מוכר שאומר לקונה: אם תשכח לשלם - החוב מחול לך. האם החוב באמת מחול? ואם נהג מונית אמר ללקוח בכעס: "אל תשלם לי", האם נחשב למחילה ולא חייב לשלם?

 

 

הרב ישועה רטבי

 המקרים:

  • א. מלווה שמחל ללווה על חלק מסכום ההלוואה ולא נעשה קניין, האם יכול המלווה לחזור בו?
  • ב. משכיר שוויתר לשוכר על תשלום השכירות, אך ממשיך להחזיק בהסכם, ולאחר מכן התחרט?
  • ג. משכיר שוויתר על דמי השכירות בתנאי שהשוכר יצא מהבית, האם יכול המשכיר לחזור בו?
  • ד. מוכר שאומר לקונה: אם תשכח לשלם - החוב מחול לך. האם החוב באמת מחול?
  • ה. מלווה או משכיר שוויתרו על החוב הכספי בגלל שהאמינו שהלווה או השוכר במצב כלכלי גרוע, אך לאחר מכן התברר שטעה שהם במצב כלכלי טוב ממה שחשבו, האם יכולים לחזור בהם?
  • ו. שכן שגר בקומה תחתונה מחל לחברו ונתן לו אישור לבנות בגג, לאחר מכן שמע שיש לגג זכויות ממוניות, ואילו היה יודע על אותן זכויות - לא היה מוחל, האם יכול לחזור בו מהאישור לבנייה, כי מחל בטעות?
  • ז. פועל או נותן שירות (למשל נהג מונית) שאמר ללקוח בכעס: "אל תשלם לי", האם נחשב למחילה ולא חייב לשלם?
  • ח. בני זוג שחתמו בהסכם הגירושין שלא יתבעו אחד את השני, האם מחילה על תביעה חלה?
  • ט. אדם שמחל בלב למזיק על היזק ממוני, אך לאחר זמן הם רבו בניהם, והוא חזר בו והחליט לתבוע את המזיק על הנזק, האם המחילה בלב תקפה?

 

  דיני מחילה

המקור לדין מחילה, הוא מדברי התוס' במסכת סנהדרין (דף ו. ד"ה צריכא), שרק במחילה הנעשית בדרך פשרה, צריך לעשות קניין, אבל במחילה סתמית, אין צורך בקניין.

בדיני ממונות צריך לבצע קניין בכדי שהמעשה יחול, אבל מחילה תקפה ללא קניין. הסמ"ע בסימן יב ס"ק כא הסביר: מחילה אינה צריכה קניין, שכן מיד ברגע שמחל - הסתלק ממנו המוחל. (כך מבואר בדברי הרשב"א תשובה אלף לג). כלומר כאשר אדם מעביר דבר ממשי לחברו, נצרך קניין בכדי להעביר את הזכות לשני, אבל במחילה אין העברת זכויות אלא הסתלקות מזכות שחברו חייב לו, לכך ניתן גם ללא קניין להסתלק מאותה זכות.

המחנה אפרים (הלכות זכיה מהפקר סימן יא) כתב: "נראה, דהמוחל לחברו מה שחייב לו, ובתוך כדי דיבור חזר בו - לא מהני, דמעת שיצא מפיו המחילה זכה בה חבירו[1]".

 

 

מחילה בטעות

הגמ' במסכת בבא מציעא דף סו עמוד ב כתבה: לווה שנתן קרקע למלווה כמשכון בעד סכום ההלוואה, והמלווה אמר ללווה: אם לא תפרע לי את חובך תוך שלוש שנים - הקרקע תהיה שייכת לי - לא קנה שכן זו אסמכתא שלא קונה.

לאחר מכן רב נחמן הוסיף: מכיוון שנפסק להלכה שאסמכתא לא קונה, לכן אם המלווה לאחר שלוש שנים יאכל את הפירות - צריך הוא להחזיר גם את הקרקע וגם את הפירות שאכל, כי מחילה בטעות של הלווה על פירות הקרקע נעשתה בטעות, ומחילה בטעות אינה תקפה.

על כך הגמ' שואלת: "למימרא דסבר רב נחמן: מחילה בטעות לא הויא מחילה, והאיתמר: המוכר פירות דקל לחבירו, (הביאור מובא בהערה[2]) אמר רב הונא: עד שלא באו לעולם - יכול לחזור בו. משבאו לעולם - אין יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם - יכול לחזור בו. ואמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל - לא מפקינן מיניה"? (מודה רב נחמן, למרות שהמקח בטל, אם יבוא הקונה ויתפוס את הפירות - לא מוציאים מידו, שכן המוכר טעה והיה בטוח שהמקח חל, ומחילה בטעות תקפה).

"התם זביני, הכא הלואה". (רש"י ביאר: לעולם מחילה בטעות תקפה, אלא שיש לחלק בין מחילה בטעות במכר, לבין מחילה בטעות בהלוואה. במכר - מחילה בטעות תקפה כדברי רב נחמן, אבל בהלוואה אנו אומרים שמחילה בטעות לא נחשבת למחילה, בגלל שנראה כריבית, דהיינו הלווה צריך להחזיר את כל סכום ההלוואה, כעת אילו היינו אומרים שהמחילה תקפה, והמלווה לא יחזיר את הפירות שאכל, נמצא שפירות אלו נראים כאילו הלווה שילם כריבית).

נחלקו הראשונים, האם מחילה בטעות תקפה:

  • א. שיטת רש"י (ד"ה הכא) - מחילה בטעות אכן תקפה, ורק בהלוואה שיש חשש שנראה כמו ריבית, אנו אומרים שהמחילה לא תקפה. וכ"פ ריב"ש (סימן שלה).
  • ב. שיטת התוס' (ד"ה התם) - התוס' הקשו על רש"י: במספר מקומות בש"ס אנו רואים שמחילה בטעות - לא תקפה (כמבואר בהערה[3]). וכך כתב רבנו תם (ספר הישר חלק החידושים סימן תקצ"ב): "פשיטא דמחילה בטעות בעלמא - לא הויא מחילה, דכל דבר שהוא בטעות - לאו כלום הוא". אומנם מוכר פירות שלא באו לעולם - המחילה של הפירות תקפה, בגלל שיש אומדנה שהמוכר אכן מוחל על הפירות, זאת מכיוון שהמוכר מעוניין שאמינותו לא תיפגע, והמוכר הרי רצה למכור. ("כי היכי דליקו בהימנותיה").
  • ג. שיטת הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ה סימן לב) - יש לחלק בין מחילה בטעות ובין קניין בטעות: קניין בטעות לא תקף, כי הממון עדיין ברשותו, אבל מחילה בטעות אכן תקפה, זאת מכיוון שממון המוחל כבר נמצא ברשות חברו, והמוחל כבר התייאש מהממון שמחל עליו, לכן חברו זכה וקנה, כי ייאוש מועיל גם אם נעשה בטעות[4]. הקצות (סימן קמב בס"ק א) ביאר: באבידה מועיל ייאוש למרות שהייאוש הוא בטעות, שהרי אילו המאבד היה יודע היכן מונח החפץ וודאי הוא לא היה מתייאש.

הרמ"א בסימן רמא סעיף ב פסק כפי שיטת התוס', שמחילה בטעות לא נחשבת כמחילה ויכול המוחל לחזור בו.

 

 

מחילה למפרע

הפתחי תשובה בס"ק ג כתב: מתי אנחנו אומרים שמחילה בטעות לא תקפה? רק בטעות שהתגלתה להם כעת, טעות שלא ידעו עליה בשעת המחילה, (כגון במקרה של רב ענן, השכן לא ידע שהגדר נבנית על השטח שלו ולכן מחל, ורק לאחר מכן התגלתה הטעות), אבל בדבר שהתחדש לאחר המחילה - לא אומרים שמחילה היא טעות למפרע, כגון מלווה שמחל ללווה בגלל שהוא עני, ולאחר זמן הלווה נעשה עשיר, וודאי שלא ניתן לומר שזו מחילה בטעות למפרע[5].

הדרכי משה בס"ק ד כתב בשם המרדכי (מס' סנהדרין סימן תרפ): מחילה בטעות מתבטלת אפ' אם נעשה קניין, כי קניין בטעות מתבטל כשם שמחילה בטעות מתבטלת.

 

 

מוחל שמחזיק בחפץ השייך לחברו

הדרכי משה בסימן רמא ס"ק ד כתב בשם מהרי"ק (שורש צד ענף ג): כל דין מחילה שייך רק במעות, שכן מעות נתנו להוצאה ואינן בעין, כך שהלווה קנה את המעות שהן שייכות לו, אלא שיש שעבוד של הלווה ששעבד את גופו ונכסיו בכדי להחזיר את החוב, לכן ברגע שהמלווה מחל על השעבוד - המחילה תקפה, שכן המלווה סילק את השעבוד, אבל כאשר יש מיטלטלין בעין, כגון שיש לאדם חפץ שלו ביד חברו, והוא אומר לו אני מוחל לך על החפץ - לא הוי מחילה ללא קניין.

הסמ"ע בס"ק ו כתב: לשונו של המחבר מדוקדקת במה שכתב בהלוואה: "מחל לחברו חוב", ובמה שכתב בפיקדון: "נתן לו הפיקדון", שכן לשון מחילה שייך לאומרו רק בדבר שאינו בעין, כגון בחוב כספי, שהכסף אינו בעין, שהרי להוצאה ניתנה, אבל בפיקדון שהחפץ נמצא בעין - לא שייך לשון מחילה, אלא לשון נתינה.

וכך כתב הרמ"א בשם מהרי"ק: חפץ הנמצא ביד חברו, בעל החפץ רצה לתת את החפץ לחברו ואמר: החפץ שלי הנמצא בידך מחול לך' - אינו כלום, שכן הלשון מחילה אינה מועילה במקום בו החפץ נמצא בעין, ורק בחוב שלהוצאה ניתנה, שייך לשון מחילה.

הקצות בס"ק ג כתב: מהרי"ק הוכיח, שלא ניתן למחול בדבר שנמצא בעין, מדברי הגמ' במסכת קידושין דף טז עמוד א בדין עבד עברי, שם מבואר, שהאדון לא יכול לשחררו ע"פ עדים ללא שטר. הטעם לכך הוא מפני שגופו קנוי, נמצא כאשר גופו קנוי, (דומה לדבר הנמצא בעין) - לא ניתן למחול.

הקצות העיר: בעיקר הדין, דברי מהרי"ק נכונים, אך הראיה שהביא מהרי"ק מעבד - אינה נכונה, שכן לא ניתן למחול על עבד, משום שאין לשון מחילה על דבר שבעין. נכון אומנם שלא ניתן להשתמש בלשון מחילה, אבל ניתן להשתמש בלשון מתנה, וא"כ מדוע הגמ' לא כתבה שניתן לשחרר עבד בלשון מתנה, יאמר לו: 'הרי אתה לעצמך', אלא וודאי הטעם שעבד עברי גופו קנוי לאדון הוא משום שהעבד ברשות רבו ממש, לכן אינו יוצא מרשותו אלא בשטר, וגם בשטר אינו יוצא אלא משום דגיטו וידו באין כאחד.

 

 

מוחל שמחזיק בחוזה

בירושלמי (מסכת גיטין פרק א הלכה ה) מובא: "דין דמחל שטר לחבריה - ר"ח ור' מנא, חד אמר מחל. וחרנה אמר לא מחל. עד דמסר ליה שטרא".

המרדכי (מס' סנהדרין סימן תרפ"א, מובא בדרכי משה בס"ק ב) כתב בשם מהר"ם: המוחל לחברו על החוב, אך המלווה המוחל מחזיק בידו את שטר החוב (או בחוזה) - המחילה מועילה גם ללא קניין, למרות ששטר נמצא תחת ידו, וכדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קמז עמוד ב, שהמוכר שטר חוב לחברו, וחזר המוכר ומחל ללווה על ההלוואה - מחול.

וכן פסק מהרש"ל (מובא בסימן יב), והביא לכך ראיה מדברי הגמ' במסכת כתובות דף קד עמוד א: אלמנה שלא תבעה את כתובתה במשך עשרים וחמש שנים - מחלה על כתובתה, והמחילה תקפה, למרות ששטר כתובתה נמצא בידה. וכ"פ הרמ"א בסעיף ב. וכ"פ הט"ז בסימן יב סעיף ח. וכ"פ ערוך השולחן בסעיף ג.

אך הסמ"ע (סימן יב ס"ק כא) כתב: מוחל המחזיק שטר בידו - לא הויא מחילה ללא קניין. שני טעמים נאמרו לכך. הקצות הסביר: אם יש שטר, אנו מחשיבים את החוב כגבוי כבר (שהרי מלווה בשטר גובה גם ממשועבדים), לכן צריך המלווה לעשות קניין בכדי שמחילתו תהיה תקפה. טעם נוסף: מכיוון שהמלווה מחזיק בשטר, אנו אומדים את דעתו שהוא לא גמר בדעתו למחול על החוב, כך שאין מחילתו שלימה, ולפיכך אינה חלה ללא קניין[6].

דעת הש"ך במוחל לחברו והשטר בידו - הש"ך בס"ק ד כתב: בדין זה יש ספיקא דדינא, שכן בירושלמי (פ"ק דגיטין), מובאת מחלוקת במוחל שטר, ויש מי שסבור, שלא הוי מחילה עד שיחזיר את השטר. נמצא א"כ לאור דבריו, בנדון זה הדין יהיה, שהמוציא מהמוחזק עליו הראיה, כך שיש להשאיר את המעות ביד הלווה.

 

 

מלווה המוחל על חובו, אך ממשיך להחזיק במשכון

הדרכי משה בס"ק ב כתב בשם מהר"ם (מובא במרדכי מס' סנהדרין סימן תרפ"א): מלווה שמחל על החוב, אך ממשיך להחזיק בידו את המשכון - המחילה מועילה גם ללא קניין, למרות שהמשכון נמצא תחת ידו. יש לכך ראיה מדברי הגמ' במסכת קידושין דף טז עמוד א, בדין עבד עברי שרק בגלל שגופו קנוי, לא ניתן לשחררו ע"י שהאדון יאמר לעבד בפני שני עדים כי הוא משוחרר. משמע שאלמלא היה גופו קנוי, היה האדון יכול למחול על עבדו, למרות שהעבד ממושכן לאדונו, בכ"ז ניתן למחול, ומכאן הוכחה שאפשר למחול גם כאשר יש משכון ברשות המוחל.

הקצות בס"ק ב כתב: הריטב"א בחידושים סבור, שלא ניתן למחול אם יש משכון ביד המוחל, ורק לאחר שיחזיר את המשכון יוכל למחול. וכ"כ הרשב"א. הקצות תירץ את הוכחת מהר"ם ממסכת קידושין, כך שיסתדר גם לשיטת הריטב"א והרשב"א: "ונראה ליישב, דלא תיקשי לשיטת הרשב"א והריטב"א, משום דהתם בעבד עברי, אי לאו דגופו קנוי, אע"ג דהו"ל כעין משכון - אין המשכון בביתו וברשותו, אלא הרי הוא כמיחד לו (הלווה למלווה) משכון והוא (המשכון) בבית הלוה, דבזה ודאי מהני מחילה, כיון דהוא אצל הלוה, והתם נמי גבי עבד עברי אי לאו דגופו קנוי אלא הגוף של העבד, וא"כ המשכון שהוא גוף הוא אצלו, ומוחזק במשכון - מהני ליה מחילה וזוכה העבד עברי במשכונו. אבל במשכון דתחות המלוה, אע"ג דמוחל לו החוב, כיון דהמשכון תחות ידיה, ולא יצא מרשותו - לא מהני מחילה, ומשום הכי אמרו בעבד עברי שגופו קנוי דאינו יוצא מיד רבו אלא בשטר".

 

 

מלווה המוחל על חובו שלא בפני הלווה

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם הבית מאיר (אבה"ע סל"ח סל"ה): יש להסתפק, האם המלווה יכול למחול בפני עדים ושלא בפני הלווה, שכן מלשון המחבר בסעיף ב משמע, שצריך למחול רק בפני הלווה, שכך כתב המחבר: "מחל לחברו חוב", ומכאן יש לדקדק שרק בפניו, או שמא ניתן למחול גם בפני עדים, ואפ' המלווה יכול למחול בינו לבין עצמו, ושוב לא יוכל להתחרט ולתבוע מהלווה את החוב, שכן הלווה זכה מידית בחוב ברגע שהמלווה מחל לו על חובו.

הבית מאיר כתב: יתכן שלא ניתן למחול שלא בפני הלווה, שכן רק במתנה אנו אומרים זכין לאדם שלא בפניו, זאת מכיוון שהעדים נכנסים במקום מקבל המתנה, ובכך זוכה מקבל המתנה במתנה גם שלא בפניו. אבל במחילה, העדים לא זוכים בדבר, בכדי שנאמר שהם עומדים במקום הלווה, לכן יש לומר שבמחילה צריך שהמלווה ימחול בנוכחות הלווה.

אומנם בסימן קו משמע שמסקנתו היא, שניתן למחול ללווה גם ללא נוכחותו, זאת ע"פ דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קלב עמוד א: אישה יכולה למחול על שעבוד הנכסים לכתובתה, גם ללא נוכחות הבעל והבנים.

ערוך השולחן (הלכה ד) פסק: מחילה שלא בפני הלווה - הויא מחילה, אומנם רק כאשר הלווה מודע לכך שהמלווה מעוניין למחול לו על הלוואתו, רק אז אנו אומרים שהמלווה יכול למחול גם שלא בפני הלווה, אבל אם הלווה כלל אינו מודע לכך שהמלווה מעוניין למחול לו על חובו - יכול המלווה לחזור בו.

הרמ"א כתב: המלווה יכול למחול על החוב, גם אם מחזיק בידו את שטר החוב או מחזיק בידו משכון. הסמ"ע בס"ק ז כתב על כך: על המוחל להחזיר ללווה את השטר או את המשכון.

ערוך השולחן (הלכה ג) הסביר: בגלל שמשכון הוא שעבוד על הלווה, והשטר חוב הוא שעבוד על נכסי הלווה, וכיוון שהמלווה מחל על החוב, ממילא נסתלקו שעבוד הנכסים ושעבוד המשכון, לכן חייב המלווה להחזיר את השטר או המשכון ללווה.

 

 

מחילה בתנאי

הפרישה (סימן רז ס"ק כ) כתב: "אף על גב דמחילה אין צריך קנין, מ"מ מחילה על תנאי שאני". כלומר רק במחילה ללא תנאי - המחילה חלה ללא קניין, אבל אם מצטרף למחילה גם תנאי - המחילה לא תקפה ללא תנאי.

וכן כתב הסמ"ע בסימן כא ס"ק ו: "ובסיפא שאם לא יבוא - יפטר חבירו, אפילו קנין בב"ד חשוב אין צריך, אלא קנין לחוד".

הט"ז (על סימן רז סעיף טז) ביאר: "אף על גב דמחילה אינה צריכה קנין, היינו מחילה ברורה, משא"כ בזה שהיא תלויה, וזה דומה למוחל ע"י פשרנים כמ"ש בסימן יב סעיף ז".

וכן כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן רמא בס"ק טו) בשם המשפטי שמואל (סימן סו): יש צורך בקניין במחילה בתנאי, ואם לא נעשה קניין - המוחל יכול לחזור בו.

הפתחי תשובה בסימן רז ס"ק יד כתב בשם הנודע ביהודה (מהדורא קמא חושן משפט סימן לא): במחילה שיש בה חשש לאסמכתא - צריך לבצע קניין. דוגמא: מוכר שאומר לקונה אם תשכח לשלם - מחול לך, אם מדובר על סכום קטן ניתן לומר שזהו מתנה ומחל לו, אבל אם מדובר על סכום גדול שיש בו חשש לאסמכתא - המחילה לא תקפה ללא קניין.

האמרי בינה (דיני דיינים סימן כ בס"ק טז) כתב: מדברי הרשב"ש (סימן תקע"ב) משמע שחולק וסובר, שגם מחילה בתנאי נחשבת למחילה ולא צריך קניין.

אומנם בשו"ת מהריט"ץ (ישנות סימן פט) מובא: "אם א"ל (המשכיר אמר לשוכר שיצא מהבית), ואתה פטור משכירות - פשיטא דלית עליו דין ודברים, דהו"ל מחילה ומחילה אינה צריכה קניין... אם המשכיר אומר לשוכר הנח ביתי ולך, ואתה פטור מהשכירות - אינו יכול לחזור בו אפילו לא נטלו קניין". כאן יש מחילה על תנאי (כאשר תפנה את הבית תהיה פטור מלשלם דמי שכירות), ובכ"ז המחילה חלה ללא קניין.

וכן משמע מדברי הרדב"ז (חלק א סימן שז), שגם במקרה בו יש מחילה בתנאי שיש בו מעשה - המחילה תקפה ללא קניין. וכן משמע מדברי מהרש"ך (חלק ג סימן ז).

 

 

מחילה בלב

הקצות בסימן יב ס"ק א כתב בשם מהרש"ל (בביאורו לסמ"ג עשין מ"ח): ניזק שמחל בליבו למזיק על היזק ממוני, אך לאחר זמן הם רבו בניהם, ובכדי להתנקם במזיק, הניזק תבע אותו על הנזק - המחילה תקפה ואינו יכול לתובעו. שכן מחילה בלב מועילה גם כאשר המלווה מחזיק בידו שטר[7].

דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת כתובות דף קד עמוד א: אלמנה שלא תבעה את כתובתה במשך עשרים וחמש שנים - מחלה על כתובתה, והמחילה תקפה למרות שהמחילה הייתה בלב, שכן יש אומדנה שוודאי מחלה.

הקצות סבור, שהמחילה אינה תקפה, שכן מחילה בלב לא מועילה, (חוץ מקדשי מזבח שכתוב נדיב לב), לכן יכול הוא לתובעו. אומנם אם כולם ידעו שרצה למחול - מועילה מחילה בלב, שכן רק דברים שבלב אינם דברים (כמובא במסכת קידושין דף מט:), אך דברים שבלב כל אדם - תקפים.

וכך כתב הקצות: "ובעיני יפלא הדבר, דלא מצינו בשום מקום דמחשבה מועיל, ואפילו הפקר והקדש ונדר - בכולהו בעינן דיבור ממש, לבד בקדשי מזבח, מהני ביה מחשבה, משום דכתיב קרא (שמות לה כב) כל נדיב לב".

"...שוב מצאתי במוהרי"ט (ח"ב חו"מ סימן מה), עמד בחקירה של המחשבה, דכמה סוגיות מורה דמהני דברים שבלבו, וכמה סוגיות מורות דלא מהני דברים שבלב. ולזה העלה דהיכא דידוע לכל העולם מה שבלבו, כגון שלש שנים דחזקה מחיל - לא הוי דברים שבלב, אבל היכא דאינו ידוע לכל מחשבתו - הו"ל דברים שבלב ולא מהני".

"...והיינו נמי טעמא דשהתה כ"ה שנים דמחלה מדלא תבעה, דהוא נמי ידוע מחשבתה לכל העולם ולא הוי דברים שבלב כיון דידוע בלב כל אדם. והיינו נמי טעמא דטענו חיטין והודה בשעורין דהוא פטור משעורין לפי שמחל, כמבואר בסימן פח (סעיף יב בהג"ה), דהוא נמי בלב כל אדם, מדלא תובעו ודאי מחל. וכן גבי הפקר כה"ג מועיל אפילו בלב אם הוא ידוע לכל וכדאיתא בפ"ק דשבת (יח, ב) גבי גיגית ונר לבית שמאי דאית להו שביתת כלים דאפקורי מפקר להו והוא בלב בלבד, אלא לפי שידוע לכל וכמ"ש תוס' שם (ד"ה דמפקרא). אבל זה שמחל בלב ואינו ידוע מחשבתו לשום אדם, ואפילו כתב שובר נמי לא מוכח דמוחל עכשיו, דאפשר רוצה למוחלו אח"כ בנתינת השובר, א"כ דברים שבלב בלבד הוי ולא הוי דברים וזה ברור".

הנתיבות בס"ק ה כתב כדברי הקצות: "ויפה השיג בקצוה"ח סק"א ממ"ש מהרי"ט, דלא אזלינן בתר המחשבה רק במקום דאיכא אומדנא דמוכח לכל העולם, ע"ש. אמנם נראה, דדוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו - לא מהני, אבל בדור עמי או אכול עמי, שאומר שהיה בדעתו למחול לו - ודאי מהני מחשבתו, דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה. ופשוט".

 

 

מחילה בכעס

רבנו ירוחם כתב: יש אומרים, כי במידה והמעסיק פיטר את הפועל בכעס - הפיטורין לא תקפים. שכן המעסיק לא באמת מחל על השעבוד. הרמ"א בסימן שלג סעיף ח הביא דעה זו בשם וי"א.

לכן, פועל או נותן שירות (למשל נהג מונית) שאמר ללקוח בכעס: "אל תשלם לי" - המחילה לא תקפה, וצריך הלקוח לשלם לו.

לא נריב על כך - בקובץ הישר והטוב (חלק יא עמוד סח) מובא: "מחילה אינה חלה אלא כשיאמר בפירוש לשון מחילה, שמורה על גמירות דעת למחול, אבל לשונות אחרות כדוגמת לא נריב על כך - פטומי מילי בעלמא הוא, ואינו לשון מחילה".

 

 

אמר: 'לא אתבע'

מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד סימן תלה) כתב: אדם שהתחייב לא לתבוע את חברו, (למשל בני זוג שחתמו כך בהסכם הגירושין) - אין זה לשון של מחילה, "כיון דלא אמר לו: 'מחול לך' או 'הפטר' או אחד מלשון מחילה - אין זה אלא פטומי מילי, וניחמו בתנחומי קטן ולא נתרצה למחול, דלא אמר אלא שלא אתבענו... דמה שאמר לא אתבעך - אין כאן מחילת ממון, ולא זכה הלה במה שבידו, דאין כאן אלא דברים בעלמא". וכ"פ המבי"ט (חלק א סימן שיד).

הסברא לכך: כדי שתהיה מחילה צריך למחול על גוף החוב, אך אם לא הייתה מחילה על גוף החוב, אלא רק על ההשלכות הנגזרות מהחוב, כגון מחילה על אפשרות התביעה - אין זו מחילה, אלא זו הבטחה על התנהגות שלא תופסת.

אבל מהרי"ט (אבה"ע סימן כ) כתב בשם רבנו מאיר די בוטון: במקרה בו אדם מחל על האפשרות לתבוע - המחילה תקפה, שכן מחילה זו נחשבת כמחילה בגוף החוב.

 

 

[1] המחנה אפרים הוסיף: לדעת הרשב"א, המוחל יכול למחול על החוב גם אם חברו מתנגד לכך, כי הסילוק נעשה ע"י המוחל ללא שיתוף הנמחל, אומנם לדעת רבו של הריטב"א (מס' בקידושין דף טו ד"ה אמר רבא), לא ניתן למחול אם הנמחל מתנגד למחילה, כי יש קשר בין המוחל לנמחל.

[2] הגמ' מביאה מחלוקת, האם ניתן לחזור מקניין שלא בא לעולם כאשר יבוא לעולם. רב הונא סבור, שאומנם כל עוד המקח אינו בעולם, לא קנה, שהרי אין למקח על מה לחול, אך ברגע שהמקח יבוא לעולם - קנה. לכן יכול לחזור בו מהקניין רק כל עוד שלא בא לעולם, אך לאחר שבא לעולם - לא יוכל לחזור בו. לדעתו הלכה כר"מ, שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אך רב נחמן סבור, שהמקח לא נקנה גם לאחר שיבוא לעולם, כך שניתן לחזור מהמכירה, שכן כל דבר שלא היה בעולם - לא נקנה. לדעתו הלכה כחכמים, שאדם לא מקנה דבר שלא בא לעולם. אומנם מודה רב נחמן, למרות שהמקח בטל, אם יבוא הקונה ויתפוס את הפירות - לא מוציאים מידו, שכן המוכר טעה והיה בטוח שהמקח חל, ומחילה בטעות תקפה.

[3] הגמ' במסכת בבא בתרא דף מא עמוד א כותבת: "רב ענן שקל בידקא בארעיה, (שיטפון של מים הרס את המחיצות שסימנו את גבול קרקעו של רב ענן). אזל הדר גודא בארעיה דחבריה. (רב ענן בטעות בנה מחדש גדר בקרקע חברו, רב ענן חשב שמדובר בקרקע שלו. ואף שכנו טעה וחשב שזהו הקרקע של רב ענן והשכן סייע לרב ענן לבנות את הגדר); אתא לקמיה דרב נחמן, א"ל: זיל הדר". (רב נחמן פסק לרב ענן שיחזיר את המחיצה לתוך הקרקע שלו).

"והא אחזיקי לי? (רב ענן שאל: הרי בניית גדר נחשבת לקניין חזקה, וזו חזקה עם טענה, שכן השכן סייע ונחשב כאילו אמר לו לבנות, בנוסף כמה ימים שאני מחזיק כך והשכן שתק). אמר ליה: כמאן - כר' יהודה ור' ישמעאל דאמרי: כל בפניו לאלתר הוי חזקה - לית הלכתא כוותייהו". (רבי יהודה במשנה בדף לח עמוד א סבור בדעת חכמים, שאם אדם מחזיק בקרקע בפני בעל הקרקע - החזקה חלה מידית, רק אם אדם מחזיק שלא בפני בעל הקרקע - צריך להחזיק שלוש שנים. כמו כן רבי ישמעאל ברבי יוסי סבור בדף נט עמוד ב, שאם אדם פתח חלונות לחצר השותפים, והם שתקו - המחילה היא מידית, אך אין הלכה כמותם, אלא לדעת חכמים החזקה חלה רק לאחר שלוש שנים גם אם מחזיק בפניו).

"א"ל: והא אחיל, דאתא וסייע בגודא בהדאי"? (רב ענן שואל: השכן סייע בידי בהקמת הכותל, משמע שהוא מחל ונתן לו במתנה את הקרקע, כאן השכן עשה מעשה שהראה שהוא מחל לכך יש לומר שהמחילה היא מידית).

"אמר ליה: מחילה בטעות היא, את גופך אי הוה ידעת - לא עבדת, (גם אתה רב ענן בנית בטעות שקרקע השכן, ואילו ידעת לא היית בונה שם), כי היכי דאת לא הוה ידעת - הוא נמי לא הוה ידע". (כשם שאתה לא ידעת גם השכן לא ידע, וזו מחילה בטעות שאינה תקפה).

מדברי הגמ' כאן מבואר, מחילה וקניין בטעות - לא תקפים. וכן מוכח מדברי הגמ' במסכת גיטין דף יד עמוד א (טענת טעיתי): "קנין בטעות הוא, וכל קנין בטעות - חוזר". וכן מוכח מדברי הגמ' במסכת נזיר דף לא עמוד א שהקדש בטעות אינו הקדש.

הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ה סימן לב) כתב: יש לחלק בין יודע שנותן משלו ובין לא יודע שנותן משלו. אם הנותן יודע שנותן משלו, אלא שחושב שחייב לתת, כגון במקנה פירות דקל, דבר שלא בא לעולם, המקנה יודע שהפירות שלו, אך בטעות חושב שחייב לתת - מחילה בטעות תקפה, כי בשעת הנתינה ידע שאלו פירות שלו, אבל אם המקנה לא יודע שהקרקע שלו, כגון במעשה עם רב ענן - המחילה לא תקפה. וכ"פ הנתיבות (סימן קמב בס"ק ג).

הנמוקי יוסף (דף כב. דבור ראשון) כתב: במידה והשכן מודה ששכנו ידע שהוא בונה את הגדר בתוך השטח שלו, והשכן שידע גם סייע בבניית הגדר - יש לבונה חזקה מידית בקרקע. (מכאן אנו למדים, כי בכל מקרה בו הקונה לא התכוון לזכות, {כגון כאן שהקונה בטוח שזהו רשותו}, והמקנה התכוון לזכות - הקונה קנה, וזה בגלל שיש דעת אחרת מקנה, לכן בהפקר שאין דעת אחרת מקנה, אם אדם לא התכוון לקנות - לא קנה).

המחבר בסימן קמב סעיף ב כתב: "נפל הכותל שבין ראובן ושמעון, ובנה ראובן הכותל והכניסו לגבול שמעון שטעה שלא היה מכיר מקום הראשון של הכותל, אף על פי שסייעו שמעון בבנין - לא הוי חזקה להחזיק במה שלקח מגבול שמעון, כיון שהיה הסיוע בטעות. אבל אם שמעון המסייע מודה שידע שהכניס ראובן בתוך שלו - הוי חזקה, אף על פי שלא ידע ראובן הבונה וקנה המקום שהכניס לתוך של שמעון, מיד".

[4] הקובץ שיעורים (מס' בבא בתרא סימן קעא) הסביר: ההבדל בין מחילה ובין קניין, שבמחילה אין הוצאה מנכסי הנותן, אלא המלווה מחל על ההלוואה ועל הממון שכבר נמצא ברשות חברו, אך בקניין יש הוצאה מרשות הנותן לרשות המקבל, ולא ניתן להוציא כאשר הקניין היה בטעות.

[5] וכך כתב הפתחי תשובה: "דמחילה בטעות לא שייך אלא בשנתגלה להמוחל או לשניהם עכשיו דבר שהיה בשעת המחילה נעלם מהם, (אנו אומרים שהמחילה מתבטלת), משא"כ ע"י דבר הנולד אחר המחילה (שהמחילה תקפה), דאטו המוחל לחבירו בחזקת שהוא עני, ואח"כ נפלה לו ירושה ונתעשר - תהיה המחילה בטילה למפרע?! זהו ודאי דבר שאין לו שחר כלל, ומוכח בכמה דוכתי בפוסקים, רק אזכיר אחת מהנה מ"ש הרמ"א סוף סימן רמ"ו, וע"ש דלא אמרינן מחילה בטעות למפרע".

[6] נ"מ בין הטעמים: כתב בכתב ידו - החוב לא נגבה ממשועבדים, (כמבואר בסימן סט), לכן לפי הטעם הראשון החוב לא נחשב גבוי, כך שהמחילה תקפה ללא קניין, אבל לפי הטעם השני המחילה לא תקפה, שכן אין גמירות דעת מוחלטת למחילה כאשר המוחל מחזיק בכתב יד.

[7] אומנם יש סתירה בדברי מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ג סימן לד): "מ"מ מחילה בלב - לכ"ע לא הוי מחילה, ואפילו לא היה בדעתיה למתבעיה לעולם - מ"מ לא גמר ומקנה, מאחר שלא הוציא מפיו".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן