון ברי שאמר: 'תעשו קורת רוח לשפחתי' ומת - ר' שמואל בר יהודה אמר בשם ר' יוחנן: היורשים חייבים לעשות לה נחת רוח, ואם אין לה נחת רוח אלא רק ע"י שחרורה - חייבים לשחררה, כי מצווה לקיים דברי המת.

ח.        המוכר עבדו לאדון בחו"ל - קונסים את הלקוח (לא עכברא גנב אלא חורא גנב) שיכתוב שטר שחרור לעבד.

ט.        המוכר עבדו לגוי (העבד חייב במצוות כאישה, והמוכרו לגוי מפקיעו מהמצוות) - לאחר מות הגוי - המוכר או יורשיו חייבים לכתוב שטר שחרור לעבד. (כך פסק רבינא שלא כאמימר. לדעת רבינא, צד איסור עובר בירושה והיורשים יכולים לכתוב גט שחרור. הגמ' פסקה כרבינא).

י.         אדון עשה שלא כהוגן - ניתן להערים עליו. (כמבואר בהערה[2]).

דף מ:

א.        ניסוחים שנכתבו בשטר[3] ומועילים לשחרר עבדים: רק ניסוחים בהווה. (כגון, 'עשיתי פלוני עבדי בן חורין'. או: עשוי בן חורין'. או: 'הרי הוא בן חורין').

ב.        הבטחה עתידית כגון אדון שאומר: 'אעשנו בן חורין': לרבי ההבטחה מועילה, ולחכמים הבטחה לא מועילה ככל קניין דברים.

ג.         אדון הטוען ששחרר את עבדו, והעבד מכחיש זאת - העבד משוחרר. יתכן והאדון זיכה לעבד ע"י אחר.

ד.        אדון הטוען שכתב שטר שחרור והעבד מכחיש - הודאת העבד מתקבלת והוא נשאר עבד122.

ה.        הטוען שנתן במתנה את שדהו, אך המקבל טוען שלא קיבל - המקבל זכה בשדה, ניתן לומר שדברי שניהם אמת, שכן ייתכן והנותן זיכה את השדה ע"י אדם אחר ללא ידיעת מקבל המתנה.

ו.         נותן מתנה טוען: כתבתי שטר ונתתי למקבל, אך המקבל מכחיש זאת, כאן לא ניתן לומר שדברי שניהם אמת, לכן אנו אומרים הודאת מקבל המתנה מתקבלת, ולפיכך השדה חוזרת לנותן המתנה[4].

ז.         לגבי אכילת פירות מאותה שדה (במקרה המובא בסעיף הקודם): אם מקבל השדה עצמו מודה שלא קיבל את השדה - השדה חוזרת לנותן לגמרי והנותן אוכל פירות (כדברי ר' חסדא), אך אם מקבל השדה נפטר, ובנו טוען שאביו לא קיבל את השדה, אנו אומרים שאמירת הבן אינה חד משמעית, ובגלל הספק יש לשלש את הפירות בידי אדם נאמן, עד שיתברר בוודאות מי הוא בעל השדה (כדברי רבה).

ישנם שני סוגי אפותיקי (אפותיקי=פה תהא וקאי: מקרקע זה או ממיטלטלין אלו - המלווה יגבה את החוב):

א.        אפותיקי סתם - הלווה ייחד קרקע או מטלטלים עבור גביית החוב. המלווה יגבה קודם מהאפותיקי, ואם לא ניתן לגבות מהאפותיקי (כגון שדה אפותיקי שנהר הציפה ולא ניתן להשתמש בקרקע) - המלווה יוכל לגבות משאר נכסי הלווה. (רשב"ג סייג: רק מלווה גובה משאר נכסים, אבל אישה {כמו מלווה בזמן גביית הכתובה} גובה מהאפותיקי, כי כל כבודה בת מלך פנימה, ואין דרכה של אישה לחפש מי הקונה האחרון ולגבות ממנו. אך לת"ק, גם אישה כמו מלווה גובה משאר נכסים).

ב.        אפותיקי מפורש - הלווה התנה שהמלווה יגבה את החוב רק מהאפותיקי ולא משאר נכסי הלווה. במידה ולא ניתן לגבות מהאפותיקי - המלווה לא יכול לגבות את החוב משאר נכסי הלווה. (באפותיקי מפורש - האחריות פוקעת משאר הנכסים).


[1] שיטה זו חולקת על אמימר הסבור שאם האדון מת - היורשים לא יורשים צד איסור, כך שאין בסמכותם לכתוב שטר שחרור ואין לעבד תקנה, כמבואר לעיל עמ' 53. (אמימר יסבור כפי ר' שמואל בר יהודה אמר בשם ר' יוחנן כמבואר בסעיף הבא).

[2] כגון עבד השייך לשני שותפים, ואחד מהשותפים שחררו, השותף השני חשש שכעת חכמים יכריחו אותו לשחרר את העבד, לכן הקנה את העבד לבנו הקטן, (לא ניתן לכפות על ילד קטן למכור). ר' יוסף שלח שינהג בעורמה: ילד קטן אוהב מעות, וניתן לפתותו למכור את מחצית מעבד. אומנם בכדי לא לגרום הפסד לילד, יש למנות אפוטרופוס שידאג שהעבד ישלם לילד את מחצית משוויו.

[3] רש"י (ד"ה אמר רבי) מעיר: אמירה בע"פ לא מועילה, אבל אמירה בע"פ וכן גם קניין סודר - העבד יוצא לחירות גם בלי לכתוב בשטר. כמו כן אם השכיב מרע אמר - יש לקיים את דבריו גם ללא שטר. רש"י מביא פירוש שני לגמ': ניסוחים אלו מועילים רק לצד ממון, אך עדיין צריך גט שחרור עבור צד איסור. רש"י מקשה: אין אפשרות להקנות שדה בדיבור ללא קניין. (בב"ב קמט. מבואר שיש קניין אודיתא, אך הניסוח צריך להיות בלשון עבר, ולא בעתיד שזה קניין דברים שלא חל).

[4] התוספות (ד"ה הודאת) כתבו: לא אומרים הודאת הנותן כמאה עדים והשדה שייכת למקבל, (אלא רק אומרים הפוך, הודאת המקבל כמאה עדים והשדה לנותן). כי לא ניתן להסתמך על הודאת הנותן, לפעמים הנותן חשב לתת ולאחר שעובר זמן הוא כבר בטוח שנתן, לכן הודאתו לא מדויקת, אבל הודאת המקבל וודאי מדויקת, שכן אדם יודע אם קיבל שדה או לא קיבל. הרשב"א הסביר: נותן המתנה הוא המוחזק, לכן אנו אומרים שיש להאמין להודאת מקבל המתנה ולהשאיר את השדה ביד הנותן המוחזק. (כאשר יש הודאה מול הודאה, לדעת הרשב"א יישאר ביד המוחזק).