ישנם מקרים בהם כלי בשרי נכנס לתוך כלי חלבי או להיפך, למשל כפית בשרית שהוכנסה לתוך חלב עם קרונפלקס. במאמר זה נדון בכל המקרים הללו.

 

הרב יעקב סבתו והרב אלחנן סבתו

 

  • א. מזלג בשרי שהוכנס למחבת חלבית חמה, אם שני הכלים אינם בני יומן (בעשרים וארבע שעות שלפני השימוש בכלים - לא השתמשו בהם במאכל חם), וכן במחבת היה דבר מאכל פרווה (החביתה פרווה ללא גבינה וכד') - אין שום בעיה, אפשר לאכול את החביתה, וגם המחבת והמזלג כשרים.
  • ב. אם שני הכלים בני יומן והחביתה פרווה – לספרדים הכל מותר. אך לאשכנזים הכל אסור אא"כ יש שישים בחביתה כנגד המזלג (החביתה פי שישים יותר גדולה מהחלק של המזלג שהוכנס לחביתה). וכשיש שישים – הכל מותר. ודין החביתה כדין המחבת (בנד"ד תחשב חלבית).
  • ג. אם המזלג בן יומו אך המחבת לא בת יומה והחביתה פרווה - לספרדים הכל מותר. אך לאשכנזים: המזלג - כשר אין צורך בהגעלה, אך את המחבת יש להגעיל. אבל החביתה בכל מקרה מותרת, אף אם אין שישים, כיון שהמחבת אינה בת יומא. ודין החביתה כדין הכלי שהוא בן יומו (בנד"ד תחשב בשרית). במקרה שהמאכל אינו חביתה אלא מים, נוהגים האשכנזים לאסור את המים (כיון שאינם דבר חשוב) ולהתיר את הכלים בלא הגעלה.

במקרה ההפוך: אם המחבת הייתה בת יומא והמזלג אינו בן יומו - לספרדים הכל מותר. לאשכנזים המחבת מותרת, אך המזלג צריך הגעלה כי בלע דרך החביתה מכלי בן יומו, והחביתה נחשבת כמין הכלי בן יומו (לכן כאן תהא חלבית).

  • ד. אם המזלג לא בן יומו והחביתה הייתה חלבית (הוכנס שם חלב או גבינה צהובה, כך שהמחבת נחשבת לבת יומה) - צריך להגעיל את המזלג. (כי בלע מהחלב והגבינה), אבל החביתה מותרת לאכילה, וגם המחבת כשרה אין צורך בהגעלה.
  • ה. אם המזלג בן יומו, והחביתה הייתה חלבית (הוכנס שם חלב או גבינה צהובה) - צריך להגעיל את המזלג. לגבי המחבת והחביתה: אם יש פעמיים שישים[1] בחביתה כנגד המזלג (החביתה פי מאה עשרים יותר גדולה מהחלק של המזלג שהוכנס לחביתה[2]) החביתה והמחבת מותרות. במידה ואין פי 120 אך יש לפחות פי 60 - לספרדים אסור לכן החביתה אסורה באכילה, וכן המחבת צריכה הגעלה. אך לאשכנזים מותר (המזלג כמובן שצריך הגעלה). אם אין אפי' 60 אסור לכולם. ,

(ויש עוד להעיר ששישים מועיל רק בזמן שהחביתה עדיין נוזלית אבל אם תחבו המזלג בזמן שכבר התקשתה (ואז תחב המזלג בפעם הראשונה), יש לדון דין צלי ולהסיר "כדי נטילה" (2 ס"מ לכל צד ממקום תחיבת המזלג). אך אם תחב המזלג כבר כשהייתה נוזלית וגם אחר שהתקשתה, יש להקל בשישים או מאה עשרים כנ"ל).

  • ו. אם יש ספק האם הכלי בן יומו או לא בן יומו (לא יודעים או לא זוכרים מתי בישלו עם הכלי ומה המאכל שבישלו[3]) - הכלי נחשב לכלי לא בן יומו (קולא). לדוגמא: אם לא יודעים מה היה עם המזלג, והכניסו את המזלג לחביתה חלבית - המזלג נחשב למזלג לא בן יומו, וחוזרים לדין 3 לעיל.
  • ז. חביתה פרווה שנעשתה במחבת חלבית בת יומא ואח"כ הריקוה חמה לכלי בשרי בן יומו [וכן להיפך] - הכל מותר.
  • ח. כלי בשרי שאכלו אתו כל דבר חלבי קר (למשל אכלו עם מזלג בשרי סלט עם חתיכות גבינה, או אכלו עם כפית בשרית מעדן חלבי) - מספיק לשטוף את המזלג במים עם סבון. (כי אין פליטה ולא בליעה באוכל קר). לשים לב לא לשטוף עם מים חמים.
  • ט. כלי בשרי שהיה בתוך קערה חלבית במשך 24 שעות (למשל כף בתוך חלב קורנפלקס, או סכין בתוך גבינה, או כפית בתוך מעדן רך וכד') - נחשב לכבוש, ודין כבוש כדין מבושל, לכן למרות שמדובר בקערה חלבית קרה - יש להתייחס אליה כמו אל סיר או מחבת חם. (בכל מקרה המאכל עצמו מותר, גם אם הכלי הבשרי היה בן יומו. מפני שעד שנותן טעם עוברים 24 שעות, נמצא שטעמו פגום)

יש לציין, שבכל הנ"ל מדובר בחביתה וכיוצא בה מאכל שאינו חריף. אך בטיגון בצל ושאר חריף ישתנו מקצת הדינים.

עוד יש לציין, כאשר צריך להגעיל המחבת, אפשר ללבנה ליבון קל. דהיינו ליתנה על האש ריקה, עד שיהיה קש שבתוכה נשרף. ובדרך הכשר זו אינו צריך לנקות המחבת היטב. כי הליבון שורף הכל.

להרחבה: יו"ד סימן צד.

 

[1] במידה ותחב את המזלג רק פעם אחת, מספיק פי שישים. מה שכתבנו פעמיים שישים, היינו כשתחב את המזלג 2 פעמים לפחות, כפי המצוי.

[2] כמו כן אם לא השתמשו במזלג מעיקרא לבשר לבדו אלא לתבשיל שמעורב בו בשר, אין צריך לשער שישים כנגד כל המזלג אלא כנגד חלק הבשר שנבלע בו באופן יחסי לשאר התבשיל, אא"כ שומן של בשר היה צף בתבשיל.

[3] יש להעיר כי הכלל "סתם כלים אינם בני יומם" מבוסס על ספק ספיקא: ספק שמא אינו בן יומו, וספק שמא מה שבישלו נותן טעם לפגם. ולכן אם ידוע שמה שבישלו בו נותן טעם לשבח, רק ספק מתי בישלו, והספק הוא בדאורייתא, לכאורה אסור. אא"כ כבר עבר לילה שלם מזמן הבישול, שאז למרות שלא ברור לו אם עברו 24 שעות מהבישול, יש להקל בכל אופן. ..

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן