בהזמנת מוצר דרך האינטרנט הלקוח לא קונה בדרכי הקניין המקובלים (קניין סודר, הגבהה, משיכה וכו'), השאלה היא, האם יש תוקף הלכתי לקנייה בדרך זו?

 

הרב ישועה רטבי

 

 

 

שאלה:

בהזמנת מוצר דרך האינטרנט הלקוח לא קונה בדרכי הקניין המקובלים (קניין סודר, הגבהה, משיכה וכו'), השאלה היא, האם יש תוקף הלכתי לקנייה בדרך זו?

 

 

תשובה:

קנייה דרך האינטרנט תקפה מדין קניין סיטומתא (כמבואר בהרחבה בהמשך). למרות שיש מחלוקת הפוסקים בקניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, (כגון קונה מוצר שעדיין לא יוצר), בכ"ז ישנן שתי סיבות לומר שיש תוקף לקנייה באינטרנט:

  • א. ערוך השולחן (סימן רא סעיף ג) פסק: במקום בו יש מנהג קבוע - מועיל קניין סיטומתא גם בדבר שלא בא לעולם, זאת מכיוון שיש גמירות דעת של המקנה והקונה.
  • ב. הנתיבות בס"ק א כתב: קניין התקף מכוח דינא דמלכותא - מועיל קניין סיטומתא גם בדבר שלא בא לעולם.

 

קניין סיטומתא

הגמ' במסכת בבא מציעא דף עד עמוד א כותבת: "אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא - קניא. למאי הלכתא? רב חביבא אמר: למקניא ממש, רבנן אמרי: לקבולי עליה מי שפרע. והלכתא: לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגו למקני ממש - קנו".

רש"י (ד"ה סיטומתא) הסביר: מדובר במוכר שקונה הרבה חביות של יין ומשאירם במחסן, ולחנותו מביא אחת אחת, ורק לאחר שמוכר את החביות הקיימות בחנות, הוא מביא עוד חביות. ובכדי לסמן את כל החביות שבמחסן שהם מכורים למוכר, היו מסמנים את החביות בסימן מיוחד. וסימן זה קונה. (הרמב"ם כתב: סיטומתא קונה רק לאחר פיסוק דמים, וזהו ככל קניין שאינו קונה קודם פיסוק דמים וכדלעיל).

רבנו חננאל (הובא בדברי הרא"ש בסימן עב) פירש: סיטומתא זו תקיעת כף הנהוגה בגמר המקח, שתוקע כף לחברו, ובזה נגמר המקח. הרא"ש (שם) הוסיף: ה"ה בכל דבר שנהגו לעשות בגמר המקח שקנה. הרשב"א כתב: בכל דבר שבממון על פי המנהג קונים ומקנים.

הגר"א בס"ק א הסביר: סיטומתא זהו תרגום של חותם כמבואר בהערה[1].

הסמ"ע בס"ק ה העיר: תקיעת כף האמורה בסיטומתא, אינה תקיעת כף של שבועה, אלא תקיעת כף כאחד מדרכי הקניין.

הנתיבות בסימן רא ס"ק א כתב בשם שו"ת הרמ"א (סימן פז): סיטומתא קונה רק מדרבנן, ככל מנהג שנהגו הסוחרים שאינו קונה אלא מדרבנן, ונ"מ לעניין קידושי אישה שאם קידש בסיטומתא - מקודשת מדרבנן.

אך הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם החתם סופר (יו"ד סימן שיד ד"ה נמצא): קניין סיטומתא קונה מהתורה ככל תנאי שבממון שהתנאי קיים מהתורה. זאת מכיוון שכך נהגו הסוחרים מרצונם הטוב, משא"כ בשאר קנייני דרבנן שהסוחרים לא היו מעוניינים בהם, וחז"ל כפו את הקניין, מדין הפקר ב"ד הפקר, כך שקניינם תקף רק מדרבנן.

 

השערי יושר (שער ג פרק ג) כתב: סיטומתא מועיל מדאורייתא, מכיוון שכל דיני הקניינים תקפים על סמך סברות בני אדם, ומכיוון שסיטומתא הוא קניין שנהגו והסכימו עליו הסוחרים, הרי הוא תקף מדאורייתא. ותקף גם במכירת חמץ, ובכור וקידושי אישה.

הגהות מיימוניות (הלכות מכירה פרק ז הלכה ו) כתב: בזמן הזה נהגו הסוחרים למסור את המפתח למקום בו נמצאת הסחורה, ובמסירת המפתח - קנה, כדין סיטומתא.

הבית יוסף הסביר: אין לומר שבמסירת המפתח קנה את הבית, שהרי כך סבור הרשב"ם (מס' ב"ב דף נג. ד"ה והשתא), אך כל הפוסקים חלוקים עליו, אלא במסירת המפתח קנה את הסחורה שבתוך הבית. הרמ"א הביא דין זה בסעיף ב.

מציאות שאם שילם פרוטה על המקח יקנה יותר מאשר ישלם את כל הכסף - המחבר כתב ע"פ דברי הרא"ש (סימן עב): במקום שהמנהג שהלקוח נותן פרוטה למוכר, ובכך קונה - הקניין תקף מדין סיטומתא.

הסמ"ע בס"ק ד כתב: החכמים לא חששו שהמוכר יאמר ללקוח נשרפו חיטיך, שחשש זה קיים רק כאשר המוכר מקבל את כל סכום הקנייה, אבל כאן שהמוכר קיבל רק פרוטה אין לחוש לזה, וזהו מקרה בו הקונה נותן למוכר פרוטה עבור המקח, וקונה יותר מאילו היה נותן לו את כל הכסף.

 

 

סיטומתא בדבר שלא בא לעולם

נחלקו הראשונים, האם מועיל קנין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם. המרדכי (מס' שבת סימן תעב, מובא בקצות ס"ק א) כתב בשם רבנו יחיאל מפריס: מנהג מועיל רק במקום בו חל קניין, אבל בדבר שלא בא לעולם, שלא חל בו קניין - ג"כ לא חל סיטומתא.

המרדכי כתב בשם מהר"ם: סיטומתא קונה גם בדבר שלא בא לעולם. אומנם בכל הקניינים אין גמירות דעת בדבר שלא בא לעולם, לכן הקניין אינו חל, אבל בסיטומתא, מכיוון שהוא מנהג שנהגו הסוחרים, הרי שהם קבעו קניין זה, והם ג"כ גומרים בדעתם שהקניין יהיה תקף.

הפתחי תשובה בס"ק ב כתב בשם החתם סופר (חו"מ סימן סו): סיטומתא מועילה גם בדבר שלא בא לעולם. החתם סופר הוכיח זאת מדברי הרא"ש (כלל יג סימן כא), במקום בו קיים מנהג להקנות בשטרי חכירות דברים שלא באו לעולם - הקניין מועיל בגלל קניין סיטומתא. וכ"פ ערוך השולחן בסעיף ג: במקום בו יש מנהג קבוע - מועיל קניין סיטומתא גם בדבר שלא בא לעולם, זאת מכיוון שיש גמירות דעת של המקנה והקונה.

הנתיבות בס"ק א כתב בשם מהרש"ל (סימנים לה-לו): "באורדני - מהני שטר אף שהוא דשלב"ל, כיון שהוא מנהג ודמי לסיטומתא". הנתיבות עוד כתב: כאשר הקניין תקף בגלל דינא דמלכותא, וודאי שאנו פוסקים שקניין סיטומתא מועיל גם בדבר שלא בא לעולם.

 

השלכה מעשית - היום הבתי דין מתייחסים לחתימה כאל קניין סיטומתא. אך במידה ויש בשטר הסכם על דבר שלא בא לעולם, כגון בהסכם גירושין בו הבעל מתחייב למזונות - לא ניתן להסתמך רק על החתימה, שכן נחשב כקניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, ויכול הבעל לטעון קים לי כשיטת רבנו יחיאל מפריז, שלא מועיל קניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם.

דוגמא נוספת: המזמין ארון וכד' בחנות רהיטים, הקונה חתם על טופס מכירה - החתימה חשובה כקניין סיטומתא ולא יכול לחזור בו. אך אם הרהיט עוד לא נבנה, אנו מחשיבים את החתימה כמו קניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, ויכול לומר קים לי כרבנו יחיאל (הקצות בס"ק א הביא את דברי רבנו יחיאל, משמע שפסק כמותו שלא מועיל קניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם).

האמרי ברוך על סימן רא כתב: רק אם נסתמך על קניין סיטומתא - לא יועיל בדבר שלא בא לעולם, אך עדיין ניתן לחייבו כאשר יש לשון התחייבות ברורה. דהיינו ההסכם מחייב את הבעל בגלל התחייבותו ולא בגלל הקניין שבו. אומנם הכסף קודשים חלק עליו.

 

סיטומתא בדבר שלא קצוב - בפסקי דין רבניים (חלק ד פס"ד בעמוד 193, בהרכב הדיינים: הגר"י הדס, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי) מובא: "ולא גרע דבר שאינו קצוב - לדעת הרמב"ם מדבר שלא בא לעולם דמועיל ע"י קנין סיטומתא".

לכן למרות שלדעת הרמב"ם לא מועיל קניין בדבר שאינו קצוב, בכ"ז בקניין סיטומתא אנו אומרים שהקניין חל בגלל המנהג, וכשם שחל בדבר שלא בא לעולם, כך חל בדבר שאין לו קצבה.

וכך מובא במסקנות הדיון: "א)- מי שחותם על התחייבות - כמוהו כקנין ומועיל מדין סיטומתא. ב)- לדעת הפוסקים שסיטומתא מועילה גם בדבר שלא בא לעולם - הרי דבר שאינו קצוב אינו גרוע ממנו".

 

 

האם סיטומתא קונה בקרקעות / שטרות/ מטבע

בקרקע - הב"ח (ד"ה ועכשיו) סבור, שקרקע אינה נקנית בסיטומתא, וכך דקדק מלשון הטור שכתב: 'יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בו, והיינו דאמר רב פפי סיטומתא קניא'. הב"ח הסביר: יש לחלק בין מיטלטלין שאנשים מרבים לשאת ולתת עמהם, וכן אין פנאי להזמין עדים לצורך קניין חליפין, וודאי שאין זמן למשוך את כל הסחורה, לכן נהגו הסוחרים שהקניין יהיה תקף ע"י תקיעת כף, או בנתינת מפתח וכד', אבל בקרקע אין מנהג לקנות בתקיעת כף, וגם אם תקעו כף - אין בכך כלום.

אבל הרא"ש (מס' ב"מ פרק א סימן לח) סבור, שקרקע נקנית בסיטומתא. הש"ך בס"ק א כתב: "ונראה דהיכא דנהגו גם בקרקעות להדיא - אפשר דגם הב"ח מודה בזה, והב"ח גילה לנו מנהגנו עכשיו".

במטבע ושטרות - הנתיבות בס"ק א כתב: מטבע אינו נקנה בסיטומתא. הנתיבות הביא לכך שלושה טעמים:

  • א. הרמב"ם כתב: מטבע נקנה רק אגב קרקע. משמע שזהו הקניין היחיד שתקף למטבע, ומטבע אינו נקנה בסיטומתא.
  • ב. הר"ן כתב: צורת מטבע דומה לאותיות, ולא מצאנו שאותיות נקנות בסיטומתא.
  • ג. בנוסף, לא מצאנו שיהיה מנהג ברור שסיטומתא יקנה מטבע, וכפי שכתב הש"ך גבי קרקע, שרק במקום שידוע לנו בבירור שסיטומתא קונה בקניין גמור, רק אז יש תוקף לסיטומתא.

בפסקי דין רבניים (חלק ד עמוד שיד) מובא: "בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן שפ) כתב, שקנין סיטומתא מהני בחוב של כסף, וז"ל: שאם הדבר אמת שדרך התגרים כמנהג פשוט בעיר... היה לקנות חובות חבריהם באופן הנז"ל... היה מחויב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה, אע"פ שכפי דין תורתינו אין במו"מ זה ממש, מ"מ כיון שנהגו התגרים לקנות באופן כזה - הקנין קיים".

"... והנה הנתיבות הנ"ל כתב שני טעמים דאין קנין סיטומתא במטבע, חדא שמכיון דבכל הפוסקים מבואר שאין שום דרך שיזכה במטבע כ"א אגב קרקע, משמע דסיטומתא לא מהני במטבע, ועוד שאין מנהג ברור על מטבע, ובודאי שאין ללמוד מהמנהג שנוהגין לקנות במטלטלין ולומר מן הסתם שיועיל מנהג זה גם במטבע. אולם מדברי המהרשד"ם הנ"ל מוכח לא כמש"כ הנתיבות בטעם הראשון דמעיקר הדין אין קנין סיטומתא במטבע, אלא דשייך קנין סיטומתא במטבע, רק דזה תלוי במנהג המקום אם נהגו לקנות מטבע בדרך זו".

"ונראה דהנתיבות לטעמיה דכתב בסי' ר"א סק"א, דקנין סיטומתא הוא רק מדרבנן ע"ש, א"כ אפשר לומר דלא תיקנו חז"ל קנין זה במטבע, כמו שאין קנין חליפין במטבע. אבל לדעת החתם סופר המובא שם בפתחי תשובה סק"א דסיטומתא הוא קנין מדאורייתא, א"כ לא שייך לחלק בין מטבע לשאר מטלטלין אלא דזה תלוי במנהג המקום אם התגרים נוהגים לקנות בדרך זו".

 

 

סיטומתא במלווה

הגמ' במסכת בבא בתרא בדף קמח עמוד א כותבת: "אמר רב נחמן: שכיב מרע שאמר תנו הלואתי לפלוני - הלואתו לפלוני, ואף על גב דליתיה בבריא". (בריא אינו יכול להקנות לאדם אחר מלווה בע"פ, שכן ההלוואה נחשבת כדבר שאינו ברשותו (רמב"ן), או שההלוואה נחשבת כדבר שאין בו ממש (בעל המאור), אבל שכיב מרע יכול לתת במתנת שכיב מרע חוב שחייבים לו)... רב אחא בריה דרב איקא אמר: הלואה איתא בבריא, וכדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך תנהו לפלוני, במעמד שלשתן - קנה".

הרשב"ם (ד"ה במעמד) כתב: "ולפי שהדבר נהוג הוא בין הסוחרים והחנונים תקנו את הדבר לקנות באמירה במעמד שלשתן לפי שאין קנין מועיל בדבר שאין בעין ומוקמינן לה התם בין במלוה בין בפקדון".

מדברי הרשב"ם מבואר, חכמים תיקנו תקנה מיוחדת להקנות הלוואה באמירה במעמד שלושתן, ולא הסתפקו בכך שהסוחרים והחנוונים נהגו להעביר את ההלוואה, והרי כל מנהג סוחרים הוא סיטומתא, ולשם מה היה צורך בתקנה מיוחדת של מעמד שלושתן? מכאן שלא ניתן להקנות הלוואה ע"י סיטומתא, ולכן היה צורך לתקן מעמד שלושתן במלווה.

 

 

סיטומתא במכירת שטר חוב

בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד שלב) מובא: ניתן למכור שטר חוב רק ע"י מסירת השטר חוב ללא כתיבה, או ע"י מסירה וכתיבה, אפ' שלא כתוב: 'קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה', שכן היום המנהג הנפוץ הוא שמעבירים שטרות רק במסירה ללא כתיבה של שטר נוסף, (המלווה צריך לחתום בצד השני של שטר ההלוואה). נמצא שמנהג הסוחרים היום למכור שטרות במסירה, ומדברי מהרשד"ם (סימן שפ) נראה, שבכל מנהג נפוץ של סוחרים, יש תוקף הלכתי מדין סיטומתא, למרות שמנהג הסוחרים אינו ע"פ ההלכה.

וכך מובא שם: "אולם מסתבר שבכל זאת יש תוקף למכירת שטר חוב במסירה לחוד, ואף אילו היה בלי כתיבה, או בכתיבה וגם מבלי שכתוב בשטר, וזה מדין סיטומתא, מאחר והנוהג הנפוץ כיום הוא שמעבירים שטרות במסירה לחוד, ויש לכן תוקף למכירה כזאת, הן מצד מנהג התגרים והן מצד דינא דמלכותא. וכן מצאנו מפורש בשו"ת מהרשד"ם בחלק חושן משפט, סימן שפ וז"ל: שאם הדבר אמת שדרך התגרים... היה לקנות חובות חבריהם באופן הנזכר... מחוייב מדין העיר לפרוע החוב לקונה. אע"פ שכפי דין תורתנו אין במו"מ זה ממש, מ"מ מכיון שנהגו התגרים לקנות באופן כזה הקנין קיים".

"וראה גם בשו"ת חכם צבי (בסימן קמז), שמכירת ח"כ עפ"י דינא דמלכותא - מהני, דבכל עניני קנין מהני דינא דמלכותא דינא".

"אמנם מתוך דברי הנתיבות (בחו"מ סימן ר"א סק"א) יש לשדות נרגא בכך, מאחר וכתב שם וז"ל: 'ולא מצינו באותיות קנין סיטומתא אפילו במקום מסירה'. והרי דס"ל לנתיבות, דבשטרות לא מועיל קנין סיטומתא. אולם דעתו זאת של הנתיבות צריכה עיון, דאף דהנתיבות סובר דקנין סיטומתא מועיל רק בדבר שבא לעולם, שמועיל בו קנין גמור, ושהלכך מועיל בו גם המנהג להחשיבו כקנין, אבל בדבר שלא בא לעולם ושאין בו קנין, גם קנין סיטומתא לא מועיל, דסיטומתא לא יהיה עדיף מקנין גמור, הרי בכ"ז בשטרות ששייך בהם קנין ע"י כתיבה ומסירה (וי"א דמכירת שטרות הויא מדאורייתא), יש לכאורה לומר שכן צריך להועיל גם קנין ע"י סיטומתא, וכדפסקו המהרשד"ם והח"צ כנ"ל".

"ואולי יש להסביר את שיטת הנתיבות בכך, דהרי בטעם שמן התורה לא מועיל שום קנין בשטרות, כתב הרמב"ן במלחמות ר"פ דו"ה, דחוב הוי אינו ברשותו ואינו שלו כיון דמצי חלפי ליה (וראה בקובץ שעורים להגר"א וסרמן חלק א' דף ש' שכתב טעם נוסף - דחוב הוי דבר שאין גופו ממון), ולכן אין שום קנין נתפס מהתורה בחוב, ורק רבנן הם שהתקינו בשטרות קנין כתיבה ומסירה. ולהנ"ל אף שרבנן התקינו שיועיל קנין כתיבה ומסירה בשטרות, בכ"ז עדיין עי"כ לא נהפך שטר חוב לדבר שברשותו או לדבר שגופו ממון. ולפי"ז י"ל דס"ל להנתיבות דמאחר ושטר חוב אינו בר הקנאה, משום דהוי דבר שאינו ברשותו ואין גופו ממון - קנין סיטומתא אינו תופס בו, דסיטומתא מועיל בחפץ שהוא בר הקנאה אבל בחוב, (הגם דרבנן תיקנו תקנה מיוחדת שיועיל בו קנין כתיבה ומסירה) שאינו בר הקנאה - אין סיטומתא מועיל. (אמנם לפוסקים דס"ל דמכירת שטרות דאורייתא ושטר חוב הוי בר הקנאה מן התורה, בודאי שדברי הנתיבות צ"ע, דהא מאחר דמועיל בשטר חוב קנין מהתורה, למה לא יועיל בו קנין סיטומתא?). ברם המהרשד"ם והח"צ סבירא להו דמאחר ובכל זאת יש דרך קנין בשטרות - שוב מועיל בהם גם קנין סיטומתא".

 

 

סיטומתא בדיבור

המרדכי (מס' שבת סימנים תעב-תעג) כתב בשם מהר"ם: אבי הבן שאמר למוהל שימול את בנו - צריך לקיים את הבטחתו, מכיוון שקניין סיטומתא קונה בדיבור. ולמרות שאדם לא מקנה דבר שלא בא לעולם, בכ"ז סיטומתא קונה בדבר שלא בא לעולם. אך לדעת רבנו יחיאל מפריז סיטומתא לא קונה בדבר שלא בא לעולם, לפיכך יכול לחזור בו.

אבל הרא"ש (כלל יב סימן ב) כתב: סיטומתא לא קונה בדיבור וכל עוד שלא היה קניין סודר - יכול לחזור בו.

מחלוקת זו מובאת בבית יוסף ביו"ד סימן רסד סעף א. הרמ"א (שם) כתב: אדם שאמר למוהל שימול את בנו - אסור לו לחזור בו. אומנם אם חזר בו - החזרה חלה.

בפסקי דין רבניים (חלק ד עמוד רפט) מובא: סיטומתא שייכת רק במעשה שנהגו הסוחרים, אבל לא בדיבור: "אכן הא דיליף הרשב"א מהא דב"מ דף ע"ד אר"פ משמי' דרבא האי סיטומתא... באתרא דנהיגי למקניא ממש קני, ושמעינן מיניה כי המנהג מבטל ההלכה, הילכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנותו קונין, כוונתו דמכאן שמעינן, דאם נוהגים התגרים להשתמש בפעולה מסוימת לקנות ולהקנות, אז הוא קונה מן הדין - או מדרבנן כדעת הנתיבות סי' ר"א, או דבר תורה וכמ"ש החת"ס חו"מ סי' י"ב - כי מנהג זה ביסודו כבר הוקבעה ע"י רב פפי משמיה דרבא, שהרי אין בזה שום הבדל באיזה אופן עושים המעשה המורה על ההקנאה, או ברושם על החבית, או בזה שתוקע כף על כף או בחתימת ידו וכל כיוצ"ב, שהרי גדרו של קנין תלוי בגמירת דעת הקונה והמקנה, אבל רק אם המנהג הוא ע"י מעשה מסויים לא ע"י דיבור גרידא, וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל י"ב סי' ג': סיטומתא דהיינו דוקא שנעשה מעשה כדפרש"י שרושמים על החבית... וזהו גמר המקח... ואותו מעשה שעושין הוי במקום סודר אבל דיבור בעלמא לא אפי' אם נהוג, מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה.... מבואר דאם מנהג התגרים שע"י מעשה מיוחדת גמרי ומקני להדדי לא הוי מנהג גרוע וה"ז בכלל סטומתא שתיקנוה קדמאי".

 

[1] בבראשית (פרק לח פסוק יח): וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ". תרגום יונתן: "וַאֲמַר מַה מַשְׁכּוֹנָא דְאֶתֵּן לִיךְ, וַאֲמָרַת סִיטוּמְתָּךְ וְחוּטְיָיךְ וְחוּטְרָךְ דְבִידָךְ".

 

 

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן