בספר חזה התנופה (סימן מ) מובא: לאחר שהב"ד פסקו את הדין - לא ניתן לחזור ולתבוע בב"ד אחר. במאמר זה יבואר כיצד דנים היום בבית דין הגדול לערעורים?

 

 

הרב ישועה רטבי

בספר חזה התנופה (סימן מ) מובא: לאחר שהב"ד פסקו את הדין - לא ניתן לחזור ולתבוע בב"ד אחר. דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קלח עמוד ב הכותבת: "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי". (תשובה זו הובאה הבית יוסף בסימן יב {טז א}, בדרכי משה בסימן כ ס"ק ב בסמ"ע בסימן יט ס"ק ב, בש"ך בס"ק ג, ובפתחי תשובה בס"ק ז).

וכן מבואר מדברי הרא"ש (כלל פה סימן ה): "ומה שבקשתוני, אם יראה לי שאם הפשרה קיימת על היתום, שאכתוב להם מה שיראה לי בעיקר הדין... - לא ידעתי למה שאלתוני על זה. הלא רואה אני בכתב הדיינין שעמד בפניהם מורשה על היתום, ושמעו טענותיו של אפטרופוס של יתום ופסקו הדין, ואחרי שכבר פסקו הדיינים הדין של היתום.. אם כן הדין שנפסק על היתום קיים, ולמה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר, בי דינא בתר בי דינא לא דייקי"!

"...ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר אנשים גדולים ונכבדים. אמנם, אם יש בו דבר סתום שצריך פירוש, או הוסיפו בטענות אחרות מה שלא טענו לפני הדיינים - שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות, ואבאר הדין לכל הצורך. הנה כתבתי לכם כל מה שהיה ראוי לי לכתוב עתה. ואתם וכל אשר לכם שלום, כנפש הדורש שלומכם וטובתכם".

וכך כתב ערוך השולחן בסימן יב סעיף ג: "אין לדיין להזדקק לשום דין שנעשה עליו פסק, הן דין הן פשר, אף על פי שבע"ד אחד נותן אמתלא לדבריו, שאומר שכפוהו לדין או שאר אמתלא - אין להזדקק לזה, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא, דאל"כ אין לדבר סוף מלבד שזה גורם שנאה ומחלוקת, ואין שלום יוצא מענין כזה [לבוש], אא"כ הוא בענין שיתבאר בסי' י"ד סעי' ח' כשבע"ד אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כמ"ש שם".

הב"ח בס"ק ד כתב: הגמ' במסכת בבא בתרא בדף לב עמוד ב הסיקה שלא חוששים לזילותא של הבית דין, הגמ' התכוונה למציאות בה הב"ד עצמו סותר החלטה קודמת שלו, אך אסור לב"ד אחר לסתור דברי ב"ד חברו.

נמצא אפוא, לא ניתן להפנות ערעור לב"ד אחר, וא"כ כיצד דנים היום בבית דין הגדול לערעורים?

      א.        המחבר בסימן יד סעיף א כתב: הנתבע יכול לבקש מהב"ד שיכתבו נימוקים לפסק דין, בכדי שיוכל להראות את הפסק דין לבית דין הגדול או לבית הוועד, משמע שניתן להראות פסק דין לבית דין אחר.

אומנם ערוך השולחן (סימן יד סעיף ח) כתב: "ואם יביא מהגדולים מהם בחכמה שטעו - אז יסתרו הפסק דין. ויראה לי שהדיינים (מהבית דין קמא) צריכים לכתוב שנותנים רשות (לבית דין בתרא) לעיין בהפסק דין, דאל"כ הא נתבאר בסימן יב סעיף ג דאסור לדון בפסק שפסקו אחרים".

      ב.        הפתחי תשובה בסימן יט ס"ק ג כתב בשם הרדב"ז (מובא במבי"ט ח"ב סי' קעב): רק בזמן הגמ', ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, אבל בזמנינו - דייקינן ודייקינן. שהרי הרשב"א (ח"א סימן אלף תקמ"ט) כתב, שבזמנם כבר הדיינים אינם בקיאים בדינים, ולכך הבית דין השני אינו מסתמך על הראשון אלא חוזר ומעיין ומדקדק בדין מחדש. "ואם בזמנו של הרשב"א ככה - כ"ש בזמנינו".

אומנם הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סימן כא) לאחר שהביא את דברי הרדב"ז הגיה בצד העמוד[1]: "אמר יוסף קארו: לא דק, דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר, אבל בשאר דינים - גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא, וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבתי בבית יוסף".

       ג.         בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד חו"מ סימן א) מובא: "אחרי העיון נבין, שהלכה זו לא נאמרה בדרך אזהרה וצווי, אלא בדרך משפטית, בהנהגת בית דין, שאין בית דין אחר מדקדק בפסקיו של בית דין הראשון לחשדם שמא טעו בדין או נתעלמה מהם הלכה או אפילו שמא לא דקדקו להוציא מתחת ידם כתב כזה שאינו מתוקן כל צורכו ועלול להביא לידי תקלה, אלא מן הסתם מחזיקינן את כל בית דין שפסקו כדין ודקדקו בכתבם להוציא מתחת ידם פסק אמת מדוייק ונקי מכל דבר העלול להביא תקלה ומכשול, וזהו פירושם של הדברים: בי דינא בתר בי דינא לא דייקי, וכיון שזו אינה אזהרה ולא איסור אלא דבר הרגיל בין בתי דינין, לכן לא פסק מרן את המאמר הזה בהלכותיו". וכן מובא ביביע אומר (חלק ב חו"מ סימן ב): "אולם פשוט שר"ל דב"ד אינם נוהגים לדייק אחר ב"ד חבריהם. כיעו"ש. אבל אין בזה איסור מן הדין".

      ד.        מרן הראשון לציון בספרו יביע אומר (שם) עוד כתב: "ומשום דב"ד בתר ב"ד לא דייקי, היינו בסידור טענות מחדש, דקי"ל שאינו טוען וחוזר וטוען (ב"ב לא). אבל לעיין בטענות בפסק - דין מנומק אם פסקו כדין - שפיר דמי".

      ה.        עוד מובא ביביע אומר (שם): "ומה גם, אחר שהונהג כן, אדעתא דהכי נכנסו הב"ד לשרת בקודש. וכדאי מאד הדבר, שעי"ז ינתן תוקף לכל פסקי הדין שלנו להוציאם לפעול ע"י הממשלה, ולהציל גזול מיד עושק". וכך גם כתב הציץ אליעזר (חלק טז סימן סז).

       ו.         הציץ אליעזר (שם) הביא מכתב מהראשון לציון הגר"י מאיר: "תמיד היה לנו ב"ד של ערעורים בכל ערי תורקיה, וזה דבר ידוע ומפורסם לכל חכם אשר ישב על כס ההוראה כי אחר הפס"ד של הב"ד הראשון - יש לו זכות הבע"ד לערער על הפס"ד, בהגישו בכתב את ערעורו לראש הרבנים שבעירו, וראש הרבנים היה שולח את הפס"ד יחד עם הערעור לעיר הבירה קושטא רבתי, ושמה היה ב"ד גדול שמעיין בדין, והיה לו הכח לסתור הדין ולדונו מחדש, או לקיים הפס"ד וכו'. וכן היינו נוהגים גם בירושלים ת"ו ובהרבה מקומות מקדמת דנא, ואין שום אדם ושום ב"ד פקפק בדבר הזה, ואם ראשונים כמלאכים נהגו ככה, אנו כבני אדם מדוע לא נלך בעקבותיהם".

הציץ אליעזר העיר: "וזה חידוש מה שמשמיע לנו הראש"ל הנ"ז, כי גם בפעיה"ק ירושלים היו כבר נוהגים ככה מקדמת דנא, שהיו יכולים לערער לפני ב"ד גדול על פס"ד שהיה מוציא בי"ד קמא, ולא שמענו ולא קראנו על ככה במקו"א, אך לא שמענו ולא ראינו - אינו ראיה, וחזקה שבודאי הראש"ל הנ"ל - לא בדה ח"ו דברים מלבו ולהעיד על ככה".

       ז.         הציץ אליעזר (שם) עוד כתב: בתי דין שפוסקים בענייני אישות יכולים לפסוק גם בכפייה, ניתן לחייב את הצדדים להתדיין בבית הדין, ומכיוון שהדיון הוא בכפייה - יש רשות לשאול בפני הבית דין הגדול. וכך כתב הנודע ביהודה (מהדו"ת חחו"מ סי' א): "דכל שלא באו שני הבעלי דינים לפניו בעצמם לדון, אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו - מקרי דן בכפיה, וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבעל דין מבקש כדי שילך לבית דין הגדול לשאול אם לא טעה, ובפרט בדורנו שהטעות מצויה".

      ח.        הציץ אליעזר (שם) הביא את דברי הספורנו (שמות פרק יח פסוק כא): "ואתה תחזה מכל העם - תברור ותמנה, כי באלה הג' ענינים צריך שתהיה אתה בעצמך, ולא יספיק זולתך, אבל בעניני פסקי דינים פרטיים - יספיקו שרי אלפים שרי מאות כו'. כי אמנם כשיהיו ד' מדרגות זו למעלה מזו: הנה ישפוט הקטן ראשונה, והצועק על פסק דינו - יצעק אל הגדול ממנו, ומן השני אל השלישי, ומן השלישי אל הרביעי, ובכן יהיו מעטים הבאים לפניך לדין".

      ט.        החתם סופר (חלק ו - ליקוטים סימן נ) כתב: כאשר הנימוקים לפסק דין ידועים ויש עליהם פירכא - לא פוסקים ע"י אותו פסק דין, מכיוון שאין לדיין השני אלא מה שעיניו רואות, אומנם לא יקרעו את הפסק דין שמא תימצא תשובה לאחר זמן (כמובא במסכל ב"ב דף קל עמוד ב), אומנם במציאות בה לא יודעים את הנימוקים (ולא ניתן לשאול את הדיין הראשון) - "אין להם להרהר, דודאי כדין עשה".


[1] בפרויקט השו"ת הביאו את הערת הבית יוסף הנ"ל בסוגריים: "במהדורת שאלוניקי מופיע הקטע המוסגר כהגהה בצד העמוד".

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן