סיפא של המשנה: בשוגג כתוב: "בעשותה" - משמע שכל הפעולה מתחילתה ועד סופה בשוגג - רק אז חייב קרבן, אבל אם תחילתו שוגג וסופו מזיד - פטור. הטעם מדוע בסיפא הוא פטור: בגלל שאין מעשה שלם בשוגג, המעשה מתחילתו ועד סופו - לא היה בשוגג.

רישא: תחילתו שוגג וסופו מזיד - זרק חפץ בשוגג, ונזכר כאשר החפץ באוויר (ידיעה=מזיד) - אין זו סיבה מספיקה בכדי לפטור, ורק אם יש בעיה בהנחה - פטור. דוגמאות: 1- אדם אחר תפס. 2- כלב תפס (הנחה פגומה כי לא נח על מקום ארבע). 3- נשרף (אין הנחה בכלל). דיוק: הטעם מדוע ברישא פטור (הוו"א), בגלל שיש בעיה בהנחה, משמע שאם תהיה הנחה - חייב, למרות שתחילתו שוגג וסופו מזיד (כי נזכר), והרי בסיפא אמרנו שאם תחילתו שוגג וסופו מזיד - פטור?

תשובה 1- הפטור בסיפא בשינוי מחשבה שייך רק כאשר יש לו שליטה על החפץ, למשל זרק חפץ שקשור לחוט (=לכתא ומתנא), החוט בידו ויכול להחזיר את החפץ. כאשר יש שליטה בחפץ אנו אומרים שתחילתו שוגג וסופו מזיד - פטור, כי יכל להחזיר, ואם לא החזיר אכן זה כבר לא שוגג זה מזיד, ופטור, אך ברישא מדובר בזורק - אין שליטה על החפץ, ואין לו מה לעשות גם אם נזכר באמצע, כך ששינוי המחשבה לא רלוונטי, כי אין לידיעה השפעה במעשה, לכן הידיעה לא תשנה את הדין לפוטרו, אלא יש ללכת אחר נקודת הזריקה שאז הייתה לו שליטה, ושם היה שוגג ולכן חייב, ורק אם קלטה כלב - פטור.

דחייה: אם זרק חפץ שקשור לחוט - לא נחשב לזריקה, כי אין בכלל עקירה, וגם אם כל המעשה מתחילתו ועד סופו יהיה שוגג - הוא פטור, כי לא נחשב לזריקה.

הגמ' ניסתה להעמיד את המקרה בסיפא בזורק לשם חבורה, ולא במתכוון לזרוק ארבע אמות, כי בחבלה לא משנה אם החבל בידו או החבל לא בידו. (אם מוציא דם - חייב משום חובל גם אם החבל בידו). הגמ' דחתה זאת: באמצעיתא של המשנה כבר מדובר על חבלה, כך שאין סיבה לחזור בסיפא על חבלה.

תשובה 2- הפטור בסיפא בשינוי מחשבה שייך רק כאשר יש לו שליטה על החפץ, למשל העביר חפץ, החפץ בידו ויכול להחזיר את החפץ. כאשר יש שליטה בחפץ אנו אומרים שתחילתו שוגג וסופו מזיד - פטור, כי יכל להחזיר, ואם לא החזיר אכן זה כבר לא שוגג זה מזיד, ופטור, אך ברישא מדובר בזורק - אין שליטה על החפץ, ואין לו מה לעשות גם אם נזכר באמצע, לכן הולכים אחר נקודת הזריקה שאז הייתה לו שליטה, ושם היה שוגג ולכן חייב, ורק אם קלטה כלב - פטור.

דחייה: לא ניתן לומר שהסיפא לא מדברת על זורק, כי הסיפא מדברת גם על האמצעיתא, ושם מדובר על זורק.

תשובה 3- הרישא מדברת על שני מקרים: 1- כאשר יש שינוי מחשבה - תמיד פטור גם אם אין שליטה על החפץ, בכ"ז שינוי המחשבה מועיל בכדי להחשיבו למזיד ולפוטרו, לכן אם זרק חפץ בשוגג, ונזכר כאשר החפץ באוויר - פטור ממש כמו שכתוב בסיפא, כי אין תחילתו וסופו שוגג. 2- שוגג מהתחלה ועד הסוף, אבל יש בעיה בהנחה כגון אדם אחר תפס, או שכלב תפס (אין הנחה במקום 4), או שנשרף כך שאין כלל הנחה - פטור.

תשובה 4 - בסיפא מדובר בתחילתו שגגה וסופו מזיד שאז אכן הוא פטור, אבל הרישא מדברת על תחילתו שוגג, אמצעיתו מזיד וסופו שוגג - מכיוון שתחילתו וסופו שוגג - חייב, ורק אם כלב יתפוס - פטור. החידוש: הידיעה באמצע - לא משמעותית, אין ידיעה לחצי שיעור כאשר אין ביכולתו להחזיר.

משנה בדף קה. - כתב אות אחת בשוגג, נזכר שהיום שבת, שוב שכח וכתב את האות השנייה - לדעת ר"ג חייב, ומה שידע בין אות לאות - הידיעה לא נחשבת לידיעה, כי זו ידיעה לחצי שיעור, וידיעה זו לא תקפה, לכך נחשב כאילו לא ידע וכתב 2 אותיות בשוגג ובהעלם 1 וחייב קרבן. אבל לדעת רבנן, הוא פטור, הידיעה אחרי אות 1 נחשבת לידיעה, כי יש ידיעה לחצי שיעור, הידיעה חילקה את הכתיבה לשני מקרים שונים, יש 2 העלמות ובכל העלם הוא עשה רק חצי שיעור, לכן פטור.

גמ' דף קב.

מקרה 1 - הלך 6 אמות בצורה הבאה: 2 אמות ראשונות בשוגג, 2 אמות באמצע מזיד, ו-2 אמות אחרונות בשוגג - רבה פטר, כי הוא הולך, יש לו שליטה על החפץ, ובאמצע כשנזכר נחשב למזיד ובמזיד פטור מקרבן. גם ר"ג שחייב במקרה של האותיות - יפטור במקרה כאן, כי באותיות הוא סיים לכתוב שתי אותיות בשוגג, (השיעור לחיוב הוא שתי אותיות, וכשסיים את 2 האותיות - סיים בשוגג) - לכן חייב, אבל בהליכה - השיעור לחיוב הוא 4 אמות, והוא סיים את ה-4 אמות במזיד לכן פטור.

מקרה 2 - זרק 6 אמות בצורה הבאה: 2 אמות ראשונות בשוגג, 2 אמות באמצע מזיד, ו-2 אמות אחרונות בשוגג - רבא חייב, כי הוא זורק, אין לו שליטה על החפץ, לכן המחשבה באמצע לא משנה את הזריקה, כך שהוא נחשב לשוגג וחייב קרבן.

גם חכמים שפטרו במקרה של האותיות - יפטרו במקרה כאן, כי באותיות יש לו שליטה, הוא יכול להפסיק את הכתיבה, ואם המשיך לכתוב לאחר שנזכר זה אכן מזיד, ובמזיד הוא פטור מקרבן. אבל בזריקה - אין שליטה על החפץ, לכן נחשב לשוגג וחייב כדין שוגג.

זרק ללא הנחה - זרק חפץ, אך לא הייתה הנחה, כי הכלב תפס ואין הנחה במקום 4, או כי החפץ נשרף בתנור - משנתנו: הזורק פטור, כי כאמור אין הנחה. רבא (לקראת סוף העמוד) העיר: אם מלכתחילה חשב לזרוק את החפץ לכלב או לזרוק את החפץ לאש - חייב, כי מחשבתו גורמת שהאש תהיה מספיק חשובה להיקרא מקום הנחה.