חרם דרבנו גרשום המונע פגיעה בצנעת הפרט כולל בתוכו בין היתר: איסור קריאת מסמך שלא שייך לו, הסתכלות במחשב חברו ללא אישורו, העברת התכתבויות במייל לצד ג, התקנת תוכנת אגרון שחושפת פרטים על אישיים על תושבי המדינה ועוד ועוד.

 

 

הרב ישועה רטבי

 

המקור לחרם דרבנו גרשום

במסכת יומא דף ד עמוד ב מובא: "מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור - שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". כלומר, אדם שאומר דבר לחברו, גם אם לא נאמר במפורש לא להעביר לאחרים - אסור לו לספר זאת לאחרים, ורק אם יש אישור מפורש לספר לאחרים - ניתן להעביר הלאה את הדברים.

המאירי (שם) הדגיש: גם אם הדברים לא נאמרו כסוד - אין לספר עד קבלת אישור מפורש: "וממה שנאמר שם לאמר - כלומר שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם - למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחבירו אף על פי שלא מסרה לו בסוד שהוא בבל יאמר, אא"כ אמר לו בעל דבר, שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור, והוא ענין אומרו נאמן רוח - מכסה דבר, כלומר דבר אף על פי שאינו סוד, והולך רכיל מגלה סוד - אף על פי שנאמר לו בסוד".

מהר"ם מינץ (סימן קב) כתב את התקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה. בתקנה עג מובא: "חרם שלא לראות בכת' חבירו ששולח לחבירו בלי ידיעתו - אסור".

בשו"ת רש"י (סימן ע) מובא לגבי חרם אחר של רבנו גרשום: "רבינו גרשום מאור הגולה שמפיו אנו חיין כולנו, וכל [בני] גלות אשכנז וכותים תלמידי תלמידיו הן... ומה שהתירו הקהל קבלון כל גזירה שעליהם מפני אימת פורענות, וסבורים אתם דאף גזירת גדול העולם בכלל... - לא אמרינן אלא בגדול הימנו. דהא תנן משנה שלימה בפסיקתא, אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמניין, חלילה לי מליטול את השם להתיר הנידוי, רק יקבל עליו הדין וירצה חבירו ויתירו לו".

וכך כתב גם הרא"ש (כלל מג סימן ח): "חכם אחד היה בארצנו והיה שמו רבינו גרשום, תיקן תקנות טובות בענין גירושין, והיה בימי הגאונים ז"ל, ותקנותיו וגזרותיו - קבועות ותקועות כאלו נתנו מסיני, בשביל שקבלום עליהם ומסרום לדור דור".

ערוך השולחן (יורה דעה סימן שלד סעיף כא) פסק כך להלכה: "ושלא לקרא מכתב חבירו שלא ברשותו, אא"כ זרקו. ואני מסתפק בזמה"ז שהרבה שולחים מכתבים פתוחים על הבי דואר, אם מותר לקרא בהם, כיון שאינו מסתיר אותו". כלומר גם במכתב שנמצא במקום גלוי - ערוך השולחן מסתפק אם ניתן לקרוא בו, ק"ו במסמך שהועבר באופן אישי ולא פורסם לרבים שיש איסור להעבירו לאחר.

 

הטעמים לחרם

באנציקלופדיה תלמודית (כרך יז, חרם דרבנו גרשם) הובאו מספר טעמים לאיסור קריאת מסמך של חברו ללא הסכמתו:

  • א. מהרח"ש (תורת חיים ח"ג סי' מז) ביאר: השימוש במסמך שכתב חברו נועד לצורך תועלת מסוימת, ואם משתמש בדבר ששייך לחברו לתועלתו נחשב כשואל שלא מדעת שדינו כגזלן[1], כי הוא משתמש בתוכן המסמך שהתגלה לו, לכן אסור גם אם מתכוון לדבר מצווה. (מהרח"ש דן באדם שלקח בכוח מהדוור מכתב שהיה מיועד לחברו, הוא פתח את המכתב ולא הסכים להעבירו לנמען).
  • ב. מהרח"ש סיים: אם אדם קרא מסמך שכתב חברו ובכך נגרם פגיעה כלכלית, למרות שמעיקר הדין היזק זה נחשב לגרמא, "אך מ"מ ראוי לייסרו למי שעשה פועל כזה, כיון שעבר על חרם קדמונים דלגדור גדר. ועוד שאף שאמרו גרמא בנזיקין פטור היינו שאם עשאו פטור מתשלומין, אבל לכתחלה אסור לגרום שום היזק, ואין ספק שפועל כזה רוב פעמים גורם היזק רב לגלות סודות האדם, ואף אם לא יהיה בממון יהיה בדבר אחר, ולכן ראוי לעשות סייג ולגדור גדר ולייסר למי שעשה כזאת כפי הנראה לב"ד צורך לפי הענין, והנשארים ישמעו ויראו". כלומר יש צורך בשמירה על סודותיו של אדם[2].
  • ג. בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן רעו) מובא: "בלאו הכי (גם אם לא כתוב בתחילת המסמך חדר"ג, או לא כתוב פגי"ן = פורץ גדר ישכנו נחש) - נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי לא תלך רכיל (בעמיך) לאחרים או לעצמו".
  • ד. הגר"ח פאלאג'י בספרו חקקי לב (יו"ד סימן מט) ביאר: איסור חרם דרבנו גרשום בקריאת מסמך שכתב חברו הוא משום גניבת דעת.
  • ה. הגר"ח פאלאג'י הביא הסבר נוסף: האיסור הוא משום ואהבת לרעך כמוך, וכדברי הגמ' במסכת שבת דף לא עמוד א: "דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא".

הנ"מ בין הטעמים תהיה האם חרם זה שייך גם אצל גוי: לפי הטעם האחרון, החרם שייך רק בישראל, כי רק בישראל אמר ואהבת לרעך כמוך, אבל לפי שאר הטעמים - אסור גם בגוי, כי יש איסור גזל בגוי ואיסור גניבת דעת בגוי. (הגר"ח פאלאג'י דן ביהודי שיש לו עסק יחד עם גוי, וחושש שהגוי מנסה לרמות אותו. כעת היהודי מצא מכתב שכתב הגוי והשאלה היא האם מותר לו לפתוח את המכתב או שיש חשש לחדר"ג).

הגר"ח הסיק: חרם דרבנו גרשום - אכן שייך גם בגוי בגלל הטעמים שהתייחסו לגזל, אך במקרה ספציפי זה - מותר לפתוח את המכתב, זאת מכיוון שיש חשש להיזק ליהודי.

הגר"ח פאלאג'י בספרו רוח חיים (חו"מ סוף סימן כז) כתב: "ועל ענין מה שלקחו איגרות בלתי ידיעת הבעלים - איכא משום חרם רבנו גרשום מאור הגולה ז"ל, דאפילו שהיא פתוחה, שמא המשלחה מקפיד שלא ידעו אחרים והוא אסור... ואין צורך להאריך כי נלאתי נשא לכפול הדברים פעמים רבות".

במלכים (א פרק ב פסוק ה) מסופר שדוד המלך לפני פטירתו צווה לשלמה המלך: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה". רש"י ביאר: "שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה". מכאן למד החקקי לב, שיש איסור להראות מסמך שכתב חברו לאדם אחר, גם אם במסמך לא מצוי סוד או כל דבר מגונה.

הרמ"א (יורה דעה סימן שלד סעיף כב) כתב: "מי שעבר על גזירת רבינו גרשום מאור הגולה, אם עבר בשוגג - אין צריך התרה".

בשו"ת בית דוד (רבי יוסף דוד שאלוניקי יו"ד סימן קנח) מובא: אדם שעבר על חרם דרבנו גרשום בשוגג, כי לא היה מודע לחרם - עדיין צריך כפרה ככל עובר על חרם בשוגג. צריך לציין שהבית דוד דיבר על מקרה בו היה כתוב במפורש חדר"ג, כך שהיה עליו לעלות בדעתו שאסור לפתוח ולכן צריך כפרה.

רש"י על הפסוק (ויקרא פרק יט פסוק טז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" - כתב: "לכך אני אומר שלשון רכיל - לשון הולך ומרגל". וכך נראה שהבין הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז הלכה א): "המרגל בחבירו - עובר בלא תעשה, שנאמר לא תלך רכיל בעמיך, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה - עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך, צא ולמד מה אירע לדואג האדומי".

 

מקרים בהם אין חרם דרבנו גרשם

קריאת מסמך שנזרק לפח - מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן אלף כב) כתב: "חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו אסור. ואם זרקו - מותר. וכך מובא בבאר הגולה (יו"ד סימן שלד): "חרם שלא לראות בכתב חבירו שלא ברשותו אלא אם כן זרק". כלומר מותר להסתכל במסמך שזרוק בפח.

אבל בשו"ת עשה לך רב (חלק ה סימן קח) מובא: אין לקרוא מכתב שנמצא בגניזה, כי מסתבר שבעל המכתב הניחם במקום גנוז בכדי שלא יקראום. "וכך עדיף כשלעצמו (גם אם נניח שיש ספק בדבר והנחתנו הנ"ל אינה נכונה), שכן - צריך אדם לרסן את יצר הסקרנות הטבועה בו". (היום מציאות זו תתכן גם בפחי מחזור לניירות).

חשש להיזק ממוני - לעיל הובאו דברי הגר"ח פאלאג'י בספרו חקקי לב (יו"ד סימן מט), שאם יש חשש להיזק ממוני - מותר לפתוח את המכתב. וכן ניתן להביא הוכחה מהסיפור של בר הדיא שפתר את החלומות לרבא בצורה שלילית, ורבא פתח את הספר שנפל מבר הדיא וראה שאכן בר הדיא הו זה שהזיקו. (כך מבואר במסכת ברכות דף נו עמוד א: "בהדי דקא סליק - נפל סיפרא מיניה, אשכחיה רבא וחזא דהוה כתיב ביה: כל החלומות הולכין אחר הפה. אמר: רשע! בדידך קיימא וצערתן כולי האי! כולהו מחילנא לך, בר מברתיה דרב חסדא").

אפרושי מאיסורא - בשו"ת עשה לך רב (חלק א סימן מב) מובא: מותר לאיש חינוך לפתוח מכתב של תלמיד אם חושש שיש שם בעיות צניעות וכד', "אלא שהנני מוסיף תנאי ברור, שאת המכתבים יקרא אך ורק המחנך שלה בלבד, תוך ידיעה ברורה שכל מה שיתגלה לו בקריאתם - הוא בחינת סוד שאסור לגלותו לשום אדם, ולבא לפומיא לא גליא, שכל זה לא הותר אלא למנוע תוצאות שליליות ולחנך בת ישראל בדרך התורה והמצוה".

וכך גם כתב הגר"י זילברשיין (אבני חשן חלק ב עמוד תקס"ח) כתב: "ושמענו שהגר"ח מוולוזין הורה למזכירו שיפתח את כל המכתבים שהגיעו לתלמידי הישיבה, שמא יש בהם תלמיד שאינו הגון, ויוכל ר' חיים להוכיחו".

 

האם העובר על החרם פסול לעדות

נחלקו הראשונים בשבועת ביטוי, האם נקרא חשוד על השבועה, רק כאשר נשבע על העבר, או גם אם נשבע על העתיד. לדעת רש"י (דף מו: ד"ה שבועת), רק הנשבע על העבר, כגון הנשבע שאכל ובפועל לא אכל ולהיפך - נחשב לחשוד על השבועה, שכן בשעה שנשבע - הוציא דבר שקר מפיו, במקרה זה לא ניתן ללמד עליו כל זכות, כגון תקפו יצרו, שהרי לא קשה להתגבר על דיבור שקר, אבל הנשבע לעתיד, ולאחר מכן עבר על שבועתו - אינו נקרא חשוד על השבועה, שכן יתכן ובאמת בשעה שנשבע, התכוון לקיים את שבועתו, אלא שכפאו יצרו לאכול, לכך אינו נקרא חשוד.

התוס' (תוס' בדף מו: ד"ה אבל) הבינו בדעת רש"י, שמי שעובר על חרם שגזרו הציבור - אינו נקרא חשוד, כי ניתן לומר שהוא קיבל את החרם באמת ולא חשב לעבור על החרם. אומנם לדעת ר"ת גם העובר על שבועה לעתיד - נקרא חשוד, וגם העובר על החרם נחשב כחשוד על השבועה, אומנם המשנה לא שנתה את המקרה של שבועת ביטוי, אך כל העובר על לאו או על החרם - פסול לשבועה.

השלכה מעשית ממחלוקת זו תהיה באדם שעובר על החרמים של רבנו גרשום מאור הגולה, האם פסול לשבועה. השולחן ערוך בסימן צב סעיף ב כתב את שיטת ר"ת בסתם[3], ואת שיטת רש"י בשם וי"א. (מובא בשלטי גיבורים מס' שבועות דף כט: ס"ק א). וכן גם בסימן לד סעיף ה.

הסמ"ע בסימן לד ס"ק י העיר: "אבל המועל בחרמות תקנות הקהילות - אין לפסול לעדות, דאל"כ לא יוכשר אחד מאלף". כלומר מי שעובר על תקנות הקהל - לא פסול לעדות.

הפתחי תשובה בס"ק ב כתב בשם כנסת הגדולה (הגהות טור ס"ק ט): לאור מחלוקת הפוסקים, אנו בספק האם נתבע החשוד על שבועה להבא, נקרא חשוד על שבועה, ומכיוון שיש ספק - לא ניתן להוציא ממון, שכן הנתבע יכול לומר קים לי כשיטת רש"י שאני לא חשוד, אך הב"ד אינו יכול להשביעו, שכן המחבר פסק כר"ת, שהוא חשוד, לכן: "ופטור הנתבע בלא שבועה".

אבל בספר שער משפט (בס"ק ב) מובא: לא ניתן לפטור את הנתבע, שכן הספק אינו על גוף השבועה, האם הנתבע חייב שבועה או לא חייב שבועה, אלא הספק הוא האם הנתבע יכול להישבע או לא יכול להישבע. כך שאין הנתבע יכול לומר קים לי כשיטת רש"י, לכן עליו לשלם.

 

השלכות מעשיות מחרם דרבנו גרשם

ישנן מספר השלכות מעשיות הנאסרות בגלל חרם דרבנו גרשם:

  • א.  אסור לקרוא מסמך שכתב חברו ללא ידיעתו. וכן אסור לקרוא יומן פרטי של חברו.
  • ב. אסור לקרוא מסמך שהתקבל בפקס ולא מיועד עבורו.
  • ג. אסור להסתכל על המחשב או במכשיר הנייד של חברו ללא אישורו.
  • ד. אסור לתלמידים להסתכל בציון מבחן של חבריהם ללא הסכמתם, לכן אין למורה לתת את המבחנים לאחד התלמידים שיחלקם.
  • ה. אסור להעביר התכתבויות במייל או במסרונים לצד שלישי ללא אישור הצד השני.
  • ו. אסור להתקין מכשיר או תוכנה של האזנות סתר, או להקשיב לשיחה של אחרים ללא ידיעתם.
  • ז. החדרת תוכנת ריגול באפליקציות ללא ידיעת המשתמשים.
  • ח. אסור להתקין במחשב את תוכנת האגרון שחושפת פרטים אישיים כל תושבי המדינה.

 

[1] בסידור הגר"א מובא: כאשר אדם אומר בווידוי גזלנו - לא יחשוב שמעולם לא גזל, כי ישנן מספר דרכים של גזל שאנשים נכשלים בהם, למשל שואל שלא מדעת, או קורא מסמך חברו, או מסתכל בבית חברו, כמבואר ברמ"א בסימן קנד סעיף ג: "י"א שצריך ליזהר אדם מלהסתכל בבית חברו, עד שהוא נתפס כגנב בראייה".

[2] בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג בס"ק רכה) מובא: "וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב): "הפר מחשבות באין סוד", והשנית - כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד, ואמר שלמה עליו השלום (שם כ, יט): "גולה סוד הולך רכיל", רצונו לומר: אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין במחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו - תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל שהוא מארבע כתות הרעות, אחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן".

[3] לאחר שהשולחן ערוך הביא את שיטת ר"ת - מצוין בסוגריים: טור בשם רש"י. נראה שיש כאן טעות סופר, כי זו שיטת ר"ת.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן