עובד שפוטר זכאי לקבל פיצויי פיטורים בסך שכר של חודש אחד עבור כל שנה שבה הוא עבד, זאת כפיצוי על כך שהוא איבד את מקור פרנסתו.

 

  הרב ישועה רטבי

 

 

המקור לחיוב פיצויים לעובד מפוטר

עובד שפוטר זכאי לקבל פיצויי פיטורים בסך שכר של חודש אחד עבור כל שנה שבה הוא עבד, זאת כפיצוי על כך שהוא איבד את מקור פרנסתו. תשלום הפיצויים החל כדרישה מצד ארגוני העובדים, ובשנת תשכ"ג נקבע כחוק מחייב. תשלום הפיצויים ניתן רק לעובדים ולא לקבלנים או לנותני שירות.

בספר החינוך (מצוה תפב) מובא: "לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידנו לחרות ולא נשלחנו בידים ריקניות. ועל זה נאמר (דברים טו יד), העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".

"משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו, ונתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו".

"...ומכל מקום אף בזמן הזה[1] ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ד פס"ד המתחיל בעמוד 126 בהרכב הגרא"י ולדנברג - אב"ד, הגר"ע יוסף, הגר"י קפח) מובא: "הרי שמנהג פועלים יש לברר מהנוהג בזה יום יום בשכירות, וממילא ה"ה בפיטורי פועלים... הדבר הזה של קיום מנהג כללי בארץ לשלם פצויים לפועלים ופקידים לסוגים השונים, ע"ח חדש לשנה לפי המשכורת החדשית האחרונה - הוא בבחינת זיל קרי בי רב הוא, ומושרש כן בארץ זה עשרות שנים באין חילוק אם הוא עובד במשרה שלימה לבין אם הוא עובד חלקי, לכן בודאי אדעתא דהכי קבלה הנתבעת את התובעת לעבודה, ואינה יכולה להישמט ממילוי אחרי נוהל זה".

בפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 272) מובא: "לכאורה צודק המנחת חנוך, כיון שהענקת עבד עברי קשורה בתנאים מיוחדים של מכירת ביה"ד, הרי אין להשוות כלל וכלל שכיר לעבד עברי השונים בהלכותיהם"?

"...התשובה על כך, שעלינו לומר, שהחנוך מצא קצת ראיה וזכר לדבר, להטיל על כל מעביד חובת הענקה מהצד המוסרי והיושר שבדבר, שלא לשלח את העובד בידים ריקות, והמטרה אחת היא, כמו בעבד עברי כמוהו בשכיר לזמן מסוים, לאחר שנסתיימה תקופת עבודתו, עלול הדבר שישאר מחוסר כל בלי משען ומשענה".

"ומבלי להכנס לבירור השאלה אם חובת הענקה נובעת מחובת השכירות ומעין תוספת שכר או שהחיוב הוא מטעם צדקה ועיי' במ"ל פ"ג מהל' עבדים, עכ"פ רואים בעליל שכוונת התורה היתה להטיל חובה על המעביד שידאג דאגת מחר עבוד הפועל עם עזיבתו את עבודתו אצלו לא ישאר בידים ריקות".

"ולזאת הסתמך החנוך שבכל זמן ובכל עת אם פועל עובד, חובה על המעביד לדאוג לו גם לאחר צאתו מעמו. וכאמור לעיל שתנאי שכירות הפועל קשורים בהרבה למנהגי המקום וסתמא כמפורש, ומקובל שכל עובד - אף אם מעבידו הוא מוסד, ללא הבדל אם הנו מוסד של צדקה וחסד או מוסד חינוכי, כשעוזב את עבודתו מקבל פיצויים בהתאם לנוהג, ולאחר שכבר נהגו להעניק פיצויים לכל עובד - הרי תביעה זו אינה תביעה של חסד, אלא מעין תביעה אשר בדין יסודה, ובדין הוא שיטול שכרו".

 

הציץ אליעזר (חלק ז סימן מח פרק י) כתב: "ונבוא כעת לתביעת הפצוים. והנה דבר פשוט הוא ומקובל בהלכה, שכל דיני פועלים עובדים ומעבידים על כל פרטיהם תלוים ביותר במנהג המדינה. דבר זה יוצא לנו בבירור מסוגיות הגמ' בב"מ פרק השוכר את הפועלים ד' פ"ג וד' פ"ו, ואפילו אם השכירות נעשית בסתם - ג"כ הולכים בזה אחר המנהג".

"ומנהג בזה נקרא, כל שהונהג כן אצל בני המדינה בכמה וכמה מקרים, ומספיק אפילו בידוע שהונהג כן בקביעות יותר מפעמים, וכדמצינו בשו"ת ריב"ש". (סימן תעה).

"...ומה שהזכרנו מקביעות מנהג ליותר מפעמיים, יוצא כן מדברי הרמ"א בחו"מ סי' של"א סעי' א' שפוסק להלכה כדברי הריב"ש הנ"ל וכותב: ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינה נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג. דון מינה הא כל שנעשה יותר מפעם אחת או פעמיים, ועל אחת כמה כשידענו שנעשה כבר הרבה פעמים, דשפיר קרוי מנהג והולכין אחריו אפילו כשהשכירות נעשה בסתם. ועיין עוד גם ברמ"א בחו"מ סי' קס"ג סעי' ג' דמבואר דמנהג עיר נקבע כל שעשו כן ג' פעמים".

"וא"כ נלמד מזה לנידוננו, אשר הדבר הזה של קיום מנהג כללי בארץ, לשלם פצויים לפועלים ופקידים לסוגים השונים, ע"ח חדש לשנה, לפי המשכורת החדשית האחרונה, הוא בבחינת של זיל קרי בי רב, הוא ומושרש כן בארץ זה עשרות שנים, באין חילוק אם הוא עובד במשרה שלימה לבין אם הוא עובד חלקי, לכן בודאי אדעתא דהכי קיבל המוסד את התובע לעבודה, ואינו יכול להישמט ממילוי אחרי נוהל זה. (נוסף על כך הודיעו לנו ממוסדות רשמיים כללים, כי ענין תשלום פיצויים נהפך לנוהג בכל המקומות בארץ, לרבות הלא מאורגנים, וכך מופיע הדבר במסמכים ופירסומים רשמיים)".

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ו סימן קסז) מובא: "והנה בנוגע לא"י, נהגו הבתי דינים לפסוק הענקה, זה בודאי מטעם שכבר נתקבל כן בין הסוחרים, וכעין המבואר בחו"מ (סי' שנ"ו סעי' ז'), דעל מש"כ הרמ"א שם דהכי נהיגי עכשיו וכו' מכח דינא דמלכותא, כתב הש"ך סק"י וז"ל: ואף על גב שהוכחתי לעיל (סי' ע"ג סי"ד) באריכות, דל"א דינא דמלכותא מה שהוי נגד דין תורתינו, מ"מ דיינינן הכי שפיר בלישנא דהכי נהיגי עכשיו, כלומר דגם בישראל נהיגי כן וכו', ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות, ועוד דגם בדינא דמלכותא הוא כן".

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ה סימן שסג) כתב: "בפיצויי פיטורין שעיקר חיובם אינו מדין תורה אלא מצד מנהג המדינה, וקי"ל שכירות פועלים הכל כמנהג המדינה (חו"מ סי' של"א), היינו דוקא מה שכתוב במפורש בחוק כהסדר לפיצויים, והשוכר את הפועל - שניהם מקבלים על עצמם את מנהג המדינה ואזלינן בתריה".

הפתחי חושן (שכירות פרק ז הערה יז) כתב: "ובזמננו נהגו הבתי דינים לדון בקצת דיני ממונות עפ"י חוקי המדינה, ולכאורה יש לדון כן מצד דינא דמלכותא, ואף במקום דלא שייך דינא דמלכותא, כגון בא"י שי"א דלא אמרינן כן, וכן לדעת כמה אחרונים שבדיני ממונות שבין ישראל לחבירו לא אמרינן דינא דמלכותא (עי' קצה"ח סימן קד סק"ו ובנה"מ שם) - יש מקום לדון עפ"י החוק משום מנהג, וכן נהגו בתי דינים בא"י לדון בהרבה דיני שכירות עפ"י המנהג המבוסס על החוק, כגון דמי מפתח ופיצויי פיטורין וכדומה".

בפסקי דין רבניים (חלק ג בעמוד 272) מבואר, שרק פועל זכאי לקבל פיצויים ולא קבלן.

 

 

להתנות עם העובד על וויתור תשלום הפיצויים

פיצויי פיטורין נחשב לחוק קוגֶנְטי והמעסיק לא יכול להתנות עם העובד על וויתור תשלום הפיצויים. גם לפי ההלכה לא פשוט מבחינה הלכתית לוותר על הפיצויים, כי זה נחשב למחילה בדבר שלא בא לעולם, והרמ"א בסימן רט סעיף ד כתב בשם הר"ן (סימן כג וסימן נ), שלא מועילה מחילה בדבר שלא בא לעולם, כי גדר מחילה הוא הקנאה, וכשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אין אדם מוחל על דבר שלא בא לעולם, שכן בשעה שמחל - לא הייתה למחילה על מה לחול, לכן, לאחר מכן כשיגיע חיוב חדש שלא היה בשעת המחילה - אין הוא נפטר על סמך אותה מחילה.

 

 

פיצויים לעובד גנב

בסעיף 16 נאמר, שישנם מקרים המובאים בהסכם הקיבוצי, בהם העובד לא יקבל את מלוא הפיצויים. הכוונה לעובד שגנב מהמפעל, או הרס מכשירים במזיד, או מסר סודות של המפעל, או עבר עבירה פלילית חמורה.

היום בתי משפט אפ' על גניבה מהמעסיק מורידים בערך 20% מהסכום אבל כמעט ולא מבטלים את כל סכום הפיצוי. על איחורים כרוניים ומשמעותיים יורידו מקסימום 20%. ובכל מקרה נטל ההוכחה הוא על המעסיק.

במאמר של עו"ד פורת (מאמר על יסוד תקדימים משפטיים) נאמר: "בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי פיטורין או הפחתתם, עליו לשקול שיקולים כגון מידת חומרתם של המעשים בגינם פוטר העובד, היקף הנזק שנגרם למעביד או שהעובד התכוון לגרום למעביד... משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את הפרות המשמעת, האופן בו ביצע העובד את עבודתו בדרך כלל". (מובא בפסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד רלב).

 

 

התיישנות בתביעת פיצויי פיטורין

בספר שורת הדין (חלק ו עמ' קעו) מובא: פועל שפוטר ולא תבע פיצויים, ורק לאחר שעברו שבע שנים (וע"פ החוק חלה ההתיישנות) תבע את הפיצויים - המעסיק לא חייב לשלם את הפיצויים.

הסברא לכך: חיוב פיצויים אינו ע"פ ההלכה, (אילו היה חיוב ע"פ הדין - התביעה הייתה מתקבלת גם לאחר שבע שנים), החיוב הוא רק ע"פ מנהג המדינה, לכן צריך ללכת אחר מנהג המדינה גם בפרטי החוק, (חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו).

 

 

 מעסיק מהארץ והעובד מחו"ל או להיפך

הנימוקי יוסף (דף נב. ד"ה בלקוטאי) כתב בשם הירושלמי (מס' ב"מ פרק ז הלכה א): עיר שנהגו בה להשכים ולהעריב, (כך נהגו בבית מעון), ועיר שנהגו בה לא להשכים ולהעריב, (כך נהגו בטבריא), ואדם הגר באחת מהערים האלו העסיק פועל הגר בעיר השנייה - יש ללכת אחר המנהג בעיר בה גר אותו פועל. (דהיינו הולכים אחרי המקום בו נשכרו הפועלים, למרות שזה לא המקום בו גר המעסיק). וכ"פ הרמ"א בסימן שלא סעיף א.

השלכה מעשית - בארץ יש פיצויי פיטורים, אך יש מקומות בחו"ל (כמו בארה"ב) שאין בהם פיצויי פיטורים. מעסיק מהארץ שמעסיק עובד בחו"ל או להיפך - יש לנהוג לפי המקום בו גר אותו פועל.

 

 

 

[1] לדעת הרמב"ם (הלכות עבדים פרק ג הלכה יד), מצוות הענקה שייכת רק כאשר היובל נוהג ולא בזמן הזה שאין יובל, ובכ"ז יש מצווה לתת הענקה לעובד.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן