הצ'ק הוא שטר ללא תנאים, בו ניתנת פקודה לבנק לשלם סכום מסוים בתאריך נתון. (חוק פקודת השטרות סעיף 3 א). הפוסקים נחלקו בהגדרת מעמדו ההלכתי, במאמר זה נביא את ההלכות הקשורות לצי'ק, ומתבררות בדיני חושן המשפט.

 

 


הרב ישועה רטבי

 

מבוא

הצ'ק הוא שטר ללא תנאים, בו ניתנת פקודה לבנק לשלם סכום מסוים בתאריך נתון. (חוק פקודת השטרות סעיף 3 א). הפוסקים נחלקו בהגדרת מעמדו ההלכתי, במאמר זה נביא את ההלכות הקשורות לצי'ק, ומתבררות בדיני חושן המשפט.

לפי החוק, ישנם מספר ההבדלים בין שטר חוב לחוזה:

  • א. בשטר אין שום תנאי, (בצ'ק מצוין רק שמות, תאריך ופקודה לחייב סכום מסוים), אבל אם מתווסף תנאי כתוב - השטר נהפך לחוזה.
  • ב. על מי חל נטל הראייה: בשטר - נטל הראייה יהיה על החייב, (אא"כ החייב טוען שהצ'ק מזויף, שאז נטל הראייה עובר למחזיק, כי טענת זיוף פוגמת את גוף השטר), אך בחוזה נטל הראייה יהיה על בעל החוזה.
  • ג. שטר חוב ניתן להעבירו לצד שלישי (נקרא הנסב), אבל חוזה לא ניתן להעבירו.

 

מעמדו ההלכתי של צ'יק

נחלקו הפוסקים, כיצד להתייחס להמחאה. שלוש שיטות מרכזיות יש ביחס לצ'ק:

  • א. שיטת רוב הפוסקים - דין צ'ק כדין שטר חוב. וכך פסק הגר"מ אליהו[1] (מאמר מרדכי - שביעית מאמרים סימן כט), הגר"מ שטרנבוך[2] (תשובות והנהגות כרך ג סימן תע), הגרי"י פישר (אבן ישראל חלק ח סימן צא), הפתחי חושן[3] (דיני הלוואה פרק י הערה כא), וכך מובא בפסקי דין-ירושלים (חלק ב פס"ד בעמוד כא): "דצ'יק לעולם הוי שט"ח, ואין לו דין כסף, דהא אם נשרף הצ'יק ויש עדים שנשרף - ודאי יצטרך נותן השיק לשלם לבעל השיק, ומכאן דשיק אינו כסף, דאם אחד נותן שטרי כסף ונשרף אצלו - ודאי לא יצטרך לשלם, משא"כ בשיק אין זה גופו ממון ויצטרך נותן השיק לשלם למקבל השיק כשיש עדים שנשרף. ולפי"ז איך יוכל שמעון לתת את השיק למלוה בלי נתינה ומסירה".
  • ב. שיטת הגר"מ פיינשטיין[4] והגרי"ש אלישיב (מובא בספר מכירת חמץ כהלכתו פרק ח הערה יט) - הצ'ק נחשב כמו תשלום בכסף מזומן[5]. לצ'ק יש תוקף מדין קנין סיטומתא, שכן היום, ההשתמשות בהמחאה כמו כסף מזומן, נחשב למנהג הנפוץ בין הסוחרים, וכדברי מהרשד"ם המפורסמים (סימן שפ): "אע"פ שכפי דין תורתינו אין במו"מ זה ממש, מ"מ כיון שנהגו התגרים לקנות באופן כזה - הקנין קיים". להרחבה בדין סיטומתא עיין בשו"ת בסימן רא. וכ"פ המנחת יצחק (חלק ה סימן קכ).

המנחת יצחק הוסיף: הצ'יק תקף לא רק מדין סיטומתא, אלא גם מדינא דמלכותא. כך כתב המנחת יצחק: "אמנם כהיום הזה, כיון דפסקינן בזה דדינא דמלכותא דינא, הרי נודע כעת הדינא דמלכותא, דמחויב הלוה לשלם לכל המוציאו כל הסכום הנכתב בתוכו, ואינו מועיל שום טענה שיש לו".

  • ג. שיטת שבט הלוי[6] (חלק ז סימן רכב) והגרז"נ גולדברג (מובא בתחומין כרך יב עמוד 295) - דין המחאה כדין כתב הרשאה, שהבנק ישלם למוציא ההמחאה את הסכום הכתוב בו. דיני הרשאה מובאים בהרחבה בסימנים קכב-קכג. צריך לשים לב שלפי שיטת המחבר ניתן לבטל את ההרשאה, כך גם ניתן לבטל המחאה.

המנחת יצחק (חלק ה סימן עו) כתב: מכיוון שתוקפו של הצ'יק הוא ע"פ מנהג הסוחרים (סיטומתא) ועל פי דינא דמלכותא, הרי שיש להקפיד על נהלי הבנקים, שרק אז יש דינא דמלכותא ומנהג סוחרים. לאור זאת, צ'יק שהועבר לאדם אחר ללא חתימה על גב הצ'יק - אין לו תוקף.

המנחת יצחק (חלק ה סימנים קיט-קכ) עוד כתב: קונה הנותן צ'יק לסוחר, ולאחר מכן טוען שלא קיבל את הסחורה - אינו נאמן, שכן הקונה נחשב כלווה שנתן את הצ'יק, והמוכר נחשב כמלווה שקיבל את השטר (הצ'יק), כך שאין נאמנות ללווה מול המלווה המחזיק בשטר, וכל הקונה לשלם כפי שכתוב בשטר, דהיינו אסור לו לבטל את הצ'יק.

 

 

כיצד ניתן לקיים צ'קים

ערוך השולחן (סימן מו סעיף א) כתב: מדין תורה כל שטר שיש עדים החתומים בו - השטר כשר וניתן לגבות בו ללא חשש שהשטר מזויף, (הרשב"ם {מסכת בבא בתרא דף קע. ד"ה 'אין'} כתב: "שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים"), לכן גם כאשר הצד השני טוען שהשטר מזויף - אינו נאמן עד שיוכיח את דבריו.

אומנם חכמים תיקנו לקיים כל שטר, (בסעיף ז מבוארות חמש דרכים לקיום השטרות), וכל שטר שאינו מקוים, הרי הוא כחרס, ולא ניתן לגבות בו, וכ"ש אם הצד השני טוען שהשטר מזויף, שלא ניתן לגבות ממנו, ואפ' אם הלווה מודה שכתב את השטר, אלא טוען שכבר פרע את החוב, או טוען שזהו שטר אמנה - נאמן, שכן יש ללווה טענת מיגו, שיכל לטעון שהשטר מזויף והיה נאמן, לפיכך נאמן גם בטענת פרעתי. אומנם אם לאחר מכן בעל השטר יקיים את שטרו - יוכל לגבות ממנו.

הצ'ק נכתב ונחתם בכתב ידו של המתחייב, והשאלה לדיון היא, כיצד יש לקיים שטר הכתוב בכתב יד?

הש"ך בסימן מו ס"ק י כתב: שטר הכתוב בכתב יד הלווה - צריך קיום מדין תורה, וצריך לקיים בנוכחות הלווה המתחייב, שכן עדי הקיום מעידים על עצם החוב, שהרי העדות היא על חתימת הלווה ולא על חתימת העדים. נמצא, ע"פ שיטת הרשב"א (חלק ב סימן שעו), שניתן לקיים שלא בנוכחות הלווה, בגלל שלא מעידים על עצם החוב, אלא הם מעידים רק על חתימת העדים - מדובר רק כאשר העדות היא על חתימות העדים, ולא כאשר מעידים על הסכום הכתוב בשטר. וכן ע"פ שיטת התוס' (מס' ב"ק דף קיב: ד"ה מקיימין), שניתן לקיים שלא בנוכחות הלווה, בגלל שקיום שטרות מדרבנן, שהרי אנו מתייחסים לחתימת העדים, כאילו זו עדות שנחקרה בב"ד - מדובר כמובן רק כאשר יש עדים החתומים בשטר, אבל בכתב וחתימת ידו, אין חתימה של עדים שחשובה כמו חקירת ב"ד.

אומנם, הש"ך כתב בסוף: "מיהו, כמדומה שנהגו להקל לקיים אף כתב יד לוה שלא בפני בעל דין, ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכה, כמו שמקיים הרב שטרות ביחידי (וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ח), דהיינו נמי מטעם מנהג מבטל הלכה, אבל היכא דלא נהוג - אין להקל נהגו להקל".

הקצות בס"ק ה חלק על הש"ך וכתב: גם כאשר מקיימים את חתימת יד הלווה, הקיום הוא מדרבנן, שכן חזקה שבני אדם לא יתחצפו לזייף שטרות, וטעם זה שייך גם בכתב יד הלווה, כך שגם בכתב ידו אנו אומרים שהקיום הוא מדרבנן.

הנתיבות בס"ק ח כתב: ניתן לקיים שטר הכתוב בכתב יד ע"י השוואת החתימות. כי יש לראות בכך משום סימן מובהק שמועיל גם בכדי להוציא ממון.

במציאות היום הבנק בודק ומשווה את החתימות, ובמקרה כאן חלק מהצ'קים נשלחו לבדיקת גרפולוג, כך שיש לומר שאם הגרפולוג יאשר את חתימת המתחייב - קביעתו תחשב לקיום שטר.

 

 

ביטול צ'ק

הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים, חו"מ סי' לא) כתב: "והנה היה רצוי לברר דינו של שיק כזה, שאין עליו כיסוי בבנק, לפי דינא דמלכותא, מה דינו. אם יש לו דין של שט"ח גמור והוא משמש כראיה ביד המוציאו שפלוני חייב לו כסף, או אין לזה דין שט"ח, כי הוא יכול לומר אינני חייב לך כלום ומתנה נתתי לך, ועליך להוכיח אם אני חייב לך כסף. אם נניח ששיק שלא שולם, דינו כשט"ח, המחייב את הצד השני לשלם, וא"כ כל זמן שלא גבה ממנו את הכסף אין עליו חיוב שבועה... כל זה אמרנו כשיש לצד השני שט"ח, אבל אם נאמר ששיק לא חשוב כשט"ח - על המוציאו להוכיח את טענותיו".

שבט הלוי (שם) סבור, שדין המחאה כדין הרשאה. כותב ההמחאה נותן הנחייה לבנק להעביר כספים עבור המוטב. ומכיוון שזו רק נתינת הוראה, הרי שמקבל ההמחאה כלל לא זכה במעות, ויכול הנותן לבטל את ההמחאה.

אומנם לפי הפוסקים שמגדירים את ההמחאה כדין שטר, הרי שהנותן שטר לחברו, מתחייב בסכום הכתוב בשטר, ואם ההמחאה נמצאת ללא כיסוי - צריך נותן ההמחאה לכתוב המחאה חלופית.

בפסקי דין-ירושלים (חלק יא עמוד שלז) מובא: "ואמנם, גם אם צ'ק אינו אלא הוראת תשלום, (כפי שיטת שבט הלוי והגרז"ן), כיון שכבר מסרו למוכר או לנותן השירות - אסור לו לבטל אותו בבנק, שהרי זה כאילו חזר ונטלו ממנו, אלא א"כ המוכר נטל את הצ'ק ולא סיפק לקונה את המקח, אבל אם סיפק לו את המקח, אלא שיש לקונה על המוכר טענות ותביעות - אינו רשאי לבטל את הצ'ק, ואם עשה כן - חייב לשלם לו את ההוצאות שנגרמו לו בבנק בגלל ביטול הצ'ק".

המחבר בסימן שפו סעיף ב כתב: השורף שטר חוב של חבירו - חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר. מכאן ניתן ללמוד על כל מי שעושה מעשה שכתוצאה מכך לא ניתן לפדות את הצ'ק, כגון המבטל את הצ'ק, או הקורע צ'יק של חברו - חייב לשלם.

לפי החוק (חוק העונשין סעיף 432 א), אדם שנותן צ'ק מתוך ידיעה שהצ'ק יחזור - יש בכך עבירה פלילית, "דינו - מאסר שנה, או קנס[7] כאמור בסעיף 61, או פי ארבעה מהסכום הנקוב בשיק". אדם שמבטל צ'ק שנתן, הוא נחשב לנותן צ'ק ללא כיסוי, דבר האסור לפי החוק.

ניתן לבטל צ'ק רק במציאות של "כישלון תמורה", כלומר הקונה נתן צ'ק עבור מוצר ולא קיבלו, הוא רשאי לבטל את הצ'ק.

צריך לציין, לצ'ק ישנם שני דינים: א)- סכום החוב הכתוב בשטר ככל שטר חוב. ב)- שליחות והוראה לבנק לשלם את הסכום הכתוב בצ'ק. בעל הצ'ק יכול להורות לבנק לבטל את הצ'ק, והבנק מחויב לבטל את הצ'ק כי שליחותו התבטלה, אך החוב שכתוב בשטר עדיין קיים, (למרות הביטול), לכן יש באפשרות המחזיק בצ'ק לגבות את הצ'ק דרך ההוצאה לפועל.

 

 

צ'יק פתוח

לרוב הפוסקים, דין המחאה כדין שטר ממרני. נחלקו הפוסקים, במלווה המוציא שטר ממרני עם חתימת הלווה, אך לא כתוב את סכום החוב שחייב הלווה. כגון מלווה המחזיק בידו צ'יק פתוח של הלווה, האם נאמן המלווה לומר מהו סכום החיוב.

  • א. שיטת העיר שושן (מובא בסמ"ע בסימן מח ס"ק א) - הלווה יכול להגן על עצמו ע"י שתי טענות: א)- הלווה יכול לטעון שהצ'ק נפל ממנו, והמלווה מצאו. אך באמת הוא לא לווה. זאת מכיוון שיש אומדנא שהלווה צודק, שכן אין דרך העולם לתת צ'ק למלווה בלי לכתוב את סכום החיוב, כך שיש בסיס להאמין ללווה, שבאמת לא לווה, אלא הצ'ק נפל ממנו.

ב)- הלווה יכול לטעון שכבר פרע את החוב, שכן יש לו טענת מיגו, שיכל לטעון שכלל לא לווה, אלא ההמחאה נפלה ממנו.

צריך לציין, במידה והלווה מודה שהוא אכן לווה מעות מן המלווה, וכן הוא מודה שלא פרע את החוב, (לא טוען פרעתי) - נאמן המלווה לחייב את הלווה בכל סכום שיחפוץ.

הט"ז כתב כדברי העיר שושן, שהמלווה אינו נאמן: "ובענין ממרנ"י שלא נכתב עליה שום משמעות, רק החתימות לחוד - נ"ל שאינו גובה כלל בה, כיון שהובאה כך לפני ב"ד בפסול, דהא יכול לעשות זיוף ולכתוב עליה כפי מה שירצה. ואף אם הלוה מאמינו, מ"מ לאו כל כמיניה, שמא חייב גם לאחרים בממרנו"ת ואין לו לשלם, ומפסיד עי"ז. ואע"ג דהיה יכול לתקנו קודם בואו לב"ד - מ"מ אינו מועיל כאן כיון שבא לב"ד בפסול".

הקצות בס"ק ה העיר: הש"ך (סימן סט ס"ק יז) פסק כדעת העיר שושן, לדעת הש"ך המחאה חלקה, ללא סכום החיוב - אינה תקפה. הש"ך הוסיף: "דבמה יתבע אותו, הלא אין כתוב דבר, ומשום מיגו דאי בעי הוה כתב עליה מאי דבעי - אין לחייב החתום, דהוי מיגו להוציא ממון מהחתום".

  • ב. שיטת הסמ"ע - המלווה נאמן לדרוש מהלווה כל סכום שיבקש, ואין הלווה נאמן בשתי הטענות הנ"ל, דהיינו הלווה לא נאמן לומר פרעתי או נפל ממני ולא לוויתי, וכפי שהגמ' במסכת בבא בתרא בדף קעב עמוד ב כתבה: לנפילה לא חיישינן.

הסמ"ע הסביר: "דכשאדם צריך למעות, ואין חבירו רוצה להלוות לו, כי אם באופן זה, שיתן לו סתם ממר"ם, כדי שיוכל לכתוב עליו סך הזיקותיו או שאר עניניו שיארע לו שאינו יכול למפרט עתה - עביד הוא דמאמין הלוה למלוה ומשתעבד ליה מרצונו לזה, וגם זה הוא בכלל אמרם עבד לוה לאיש מלוה, לעת דחקו הגדול".

  • ג. שיטת הקצות (בס"ק ה) - יש לבדוק מתי הלווה נתן את ההמחאה למלווה, אם הלווה נתן את ההמחאה למלווה בשעה שהמלווה נתן לו את מעות ההלוואה - נאמן המלווה, שכן בשעת ההלוואה לא צריך קניין, אבל אם לא ידוע לנו על הלוואה שנערכה בין התובע ובין הנתבע, רק כעת בא התובע עם שטר המחה פתוח - השטר אינו תקף.

 

צריך לציין לדעת הקצות, רק בשעת ההלוואה ניתן לכתוב את הסכום בצ'ק, אבל אם הצ'ק נחתם ללא סכום החיוב - המלווה לא יכול לאחר מכן לכתוב את סכום ההלוואה בהמחאה, שכן אז השטר יהיה פסול בכך שהחתימה קדמה לכתיבה. כמבואר בתוס' (מס' גיטין דף ד. ד"ה מודה): "וליכא למימר דאי שרינן בחתמו שלא לשמה יבוא להכשיר זימנין דיחתמו תחילה ויכתבו גט ע"ג חתימתן, והתם ליכא עדות כלל"[8].

בספר משפטיך ליעקב (חלק א סימן כב) מובא: "ובהסבר דברי הקצוה"ח נראה שסובר, דכל היכא שחתם קודם הכתיבה באופן שעל החתימה ליצור התחייבות וכד' - הוי השטר פסול מעצם יסודו, והרי זה כפסול בגופה של ההתחייבות וממילא פסול בגופו של שטר. ולכן כאשר מוציא אדם שטר שלטענת המתחייב ולהודאת המוציא נכתב בפסול זה, הרי הוא בטל ומבוטל".

אבל התומים בסימן סט ס"ק ט כתב: "אם קודם שבא לב"ד כתבו ע"ג כתב חוב, אעפ"י שידוע שכתב לאחר זמן חיתום ידו - מכל מקום כשר, דהא מגו להוציא - לא מקרי, כיון שעכשיו כתב בו, ולוה האמינו שיכתוב עליו כראוי וכן עשה".

התומים הסביר: יש לחלק בין חתימת עדים ובין התחייבות אדם בכתב ידו. התוס' (שם) שפסלו שטר שנכתב לאחר החתימה, דיברו על עדות, אכן בעדות לא יכולים העדים להעיד על מה שנכתב לאחר שהם כבר חתמו, כי הם לא יודעים מה יהיה כתוב בעתיד, אבל כאן מדובר על לווה שמתחייב בכתב ידו, הלווה יכול להתחייב על כל סכום שהמלווה יכתוב בצ'ק. (ההתחייבות תקפה ככל הודאת בעל דין שיש לה תוקף בדיני ממונות).

הב"ח (סימן מח ס"ק א) פסק כדעת העיר שושן, אבל למעשה פסק שניתן לגבות מהצ'ק בגלל תקנת ראשי המדינות: "אלא לפי תקנת ראשי המדינות משום תקנת השוק - גובין בו, ויש לממרמ"י זו כל יפוי כח של כל שטר חוב". גם הש"ך הסכים למעשה לדברי הב"ח, ורק במקום שאין מנהג כתב לפסוק כמו העיר שושן.

הב"ח בסימן סט בס"ק ט עוד כתב: "אם עשו ז' טובי העיר תקנה, שיהא לו דין כתב יד גמור בנאמנות, ובכל יפויים בעולם - גובין בו, וכך נהגו במדינות אלו על פי תקנת מנהיגי כל המדינות והארצות".

בחוק פקודת השטרות (סעיף 19 א) נאמר: "היה השטר חסר פרט מהותי - האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו".

לאור דברי הב"ח, הש"ך והקצות, שניתן להתחייב כאשר יש תקנת הארצות, הרי שיכול המלווה למלא צ'ק פתוח, הלווה יהיה חייב לשלם את הסכום הרשום בצ'ק.

 

 

צ'ק שבוטל לאחר שעבר לצד שלישי

רבנו ירוחם (נתיב ו ח"ה) כתב בשם הרשב"א: במידה וכתוב בשטר את שם הלווה, שהוא חייב למלווה או לכל מי שמוציאו - חייב הלווה לשלם לכל מי שמוציא את השטר, למרות שמוציא השטר אינו המלווה. במקרה זה לא צריך כתיבה ומסירה, שכן הלווה השתעבד לכל מי שיוציא את השטר. וכ"פ המחבר בסימן סא סעיף י[9], והרמ"א בסימן נ סעיף א.

הפוסקים קוראים לשטר זה: ממרני. הבית יוסף הביא בשם רבנו ירוחם שתי אפשרויות לשטר ממרני:

  • א. שטר שכתוב בו: 'כל המוצאו יכול לגבות בו'. בנוסח זה לא כתוב את שם המלווה, אלא כתוב בצורה סתמית את שם הלווה שהוא משועבד לכל מי שיוציא את השטר. הדין במקרה זה: הלווה משועבד, וחייב לשלם לכל מי שיוציא את הממרני.
  • ב. שטר שכתוב בו: 'אני הלווה השתעבדתי למלווה ולכל המוציאו'. בנוסח זה מוזכר גם שם המלווה. הדין במקרה זה: כל מי שמוציא את השטר, צריך לקבל הרשאה מהמלווה שבאמת הוא בא מכוחו ויכול לגבות את השטר.

את דברי רבנו ירוחם ניתן לתרגם, שהשטר מהסוג הראשון בו כתוב בצורה סתמית, שהלווה משועבד לכל מי שמוציאו - מדובר בהמחאה ללא כתיבת: 'לפקודת פלוני' עם קרוס, כך שכל מי שמוציא את המחאה יכול לגבותו. והשטר מהסוג השני שכתוב את שם המלווה וכל מי שמוציאו - מדובר בהמחאה עם פקודה מפורשת לתשלום עבור הנמען בלבד, במצב זה צריך המוציא להביא הוכחה שהוא בא מכוחו של הנמען בהמחאה. (עיין מנחת יצחק חלק ה סימן קיט).

הנימוקי יוסף (מסכת ב"ב דף פ. ד"ה אמר) כתב: "אמר המחבר: ושטר שכתוב בו שנתחייב לכל מוציא אותו בב"ד - כשר וגובה בו המוציא, (לווה שהתחייב בשטר בכתב ידו לשלם לכל אדם שיחזיק בשטר - הלווה אכן חייב לשלם לכל מי שיחזיק בשטר), דהא לנפילה - לא חיישינן, ואי משום שלא נתברר כשכתבו למי נתחייב, וקי"ל (ביצה דף לח א) דאין ברירה בדאורייתא? שאני הכא דכיון שהוא ראוי להתחייב בו לכל אדם - אין כאן דין ברירה".

הנימוקי יוסף (שם) עוד כתב: לווה ששילם למי שמחזיק בשטר הממרני, והמחזיק בשטר כתב ללווה שובר - לא ניתן עוד לגבות משטר זה, לכן אדם המחזיק בשטר שכתוב בו שהלווה מתחייב למי שמחזיק בשטר, אך הלווה הוציא שובר כנגדו - השעבוד שהיה בשטר חוב נמחל, ולא ניתן יותר לגבות ממנו.

וכ"פ הרמ"א (שם): "ואם נכתב שובר משום אדם על שטר זה - אחר כך שום אדם לא יוכל לגבות בו".

הסמ"ע בס"ק ד הסביר: מדובר רק בשטר שלא כתוב בו שם המלווה, (לכן מועיל שובר שנכתב "משום אדם", כלומר כל אדם שמחזיק בשטר יכול לכתוב שובר שמבטל את החיוב הכתוב בממרני), אבל אם כתוב בשטר ממרני שם המלווה והשעבוד לכל המוציאו - השובר שברשות הלווה לא מועיל, ועליו לשלם למחזיק השטר. למרות שהלווה כבר פרע את החוב הכתוב בממרני, בכ"ז אם אדם אחר יחזיק בשטר הממרני ויבקש לגבות ממנו - על הלווה שהתחייב בשטר לשלם בשנית את הסכום הכתוב בממרני למי שמחזיק בממרני

הש"ך בס"ק ז הסביר באופן אחר: הנימוקי יוסף דיבר על מחזיק שידע שהלווה פרע את החוב, הלווה שילם את הסכום שכתוב בממרני למלווה, אך הלווה השאיר את שטר הממרני ביד המלווה, (כגון שבטח בו שיקרע את השטר), והמלווה כתב לו שובר. לאחר מכן המלווה מכר את הממרני לאדם אחר שכעת מחזיק בשטר, במידה והקונה ידע בשעת הקנייה שהלווה כבר פרע את שטר הממרני - אין הוא יכול לגבות את החוב פעם נוספת, (למרות שבממרני כתוב שהלווה משתעבד לכל מי שמחזיק ומוציא את השטר).

 

אומנם אם קנה את שטר הממרני בתום לב, הקונה שכעת מחזיק בשטר הממרני לא ידע בשעת הקנייה שהחוב נפרע - הלווה צריך לשלם פעם שנייה על שטר הממרני. הש"ך הביא לכך שני נימוקים:

  • א. מכיוון שהלווה התחייב לשלם לכל מי שמוציא את השטר - עליו לשלם למחזיק השטר, למרות שיוצא שהלווה משלם פעמיים על החוב שבשטר הממרני - הוא הפסיד לעצמו בכך שהשאיר את הממרני ברשות המלווה[10]. (הש"ך סייג: אם המלווה כתב שובר בנוכחות עדים - יוצא קול, כך שהלווה לא צריך לשלם פעם שנייה, והלקוח שמחזיק בשטר הפסיד שקנה שטר פרוע).
  • ב. הש"ך הוסיף: הלווה צריך לשלם למחזיק השטר, מדין תקנת השוק[11], דהיינו הקונה מגזלן - צריך הנגזל לשלם ללקוח ולאחר מכן מקבל את המוצר חזרה. כאן המחזיק בשטר קנה את שטר הממרני מיד המלווה, לכן על הלווה לשלם ללקוח.

צריך לציין, המחבר בסימן ס סעיף א פסק ע"פ דברי הרא"ש (כלל עט סימן ה), שתקנת השוק לא קיימת בכל השטרות הרגילים, שכן מכירת שטרי חוב לא שכיחה, אבל מכירת שטרי ממרנות כן מצויה, לפיכך יש בה תקנת השוק. (ע"פ תקנת השוק הלווה יצטרך לשלם רק את הסכום שהמחזיק שילם עבור שטר הממרני, ולא את כל הסכום שכתוב בשטר).

הקצות בס"ק ב כתב: "וכל דבריו - סברות חדשות, ולא כן לבי ידמה". הקצות הביא מספר השגות על דברי הש"ך, ולאחר מכן כתב: במכירת שטר ממרנות אין תקנת שוק, (כך שהלווה לא צריך לשלם פעם שנייה ללקוח שמחזיק בשטר, למרות שהלקוח לא ידע שהלווה פרע את החוב), שכן מבואר בשו"ת מהר"ם אלשיך (סימן קכד), שאין תקנת השוק כאשר החפץ כבר נמצא ברשות הבעלים, (הנגזל), כל תקנת השוק שייכת רק כאשר החפץ נמצא ביד הלקוח, והנגזל רוצה להוציא מידו, עליו לשלם ללקוח, אך כאשר החפץ ביד הנגזל - הוא לא צריך לשלם ללקוח, כאן מכיוון שהלווה שילם את החוב, ונכסיו כמובן ברשותו - אין תקנת השוק.

הקצות הוסיף: למרות ששטר ממרני נחשב כגבוי ועומד[12], כך שניתן לומר שסכום החוב כביכול כבר ברשות המלווה, כ"ז רק בתנאי שבאמת הלווה לא פרע את החוב, אך כאן שהלווה כבר פרע את החוב - לא אומרים שהחוב נחשב לגבוי, אלא כל הנכסים ברשות הלווה, ואין תקנת השוק.

מכאן שגם לדעת הקצות, אם הצ'ק הגיע לצד שלישי, והצ'ק טרם נפרע, הצ'ק נחשב לגבוי ועומד, כך שהוא נחשב למוחזק בצ'ק ויכול לפדות את הצ'ק. ז"א למעשה גם לדעת הקצות במקרה זה תהיה תקנת השוק.

בשו"ת צמח צדק הקדמון[13] (סימן י) מובא: "ממרמ"י - והיינו שהלוה חותם חתימת ידו... ויש לשטר חתימת ידו זה כל תוקף שטרות שבעולם, רק שאין לו דין שטר גמור לטרוף ממשעבדי, אבל מבני חורין גבי, ואפילו מיורשים, ואינו יכול לטעון פרעתי אם יכולים לקיים חתימת יד הלוה החתום בשטר זה, ויכול אדם ליתן לחבירו שטר זה אפילו בלא כתיבה ומסירה, ואפילו בלא כח והרשאה, וכל המוציא גובה בו, והכל ממנהג התגרים שקבעו מנהג זה עיקר משום תקנת השוק על פי מנהיגי ארצות וגאוני עולם".

התומים בס"ק ו הקשה על שני הטעמים של הש"ך: על הטעם הראשון קשה: לא ניתן לגבות משטר שכבר נפרע, שכן נמחל שעבודו, כך שהשטר נחשב לחספא ואין לו כל תוקף והקונה לא יכול לגבות ממנו למרות שקנה את הממרני בתום לב (הקונה לא ידע שהלווה כבר פרע).

על הטעם השני קשה: "אמנם הש"ך רוצה לומר מחמת תקנות השוק, דסדר ונהוג כעת לסחור בממרנות כאלו. גם בזו נראה דצריך עיון לדינא להפקיע ממון, רק הרשות ביד בית דין שבישראל, בהסכמת טובי העיר לתקן כן לטובת המשא ומתן, אבל שיהיה הדין כך - צריך עיון, כי אין לו על מה שיסמוך".

הנתיבות (חידושים בס"ק ו) פסק להלכה כמו הטעם השני שהביא הש"ך, שעל הלווה לשלם למחזיק שטר הממרני בגלל תקנת השוק.

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן קכ) מובא: "אמנם כהיום הזה, כיון דפסקינן בזה דדינא דמלכותא דינא - הרי נודע כעת הדינא דמלכותא, דמחויב הלוה לשלם לכל המוציאו כל הסכום הנכתב בתוכו, ואינו מועיל שום טענה שיש לו מי שנתן לו הממרני. ובדברי מרן הדברי חיים שם, מוכח להדיא דאם היה חייב מדינא דמלכותא - היה פוסק בזה דינא דמלכותא דינא".

לסיכום פרק זה, אדם ששילם צ'ק לפי החוק (פקודת השטרות סעיף 37 {2}), צד שלישי שאוחז בצ'ק בתום לב - יכול לגבות את הצ'ק. למשל, קונה מוצר שנתן למוכר צ'ק עבור מוצר שאמור לקבל, והמוכר העביר את הצ'ק הלאה לספק, הספק נחשב לאוחז כשורה בצ'ק, (הנסב). כעת גם אם הקונה יבטל את הצ'ק בגלל שלא קיבל את המוצר, (כישלון תמורה), בכ"ז הספק יוכל לתבוע מהקונה את הסכום שכתוב בצ'ק. (אא"כ בצ'ק כתוב למוטב בלבד ומצוין שמו של המוכר).

 

 

צ'יק פתוח שאבד

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם שו"ת צמח צדק (סימן י): אדם שהלווה לחברו מעות, והלווה נתן למלווה שטר ממרני, אך המלווה איבד את השטר ומבקש מהלווה שיכתוב לו שטר חלופי. הלווה חושש שמא אחר ימצא את השטר ויגבה ממנו, ולכן לא מוכן לכתוב שטר נוסף. (דומה לצ'יק סחיר {פתוח} שאבד).

שואל השאלה ציין, שנהגו במקומם במקרה זה, שהדיינים מכריזים: שטר ממרני בסך מסוים אבד, וניתן רק תוך שלושים יום לגבות מהלווה, לאחר מכן השטר מתבטל. ולאחר שיעברו שלושים יום הב"ד כותבים ללווה אישור על כך שהשטר מרמני מבוטל, וכעת על הלווה לשלם למלווה את הסכום הכתוב בשטר המרמני.

אך במקרה כאן, הלווה סירב לשלם למלווה, הוא חושש להפסד, שמא יטען מוציא השטר שלא שמע על הכרזת הב"ד, ויגבו ממנו פעמיים.

הפתחי תשובה הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה, (הפת"ש סיים: "וצ"ע בכל זה"):

  • א. הצמח צדק השיב: הנימוקי יוסף (מס' ב"ב דף פ.) כתב: הלווה צריך לשלם למלווה, והמלווה יכתוב שובר על שטר ממרני, בתנאי שהיה ידוע ומפורסם שהטר ממרני היה שייך למלווה, רק אז יש למלווה סמכות לכתוב שובר ולבטל את שטר המרמני ולגבות מהלווה מעות ללא חשש שיגבו מהלווה פעמיים, אך אם לא היה ידוע שהשטר שייך למלווה - לא ניתן לכתוב שובר.

צריך לציין, בד"כ אנשים אינם מודעים לכך שהשטר הממרני שייך למלווה, לכן הוא לא יכול לכתוב שובר, כך שהלווה צודק, והוא לא חייב לכתוב שטר ממרני חלופי, אא"כ הלווה יקבל בטחונות שלא יגבו ממנו פעמיים, לכך על המלווה לכתוב שהוא מתחייב לשלם ללווה במידה וייגרם לו נזק, (אם יבוא אדם אחר עם השטר הראשון ויגבה ממנו - המלווה ישלם על כך ללווה).

וכ"פ הרדב"ז (חלק א סימן קצג). וכך נראה שפסק הפתחי תשובה: "כעת ראיתי בספר שער משפט סק"ב שהזכיר דברי הצמח צדק והרדב"ז הנ"ל בקצרה, וכתב: ואף שאין דבריהם מוכרחים כ"כ - מ"מ כבר הורו זקנים ולהם שומעין. גם בתשובת נאות דשא (סי' כא)... ומסיק שדברי הצמח צדק הנזכר - מחוורים לדינא בלי פקפוק".

  • ב. הפתחי תשובה כתב בשם שו"ת גבעת שאול (סימן כה): תמיד על הלווה לשלם למלווה, והמלווה יכתוב לו שובר. הפגיעה של המלווה היא מידית וברורה, אך ללווה החשש הוא עתידי ומסופק[14].

הגבעת שאול הוסיף: גם אם יבוא אדם אחר ללווה וינסה לגבות מהלווה מאותו שטר פעם שנייה - הלווה יוכל לטעון שאכן הוא כבר פרע (טענת פרעתי), והמחזיק בשטר יצטרך להישבע, כאן יתכן שהמחזיק לא ישבע ולא תהיה גבייה כפולה. (גם אם יש בשטר נאמנות של הלווה, עדיין יוכל הלווה לחייב את המחזיק להישבע שבועת היסת לאחר התשלום), "וכיון דהיזקו של המלוה הוא ברי, ושל הלוה אינו ברי - א"כ אמאי יאכל הלוה וחדי כדקאמר בש"ס".

הפתחי תשובה בסוף דבריו כתב בשם שו"ת חמדת שלמה (חו"מ סימן א): הלווה מחויב לשלם למלווה, שהרי הוא מודה שהוא חייב למלווה, ורק חושש מנזק, וזה פחות מגרמא. מתי אנו אומרים שיש לכתוב שובר? רק כאשר יש חשש שהמלווה עצמו יגבה פעמיים, אך לא חוששים שאחר יגבה ממנו, לדעת החמדת שלמה, המלווה כלל לא אחראי על נזק עתידי שעלול לבוא לידי הלווה. וכך גם הסיק הגר"ע אייגר.

  • ג. הפתחי תשובה כתב בשם הנתיבות (סימן נ ס"ק ה): הלווה כלל לא צריך לשלם שנית למלווה, שכן יתכן ויגרם לו נזק והמלווה לא יקיים את התחייבותו ולא ישלם ללווה על הנזקים שיגרמו לו, רק אם המלווה שאיבד את ההמחאה יביא עדים ש שבשעה שכתב את השובר ההמחאה הייתה ברשותו - יוכל לכתוב שובר ולגבות מהלווה, אך אם אין עדים שבשעת כתיבת השובר - שטר המרמני אכן היה ברשות המלווה - אנו חוששים שמא המלווה כבר מכר את השטר לאדם אחר, ואין בסמכותו לגבות ולכתוב שובר.

המנחת יצחק (חלק ז סימן קלא) כתב: קונה שילם עם צ'ק למוכר, והמוכר העביר את הצ'ק לסוחר אחר, ולאחר שנה הצ'ק לא נפדה - הקונה לא צריך לשלם שוב למוכר, כי המוכר קיבל את הצ'ק והשתמש בו לפרוע את חובותיו.

המנחת יצחק הוסיף: "דעד כאן לא דנו הפוסקים הרדב"ז והצמח צדק... אלא בנאבד הממרני מהמלוה, ורצה להתפרע מהלוה, וטוען הלוה שירא שמא ימצאנו אחר ויגבה בו ממנו, וחזרו אחרי עצה להבטיח את הלוה שלא יפסיד, ואז ישלם להמלוה שלו... אבל אם בודאי מכרו לאחר כמו בנד"ד דהוציאו לשוק בפרעון חובו - בודאי אין ספק שא"צ לשלם עוד הפעם להסוחר, והסוחר יקבל ב' פעמים בעד סחורתו, והוא ישאר חייב למי שיוציא אח"כ הטשעק".

לסיכום פרק זה, ע"פ פסק הצמח צדק, הרדב"ז, שו"ת נאות דשא (וכן גם הגבעת שאול והחמדת שלמה), אדם שנתן לחברו צ'יק סחיר (פתוח), והצ'ק אבד - צריך לתת צ'יק חלופי, זאת לאחר שמקבל הצ'ק יחתום על שטר בו הוא מתחייב לשלם במידה ויגרם נזק לנותן הצ'ק, כגון שמוצא הצ'ק יתבע אותו בהוצאה לפועל וכד'[15].

הוראת החוק (פקודת השטרות סעיף 69) מתאימה לפסק הצמח צדק: "שטר שאבד לפני שעבר זמנו - יכול האדם שהיה אוחזו לבקש את המושך שיתן לו שטר אחר ככתבו, אגב מתן ערובה למושך, אם ידרוש זאת, לשפותו כלפי כל אדם במקרה שיימצא השטר שאבד לפי דבריו; מושך שנתבקש כאמור וסירב ליתן כפל השטר - אפשר לכוף אותו שיתן".

 

 

לגבות צ'ק שנמצא ביד אדם שלא כדין

הש"ך בסימן סד ס"ק ג כתב: ניתן להעביר שטרי ממרני ללא צורך בכתיבה ומסירה[16], לכן אדם שהיו בידו שטרי ממרני של חברו (שומר על צ'ק השייך לחברו) - יכול הוא לתופסם כמשכון עד שחברו יחזיר לו חוב ישן יותר. שכן יש לו טענת מיגו שיכל השומר לטעון לקוחים הם בידי, כלומר קניתי את הצ'ק כדין. מכאן ניתן ללמוד שהנותן צ'ק לחברו - הוא יכול לתפוס את הצ'ק כמשכון, עד שחברו יפרע את החוב.

הקצות בס"ק א העיר: השומר יוכל רק להחזיק בידו את הממרני כמשכון, כפי שכתב הש"ך, אך לא יוכל לפדות את ההמחאה, שכן בשטרות ממרני אומנם לא צריך כתיבה, אבל צריך מסירה מיד ליד, דהיינו שתהיה דעת אחרת מקנה את הממרני, ומכיוון שאין דעת אחרת המקנה - לא יכול לגבות את הממרני.

יסוד המחלוקת בין הש"ך לקצות הוא, האם ניתן לגבות צ'ק שנמצא ביד אדם לא כשורה. כגון במקרה כאן השומר בתום מועד ההפקדה ממשיך לתפוס בצ'ק. לדעת הש"ך, כל מי שמחזיק בצ'ק - יכול לגבות ממנו, למרות שתפס את הצ'ק שלא כהלכה, שהרי זהו היסוד של שטר ממרני שכל מי שאוחז בו - יכול לגבות ממנו.

אומנם לדעת הקצות, מי שאוחז שלא כשורה בצ'ק - לא יכול לגבות מהצ'ק. לכן אדם שתפס צ'ק שלא כדין - לא יכול לגבות ממנו. בכדי לקנות שטר ממרני יש צורה במסירה, דהיינו יש צורך שתהיה דעת אחרת מקנה שתמסור את הצ'ק למוטב, אך אם תפס את הצ'ק שלא כדין - אין מסירה, ולכן הוא לא נחשב הבעלים על הצ'ק ואסור לו לגבות מהצ'ק.

וכך כתב הקצות בסימן סו ס"ק יג: "בממרנ"י שלנו, נהי דכתיבה לא בעי - מסירה בעי (רמ"א סעיף א'), וכיון דלא הוי דעת אחרת מקנה - הזוכה בממרנ"י דהפקר - לא מהני[17]".

הנתיבות בס"ק א הקשה על דברי הקצות: ניתן לגבות משטר ממרני, שכתוב בו שהלווה משתעבד לכל מי שיוציא את השטר. (למשל, המחאה שלא כתוב בה שם המוטב), שכן בשטר שכתוב בו שהלווה משתעבד לכל המוציאו - לא צריך מסירה, וכל מי שמוציא את השטר - יכול לגבות בו מהלווה.

הקצות בספרו משובב נתיבות בס"ק א הקשה: הנתיבות בסימן קד הסכים לדברי הקצות, כך שיש סתירה בדבריו[18]. הקצות סיים: "הרי שהודה לדברינו, והרואה יראה דדא ודא אחת היא".

הוראת החוק תואמת את דברי הקצות, לפי החוק (פקודת השטרות סעיף 28), לא ניתן לגבות מצ'ק שנתפס שלא כדין: "אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל...נטל את השטר בתום לב, ובעד ערך, ובשעה שסיחרו לו את השטר - לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".

"...שטר פגומה כמשמעותו בפקודה זו - אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפיה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי-חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון, או בנסיבות העולות כדי רמאות".

 

 

פנייה להוצאה לפועל לצורך גביית צ'יק ללא כיסוי

נחלקו הפוסקים, האם ניתן לתבוע בבית משפט במסגרת הדין עביד אינש דינא לנפשיה. הדרכי משה בסימן ד ס"ק א כתב בשם תרומת הדשן (סימן שד): גם כאשר אומרים עביד אינש דינא לנפשיה - לא אומרים שניתן לעשות דין לעצמו באמצעות גויים, לכן אין היתר לפנייה לערכאות בגלל דין עביד אינש דינא לנפשיה. וכ"פ הרמ"א בסימן ד סעיף א. אבל מדברי מהרי"ק (סימן קסא) משמע, שבמקרים בהם ניתן לאדם לעשות דין לעצמו - אין כל הבדל בין אם עושה את הדין בעצמו, או אם עושה את הדין לעצמו באמצעות הגוי.

האורים בס"ק ה כתב: יש לחלק בין חפץ שנשאר בידי גוי, ובין גוי שמסייע להעביר את החפץ ליהודי. אם החפץ יישאר ביד הגוי - יש בכך איסור, כי אח"כ כמעט ואין דרך חזרה, יהיה מאוד קשה להוציא את החפץ מיד הגוי, אבל אם הגוי רק מסייע להוציא את החפץ, ובסופו של דבר החפץ יגיע לידי היהודי - מותר להסתייע ע"י גוי.

כסף הקדשים (על סימן ד סעיף א) חידש (אך השאיר זאת בצ"ע): ניתן לפנות לערכאות גם ללא אישור מהב"ד בכדי להציל את ממונו. וכך כתב כסף הקדשים: "י"ל דלגבי להציל את עצמו לעתיד שלא יגזלו ממנו - רשאי להציל גם ע"י ערכאות של גויים, גם בלי רשות בדה"צ, גם אם אין נחוץ. וצריך לעיין עוד כעת היטב".

בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רסג) מובא: "בנדון השאלה, אם מותר לפנות להוצאה לפועל בעניין שק שהנתבע אינו רוצה לשלם, יראה דאם אינו רוצה לשלם והחוב ברור, ואין ברירה למצות הדין כהלכה - מותר להתיר לו לפנות להוצאה לפועל בתנאי שלא יסתר ע"י הוצאה לפועל דין המבואר בחו"מ סי' צ"ז סכ"ג, דהיינו פרטי דינים של סדור בע"ח כשכבר הגיע זמן הפרעון, ואם אי אפשר לעמוד ע"ז וכבר לקחו ממנו ע"י הוצאה לפועל - מחויב המלוה להחזיר, לפי הפרטים המבוארים בשו"ע שם, ובשו"ע חו"מ סי' צ"ט ס"א השייך ג"כ לענינינו".

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ג סימן תמב) כתב: "ובדין גביה ע"י הוצאה לפועל - לא ראיתי בפוסקים שיבארו היטב פרטי דין זה, ונראה שעל בית דין לעיין בדבר, ואם יחליטו שיש סבירות שיש לו וגם יש חשש שישתמט - אזי מתירין לו לגבות דרך הוצאה לפועל, ויודיע ללוה שהוא ממנה אותם לגוביינא ברשות בית דין, אבל אם אין לו מה לשלם, ולוקחים הם ממנו דברים חיוניים כדרכם, ודוחקים אותו שלא כדין - בית דין חייבין לאסור עליו לתפוס דרך הוצאה לפועל, וכשאין לו והלך מעצמו בלי רשות בית דין ותפס - חייבין להוציא מידו, ולא ניתן לפעול ע"י הוצאה לפועל נגד תורתה"ק, אבל אם יש ללוה דירה משלו - על בית דין לדון אם על חוב זה חייב למוכרו, ואם מקבל ע"ע לנהוג כפסק בית דין - לא ניתן לדוחקו שלא כדין בתפיסת דברים חיוניים".

וכ"פ הגר"ע בצרי בספרו שערי עזרא (חלק א חו"מ סימן קיז): "נמצא שאין הפרש באיסור זה בין הולך לדון ובין הולך להצאה לפועל, ובפרט שיש כיום בכל ארץ ישראל בתי דינים קבועים הדנים כפי דין התורה. והיה לנתבעים לתבוע בפניהם, והם היו נותנים רשות לפנות להוצאה לפועל, אם היה יוצא זכאי, ובפרט שהתובע אינו סרבן וציית דינא".

אבל בספר משפטיך ליעקב (חלק ב סימן ו) מובא: "לענ"ד נראה, שאין בגביית השיק ע"י ההוצאה לפועל משום איסור גבייה ע"י ערכאות. שהרי כל הטעם לאסור גביה ע"י כותים או ערכאות, הוא מפני כיעור הדבר לעשויי ע"י נכרים או ערכאות, וכמש"כ בתרומת הדשן, דהוי אלימות טפי מאשר הוא עצמו יעשה דין. האיסור אינו עקב הפניה לערכאות אלא בגלל אופי הגבייה ע"י כותים או ערכאות, או הנזק שעלול להיות עקב כך (עלילה וכו', וכמש"כ במרדכי)".

"במה דברים אמורים? במקום שהגבייה באמצעות נכרים או ערכות הוי אלימות טפי מאשר גבייה ע"י עצמו, אך בנידון ההוצאה לפועל, כל הפרוצדורה של גבייה באמצעות ההוצאה לפועל נועדה למנוע מצב של כל דאלים גבר, ולאפשר לחייב להתגונן מפני מחזיק השיק".

"יצוין שאין ההליך בהוצאה לפועל משום דין אלא משום סדר תקין, שלא יהיה כל אחד הולך ומאלם את חברו, (בנקודת הנחה שאין החייב טוען על גוף החוב, כגון ששיק זה נגזל ממנו או שלא סיפק את הסחורה, דבכגון זה ברור שהדבר צריך להעשות בבית-דין). זאת ועוד - החייב כשהוא נותן שיק, אף לסוברים שדין השיק כשטר חוב, הרי הוא מרשה למקבל השיק או לאוחז בו כדין, לגבות ישירות מחשבונו בבנק. כאשר השיק חזר ללא כיסוי, זכותו של אוחז השיק, במקום שמותר לעשות דין לעצמו, לגבות את השיק מבעל החשבון. הפניה להוצאה לפועל נצרכת לגובה על מנת שלא יפעל בדרכים לא חוקיות ויסתבך בפלילים. הוא מנוע (חוקית) מלהכנס לבית החייב, והוא חייב לעשות את הגבייה בהליך מסוים, שהוא פחות אלים ומכוער מגבייה שיעשה אוחז השיק בעצמו".

"יצוין שההגדרה שאין בהוצאה לפועל משום דין אלא משום הליך גביה, נכונה אך ורק לגבי הסכום המקורי של השיק. כל מה שיפסקו בערכאות, הוצאות גביה וריבית והצמדה - נראה ברור שיש להגדירו כדין, ועל התובע לתבוע סכומים אלה בבית-דין".

"על-מנת לברר שאכן אין לחייב טענה על גופו של החוב, ראוי להזמין תחילה את החייב לבית-דין, על-מנת לברר את עמדתו בענין. בדרך זו, במידה והנתבע יסרב לבא לבית הדין, יותר לתובע לגבות את ההוצאות שיפסקו לו בערכאות. אך כדי שלא ליצור עיוות דין וסחבת, כפי שנוהגים חייבים רבים, הונהג בבית הדין בר"ג הליך הזמנה מקוצר. במידה ומוגשת לפנינו תביעה על שיק שחזר, אנו שולחים הזמנה אחת ויחידה לנתבע (ומוודאים שהזמנה זו הגיעה לידי הנתבע), מציינים בהזמנה שאם לא יופיע או לא יודיע לבית הדין על עמדתו בענין התביעה, נתיר לתובע לפנות להוצאה לפועל ולגבות אף את ההוצאות הכרוכות בכך, וכל זאת כדי שלא יהיה חוטא נשכר".

 

 

טענת פרעתי כנגד הצ'ק

במשנה במסכת בבא בתרא דף קעה עמוד ב מובא: לווה שכתב בכתב ידו שהוא חייב למלווה מעות, ולא חתמו עדים על השטר, או אם הלווה חתם את שמו על טופס שכתוב בו שהוא חייב מעות למלווה - המלווה יכול לגבות משטר זה רק מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים, שכן לא יוצא קול לשטר ללא עדים, לכן לגבי גבייה מנכסים בני חורין, דין המלווה כדין מלווה בע"פ ולא כדין מלווה בשטר.

בעל התרומות (שער יג ח"א סי' א-ב) כתב: ישנן שתי אפשרויות להסביר מהו 'כתב ידו'. אפשרות ראשונה: הלווה כתב את כל השטר בכתב ידו, גם אם לא חתם על השטר. אפשרות שנייה: הלווה חתם את שמו בסוף השטר חוב. אבל אם שם הלווה כתוב רק בתחילת השטר - יש לחוש לזיוף. (וכ"כ הנ"י דף עז. ד"ה דתנן). הצ'ק נחתם בכתב ידו של המתחייב, כך שיש לדונו כדין לווה המתחייב בכתב ידו.

נחלקו הראשונים, האם יכול הלווה לטעון טענת פרעתי, כאשר המלווה מוציא כנגדו שטר בכתב ידו. אם נאמר שדין המלווה כמלווה בע"פ - נאמן הלווה לטעון טענת פרעתי, שכן יכול הלווה לפרוע את החוב ללא נוכחות עדים, אך אם דין המלווה כדין מלווה בשטר - אין הלווה נאמן לטעון פרעתי, שכן כנגד טענתו עומד השטר, ויכול המלווה לומר ללווה מה השטר עושה בידי.

שיטת הגאונים והרי"ף (דף פג.) - דין כתב ידו כדין מלווה ע"פ וגובה רק מבני חורין, וכן נאמן הלווה לטעון פרעתי. וכ"פ המחבר בסימן סט סעיף א, והש"ך בס"ק יד. אמנם הש"ך העיר: "אבל כשדיין רואה איזה אומדנא, שלא היה (הלווה) מניח הכתיבת יד בידו (של המלווה), אם היה פורע - הכל לפי ראות עיני הדיין". (יש לפסוק כשיטת הרשב"א, שהלווה לא יהיה נאמן לטעון פרעתי).

שיטת הרמ"ה (מס' ב"ב דף קעו. סי' קמט) והרשב"א (הובא בנ"י מס' ב"ב דף לז:) - הלווה אינו נאמן לומר פרעתי, שכן למלווה יש שטר הכתוב בכתב ידו, אילו באמת היה הלווה פורע, לא היה השטר נשאר ברשות המלווה. למרות שאמרנו שבכתב ידו גובה רק מבני חורין, צריך להסתכל בכל הלכה על הטעם שבה, לגבי גבייה מבני חורין, אנו אומרים שיש לכתב ידו דין של מלווה ע"פ, שכן לא יצא הקול, אבל לגבי טענת פרעתי, יש לכתב ידו דין של שטר, שכן כנגד טענת פרעתי של הלווה, עומדת החזקה שכל לווה הפורע את חובו, לוקח את השטר בחזרה, ויכול המלווה לומר ללווה, שטרך בידי מאי בעי. וכ"פ הרמ"א והסמ"ע בס"ק ח.

התומים בס"ק ה חידש: שטר שנכתב כתיקון המדינה, (ע"י עו"ד וכד'), ויש לו תוקף בבתי משפט ע"פ דינא דמלכותא - גם בבית הדין הלווה לא יוכל לטעון שהשטר פרוע.

התומים הדגיש: הטעם לכך, אינו בגלל הדין של דינא דמלכותא, אלא בגלל הסברא שהלווה לא היה מסכים להשאיר שטר כזה ביד המלווה, שהרי הלווה יודע שלא יהיה נאמן לטעון 'פרעתי' בבתי משפט הפוסקים על פי דינא דמלכותא.

כאמור, הש"ך בסימן נ ס"ק ז פסק, שאם הצד שלישי שמחזיק בצ'ק, לא ידע שהלווה (כלומר המתחייב בצ'ק) כבר פרע את הצ'ק - עליו לשלם למחזיק בשנית. הלווה החתום על הצ'ק לא יכול לטעון טענת פרעתי: "וכן אפילו (הלווה המתחייב בצ'ק) פרע בעדים - יכול (מחזיק בצ'ק) לטעון לא ידעתי, ואנכי כיון שקניתי השטר ונתחייבת לכל מי שמוציאו, והרי אני מוציאו עכשיו - וה"ל כאילו נתחייבת לי מתחילה".

 

 

מי משלם את העמלה בצ'ק שחזר

הרמב"ם (הלכות זכייה פרק ו הלכה כד) כתב: "הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו, או יחלק מעות לשמשין ולחזנין, וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בה - משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון, וכל הגורם לאבד ממון חבירו - משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל. השגת הראב"ד: הורו רבותי שאם היה מנהג וכו' עד נשבע ונוטל. א"א איני משוה עם רבותיו בזה, וזאת הגרמה דומה לזרעוני גנה ולא צמחו, שאינו משלם לו (אלא) ההוצאה (מסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב), וכללו של דבר: אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו, אע"פ שגרם לו זה - פטור. עכ"ל.

מבואר א"כ, שיש מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, במקרה בו החתן הוציא הוצאות עבור כלתו, והיא ביטלה את החתונה: הרמב"ם סבור, שהיא חייבת לשלם לו עבור ההוצאות, שכן כל הגורם לאבד ממון חברו - משלם. אבל הראב"ד סבור, שהכלה אינה משלמת עבור ההוצאות שגרמה לחתן, שכן זהו רק גרמא. המחבר באבן העזר סימן נ סעיף ג פסק כדעת הרמב"ם[19].

החלקת מחוקק (אבן העזר סימן נ בס"ק י) הסביר מדוע לדעת הרמב"ם והמחבר יש חיוב תשלום: "מדמה זה לדיני דגרמי. וגם גרמא בנזקין - אם הוא דבר השכיח ורגיל - חייב לשלם משום קנס[20]. הגר"א (אבן העזר סימן נ בס"ק ט) כתב: החיוב לדעת הרמב"ם הוא מדינא דגרמי.

הפתחי חושן (חלק ו נזיקין, פרק ג הערה סג) כתב: "דנתי במי שנתן לחבירו שיק, והפקידו המקבל בבנק והוחזר השיק, אם צריך בעל השיק להחזיר לו הוצאות הבנק בהחזרת השיק, ועתה נראה לי דלכו"ע חייב... וה"נ כיון שנמצא פגם בשיק - צריך להחזיר לו כל ההוצאות שבאו לו מחמתו... וכן מנהג המדינה, שמפקידים שיק בבנק, ועל דעת כן נתנו לו, ולא גרע מסעודת אירוסין שמחייב הרמב"ם". הפתחי תשובה חייב את בעל הצ'ק גם אם היה שוגג.

מסתבר שהחיוב הוא רק כאשר המתחייב (מי שחתם על הצ'ק) אשם בכך שהצ'ק היה ללא כיסוי, אך אם המוטב אשם, כגון שהפקיד את הצ'ק לפני התאריך הכתוב בשטר - בעל הצ'ק יהיה פטור מלשלם עלן הנזק.

 

 

דיני שומרים בצ'ק

המשנה במסכת שבועות דף מב עמוד ב כתבה, שאין דין שבועה בשומרים על שטרות. בגמרא למדים דין זה מהפסוקים: "שומר חנם - אינו נשבע. מנא הני מילי? דתנו רבנן: 'כי יתן איש אל רעהו' - כלל, 'כסף או כלים' - פרט, 'לשמור' - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון... יצאו שטרות - שאף על פי שמטלטלין, אין גופן ממון".

הגמ' במסכת בבא מציעא בדף נח עמוד א כתבה: השומרים אומנם אינם משלמים, אבל על כל פנים גם לא משלמים להם, ושומר שכר מפסיד את שכרו, עד שישבע ששמר כראוי. וכן כתב הרא"ש (פרק ד סימן כא).

הרי"ף (מסכת שבועות דף כג:) כתב: ניתן ג"כ להשביע שומרים אלו ע"י גלגול שבועה, וכדברי המשנה במסכת קידושין דף כו עמוד א: "נכסים שאין להם אחריות - זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות להישבע עליהן". (למרות שלא נשבעים על קרקעות, בכל זאת אם השומר שמר גם על מיטלטלין וגם על קרקע, מכיוון שהשומר כבר מתחייב להישבע על המיטלטלין, אנו מגלגלים עליו ג"כ שישבע אף על הקרקע).

הרי"ף עוד כתב: רק שבועה דאורייתא השומרים לא נשבעים, אבל שבועה מדרבנן הם נשבעים. למדים זאת מדברי הגמ' במסכת כתובות בדף פז עמוד ב, בדין פוגמת כתובתה שצריכה שבועה. רבא אמר שזהו שבועה מדרבנן, שכן שבועה דאורייתא היא שבועה על מנת להיפטר, וכאן היא נשבעת ונוטלת. בנוסף, לא נשבעים מדאורייתא על שעבוד קרקעות, לכן שבועה זו היא מדרבנן בכדי לפייס את דעתו של הבעל.

 

הרמב"ם בהלכות שכירות (פרק ב הלכה ג) כתב: רק בגניבה ואבידה ובאונסים - השומר פטור משבועה, אבל אם פשע, והצ'ק אבד בגלל פשיעתו - חייב לשלם, שכן פושע הרי הוא כמזיק בידיים. והמשנה שכתבה ששומר חינם אינו נשבע, הכוונה שנאמין לו שלא פשע, אבל אם אנו יודעים שהוא פשע - צריך לשלם. המחבר בסימן שא סעיף א כתב את שיטת הרמב"ם בשם ויש מחייבים.

הרא"ש (מס' ב"מ פרק ד סימן כא) חלק וכתב: גם אם השומר פשע בשמירתו - פטור מלשלם, ופשיעה אינה דומה למזיק בידיים, שהרי פשיעה בבעלים פטור, ולעומת זאת מזיק בבעלים - חייב, ומכאן שאין להשוות בין פושע לבין מזיק בידיים.

הש"ך בסימן סו ס"ק קכו פסק כשיטת הרמב"ם וכתב: למרות שבאמת דעת הרבה מהפוסקים כדברי הרא"ש, בכ"ז ישנן ראיות מהגמ' לפסוק כרמב"ם. "ופשיטא דאין הולכים אחר רוב הפוסקים, במקום שנראה לעינים בש"ס, שהדין עם המועטים, ובפרט כי הפוסקים לא פסקו כן אלא מכח ראיותיהם, וכיון שנסתר הענין, נפל הבנין".

הפתחי תשובה בס"ק ד כתב: הפני יהושע (חלק ב סימן קו) פסק הלכה למעשה כדברי המחבר והרמ"א, ולא כדברי הש"ך שפסק כרמב"ם. הפתחי תשובה סיים: "דודאי המוחזק יכול לומר קים לי כרמ"א ורוב גדולי הראשונים, דאף בפשיעה פטור".

 

הב"ח בסימן סו ס"ק לט הקשה: הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (פרק ה הלכה ו) כתב: שומר שפשע בשטר - פטור משבועה. אך יש סתירה בין דברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען שפטר שומר בפשיעה, ובין דבריו בהלכות שכירות (הנ"ל) שחייב שומר בפשיעה?

הב"ח תירץ: יש לחלק בין נגנב או אבד ובין נפסד לגמרי. הרמב"ם בהלכות שכירות חייב את השומר בפשיעה, רק במידה והשטר נהרס לגמרי, שכן יש לפשיעתו דין אדם המזיק. ולכן מחייבים אדם ששרף שטרותיו של חברו, שהפסידם לגמרי ויש חיוב באדם המזיק. אומנם אם השטר שלם אלא שנגנב או אבד - השומר אינו חייב גם אם נגנב או אבד בפשיעה, שכן הוא לא מזיק בידיים.

הב"ח הוסיף: כך גם הדין בחפץ שהשומר לא יודע היכן הניח - לא נקרא אדם המזיק, שכן החפץ שלם, אלא שכעת אינו יודע היכן הניחו. אך כאמור לעיל, הנתיבות בסימן רצא ס"ק יד הבין בדעת הרמב"ם, שיש לחייב כאשר האדם לא יודע היכן הניח את הפיקדון.

עוד כתב הדרכי משה בשם הרא"ש (כלל לט סימן ב): למרות שהשומר על שטר חוב - פטור משבועה, במידה ושומר ימסור לשומר - חייב שבועה, שנחשב כאלו השליכו לנהר, כך שמסירה לשומר אחר גרועה יותר מפשיעה. אבל מהרי"ק (שורש ו) פטר גם בשומר שמסר לשומר. הרמ"א בסעיף א הביא את דברי הרא"ש בסתם, ואת דברי מהרי"ק בשם ויש חולקים.

הש"ך בס"ק ד כתב: אין מחלוקת בין הרא"ש למהרי"ק, גם הרא"ש מסכים ששומר פטור מפשיעה, ואם מסר את השמירה על השטר לשומר אחר, יש להחשיב זאת כמו כל פשיעה אחרת ולפטור, (כפי שמהרי"ק פטר), הרא"ש דיבר על מקרה בו שומר נתן את השטר במתנה גמורה לאדם אחר, שאז הוא חייב, אבל לעולם אילו היה מוסר את השטר בתורת שמירה, (שומר שמסר לשומר) - פטור.

לסיכום פרק זה, לרוב הפוסקים דין צ'ק כדין שטר חוב, נמצא שהשומר על צ'ק, ואבד או נגנב ממנו - אין בו דיני שמירה, ואפ' אם הצ'יק אבד בגלל פשיעת השומר - לדעת הרא"ש, המחבר והרמ"א השומר פטור. (אך לדעת הרמב"ם והש"ך השומר חייב). אומנם בסימן רצא סעיף ז כתב הנתיבות, כי במידה והשומר לא זוכר היכן מונח הפיקדון - נדון כאדם המזיק ויש לחייבו.

 

 

צ'ק שנמצא

במשנה במסכת בבא מציעא דף יב עמוד ב מובא: לדעת חכמים, אסור למוצא שטר חוב להחזיר את השטר למלווה או ללווה. גם אם הלווה מודה שלא פרע את החוב - לא יחזיר, שמא הלווה כבר פרע את החוב, והשטר נפל מהלווה, וכעת הם עושים בניהם קנוניה, שהמלווה יגבה קרקע מהלקוחות והם יתחלקו בניהם. חשש זה קיים גם בשטר חוב ללא אחריות, שכן אחריות טעות סופר, ותמיד יכול המלווה לגבות מלקוחות הלווה.

כאמור, לפי רוב הפוסקים צ'ק מוגדר כשטר, כך שהמוצא צ'ק - אסור לו להחזיר את ההמחאה לא לבעל הצ'ק ולא למוטב. אומנם כדאי ליידע את בעל הצ'ק שההמחאה נמצאת ולבקש רשות לקרוע את הצ'ק.

וכ"פ ערוך השולחן (סימן סה סעיף ט), המוצא שטר שאדם מתחייב לשלם לכל מי שמוציאו (כמו צ'ק פתוח) - המוצא לא יכול לגבות את הצ'ק, שהרי המוצא לא קיבל את הצ'ק כדין, החוב שיש בצ'ק לא ניתן עבור המוצא לכך אסור לו לגבות.

הפתחי חושן (חלק ב - אבידה ומציאה פרק ז הערה מ) כתב: המוצא צ'ק למוטב - אין לחשוש שמא הצ'ק כבר נפרע, כי אם היה נפרע - הייתה עליו חותמת הבנק, לכן יש להחזירו למוטב, אומנם אם יש חתימה מאחורי הצ'ק, או אם הצ'ק ללא שם מוטב - יש לחוש שמא הצ'ק כבר נמסר לאדם מסוים בתורת פירעון חוב, לפיכך אין להחזירו לא למוטב ולא למתחייב ולא למוסב.

הפתחי חושן עוד כתב: "ונראה פשוט שסכום השיק - אינו סימן, אבל מספר השיק - מסתבר דהוי סימן מובהק לגבי מקבל השיק... ופשוט שכל זה כשמצא שיק בודד, אבל כשמצא כמה שיקים ביחד - ודאי דבר שיש בו סימן הוא, כמ"ש להלן בדין מצא כמה שטרות".

לעיל הובאה מחלוקת הפוסקים, האם ניתן לגבות מצ'ק שנלקח ללא דעת מקנה. לדעת הקצות - צריך מסירה ע"י דעת מקנה, כך שלא ניתן לגבות מצ'ק הפקר, אך לדעת הש"ך - ניתן לגבות מצ'ק פתוח.

לפי החוק (פקודת השטרות סעיף 26), לא ניתן לפדות צ'ק שניתן ללא תמורה. במציאת צ'ק אין תמורה, לפיכך גביית הצ'ק אסורה.

 

 

חלוקת צ'קים בעת פירוק השותפות

הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ד) כתב: שותפים לזמן קצוב, שיש להם שטרי חוב שנגבים לאחר שהגיע הזמן שנקבע לחלוקת השותפות - יכול כל שותף לדרוש את חלוקת השותפות (בזמן הקצוב), וכשיגיע מועד פירעון השטר חוב, יחלקו את השטר חוב. וכ"פ המחבר.

למשל, שותפים במפעל לזמן קצוב, והגיע זמן חלוקת השותפות, אך יש בידיהם עוד צ'קים שזמן פירעונם הוא יותר מאוחר, (לפי רוב הפוסקים, צ'יק מוגדר כשטר חוב), יכול כל שותף לפרק את השותפות במועד שנקבע, ואין באפשרות אחד מהשותפים לעכב את חלוקת השותפות ולטעון: נחלק את השותפות בהגיע מועד פירעון הצ'קים, אלא את השותפות יחלקו מיד בהגיע הזמן הקצוב, ולאחר מכן כאשר יהיה ניתן לפרוע את הצ'קים - יחלקו את ההמחאות בניהם.

אומנם הרא"ש (כלל צח סימן ז) כתב: לא רק את חלוקת השותפות יעשו מיד בהגיע מועד חלוקת השותפות, אלא גם את חלוקת השטרי חוב יעשו מיד בהגיע המועד הקצוב לחלוקת השותפות. השותפים ישומו בבית דין כל שטר לפי שוויו, יש שטר שניתן לפרעו רק מאוחר יותר, ויש שטר שיש בו סיכון שהלווה לא יפרע, (הצ'ק יחזור), ולאחר ששמים את כל השטרי חוב, מחלקים בהגרלה את השטרי חוב בין השותפים. במידה ולא ניתן לחלק את השטרות, עושים חלוקה ע"י גוד או אגוד. לאחר חלוקת השטרות הסופית, אם אחד מהלווים לא יפרע את השטר חוב, אותו לווה שקיבל את השטר חוב הפסיד. וכ"פ הרמ"א.

הבית יוסף בהתחלה כתב: יש מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, האם מחלקים את הצ'קים מיד בחלוקת השותפות, (כך סבור הרא"ש), או שחלוקת הצ'קים תהיה מאוחר יותר בהגיע מועד פירעון הצ'קים, (כך סבור הרמב"ם).

אך הבית יוסף לאחר מכן כתב בבדק הבית: יתכן ואין מחלוקת בניהם, הרמב"ם מסכים לדברי הרא"ש, שניתן גם לחלוק את הצ'קים מיד, אלא הרמב"ם רק בא לחדד שאין אפשרות לאחד מהשותפים לעכב את חלוקת השותפות בגלל שלא הגיע מועד פירעון הצ'קים, אלא השותפות תתפרק בזמן הקצוב, ולגבי חלוקת הצ'קים, לא דקדק הרמב"ם, ואין הכי נמי שאם ירצו לחלק מיד את הצ'קים - יכולים לעשות כן כדברי הרא"ש.

הנתיבות בס"ק מ כתב: המחבר דיבר על שטר חוב שהגיע מועד הפירעון אלא שהשותפים לא גבו את החוב. אך אם עדיין לא הגיע מועד הפירעון, (כגון צ'יק עם תאריך דחוי), יכול כל שותף לעכב את חלוקת השותפות עד שיגיע מועד פירעון שטרי החוב, וכפי שפסק המחבר בסעיף יז: "היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה - יש לכל אחד מהם לעכב שלא יחלקו עד שתמכר בזמן הידוע למכירתה"[21].

 

 

 

[1] "ולמעשה נראה שכיום צ'ק דינו כשטר חוב לכל דבר, והראיה הפשוטה ביותר היא שכן אם צ'ק היה כממון, מדוע לא קונים אנשים בצ'ק ירקות בשווקים וברחובות. ואדרבה, המציאות מראה שאין מי שקונה מעט עגבניות ומשלם בצ'ק. גם בעלי מוניות לא גובים בצ'ק כי הם טוענים שהם צריכים כסף מזומן וזמין, לכן מוכח הדבר שצ'ק הוא שטר חוב לכל דבר ולא ממון, וא"כ שביעית משמטת את החוב".

[2] "והא דשיק אינו נחשב ככסף - היינו כשצריך גופו ממון, בזה שיק אינו אלא כשטר חוב, אבל לתשלום שכיר מצוי שנחשב היום ככסף ואינו יכול לדרוש מזומן, כיון שכך הוא צורת התשלום במקום שצריך לשלם כסף, ולכן אם משלם שיק ביומו עבור שכר חדשי - נחשב לכסף ממש, ומקיימין היום בזה המצוות עשה".". (ביומו תתן שכרו).

[3] כך כתב הפתחי חושן: "ומכל מקום יש למצוא צדדי זכות וקנין שיש למקבל השיק, מצד מנהג המדינה, וכמ"ש לעיל בדין שטרות, שעל פי מנהג המדינה המחזיק בשיק דינו כמחזיק בשט"ח (ואפשר לדחות שאינו אלא כהוכחת חוב, אבל למעשה אפשר לגבות בו), ונמצא כאילו התחייב כותב השיק לשלם למוטב הסכום הנקוב בשיק, וממילא יש לדון בו כדין שטר חוב".

[4] התשובה מובאת בספר מילי דנזיקין (הרב אפרים ברנשטיין, ח"א עמ' קכב). הגר"מ פינשטיין נשאל, האם ניתן לשלם לפועל בצ'ק, או שצ'ק נחשב לשווה כסף והמעסיק עובר בבל תלין?

הגר"מ פינשטיין ענה: "אם המחאה צ"ק בלע"ז חשוב כסף לגבי בל תלין - תלוי באופן כללי בכל מקרה ומקרה בפני עצמו, אם בקל יכול הפועל להוציאו או להחליפו במעות, דהיינו לקנות מה שצריך, או לפרוע חובותיו ואין צריך להחליפו בבנק וכדומה - אז הוי כממון, ואם לאו - חשוב רק שוה כסף... אמנם במדינתנו, נוהגים על פי רוב לשלם בהמחאה, ולכן במקרים שכך נהוג - צריך הפועל לקבלו, דהוה כמאן דאתני בהדיה, רק אם הפועל מתחילה מתנה שרוצה כסף".

ניתן להוסיף ולומר, המשלם בצ'ק - לא עובר על בל תלין, שכן ההמחאה ניתנה על דעת כך שהתשלום יתקבל מהבנק במועד מאוחר יותר, כך שיש לדמות זאת לפועל בשוק שבסורא, (כמבואר במסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א). הסברא לכך: רק במציאות בה הפועל מצפה לקבל את שכרו מידית, והוא סמוך ובטוח שהמעסיק ישלם לו את שכרו, רק אז חלים דברי הפסוק: 'ואליו הוא נושא את נפשו'. אבל כאשר הפועל מקבל צ'ק, הוא לא נושא את נפשו אל המעסיק, הוא מודע לכך שהתשלום יגיע רק בעת הפקדת הצ'ק בבנק. (יש מסבירים ע"פ סברא זו גם את הדין, מדוע אין איסור הלנת שכר בשליח, שהרי הפועל אינו בטוח שיקבל את שכרו מהשליח).

[5] וכך מובא בפסקי דין-ירושלים (חלק יא עמוד שפא): "מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א השיב (ביום ד תשרי תשס"ז), שצ'ק נחשב ככסף מזומן, וכשם שבכסף מזומן ששילם למוכר נחשב ששילם אף על פי שהמוכר לא השתמש בכסף - כך בצ'ק".

[6] התשובה נכתבה ע"י בנו. שבט הלוי כתב בסוף התשובה: "הרני מסכים לכל דברי בני הגאון רבי חיים מאיר הלוי שליט"א, וכדבריו כן יעשה".

[7]  בסעיף 61 נאמר: "אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה מששה חדשים ולא יותר משנה - קנס עד 29,200 שקלים חדשים".

[8] הקצות כתב כך גם בסימן מה ס"ק א: עדים שחתמו על שטר חלק, ורק לאחר מכן כתבו את השטר - השטר פסול, שכן צריך שהעדים יחתמו על הכתיבה. דין זה נלמד מדברי התוס' (מס' גיטין דף ד. ד"ה מודה), שצריך שהכתיבה תהיה לפני החתימה. ואם הקדימו את החתימה לכתיבה - "לאו כלום הוא, דבשעה שחתמו, על נייר חלק חתמו, ואחר שכתבו השטר - אין החתימה חוזר וניעור".

[9] כך כתב המחבר בסימן סא סעיף י בשם הרא"ש (כלל סח סימן ט): "שטר שלא נכתב בו (שם המלוה), אלא שיעבד עצמו הלוה לכל מי שמוציא עליו שטר זה שיגבה ממנו, כל המוציאו יגבה בו, אעפ"י שידוע שהוא לא הלוה זה הממון, והוא שיהיה נולד בשעת כתיבת השטר".

[10] הש"ך הוסיף: "וכן המנהג בזמנינו שקונין ממרנו"ת זה מזה, ואילו היה הממרנ"י בטלה בזה - לא היה שום אדם קונה שום ממרנ"י, דהיה חושש שמא פרע לו בעדים, או שמא נתן כתב ידו בעדים שפרע לו".

[11] תקנת השוק מבוארת במשנה במסכת בבא קמא דף קיד עמוד ב: אילו ההלכה הייתה שהקונה חפץ גזול - צריך להחזיר לבעלים את החפץ הגנוב, היו האנשים נמנעים מלשאת ולתת בשוק, מחשש שמא החפץ הנקנה - גנוב הוא, לכן חכמים תיקנו, שהקונה חפץ גזול אומנם יחזיר את החפץ הגנוב לבעליו, אך יקבל מהבעלים את סכום הכסף ששילם למוכר. וכ"פ המחבר בסימן שנו סעיף ב.

[12] וכך גם כתב הבית שמואל (אבן העזר סימן נג בס"ק יג): "בט"ז פסק, אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינות פולין, דאין כותבים מי הוא המלוה, יש לפסוק כש"ג, משום תכף שיצא הממרנ"י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוציא הממרנ"י".

[13] את הספר צמח צדק הקדמון כתב רבי מנחם מנדל קרוכמל תלמידו של הב"ח שהיה דיין בעיר קראקוב. בכדי להבחין בין ספר זה לבין שו"ת צמח צדק שכתבו האדמו"ר מחב"ד שגם נקרא רבי מנחם מנדל - הספר נקרא בשם צמח צדק הקדמון, כי רבי קרוכמל נולד כמעט מאתיים שנה לפני האדמו"ר הצמח צדק.

[14] הגמ' במסכת בבא בתרא דף קעא עמוד ב פסקה כדעת רבי יוחנן ור"ל, שאם המלווה איבד את השטר חוב - הלווה מחויב לפרוע את החוב, והמלווה יכתוב שובר קבלה, בה הוא מאשר את החזר החוב.

הרשב"א (מסכת כתובות דף טז: ד"ה ופרקינן) הסביר: עיקר הטעם לחיוב התשלום אינו משום עבד לווה, "אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרינן התם, ועיקרה משום דלא יאכל הלה וחדי". לא יעלה על הדעת שהבעל חוב ינצל את איבוד השטר, לכן עליו לשלם.

הרשב"א הוסיף: אם משווים את הפגיעה בזכויות של שני הצדדים, הרי שלמוכר או למלווה יש פגיעה ממשית ומידית באי גביית החוב, אך ללווה או לקונה הפגיעה מוטלת בספק, רק אם הם יאבדו את השובר או את הקבלה, והמוכר או המלוווה ידעו שהם איבדו את השובר ויגבה פעם שנייה, וזהו "מילתא רחיקתא היא". הרשב"א סיים: "ועוד יש לי לומר, דלא פלוג, דכיון שהיה להם לתקן בשאר שטרות משום עבד לוה - אף במקום שאין שם טעמא דעבד לוה - נמי, כדי שלא תחלוק".

[15] וכ"פ הפתחי חושן (חלק א הלואה פרק ב - הערה צג): "ואם אין אחריות המלוה מספקת לו - יכול לדרוש ממנו ערב או בטחונות אחרים, באופן שיהא בטוח שלא יגיע לו שום הפסד בכך... ובזמננו הדבר מצוי כשנותן לו שיק ואבד, שאף אם יבטל השיק בבנק עלול לבוא לידי גוביינא - שבודאי צריך המלוה לתת לו בטחונות מספיקים שלא יבא לידי הפסד, אבל לאחר שנתן לו בטחונות סבירים - אינו יכול לעכב הפרעון".

[16] בגמ' במסכת בבא בתרא דף עו עמוד א מובא: שטר חוב נקנה במסירה ובכתיבת שטר. כלומר, המוכר צריך למסור את השטר חוב לקונה, וכן צריך שיכתוב שטר מכירה. הרשב"ם (ד"ה כתב) הסביר: הקניין המרכזי הוא המסירה, שמוסר המוכר לקונה את השטר חוב, אבל עדיין צריך המוכר לכתוב שטר מכירה, שכן אם המוכר אינו כותב שטר מכירה, יכול המוכר לומר שמכר נייר בלבד, וכאשר המוכר כותב שטר מכירה, שוב אינו יכול לטעון שרק מכר נייר. הרשב"ם הוסיף: המוכר אינו יכול רק לכתוב שטר מכירה ללא מסירת השטר חוב. לא ניתן להקנות שטר חוב בשטר, שכן קניין שטר תקף רק בקרקע או בעבדים, וכל מטרת השטר מכירה היא רק בכדי שהמוכר לא יוכל לטעון מכרתי נייר, אך עיקר הקניין מתבצע במסירת השטר חוב

[17] כך גם כתב הקצות בסימן קד ס"ק ז: "וא"כ בממרנ"י שלנו, נראה דמהני תפיסה, דהא אינו צריך כתיבה ומסירה, וגם לא מהני מחילה, אבל אם תפס הבע"ח בעצמו - לא מהני תפיסתו, כיון דכבר כתבנו בסימן ס"ד סק"א דממרנ"י שלנו נהי דכתיבה לא בעי - הא מסירה בעי, כיון דאין גופן ממון, ובמסירה בעינן דעת אחרת מקנה אותו, וכמבואר בסימן ס"ו סעיף ט', וא"כ כשתפס המלוה מעצמו - לא מהני ליה תפיסתו, כיון דליכא דעת אחרת מקנה אותו, אלא א"כ מסר לו הלוה בעצמו - אז מהני ליה בלא כתיבה בממרני שלנו. וזה נראה ברור".

[18] כך כתב הנתיבות בסימן קד ס"ק ד: "עיין קצוה"ח (סק"ז) שכתב דאפילו בממרמו"ת שמהני מסירה בלא כתיבה - מ"מ תפיסה לא הוי אפילו כמסירה, ונכון".

[19] רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא, סימן קלד) כתב: לכאורה המחלוקת המובאת בסימן לט, קשורה למחלוקת הרמב"ם והראב"ד באבן העזר. הרמב"ם באבן העזר סבור, שאדם חייב להחזיר הוצאות שגרם לחברו, והראב"ד סבור, דהוי גרמא. א"כ הרמב"ן בסימן לט סבור כדעת הרמב"ם, ויש לומר דהוי ספיקא דדינא.

אומנם, כתב הגרע"א, ניתן לחלק בין המקרים ולומר, שבמקרה המובא בסימן לט, גם הראב"ד יודה לרמב"ם ולרמב"ן שחייב, שכן המלווה אמר לו באופן מפורש ללכת לסופר ולכתוב שטר חוב, ובאמירתו גרם לו להפסד. אבל במקרה המובא באבן העזר, הכלה לא אמרה כלום לחתן, אלא החתן מעצמו הוציא הוצאות בעבורה, לכן סבור הראב"ד דהוי גרמא, בדיוק כמו במקרה המובא בגמ' בקונה זירעונים, המוכר לא אמר לקונה שילך ויזרע את הזירעונים, והקונה עשה זאת מעצמו, לכן במקרה זה המוכר אינו חייב להחזיר לקונה את כל ההוצאות שנגרמו לו.

[20] שיטת הריצב"א המובאת במסכת בבא בתרא בדף כב עמוד ב תוס' ד"ה זאת אומרת. וכ"פ הרמ"א בסימן שפו סעיף ג.

[21] צ"ע כיצד להסביר את דברי הנתיבות, הרי וודאי שהשותפים נעשו שותפים בגלל הסחורה, המפעל, וכו', ולא בגלל אותן המחאות. קשה לומר שבגלל הצ'יקים דחויים, השותפות ממשיכה.

 

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן