הדיון על זכויות יוצרים החל רק במאות שנים האחרונות, במאמר זה נביא את התייחסות ההלכה לקניין רוחני בכלל, ולאיסור העתקת יצירה (כגון ספר או תוכנה וכו') בפרט.

 

 

הרב ישועה רטבי

 

העתקת ספרים

הדיון על זכויות יוצרים החל רק במאות שנים האחרונות, לאחר המצאת הדפוס (בשנת 1456 יוהן גוטנברג הדפיס לראשונה באירופה), התאפשר בקלות להעתיק יצירות של אחרים כמו ספרים וכו'. לאחר המצאת הדפוס הופצו באירופה מיליוני עותקים של ספרים במקום אלפים בודדים של כתבי יד שהיו עד להמצאת הדפוס.

אחד מהמקורות הקדומים המתייחסים להעתקת ספרים הוא הרמ"א בשו"ת (סימן י). הרמ"א דן על הוצאת משנה תורה בצירוף ההגהות והחידושים שכתב מהר"ם מפדוואה, אך בעל דפוס מתחרה הצליח לגנוב את ההוצאה של מהר"ם, להדפיסה ולמוכרה בזול דבר זה גרם למהר"ם גם לנזקים כלכליים.

הרמ"א פסק שהדין עם מהר"ם מפדוואה, ואסור לרכוש את הספרים שהוציא המדפיס המתחרה[1]. הרמ"א הביא ארבעה יסודות לפסק הדין:

     א.         היסוד הראשון: שיטת אביאסף, שבמקום בו ברי הזיקא - לכו"ע יודו שהלכה כרב הונא וניתן לעכב בעדו. כאן ברי היזקא שהרי המתחרה הוריד את מחיר הספר, ("ויכול הוא להוזיל, כי הוא מעשירי הארץ"), כך שוודאי שהקונים לא ירכשו אצל מהר"ם פדוואה וברי היזקא[2].

     ב.         היסוד השני: יש קדימות לת"ח, וכך מובא במסכת נדרים דף סב עמוד א: "אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר: 'צורבא מרבנן אנא, שרו לי תיגראי ברישא', דכתיב: ובני דוד כהנים היו, מה כהן נוטל בראש - אף תלמיד חכם נוטל בראש".

      ג.          היסוד השלישי: יש קדימות ליהודי על פני גוי, ומכיוון שהמתחרה היה מדפיס גוי, הרי שיש זכות למהר"ם. וכך מובא בספרא (בהר פרשתא ג): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה - למדה תורה דאם באת לקנות - קנה מיד עמיתך, וכן למכירה".

למרות שהגוי מוכר בזול יותר יש מצווה לרכוש מהיהודי, וכך מדברי הגמ' מבואר במסכת בבא מציעא דף עא עמוד א: "דתני רב יוסף: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין. אמר מר: עמי ונכרי עמי קודם פשיטא? אמר רב נחמן אמר לי הונא: לא נצרכא דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם".

      ד.         היסוד הרביעי: מהדורתו של מהר"ם פדוואה הייתה מאוד מדויקת, אבל במהדורה של המתחרה היו הרבה טעויות. ומדברי הגמ' מבואר במסכת כתובות דף יט עמוד ב: "אתמר: ספר (תורה) שאינו מוגה - אמר רבי אמי: עד ל' יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר: אל תשכן באהליך עולה".

 

 

החתם סופר (חו"מ סימן מא, וכן בחלק ו סימן נז) כתב: יסוד ההסכמות לספרים הוא בכדי לאסור על מתחרה להדפיס ספר זהה במשך זמן מסוים, ובכך להגן על המדפיס הראשון שלא יפסיד את הוצאותיו. (מעבר לכך, ההסכמות נועדו לאשר שאין בעיות בספר[3]).

החתם סופר הוסיף: גם אילו הדין לא היה לאסור על המתחרים, היה ראוי לתקן תקנה לסייע לסוחרי הספרים, שכן ללא התקנה הסוחרים ימנעו מלהוציא ספרים, שיחששו להפסדים ובכך יגרם ביטול תורה, שלא יהיו ספרים ללימוד[4].

החתם סופר (חו"מ סימן עט) עוד כתב: אסור גם לתושבי מדינה אחרת להתחרות עם אדם שכבר הדפיס ספרי קודש, (או כל מלאכת קודש), שכן בכדי לכסות את ההוצאות המדפיס צריך למכור מאות ואלפי ספרים, ובאותה מדינה אין הרבה לומדים שירכשו את הספרים ויכסו את ההוצאות, לכן כל העולם נחשב כאותה מדינה[5]. אומנם במחזורים ובספרי יסוד - כל מדינה נחשבת בפני עצמה.

החתם סופר (ליקוטים סימן נז) כתב: בספרי קודש - האיסור אינו בגלל יורד לאומנותו של חברו, אלא איסור הוא בכדי שהמדפיסים יסכימו להדפיס ספרים ובכך ירבה קרן תורה. לכן האיסור בהסכמות הוא רק עד הזמן שהמדפיס יכסה את הוצאותיו ולא מעבר לכך.

החתם סופר (שם) דן בתביעת בעלי דפוס סלאוויטא את האלמנה והאחים ראם שהדפיסו את ש"ס ווילנא. הש"ס הודפס קודם בסלאוויטא, וחכמי ישראל אסרו להדפיס את הש"ס למשך תקופה מסוימת, אך האלמנה והאחים ראם רצו להדפיס מחדש את הש"ס, למרות שעדיין לא הסתיים הזמן שהרבנים קבעו עבור מדפיסי הש"ס בסלאוויטא. בעלי דפוס סלאוויטא רצו למנוע את ההדפסה בגלל שלא נגמרה תקופת איסור ההדפסה, אך האלמנה והאחים ראם טענו שכבר נגמרו כמעט כל ספרי הש"ס, כך שלא נגרם כל הפסד לבעלי דפוס סלאוויטא.

החתם סופר פסק: היסוד להסכמה הוא בכדי לאסור הדפסה של מתחרים עד שהמדפיס יכסה את הוצאותיו, כאן ספרי הש"ס של דפוס סלאוויטא נמכרו כמעט כולם, כך שהם כיסו את ההוצאות ולפיכך האלמנה והאחים ראם יכולים להדפיס את דפוס ווילנא. (אך עליהם לשלם עבור שלושים ושבעה הש"סים שעדיין לא נמכרו).

החתם סופר (חלק ה סימן עט) הדגיש שהאיסור הוא על המדפיסים ולא על הקונים: "נ"ל מש"ה גזרו על המדפיסים משום דרובם אינם ת"ח, ומחוייבים ע"כ לכנוס בעול מופלגי תורה גוזרי גזירות, אבל על הקונים - לא גזרו, דרוב קוני ספרים ת"ח הם, ואולי לא יהיה נכנעים לגאונים ההמה, אף על גב דלא שכיחי גדולים כ"כ דעדיפי מגאוני המסכימים - מ"מ אחזו בסנסני ענוה - וגזרו על המדפיסים ובפרט דאינהו גופיהו ניחא להו".

 

לעיל  מבואר שהחתם סופר (חו"מ סימן עט) אסר להדפיס מחזורים מבוארים, בגלל שהרב וואלף היינדהיימר כבר טרח והדפיס מחזורים אלו, הטעם לכך הוא שהרב וואלף לא כיסה את ההוצאות שלו ולא מכר מספיק מחזורים, לכן החתם סופר אסר להתחרות עמו במשך עשרים וחמש שנים, (הזמן המוערך לכיסוי ההוצאות ושכר עבודתו), אבל כאן הדפוס הראשון כיסה את הוצאות ההדפסה לכן החתם סופר התיר לאלמנה והאחים ראם להדפיס את הש"ס מחדש.

וכן נראה מדברי הגר"י אייבשיץ בהקדמה לספרו כרתי ופלתי: "והנה לא רציתי ליקח הסכמה מגאוני הזמן כסדר חובר חיבור, כי לא מצאתי בהם תועלת, כי בלא"ה כל זמן שספרי אינו נמכר ונתמלא חסרוני בהוצאת רב שהיה לי על הדפוס - מי ידפיסו כתבניתו, ויפזר הונו על מגן ספק אתי ספק לא אתי, ואחרי הנמכר - גאולה תהיה להם אשר מורשים להדפיסו שנית, וא"כ מה תועלת יש בהסכמה, רחוק משכר וקרוב להפסד".

גם החפץ חיים התיר להדפיס את ספרו משנה ברורה בתנאי שעל כל מאה סטים שימכור - ייתן סט אחד לבית מדרש או לבית כנסת.

אומנם הפתחי תשובה (יורה דעה סימן רלו בס"ק א) כתב: "בתשובות כתב יד מה שכתב בזה הגאון המפורסם מהר"ר אפרים זלמן מרגליות זצ"ל ראיתי שאין דעתו כן, אם דאף אחרי נמכר - עדיין יש לו כל הזכות עד תום הזמן, והאריך בראיות. ושמעתי אשר ע"פ מעשה שהיה נחלקו בזה הענין עמודי התוך הגאונים גדולי דורינו נרם יאיר, ולא נודע מי נצח את מי ואיך יפול דבר". (הרב אפרים מרגליות היה בי הפוסקים שחלקו ואסרו על האלמה והאחים ראם להדפיס את הש"ס לפני תום המועד שנקבע).

יסוד נוסף לאיסור השגת גבול בספרים הוא מדין 'מרחיקים מצודות הדג מן הדג' - הדייג הראשון בטוח שהדגים יכנסו לרשת שהציב, כך שחל איסור לדייג אחר להעמיד שם מצודה מתחרה.

 

איסור למפרע - בפסקי דין רבניים (חלק א פס"ד בעמוד 276) מובא: האיסור הנכתב בהסכמה צריך להיעשות לפני הדפסת הספר. לא ניתן לאסור מדין יורד לאומנותו של חברו למפרע, דהיינו לאחר שהמדפיס כבר הוציא את ספרו[6].

הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"א סימן תסו) כתב: ההגבלה הניתנות בהסכמות הן רק בכדי שהמדפיס יכסה את הוצאותיו. לכן צריך "שידרשו ויחקרו היטב כמה הוציא וכמה הכניס שלא יגזימו ההוצאות".

הדפסת ספרי יסוד - בספר שורת הדין (חלק י עמוד תלו) מובא: "מעיון בדברי הפוסקים, בעניין הסכמות הספרים, אנו רואים שלא הוטלו הגבלות על הדפסת ספרים שיד כל אדם ממשמשת בהם וצריכה להם. כך למשל, נמנעו מלאסור הדפסת סידורים, חומשים ומחזורים, אא"כ מדובר בחידוש שחידש המדפיס עצמו, ואז חל האיסור על העתקת ההוספות שלו בלבד". (כך מובא בחתם סופר סימן עט שהובא לעיל).

עוד מובא שם: שיטת הדברי חיים (חו"מ סימן נו) - "היסוד ההלכתי לאיסור ההדפסה שבהסכמות הספרים, הוא מכח המנהג, "שנתייסד ע"פ גאונים שלפנינו", ולכן הוא מנהג וותיקין, וכאשר ההסכמה ניתנת ע"י רב חשוב וגדול במדינה, בוודאי אסור להשיג גבול, דכן המנהג מאז בין המדפיסים בכל תפוצות ישראל, ואפ' הוא נגד התורה, אם אינו לבטל מצווה כידוע - אין מבטלים מנהג".

גם כאשר התוספות יום טוב הוציא את המשניות שלו - השל"ה אסר בהסכמה להדפיס שום משנה גם משנה ללא פירוש התוספות יום טוב, עד שיעברו ארבע שנים[7].

 

ההדרת ספרים

הדיון כאן אינו על זכויות יוצרים, דהיינו העתקת היצירה של חברו, אלא על העתקת ספרים מפורסמים, כגון העתקת ס"ת וספרי נ"ך או העתקת משניות וכד'.

הרי"ף (סימן קלג) נשאל על תלמיד שגנב ספר פירושים בכדי ללמוד תורה, ונשבע לא להחזיר עד שיסיים להעתיק את ספר הפירושים. היה רב שהורה שמותר להעתיק מכיוון שזו העתקה לצורך מצווה, אך הרי"ף פסק: "הגונב והמורה (הרב המתיר) - כלם טעו שלא כדין". הגנב עבר על גניבת הספר, על שלושה דברים: א)- גניבה. ב)- שבועה לשקר. ג)- גזלה כדין שואל שלא מדעת. מכאן שיש איסור להעתיק ללא אישור בעל הספר, גם כאשר העתקה היא לצורך דבר קדושה.

וכן נראה מדברי הסמ"ע בסימן רצב ס"ק מה: הרמ"א בסעיף כ התיר לשומר תלמיד חכם להעתיק ספרים שהופקדו בידו. הסמ"ע העיר: מותר לשומר להעתיק רק בתנאי שיודע שהמפקיד לא מקפיד על העתקה, אבל אם המפקיד מקפיד שלא יעתיקו - אסור להעתיק. וכ"פ הגר"א בס"ק מו. (הגר"א סייג: במקום בו יש ביטול תורה - מותר להעתיק, כפי שפסק הרמ"א בשם הרא"ש {כלל צג סימן ג}).

אך הש"ך בס"ק לה כתב: מותר לתלמיד חכם להעתיק, גם אם בעל הספר מקפיד על העתקה, שכן הוא עושה זאת לשם לימוד תורה, וכך מובא בתוספתא (מס' ב"ק פרק ז הלכה יג): אדם שמתגנב מאחורי חברו ושמע ממנו דבר משנה וכד', ולאחר מכן אמר את המשניות בלי לציין שלמד מאותו אחד - למרות שנקרא גנב בכ"ז זוכה ולומד תורה ולבסוף זוכה "שמתמנה פרנס על הצבור, ומזכה את הרבים, וזוכה לעצמו, ומשלם כל מה שבידו, שנ' ונמצא ישלם שבעתים".

אומנם ניתן לומר א)- התוספתא דיברה על אדם שאומר ד"ת בלא לציין את המקור ממנו שמע, אך לא מדובר בהעתקת ספר. ב)- התוספתא לא דיברה על מעתיק יצירה, אלא גם החבר אמר דברי משנה וכד', והמעתיק לא ציין שלמד זאת מהחבר, אלא רק ציין את המקור הראשוני.

 

זכויות יוצרים

בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה א חלק א סימן מד) מובא: יש קניין לזכויות יוצרים. דהיינו חל איסור להעתיק יצירה של חברו. (ספר, שיר דבר אומנות, וכל יצירה חדשה הנעשית מתוך עבודה אישית של אדם). השואל ומשיב לא הביא מקור לדבריו, אלא כתב לאסור ע"פ השכל הישר וע"פ המנהג והחוק (השואל ומשיב התבסס גם על האיסור של הקיסר). צריך לציין, הגמ' והראשונים לא התייחסו לקניין רוחני, מכיוון שבזמנם לא היה ערך כספי לזכויות יוצרים, היום המציאות השתנתה, ולכך דנו הפוסקים האחרונים האם יש קניין לזכויות יוצרים.

כך כתב השואל ומשיב: "והנה כל דבריו תמוהים, (דברי הגר"ש ולדברג אב"ד זאלקווא שאין למחבר הספר זכות יוצרים {התובע קנה את הזכויות להוציא שולחן ערוך יורה דעה עם פתחי תשובה, וביקש לאסור לאחרים להדפיס ללא רשותו}). דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים ע"פ תבל - פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם (לא רק לתקופה מסוימת כמו שנהגו בהסכמות), והרי בלא"ה (גם בלי שיש למחבר זכות יצירה לעולם), אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה - אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו".

"והרי נודע שר' אברהם יעקב מהרובשוב, שעשה החשבון במאשין, (יצר מכונה שעושה את פעולת המחשבון), כל ימיו קבל שכרו מהקיסר ירום הודו בווארשא, ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם, וזה דבר שהשכל מכחישו, ומעשים בכל יום שהמדפיס חבור יש לו ולבא כוחו זכות".

"וזה איזה שבועות, שהמדפיס מהלבארשטאט רצה להדפיס ים התלמוד, ומפרשי הים שנית, ושאל רשיון ממני ומגיסי הגאון נ"י, ואם יאמר ששם לא מוזכר זמן מוגבל, הנה בצל"ח שנדפס בזאלקווא, ע"י ר' שלמה רבין שטיין, נדפס שם שנדפס בהרשאת בני הגאון הצל"ח, והרי שם לא גזרו איסור כלל, ואפ"ה לא חפץ להדפיס בלתי רשות, שהוא איסור גמור".

"ומה שנמצא בספרים, שהמחבר מדפיס וגוזרים עד זמן מוגבל - לאו משום שאין לו כח לאסור עולמית. זה אינו, דבשלו אדם רשאי לגזור שלא ידפיסו עולמית בלתי רשותו או ב"כ, רק שאדרבא המחבר בעצמו רוצה שידפיסו ספריו אחר שיזכה למכור ספריו, ומבקש שיפוצו דבריו ע"פ תבל". (ההסכמות נועדו להתיר את ההדפסה לאחר זמן קצוב. דהיינו האיסור להדפיס חל כבר בגלל זכויות יוצרים, וההסכמה באה להתיר את ההדפסה ע"פ רצון המדפיס שדבריו יישמרו לנצח).

אומנם בשו"ת בית יצחק (יו"ד סימן עה) מובא: מעיקר הדין אין קניין לזכויות יוצרים, שכן זה דבר שאין בו ממש ואין לקניין על מה לחול. אומנם גם לדעת הבית יצחק יש קניין לזכויות יוצרים ע"פ דינא דמלכותא, כך שאסור לגרום הפסדים לרווחים שיכל לקבל ע"פ דינא דמלכותא.

בנוסף, יש איסור להעתיק יצירה של חברו מדין יורד לאומנות חברו. דהיינו למרות שאין בעלות על היצירה, בכ"ז לא ניתן להעתיקה לצרכים מסחריים, אלא רק לצורך ביתי. אומנם לפי השיטות שיש לאדם בעלות על היצירה - הבעלים יכולים לאסור העתקה גם באופן פרטי (למשל למשפחתו), אלא רק יש זכות השתמשות לקונה עצמו ולא מעבר לכך.

וכן נראה שסובר החתם סופר (חושן משפט סימן עט), מכך שאסר להדפיס ספרים רק בגלל יורד לאומנות חברו, ובגלל החרם והאיסור שיש בהסכמת הספרים, ולא כתב לאסור בפשטות מדין גוזל יצירה חדשה.

הגר"ש שקאפ (חידושים על מסכת ב"ק סימן א) כתב שיש קניין על זכויות יוצרים: "אבל עכ״פ הדין ברור, דבעינן שיהיה בעלים על השור בשעת ההיזק. מזה מוכרח הענין דסבה המחייבת בזה הוא מה שממונו מזיק, דכמו שחייבה תודה על גופו, כ״כ חייבה על מה שממונו מזיק. וכן בבור חייבתו תורה על מה שהמזיק שלו הזיק, ומה שהבור שלו זה בא לו ע״י כרייה ופתיחה, היינו שהוא הכין את המזיק, ועי״ז נקרא בעלים עליה, כמו שבדברים שנוגעים לזכות האדם, מוסכם ע״פ דיני התורה ודיני העמים, שכל מי שממציא דבר חדש בעולם - הוא הבעלים עליה לכל דבר זכות, כ״כ קראה התורה לאיש המכין תקלה בשם בעל הבור ובעל האש, וחייבה בנזקין את בעל המזיק".

וכ"פ הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק א סימן כד): "וה"נ קדושת התורה דאע"ג דנקראת על שמו של המחדש והיא נחלתו להנחיל לכל מי שירצה".

בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן מ) מובא שיש איסור גזל בהעתקת קלטת ללא רשות: "מי שעושה טייפ מד"ת, ואוסר להעתיקו בדבר אחד שעשה טייפ מדברי תורה, וכותב שאוסר לעשות מטייפ שלו עוד טייפס - ודאי אסור כי הוא ענין שוה כסף, ועשה הטייפ להרויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו שא"כ ליכא משום מדת סדום, וממילא כיון שהוא חפצו - אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות... אבל לעשות טייפ אחר מטייפ אחד שלא ברשות - הוא איסור גזל". האגרות משה התיר להקליט רב שדורש ברבים, אא"כ הוא אסר זאת במפורש, אך להעתיק מקלטת וודאי אסור[8].

וכ"פ בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קנז): אדם המציא מיץ עם ריח, ("המציא לעשות מים מתוקים ומריחים"), והיה מי שהעתיק את המצאתו. הדברי מלכיאל פסק שיש זכויות יוצרים. וכך מבואר בשו"ת עמודי אש (דף סז), שאם העתיק חוברת הדרכה כיצד לצבוע - חייב לשלם מה שנהנה, ולשלם על החיסרון שגרם ליוצר. (לא ניתן לומר זה נהנה וזה אינו חסר, שכן יש היזק ליוצר).

היום שמנהג המדינה הוא שיש זכיות יוצרים, הרי שהקניין חל מדין סיטומתא.

סברא נוספת לאיסור העתקה, הוא ע"פ דברי מהרש"ל (סימן לו): הרשב"ם סבור כשיטת התוס', (מבואר לעיל), שהמהפך בהפקר - לא נקרא רשע. אלא שגם בהפקר ובמציאה ישנה מציאות בה ר"ת יודה שהמהפך נקרא רשע, וזה כאשר הראשון מוציא מעות, במקרה זה אסור לשני להפך, הגם שמדובר במציאה או בהפקר. כאן מדובר שהמדפיס הראשון הוציא הוצאות כספיות, ולכך נקרא רשע.

גם אם נאמר שההפסדים הם גרמא, הרי המזיק בגרמא חייב בדיני שמיים. הרמ"א בסימן שפו סעיף ג כתב בשם הרשב"א: במקרה בו הנזק מצוי - יש לנדות בדיני גרמא עד שיסלק את הנזק. דהיינו, מעבר לאיסור שיש בנזק גרמא, יש גם חיוב לסלק את הנזק. הטעם לכך הוא שהמזיק בגרמא פטור רק מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים, דהיינו על המזיק לפצות את הניזק בכדי שיסלח לו ולא יתחייב בידי שמיים[9].

 

סיכום הסיבות לאיסור העתקת יצירה

ישנן מספר סיבות לאיסור העתקה ללא אישור:

     א.         איסור גזל בגלל שהיצירה שייכת ליוצרה ויש לו בעלות על היצירה. (שואל ומשיב שם, הגרש"ש שם, אגרות משה שם). הגרי"ש אלישיב (משנת זכויות יוצרים פרק יח) פסק כדעת השואל ומשיב: "יש לו בעלות, וזהו סברא מוצקת מאוד, דבר שהשכל מחייבו, והעוברו עובר על גזל דאורייתא". הגר"ש וואזנר בהקדמה לספר עמק המשפט כתב: "ולעניין עצם ההלכה, וודאי דעת תורה נוטה דאיכא איסור גזל וכו' במה שחברו המציא לגמרי מחדש, הן בספר הלכה וכיוצא בזה, והן בשאר דברים. וכן הוא בדינא דמלכותא בכל מקום בעולם".

ניתן לשאול: איסור גזל שייך רק בדבר פיזי שיש בו ממשות ולא בדבר רוחני כמו קניין רוחני? נראה לומר שבמציאות היום, במקרים מסוימים העתקה תגרום להפסדים ממשיים לבעל היצירה, ולהפסד זה יש ממשות, כך שאין לראות בזה כמו דבר שאין בו ממש.

     ב.         חיוב תשלום מדין נהנה - הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - חושן משפט סימן כד) כתב: "ויחזיר לו חלקו מסידור האותיות כדין כל הנהנה ממלאכת חבירו[10]". וכ"פ הגרז"נ גולדברג (תחומין חלק ו עמוד 185). ההעתקה גורמת להפסדים לבעל היצירה, לכן נחשב הנהנה כמו זה נהנה וזה חסר שחייב לשלם[11]. כך נראה שפסק הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב חלק ו סימן צד), לכן התיר להעתיק אם בוודאות הוא לא היה רוכש, אך הזהיר שלא ישמע לעצת היצר שמשכנע אותו שלא היה רוכש.

      ג.          תקנה בכדי שתגדל תורה וידפיסו ספרים. (חתם סופר שם).

      ד.         דינא דמלכותא - כך מובא בשו"ת יביע אומר (חלק ז - חושן משפט סימן ט): "ועכ"פ לדינא פשט המנהג לאסור הן מדינא דמלכותא, והן ע"פ גזירת והסכמת המחברים".

לפי החוק (זכות יוצרים, תשס"ח, סעיף 11) אסור להעתיק חלק מהותי מיצירה. בסעיף 1 הובאו דוגמאות ליצירה ספרותית: ספר, תוכנת מחשב, הרצאה ועוד. לפי פקודת זכות יוצרים (תיקון משנת תשנ"ו סעיף 3ג) - מותר להעתיק יצירה לשם שימוש פרטי. בשנת תשס"ח - חוק זכויות היוצרים החדש מתיר העתקת קלטות מוזיקה לצורך שימוש אישי, אך עדיין קיים האיסור להעתיק תוכנות.

     ה.         יורד לאומנתו של חברו - כאשר העתקה נועדה לצורך שימוש מסחרי.

      ו.          מוסר - "דעלך סני - לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה" (מסכת שבת דף לא עמוד א), אדם לא היה מוכן שיעתיקו יצירה שהוא השקיע בה מהונו ומאונו[12].

 

הורדת תוכנות מהאינטרנט

יש פוסקים הסבורים שמותר להוריד תוכנות מהאינטרנט. ההיתר מתבסס על דברי הגמ' מבואר במסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב: (מובא בהערה[13]), שאם החפץ אבוד ממנו וגם אבוד מכל העולם - הוא נעשה הפקר, וכל אחד יכול לזכות בהפקר, גם התוכנות באינטרנט אבודות, אוזלת היד של הרשויות כנגד תופעה זו גורמת לכך שהיצירה נחשבת להפקר ומשכך הרי שניתן לזכות בה. (כולם מסכימים שהראשון שהעלה את היצירה לאינטרנט עבר על איסור).

אך נראה, שלא ניתן להתיר העתקת תוכנות וכד' מהאינטרנט, מדין אבודה ממנו ומכל העולם, בגלל מספר טעמים:

     א.         הרמ"א בסימן רנט סעיף ז, פסק ע"פ דברי המרדכי (סימן רנז): כאשר יש דינא דמלכותא - צריך להחזיר גם במציל מזוטו של ים. הסמ"ע בס"ק יז כתב: בגניבה נוהגים להחזיר מדינא דמלכותא גם לאחר ייאוש ושינוי רשות. היום ע"פ החוק אסור להעתיק תוכנות, כמו כן אסור להעתיק שירים שלא לצורך אישי[14], כך שיש איסור לעלות לאינטרנט ולמקומות בהם השימוש הוא ציבורי.

     ב.         מצאתי בדברי הגר"ש שקאפ (חידושים על מס' ב"ק סימן כד): דין אבודה ממנו ואבודה מכל העולם נאמר רק כאשר אין כל אפשרות להציל גם לא בשעת הדחק, אבל במידה ויש אפשרות אפ' רחוקה להציל - לא אומרים שהחפץ הפקר. במקרה כאן וודאי שיש ביכולת היוצרים לתבוע את המעתיקים.

      ג.          לא ניתן לומר שהעתקה מאינטרנט נקראת אבודה ממנו ומשאר כל אדם, שכן המקור של התוכנה נמצא אצל החברה. כך שרק העתק אבד אבל החברה יכולה להמשיך למכור את התוכנה. ומכיוון שהחברה ממשיכה להוציא את התוכנה ולשווקה - אין כאן ייאוש.

דין שטפה נהר שייך רק כאשר הבעלים לא משתמשים במוצר, אבל כאן הבעלים עדיין משתמשים במוצר, והמוצר לא אבוד ממנו ומהעולם, אלא רק שיש בעיה חיצונית שלא ניתן למנוע מאנשים אחרים להשתמש במוצר ללא תשלום.

      ד.         אין ייאוש כאשר החברה תובעת אתרים מהם ניתן להוריד תוכנות. כפי שנלמד מדין בעלים הרודפים אחר האבידה. כמו כן ניתן לדמות זאת לדברי המחבר בסימן רנט סעיף ז: "אם יש מכשולות בנהר, שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם, אם הוא דבר שיש בו סימן - מסתמא לא הוי יאוש".

     ה.         שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות מציאה ופקדון סעיף יח) כתב: "ואם יודע מעצמו של מי הוא (המוצא מכיר את הבעלים של החפץ שנמצא) - יחזירנו לו אף על פי שלא תבע. וכן בדבר שאין בו סימן אם יודע בבירור של מי הוא - יחזירנו לו, אף על פי שכבר נתייאשו, שהיאוש אינו כהפקר גמור, שאינו מתייאש ומפקיר מרצונו".

      ו.          מעבר לכך ניתן לכפות על מידת סדום, שכך היו עושים גונבים ע"פ הדין, פחות משווה פרוטה, כל גנב אומנם לא גורם את הנזק הגדול, אבל בהצטברות כללית נגרם הפסד כספי גדול ליוצר.

      ז.          מהבחינה המוסרית וודאי יש לאסור העתקה. היוצר השקיע כוחות, מאמצים וכספים רבים עבור יצירתו, ולא ניתן לגזול את פרי עמלו.

 

העתקת תוכנה עם גרסה ישנה

לפי החוק, גם גרסה ישנה אסורה בהעתקה, אא"כ עברו שבעים שנה מאז הוצאת היצירה. אומנם לפי שיטת הנודע ביהודה (שם) והגרז"נ (שם) שחיוב התשלום הוא מדין נהנה - יש מקום לשלם סכום קטן ע"פ ההנאה שיש לו מהתוכנה.  (יש לבחון איזה סכום המשתמש בתוכנה היה מוכן לשלם בכדי לקבל תוכנה מקורית, סכום זה צריך לשלם לבעלי התוכנה. כמובן שהסכום נמוך משמעותית מהסכום שהחברה דורשת). לפי שיטת החתם סופר שהחיוב בתשלום הוא מדין השגת גבול, הרי שאם החברה כבר לא מוכרת את הגרסה הישנה - מותר להעתיק גרסה ישנה.

בספר עמק המשפט (חלק ד עמוד תרא) כתב שיש מקום להקל בגרסה ישנה שהחברה כלל לא מוכרת. אומנם הגרי"ש אלישיב אסר העתקה גם במציאות זו.

נראה לומר, שיש לחלק בין אדם שעבודתו מתבססת על התוכנה, שאסור לו להעתיק גם גרסה ישנה, כי הוא משתכר כתוצאה מעבודתו עם התוכנה, וההנאה שלו גדולה, כך שגם למ"ד שהחיוב בתשלום הוא מדין נהנה - יש חיוב בתשלום, אבל אדם חובבן שמשתמש בתוכנה - יתכן ויש מקום להקל להוריד מהאינטרנט גרסה ישנה שהחברה לא מוכרת כלל, ובכך גם לצרף את השיטות המתירות העתקת תוכנה פרוצה מהאינטרנט.

יש מקום גם להקל על מי שמוריד תוכנה לצורך לימוד, כי החברות עצמן עושות הנחות משמעותיות לסטודנטים, כל זה בתנאי שהמתלמד לא יכין עבודות בעזרת התוכנה למטרות רווח.

 

דין ירושה ביצירה

הגרש"ב ורנר בספרו משפטי שמואל (סימן לה) כתב: לפי דעת השואל ומשיב שיש ליוצר בעלות על יצירתו, יש דין ירושה רק כאשר יש דבר ממשי. לכן מחבר שכתב דברי תורה - יש למחבר זכות קניינית על החידושים הכתובים בספר, לפיכך גם יורשיו יורשים את החידושים הכתובים בספר, אבל חידושים שנאמרו בע"פ - אין בהם דין ירושה, שכן חידושים אלו נחשבים כדבר שאין בו ממש.

וכך כתב הנצי"ב בספרו משיב דבר (סימן כד): "ואם כן יכול להוריש וליתן זכות חידושיו למי שירצה".

היום החוק מתיר להדפיס ספר ללא הסכמת בעל הספר, לאחר שעברו שבעים שנה מאז פטירת המחבר, אך ע"פ דין תורה יש למנוע מהדפסה גם לאחר זמן זה בתנאי שאכן היורשים ממשיכים להדפיס את הספרים. אומנם ספר ישן שלא נדפס מחדש - ניתן להדפיסו גם אם לא עברו שבעים שנים, כי מחבר הספר וודאי היה מעוניין שספרו יודפס (כך מובא בציץ אליעזר חלק כ סימן נא).

הרא"ש (מסכת ב"ב פרק ח סימן לח) כתב: אדם שנתן מתנה באופן סתמי, ואנו יודעים את דעתו שהוא לא היה רוצה שהמתנה תגיע לאנשים מסוימים, (כגון לא רוצה שהמתנה תגיע לידי אשתו או בניו) - המתנה לא חלה, שכן מתנה תקפה רק כאשר נותן המתנה גומר בדעתו שהמתנה תהא ברשות מקבל המתנה לגמרי, והוא יוכל לעשות במתנה כרצונו. אומנם אם נותן המתנה הציב תנאים (התנה בפיו במפורש) - המתנה תקפה אך ורק ע"פ ההגבלות שהציב נותן המתנה. אך אם התנאי נראה כהערמה - המתנה לא חלה כמו במעשה בבית חורון, השולחן ערוך בסימן רמא סעיף ז כתב את דברי הרא"ש בשם יש מי שאומר.

מכאן נלמד, שניתן להתנות במתנה או במכר ולהשאיר זכויות לנותן המתנה או למוכר. (כל הזכויות שמורות).

לפי החוק, ליורשי ספרים יש זכויות עד לאחר שעברו שבעים שנים מאז פטירת מחבר הספר (סעיף 38), אומנם מנהג בתי הדין לאשר הדפסה מחדש - במידה והיורשים לא מדפיסים את הספר, והספר אזל מהשוק, למרות שלא עברו שבעים שנים. אומנם ניתן להשתמש בלחן לאחר שעברו חמישים שנה מיום הוצאת הלחן (סעיף 41 ב).

 

מקרים מעשיים:

     א.         הורדת שירים בודדים לשימוש פרטי, צפייה בסרטים - לפי החוק (פקודת זכות יוצרים, תיקון משנת תשנ"ו סעיף 3ג) אין הפרה של זכויות יוצרים בהעתקה לצורך שימוש אישי. נראה להתיר גם שימוש אישי במוזיקה ובסרטים. (אינני מתייחס לגניבת זמן רק לגניבת ממון).

     ב.         ספרים, תוכנות, הרצאות, הצגות, משחקים וכו' - נחשב כיצירה, ויש ליוצרים בעלות על היצירה שלהם, כך שיש איסור בהעתקת היצירה או בהורדה דרך האינטרנט.

      ג.          העתקה לצורך גיבוי - מותר כי הוא כבר רכש את זכויות השימוש. גם לפי החוק (סעיף 24) מותר להעתיק לצורך גיבוי.

      ד.         העתקת תוכנה עם גרסה ישנה - לדעת הגרז"נ גולדברג (תחומין חלק ו עמוד 185) חיוב התשלום הוא מדין נהנה, לכן יש מקום לשלם סכום קטן ע"פ ההנאה שיש לו מהתוכנה. (יש לבחון איזה סכום המשתמש בתוכנה היה מוכן לשלם בכדי לקבל תוכנה מקורית, סכום זה צריך לשלם לבעלי התוכנה. כמובן שהסכום נמוך משמעותית מהסכום שהחברה דורשת).

הנראה לומר, שיש לחלק בין אדם שעבודתו מתבססת על התוכנה, שאסור לו להעתיק גם גרסה ישנה, כי הוא משתכר כתוצאה מעבודתו עם התוכנה, וההנאה שלו גדולה, כך שגם למ"ד שהחיוב בתשלום הוא מדין נהנה - יש חיוב בתשלום, אבל אדם חובבן שמשתמש בתוכנה - יתכן ויש מקום להקל להוריד מהאינטרנט גרסה ישנה שהחברה לא מוכרת כלל, ובכך גם לצרף את השיטות המתירות העתקת תוכנה פרוצה מהאינטרנט.

     ה.         תלמיד שמעתיק תוכנה לצורך לימוד - יש מקום גם להקל על מי שמוריד תוכנה לצורך לימוד, כי החברות עצמן עושות הנחות משמעותיות לסטודנטים, כל זה בתנאי שהמתלמד לא יכין עבודות בעזרת התוכנה למטרות רווח.

      ו.          טכנאי מחשבים - אסור לטכנאי להתקין תוכנות לא חוקיות במחשבים שהוא מתקן, כי הוא עושה סחורה בפרתו של חברו. גם לפי החוק הדבר אסור (חוק זכויות יוצרים סעיף 62 ג).

      ז.          לצלם מספר דפים לצורך לימוד עצמי - שבט הלוי (חלק ד סימן רב) התיר להעתיק בגלל שלוש סיבות: א)- הוא לא מעתיק את כל היצירה אלא רק חלק מהיצירה. ב)- המצלם לא יורד לאומנותו של חברו, אלא רק גורם שהתלמידים לא ירכשו את הספר, ונחשב רק כמניעת רווח. ג)- מותר לאדם כל שימוש אישי וביתי, כל האיסור הוא רק בהדפסה לצורך עשיית רווחים מותר. צילום לצורך אישי מותר גם לפי החוק (סעיף 19).

     ח.         הזכויות של מעצב גרפיקה - עד שנת תשס"ח הזכויות היו של מזמין העבודה, בשנת תשס"ח החוק שונה והזכויות שייכות למעצב (אא"כ סוכם במפורש שהזכויות עוברות למזמין). היום מזמינים על דעת החוק, כך שיש לקבל את החוק בסעיפים אלו.

     ט.         להקליט מרדיו - נראה שמותר כי הרדיו כבר שילם את התמלוגים לאומן, כמו כן  איכות ההקלטה לא גבוהה,  הקריינים מדברים באמצע השיר ואין הקפדה של בעלי היצירה על הקלטה זו.

      י.          השמעת מוזיקה באירוע (בר מצווה וכד') - נראה שמותר כי מרכז האירוע לא סביב המוזיקה. (סעיף 13).

    יא.        השמעת מוזיקה או הקרנת סרטים במוסד חינוכי - מותר להשמיע מוזיקה בבית ספר (סעיף 29), אך אסור להקרין סרט אא"כ ההקרנה נועדה לצורך חינוכי.

    יב.        תקליטן - צריך לשלם לאקו"ם על כל אירוע ציבורי שעורך.

     יג.         להעביר קוד לקורס באינטרנט - הדבר אסור, גם בגלל הפרת זכויות היוצרים, גם בגלל השגת גבול וירידה לאומנותו של חברו, גם בגלל דין נהנה, גם בגלל שהוא שואל שלא מדעת שנחשב לגזלן.

     יד.        צורך לרבים - אין זכויות יוצרים כאשר יש צורך לרבים, כך מוכח מדברי הגמ' במסכת עבודה זרה בדף כח עמוד א: רבי יוחנן גילה לרבים כיצד מכינים תרופה למחלה ששמה צפדינא, למרות שהמטרוניתא השביעה אותו לא לגלות.

  • לשאלות נוספות בדיני זכויות יוצרים - לחץ כאן.


[1] הרמ"א אף החרים את מי שיקנה מהגוי: "גם אנחנו מסכימים מנדין ומשמתין ומחרימין בנידוי חרם שמתא בגזירת עירין ובמאמר קדישין על כל תלמיד וצורב קטן וגדול שם הוא שלא יקנה שום אדם במדינתנו מן הנדפסים החדשים אי לאו מאותן היוצאין מתחת יד הגאון הנ"ל או מב"כ, וכל מי שפורץ - יפגענו חויא דרבנן וצוחה ופרץ, וכל המחזיק בהם הם בחרם כמוהם. ומחוייבים כל ישראל לנדות החטאים האלה בנפשותם, ולא יכופר להם עד ימותון וקבר חמור תהא קבורתם והרואה אל הנח"ש וחי יקבל ברכות מאל שדי, עד שיבלו שפתותיו מלומר די".

[2] בפד"ר (ח"א עמוד רעו) מובאת תביעה של אדם שעבד להוציא לאור כתב יד של אחד מהראשונים, ותובע את חברו שגם רוצה להוציא את אותו ספר: לאחר שהביאו את תשובת הרמ"א כתבו: ובתשו' פרשת מרדכי (להגר"מ בנעט ז"ל סי' ז) כתב דגם לפי דברי הרמ"א הנ"ל, הוא דווקא באופן שהכריז השני שיוריד מן המחיר, אבל בסתמא (דהיינו שהמוציא לאור השני לא מכריז שיוריד את המחיר פחות מהמוציא לאור הראשון) - לא חיישינן שהשני יוריד מהמחיר, וא"כ במקום שהמדפיסים האחרים אין כוונתם להזיק לראשון אלא להועיל לנפשם, אי - אפשר לאסור עליהם, אלא שעל עצם יסודו של הרמ"א כתב לתמוה דהרי אפילו לר"ה הסובר דבר מבואה מעכב אדבר מבואה דידי', היינו כשרוצה השני לעסוק כן במבואה של הראשון, (דהיינו במקומו של הראשון), אבל בר מתא דכאן אינו מעכב אבר מתא דאחרינא כשרוצה לעשות הדבר בעירו הוא". (וכאן מדובר במוציא לאור שנמצא במקום אחר)...

"בחת"ס חחו"מ סי' מ"א הובאה תשובה ממנו שלפי דעתו אין מקום אפי' לגזור בחרם על המדפיסים שלא יעשו כמתכונתו מכיון שלפי שורת הדין אין בזה שום גזל לא מדבריהם ולא מפני דרכי שלום, גם בשם רשע לא יקרא, דבדבר שיש ריווח ניכר - הו"ל כהפקר, דלדעת ר"ת לא נאמר בזה דין עני המהפך בחררה, ואפילו לשיטת רש"י דלא מחלק בכך, היינו דווקא כשהשני לוקח אותו הדבר עצמו שהראשון טרח ע"ז להשיגו, אבל לא באופן שמניח להראשון את שלו אלא שהשני עושה ג"כ כמעשהו". (אומנם החת"ס מודה שלמרות שאין כאן יורד לתוך אומנות חברו, אך עדיין מכיוון שיש הוצאות מרובות בהוצאת ספרים, ואנשים לא יוציאו ספרים אם ידעו שאחרים יכולים להוציא, לכן נהגו לכתוב הסכמה לכל הוצאת ספר, בה מטילים חרם על מי שמשיג גבול).

[3] כך כתב החתם סופר: "ותמהתי מאוד בראותי שמרצונו יתבטל מנהג נטילת ההסכמה, חלילה לו מחדול ליתן הסכמה אפי' על הדפסת ספר ישן נושן. ודבר שנצטער בו אותו צדיק, כי מיום שזלזלו בנטילת הסכמה - רבו ספרי מירוס בישראל, ומדפיסי ספרים חדשים וקורא להם בשם ראשונים. אבל ברוך ה', כי עדיין יש ויש יראי ה' שאינם לוקחי' ספר חדש אם לא יראו הסכמה מרב בדוק ביראת ה'. וכבר כתבתי זה בהסכמתי לס' ה"ג, אלא שהצענזור השמיט שם איזה שורות, וכתבתי שנית בהסכמתי לש"ע קטן הנדפס בדובנא. ואשרי הדור שהגדולים שומעים לקטנים ויקובלו דברי על לבו הטהור".

[4] כך כתב החתם סופר: "אבל הכא אי אפשר להדפיס בלי שיוציא הוצאות הרבה, ויבוא מי שיבוא אחריו ויפסדנו קרנו ועמלו. ומטעם זה אסר רמ"א ספרי רמב"ם של המדפיס השני, כמ"ש בתשובתו סי' יו"ד בעיקור הראשון. ויעי' בס' מראות הצובאות דפוס פראג, איך עמדו המדפיסים למשפט לפני הגאון תי"ט וב"ד ובספרי ח"מ דפוס הו"ב לפני פני יהושע ובס' זכרון יוסף חלק ח"מ סי' ב', ואלו לא נהגו היה ראוי' להנהיג שלא מן הדין לעזר תגרי ספרי' כמו שפטרום חז"ל מתפלה והתענו עליהם אנשי כה"ג כי חשו שיתבטלו. ואם לא נגזר בפני פועלי און - לא יקרב עוד איש אל המלאכה, ויתבטלו מ"ס מישראל".

"ואם יש מדפיסים אינם נאמנים, אשר לא ישמעו לקול מלחשים - נגזר על הקונים כמעשה שהי' בזכרון יוסף אלו גזרו מיד על הקונים הי' מועיל. יע"ש דף פ"ה ע"ב ומה שרמז מתשו' הריב"ש, לא ידעתי על איזה תשו' רמז, כי מסי' רס"ב אין ראייה. אבל האמת כן הוא בוודאי שאין רב יכול לגזור על מדינה אחרת שיש שם חבר עיר, אך הכא הגזירה היא קדמוני' מכל הגאונים על כל באי עולם, אפי' במצולת הים כמו חרם השידוכי' וחרם חזקת היישוב וכדומה שאינם מן הדין, אלא מחרמי הקדמוני' על כל ישראל בכל מקום שהם, אלא הכא צריך להתחדש אצל כל מדפיס ספר כי לאו כל אנפין שווין כמובן".

[5] כך כתב החתם סופר: "מזה נ"ל בכל מלאכת שמים דאיכא למיחש לאיתרשולי, ולא שייך קנאת סופרים תרבה חכמה - אין להתיר להזיק חברו, אדרבא יש להחמיר ולאסור טפי למגדר מלתא. ומכ"ש היכי דעי"ז מזלזל הפרגמטיא והסוחרים מפסידים מקחם, דע"כ לא אמרי' זכור לטוב אלא היכי דמוכר בזול וירויחו הקונים ולא מפסיד המוכרים מהקרן, אבל לקפח פרנסתם - לא".

"...והנה הנהיגו רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים לגזור חרמא ושמתו' על מדפיסים ספרים שלא ישיגו גבול מדפיסים הראשונים על זמן מה. ובדקתי בספרים ומצאתי הסכמה קרוב למאתים שנים, ונראה שהתחיל זה אחר שהדפיס מהר"ם פאדוה ספרי רמב"ם שלו והשיג נכרי אחד גבולו, וגזר רמ"א גזירתו כמבואר בתשובות. מכאן ואילך החלו לגדור בפני פורצי פרץ. ורגולי לכתוב בהסכמה שלא יהי' שלוחי מצוה ניזוקין, ואין הכונה שלוחי מצוה כבא"ח סי' תל"ב כמו שהשיב לי גאון א', התם אין ניזוקין הבטחה היא מהקב"ה שלא יזוק... אבל הכא לשון מושאל בעלמא הוא, דעל כ"פ מדפיסי ספרים ותגריהם ותגרי תגריהם שלוחי מצוה הם אעפ"י שכל כוונתם להנאת עצמם".

"...והכא בנידון הנ"ל, ידוע שהמדפיס א"א אם לא ידפיס ספרים למאות ולאלפים, ואנחנו עם ה' מעטים במדינה זו, וא"א שימכרו במדינה זו וספרי ש"ס ופוסקי' ומפרשיהם לא יצרכו אלא לשוקדי תורה ומועטי' הם בעו"ה, וכיון שא"א להדפיס כ"א סך עצום ורב - ע"כ כולי עלמא כחדא מתא יחשב, וכולהי שייכי בכרגא דמרא עלמא ית"ש. ואם ידפיס עוד אחר ספר זה במשך זמן קצר אפי' מאה פרסאות מפה - לא ימכור זה ספריו נמצא הפסיד את שלו, ומי פתי יקרב אל הדפוס. בודאי בספרים קטנים סידורים ומחזורים השוים לכל נפש - כל מדפיס סגי לזה בבני מדינותינו... אבל שארי ספרי תלמוד - בודאי אתי לאתרשולי, ומי ידפיס ויהי' קרוב להפסד ורחוק מן השכר ולא יהיה ספרים מצוי לעוסקי תורה. ע"כ ראוי היה לגדור גדר ואפי' לא יהי' מן הדין, ואף עפ"י שלא נמנו עליה חכמי ישראל בצירוף ובמנין אחד - מ"מ המנהג שנהגו הכל מכמה מאות שנים... וא"כ שיש עכ"פ מנהיג ת"ח במדינה אחרת החולק עליו על זה, אבל הכא כ"ע וכל גאוני ארץ ניחא להו להטיל גודא על משיגי גבול".

[6] כך מובא שם: "התובע כאשר נכנס בעסק הזה והשקיע את כספו בהעתקת הכת"י הנ"ל, לא דאג להצטייד באיזו תעודה שהיא מרב בישראל המטיל גודא לאסור איסור על אחרים שלא יכנסו לתוך גבולו, כי אז היה להתובע על מה לסמוך, והיה בטוח במערופיא שלו - לפי דברי החת"ס והד"ח הנ"ל. התובע אף לא נתן את הפרסום הראוי לזה כפי מה שנוהגים במקרים כאלו, לעומת זה הנתבע לא השתמש בהמצאתו ובעבודתו של התובע, הוא העתיק העתקתו מהצלומים שקבל בספריה הלאומית בפריז, ולכן אין לעכב על הנתבע את הוצאת כת"י הר"י די - טראני לאור, על ידו, משום דין יורד לתוך אומנות של חבירו".

[7] כך כתב השל"ה: "ואני יורע ומכיר את האיש האלוף הנ"ל, כי לא עשה לא להתגרר ולא על מנת שיתעשר בו, כי פיזר הונו לקיים זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות בנייר נאה, ובדיו נאה ובאותיות מחכימות, ע"כ אנכי הרואה ראה ראיתי שתי ראיות. ראיה ראשונה שימלא הארץ דעה מזה החבור. ראיה אחרונה וכי זו תורה וזו שכרה שיהיה נפסד בהוצאה מרובה שהוציא מכיסו. ע"פ הדברים האלה הנני גוזר בנח"ש שלא יודפס משניות עם שום פירוש מיום שיגמר הדפוס ער כלות ארבע שנים, כרי שיתפזר זה החבור בקרב כל ישראל, וירבו הקונים לקיים כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

[8] האגרות משה (בס"ק יט) כתב: המקליט דברי תורה בקלטות, ואוסר להעתיק - אסור להעתיק, "כי הוא ענין שוה כסף, ועשה הטייפ להרויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו". ואין כאן מידת סדום, ולכן אסור להשתמש בקלטת ללא אישור.

[9] לאור זאת פסק הרשב"א (בשו"ת סימן צט): יש לחייב את המזיק בגרמא בהיזק מצוי לסלק את היזקו. דין זה נלמד מהמבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף קח עמוד ב, במקרה בו אדם מכר את ביתו לגוי ולא למצרן - לא ניתן לסלק את הגוי, שכן הגוי אינו מחויב בדינא דבר מצרא, שהרי הגוי אינו חייב לעשות הישר והטוב, אבל בכ"ז ניתן להחרים את המוכר עד שיקבל על עצמו לשלם את כל הנזקים שיכולים להיגרם מכך שגוי גר בשכנות למצרן. ומכאן אנו לומדים שבכל היזק גרמא, ניתן לחייב את המזיק שיסלק את ההיזק או שיקבל על עצמו לשלם עבור כל הנזקים שעלולים להתרחש כתוצאה ממעשהו.

הכנסת הגדולה (הגהות הטור סימן כח ס"ק כג) כתב: "כל מי שהוא חייב בדיני שמים - אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה. אם יקבל - מוטב, ואם לא - יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח ציבור בלשון זה: 'שמעוני רבותי, האי גברא פלוני - חייב בידי שמים, מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני, לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק'. ובס"ק כד כתב: "מי שחייב בדיני שמים ולא פרע - מותר לקרותו רשע".

[10] הנודע ביהודה דן על אדם שהדפיס ש"ס עם פירוש, ובעל הדפוס הכין את האותיות מברזל שעליהם יודפסו הדפים, ולאחר שסיים את ההדפה הוא הדפיס עוד עותק של ש"ס לשימוש עצמי (הוא הדפיס רק את הש"ס בלי הפירוש). הנודע ביהודה חייב אותו לשלם על ההנאה שיש לו בשימוש בסידור האותיות מדין זה נהנה וזה חסר.

[11] צריך לציין, גם אם נאמר שנחשב כזה נהנה וזה לא חסר - יכול בעל הבית מלכתחילה למנוע שימוש, כך כתבו התוספות במסכת בבא קמא דף כ: ד"ה הא: "שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו". וכ"פ הרמ"א בסימן שסג סעיף ו.

[12] הרמב"ן (דברים פרק ו פסוק יח) כתב: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו, ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך - הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר".

"וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור, (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך, (שם פסוק טז), לא תקלל חרש, (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום, (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל: שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר".

[13] "דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? דכתיב 'וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה' - מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, (אבידה שצריך להחזיר לבעליה - היא רק אבידה שבעליה איבדוה אבל שאר העולם יכול לקחתה), יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם". (חפץ שאבד בנהר, הרי הוא אבוד גם מבעליו וגם אבוד משאר העולם).

[14] פקודת זכות יוצרים (סעיף 3ג): "לא תהיה זו הפרה של זכויות יוצרים ומבצעים לטבוע או לשעתק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות".

 

[1]


[1] יש לציין את דברי החתם סופר (חושן משפט סימן מד), שבמנהגים ונימוסים - מודה הר"ן שיש דינא דמלכותא, "דהטעם משום דניחא להו, ואין לחלק בין מלכי ישראל לאומות העולם". כלומר, ישנה חובה לפסוק לפי הדינא דמלכותא, בכל הנוגע לחוקים שיש בהם אינטרס ציבורי וטובת הכלל.

כך גם כתב הג"ר הרצוג (תחוקה לישראל חלק ב עמוד 72): "עולה בדעתי בנוגע למציאות שנתחדשה בעולם המסחר והתעשיה דבר כללי, שמציאות כזאת ומצב כזה לא היה קיים בימי חז"ל, אף שאפשר לנו לקבוע הדין בזה על פי הכללים שאינם תקנות אלא משפטים ממש, מכל מקום מכיון שמציאות כזאת ומצב כזה לא היו קיימים בימיהם, ויש לנו יסוד לשער שאילו היה מתחדש בימיהם - היו מתחשבים עם המציאות וקובעים תקנה משום תיקון העולם, וכדרך שתקנו שלא לנעול דלת וכו', משנתמעטו דיינים סמוכים וכו' - יש לקבל דין המלכות בזה הממלא אותו הצורך שהיתה תקנה כזו ממלאה".

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן