בביאור אופן עשיית הפשרה מצאנו כמה אפשרויות באחרונים, אמנם אנו נראה כי לעולם העיקר שכל פשרה צריכה להיות קרובה לדין.

הרב ענניאל אהרן

דיני פשרה (סע' ב- יט)

הקדמה

א. איסור, רשות או מצוה

עיקרי הסוגיא

גמ' סנהדרין (ו:) - "תנו רבנן: כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה, נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. א. ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא ... וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו ... ב. רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: (זכריה ח') אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע ... ג. רבי שמעון בן מנסיא אומר: שנים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה - אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. שנא' (משלי יז) פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, קודם שנתגלע הריב אתה יכול לנטשו (ורדוף אחר השלום (רש"י)) ...

אמר רב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה. איני? והא רב הונא תלמידיה דרב הוה, כי הוה אתו לקמיה דרב הונא, אמר להו: אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו! מאי מצוה נמי דקאמר רבי יהושע בן קרחה - מצוה למימרא להו: אי דינא בעיתו, אי פשרה בעיתו. היינו ת"ק (שקודם גמר דין רשאי לבצוע)! איכא בינייהו מצוה, רבי יהושע בן קרחה סבר: מצוה, תנא קמא סבר: רשות. היינו דרבי שמעון בן מנסיא! איכא בינייהו משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו".

פשרה בהסכמה

בפשרה שנובעת מהסכמה בין שני הבעלי דין להסרת התביעה, לכ"ע אין סיבה לאוסרה, להפך מצוה גדולה היא לעשות שלום (תוס' (ו. סד"ה מקשינן)), וכמו כן א"צ לקבוע לה כללים או דינים, ולכן יכולה ג"כ להעשות ע"י כל אדם שאינו אלא מתווך בין הצדדים (תוס' (ו: ד"ה אבל)), שכן אין לו תפקיד אמיתי בביצוע הפשרה, אלא הפשרה נעשית ע"י הבעלי דין בלבד.

פשרה בבי"ד

על כרחך שבסוגייתנו מדובר בפשרה בין שני בעלי דין הבאה לפני בי"ד, או בבי"ד שיוזם פשרה מעצמו, ובזה נחלקו התנאים:

א. ר"א בנו של ריס"ג - אסור לבצוע. תפקיד בי"ד לדון ע"פ דין תורה, אבל פשרה אינה דין ואין לה מקום בבי"ד, או משום ביזוי הדין, או משום שיש בה הטעיה לבעלי הדין.[1]

ב. ת"ק ור"ש בן מנסיא - בי"ד רשאי לעשות פשרה. אמנם נראה לשיטתם שאין הפשרה נעשית ע"פ כללי ודיני בי"ד, אלא בי"ד מפסיק לתפקד כבי"ד ופונה לכיוון אחר, כן משמע מלשון הפס' "הריב נטוש", ומלשון ר"ש בן מנסיא "צאו ובצעו". אלא שנחלקו עד מתי אפשר לנטוש את הדין לרדוף אחר השלום, לר"ש בן מנסיא מיד שיודע הדיין להיכן הדין נוטה אסור לו לנטוש את מצוות הדין, ולת"ק דווקא משנגמר הדין.

ג. ר"י בן קרחה - מצוה לבצוע. תפקיד בי"ד לא רק לעשות דין, אלא גם לעשות פשרה אם נתרצו לכך הבע"ד, וזהו משפט שיש בו שלום, ומעתה פשרה בבי"ד הינה יצירה וקביעה של בי"ד, ולכן אסור להטותה כשם שאסור להטות הדין (פמ"א (ח"ב קנט, הו"ד בפת"ש סי' ט סקי"ג)), וכמו כן "אף הפשרה צריכה הכרע הדעת" (כלשון הירושלמי (ב:, הובא בתוס' ו. ד"ה תיסגי)), והיינו שבי"ד לא רק יחפשו מהי הפשרה ששני הצדדים יסכימו לה, אלא יכריעו בדעתם עם מי הדין תורה נוטה ביותר, וכפי הכרעת הדעת בזה יעשו פשרה קרוב לדין (פני משה (על הירו' שם)), ובפשרה כזו מסתבר שקרובים יהיו פסולים לשבת בדיון[2], וכן יש לבאר את שאר כלליה ודיניה, האם יכולה להעשות דווקא בשלשה או אפ' ביחיד, והאם אפשר להוציאה לפועל כפסק דין בכפיה בלא קנין או שמ"מ צריכה קנין (כדלקמן סע' ז).[3]

ב. אופן עשיית פשרה

פתיחה

בביאור אופן עשיית הפשרה מצאנו כמה אפשרויות באחרונים, אמנם אנו נראה כי לעולם העיקר כאפשרות הראשונה שכל פשרה צריכה להיות קרובה לדין.[4]

א. דווקא קרובה לדין

בירושלמי (ב:) מובא: "אף הפשרה צריכה הכרע הדעת", ומבאר בפני משה (שם) שבי"ד לא רק יחפשו מהי הפשרה ששני הצדדים יסכימו לה, אלא יכריעו בדעתם עם מי הדין תורה נוטה ביותר, וכפי הכרעת הדעת בזה יעשו פשרה קרוב לדין.

הגדרה זו שפשרה בבי"ד הינה דווקא זו הקרובה לדין, כתבו עוד כמה אחרונים להדיא.

כן מבואר באלשיך הקדוש (דברים טז כ) ז"ל: "הנה הדיינים אין להם רשות להרחיק הפשרה מהדין כי אם משפט צדק, כי מה שירבה לוותר לזה הוא גוזל לשכנגדו" וכו'.

וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' קלג): "הפשרה ראוי לצדד באופן כזה שיהא קרוב לדין אמת לאמיתו, שזהו עיקר מצות דין ומשפט להעמיד האמת על תלו, וגם אם לא התנה קרוב לדין ראוי לפשר באופן זה" וכו'.

וכן נראה מדברי הרמ"ה (סנהדרין לב:) שכתב ז"ל: "אבל פשרה צריכא עיונא טפי ולעיין לפי שיקול הדעת ולראות מי מהן אומר אמת ועל מי ראוי להחמיר יותר".

וכ"כ להדיא התורת חיים (סנהדרין ו.), אלא שתלה בזה מח' ר"מ וחכמים האם פשרה צריכה שלשה, שדווקא לר"מ שצריך שלשה, הטעם משום "דצריך לעשות פשרה קרוב לדין". אמנם לדברינו אפשר שכ"ע מודים לגדר זה, אלא שנחלקו כמה דיינים צריך ע"מ שיהיה אפשר לדקדק בפשרה להעמידה קרוב לדין, וכן מבואר ברמ"ה (סנהדרין ו.).[5]

ב. שלום בין הצדדים

כיוון נוסף להגדרת פשרה מצאנו בשבו"י (ח"ב קמה, הו"ד בפת"ש סק"ג) שם כתב כי עיקר הפשרה רק לעשות שלום בין הצדדים, וז"ל: "דסתם פשר הוא מלשון פושרין לא קר ולא חם[6], וכדאמרי' בב"ב (קלג:) 'דייני חצצתא', ופירש רשב"ם: 'דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה', וע"כ ע"פ הרוב פשרה תהיה מחצה למחצה, אלא שמ"מ יש רשות ביד הדיין שבאו לפניו לפשרה, לעשות לפי מהות הדבר, לפי ראות עיניו לעשות שלום בין הצדדים, בלי נטיית צד", עכ"ל.

והנה אף שבגמ' מבואר שפשרה הינה משפט שלום, וכן הזכירו כמה ראשונים שפשרה מטרתה שלום, מ"מ אין הכרח לומר כשבו"י שאפשר לעשותה רחוק מעיקר הדין, ועוד אם כשבו"י, מדוע יבואו דווקא לבי"ד, ילכו למשרד גישור, ויעשו הסכם שלום.

ג. היושר הנראה בדין זה

יש אחרונים שביארו כי פשרה אף זו הנעשית בבי"ד, אין לה עסק עם דין, ואף לא אם השלום בדווקא, אלא הינה היושר הנראה בדין זה ע"פ הכרעת דעתם של הדיינים.

אפשרות כזאת מעלה בדברי מלכיאל הנ"ל, אך מבאר שאין זו פשרה שבכח בי"ד לעשות, כיון שזהו לפנים משורת הדין.

לעומת זאת בספר נפש הרב (עמ' רסז-רסח) מביא כן בשם הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שאף שפשרה היא סוג של פסק דין ולכן נוהג בו איסור הטיית המשפט, מ"מ הרי זה פסק דין ע"פ יושר, לקבוע ע"פ רגש היושר וע"פ לפנים משורת הדין מי צודק בעסק הזה, (ולכן אפשר שלפעמים יצא הפוך לגמרי מן הדין).[7]

וכן מבואר במאזנים למשפט (סק"ג) שאם יש צד עשיית יושר וטוב שלא מן הדין, ודאי מצוה לעשות פשרה ורדוף אחריה בכל היכולת.

והנה לבד ממה שהב"י והרמ"א הביאו בסימן זה את הדין של כופין על לפנים משורת הדין (להלן סע' ב אות ה), ואפשר אולי שכוונתם לומר שיש שויון בין לפמשה"ד לפשרה, לא מצאנו כלל באחרונים (ואף בנפש הרב כתב שדבריו הם דלא כאחרונים) ואף לא בראשונים שפשרה זהה ללפנים משורת הדין.

ואמנם ברש"י על התורה על הפסוק "ועשית הישר והטוב" (דברים ו יח) כתב ז"ל: "הישר והטוב - זו פשרה, לפנים משורת הדין", אך כבר העיר בספר יוסף הלל שהפשרה אינה זהה ללפנים משורת הדין, והביא שבכת"י ובדפוסים ראשונים של רש"י הגירסא: "זו פשרה ולפנים משורת הדין" (וכן הגירסא גם ברמב"ן), דהיינו שהם שני עניינים שונים.

[1] במשך חכמה (בראשית יח יט) מבואר עוד טעם למ"ד אסור לבצוע. רק לבני נח שדיניהם מבוססים על שכל אנושי בלבד, פשרה קודמת, משא"כ בדין ישראל שדנים ע"פ דרכי תורה א"א לעשות פשרה. לפ"ז כתב כי במקום שהדיין אינו יודע מהו דין תורה, או בדין מרומה, או שאין הדבר יכול להתברר (כמבואר לקמן סע' ה), לכ"ע מותר ומצוה לעשות פשרה.

[2] וכן מבואר בסמ"ע (סי' סח סקי"ג) שפשרה הינה דין, ועל כן גוים פסולים מלעשות פשרה, שהרי פסולים לדון.

[3] מהלך הדברים הנ"ל ע"פ שיעור של הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, ערוגות הבושם ח"ז (עמ' מו - נב).

[4] הדברים להלן הינם ע"פ שיעור של הרב אמוץ שליט"א (י"ט תמוז תשע"ב), אמנם אני בעוניי ביארתי קצת אחרת בשתי הדרכים הראשונות, ע"ע במה שסיכם הרב לאחר השיעור באורך.

[5] ע"ע מה שכתבנו לקמן בתחילת סע' ז.

[6] וכן פירש הרמב"ם (פיהמ"ש כתובות פ"י מ"ה) ז"ל: "ופירוש פשרה לפי עיקר מובן המלה, המיצוע בדבר, כלומר הסכמה בדרך שלום, והם קורין למים הבינוניים שאינו לא קר ולא חם, פושרין", ע"כ. אמנם שם במשנה לא מדובר בפשרה שע"י בי"ד אלא בפשרה של הבע"ד ביניהם.

[7] וע"ע שם (בעמ' עד), כתב לבאר איך יתכן שהדיינים יחליטו על יושר וצדק העומדים למעלה מדין תורה, ומי נתן בקרבם רגש מוסרי כה דק, וביאר שזה נובע ממה שהמלאך לימד ונטע כל התורה כולה בלבנו קודם שנולדנו, ואף שבצאתנו מבטן אמנו שכחנו את פרטי ההלכות, הרגש המוסרי עדיין נותר קבוע בלבנו, עכת"ד. ואלו דברים מחודשים הצריכים בדיקה.

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן