פעמים רבות ניתן לראות שורה ארוכה של רכבים שממתינים לרמזור לפני פנייה ימינה או לפני פנייה שמאלה, במצב זה אסור לרכב לעקוף את כל הרכבים, להגיע לראש התור ולהידחף פנימה.

 

 הרב ישועה רטבי

 

נהג שנדחף לראש התור

אחת מעבירות התנועה הנפוצות, זו עבירה על סעיף 21 (ב1) לתקנות התעבורה: "לא יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך".

פעמים רבות ניתן לראות שורה ארוכה של רכבים שממתינים לרמזור לפני פנייה ימינה או לפני פנייה שמאלה, במצב זה אסור לרכב לעקוף את כל הרכבים, להגיע לראש התור ולהידחף פנימה, בכדי לחסוך את זמן ההמתנה, (אסור לרכב לחתוך נהגים שממתינים לפני פנייה). שוטר שמבחין בנהג שעוקף ונדחף - ייתן קנס על סך 500 ש"ח[1]. ואם מדובר בהשתלבות שיכולה לסכן נוסעים - השוטר יכול לתת קנס בסך 750 ש"ח, ושלילת רישיון על תנאי לתקופה מסוימת, בגלל עבירה על סעיף 40 א: "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו, אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון".

בית משפט מתייחס לכך כאל בריונות (לשכת תביעות תעבורה נ' גיא בייקין): "מדובר בעבירת בריונות הגורמת למתח וזעם בקרב קהל הנהגים שומרי החוק, העומדים בסבלנות בפקק, וממתינים לתורם להתקדם בצומת".

השאלה לדיון היא, כיצד ההלכה מתייחסת לכך? נקדים ונאמר שאין מספיק מקורות מפורשים לכלל דיני תעבורה, אלא צריך להפיק עקרונות מדברי הגמ'.

 

מקור ראשון לעיקרון שיש תור - בגמ' במסכת קידושין דף נט עמוד א מובא: "רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא, (רב גידל היה מעוניין לרכוש שדה מסוימת), אזל

רבי אבא זבנה, (רבי אבא הקדים את רב גידל וקנה את השדה שרב גידל היה מעוניין לקנותו), אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, (רב גידל קבל את טינתו לרבי זירא), אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה: המתן עד שיעלה (רבי אבא) אצלנו לרגל".

"כי סליק, אשכחיה (רבי יצחק נפחא מצא את רבי אבא), אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? א"ל: לא הוה ידענא, (לא ידעתי שרב גידל התעסק בשדה זו). השתא נמי ניתבה ניהליה מר"? (כעת תחזיר את השדה לרב גידל).

"א"ל (רבי אבא לרבי יצחק): זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא, (אני לא אמכור את השדה לרב גידל, שכן זו השדה הראשונה שקניתי, ואין זה סימן טוב למכור את המקח הראשון, אבל), אי בעי במתנה נישקליה". (אני מוכן לתת את השדה במתנה לרב גידל).

"רב גידל לא נחית לה, (אך רב גידל לא הסכים לקחת את השדה במתנה מרבי אבא שהרי), דכתיב: (משלי טו כז) ושונא מתנות יחיה, רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל. לא מר נחית לה, ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן". (הקרקע לא הייתה בשימוש, ונעשתה כהפקר לתלמידי החכמים).

הגמ' עוסקת באיסור שיש לאדם להידחף לתוך עסקה שעומדת להיסגר בין שני אנשים, למרות שלא נעשה שום קניין, רב גידל לא שילם ולא כתב חוזה, אלא רק היה סיכום בע"פ, בכ"ז אין לעקוף, מכאן גם ניתן ללמוד שאסור לנהג להידחף לתור של רכבים שכבר עומדים וממתינים בתור. צריך לציין, שלא בכל עקיפת תור יש השוואה לדין עני המהפך, כי שם מדובר על הפסד כספי שנרם כתוצאה מהעקיפה, לכן אם בגלל העקיפה נוצר פקק והעומדים בתור מאחרים למקום עבודתם ויש הפסד כספי, כאן כבר יש יותר מקום להשוות ולומר שיש סרך איסור של עני המהפך בחררה[2].

ניתן לשאול על השוואה זו: הגמ' התייחסה לאיסור עקיפת עני, וכדברי הר"ן (מס' קידושין דף כד.) והרמ"א (סימן רלז סעיף א), שהאיסור שייך רק במי שמקדים עני, אך ניתן להקדים עשיר, לאור זאת, האם יהיה מותר לעקוף בעלי רכבים שהם מבוססים ולא עניים?

התשובה לכך היא, שהר"ן והרמ"א סייגו את דבריהם וציינו: בדבר שלא מצוי גם לעשיר - אסור לעקוף גם עשיר, וכך גם כתב הסמ"ע בסימן רלז ס"ק ו: "אם לא שהוא דבר שאין העשיר יכול להשתדל אפילו בדמים, דבזה העשיר שוה לעני". כלומר בכביש אין הבדל בין עשיר ובין עני, שניהם צריכים להמתין בשווה בפקק, גם לעשיר אין אפשרות חלופית, לכן נראה שיש סרך של איסור במציאות בה גם לנהג עשיר בדבר שהוא לא מצוי. נציין עוד, שלדעת המאירי (מסכת קידושין דף נח עמוד ב) דין עני המהפך שייך גם בעני וגם בעשיר, אלא שהמהפך לעשיר - נחשב לרמאי, והמהפך לעני - נחשב לרשע.

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ד סימן שיח) פסק: "הנכנס לחנות וכדו' שיש שם תור, והקדים עצמו לאמצע התור או לראשו בלא להמתין במקומו האמיתי - זהו ענף מאיסור גזל, שדיני התורה בענייני ממונות היינו כפי השכל והסברא, ופשיטא שקיום הצדק הוא בשמירה על התור, ולכן הוא בכלל ועשית משפט וצדק והמשנה הוא בגדר גזלן, ורק אם מוותרים לו כולם יכול להקדים".

צריך להדגיש, כי אין תוצאה מעשית מכך שנקרא רשע. דהיינו הב"ד אינו יכול לחייב את השני להחזיר את המקח לראשון, אלא כל הדיון כאן הוא רק בתחום המוסרי שהשני נקרא רשע[3].

כמו כן לא ניתן לחייב את העוקף על נזקים ממונים שנגרמו כתוצאה מהעקיפה מדין "שבת", על כך שעיכבו אותו מלעבוד, כי חיוב ממוני בשבת שייך רק כאשר יש פעולה בידיים, כגון אדם שהיכה את חברו - יש חיוב על הזמן שלא יכל לעבוד, או מי שתפס את חבירו והכניסו בידיים לבית ונעל אחריו - יש חיוב שבת על הזמן שלא יכל לעבוד, אך בעקיפה אין פעולה בידיים, כך שיש להתייחס לעוקף כמו למי שנועל דלת בפני חבירו והוא לא יכול לעבוד וכך נגרם לו הפסד כספי, שזהו גרמא, ללא חיוב ממוני[4].

דוגמא נוספת: אדם מצא חנייה ומתחיל להתכונן להיכנס לחנייה, אבל נהג זריז עם רכב קטן נדחף במהירות לחנייה במקומו. עוד דוגמא: מונית עוצרת לאחד ובא אדם אחר זריז ונדחף לתוך המונית לפני שהראשון הספיק להיכנס. עוד דוגמא: תושבים שממתינים בטרמפיאדה, והאחרון שמגיע מקדים את הראשון ונכנס לרכב. (אם כי בטרמפיאדה ישנם שיקולים נוספים שאין כאן המקום לפרטם).

צריך לציין, כאשר העקיפה נעשית בתום לב, כגון שהוא לא הכיר את נתיב הנסיעה, ורק בשלב מאוחר הוא שם לב לפנייה - אין בעיה בהידחפות בצורה זהירה, כי הכניסה לראש התור לא נעשית מתוך מגמה לעקוף אלא בתום לב, וכך נלמד מדברי הגמ', שרבי אבא עקף את רב גידל בתום לב. (אם כי שוטר לא יתחשב בכך, וייתן דו"ח גם אם מדובר בתום לב, לכן מומלץ להמשיך הלאה לצומת בו ניתן לעשות פרסה).

 

 

מקורות נוספים לעיקרון שיש תור

מקור שני לעיקרון שיש תור - במשנה במסכת חולין דף פב עמוד א מובא: קיים איסור מהתורה לשחוט באותו יום אם ובנה או אם וביתה, (ויקרא פרק כב פסוק כח: "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"). המשנה דנה בשני לקוחות שקנו פרה ובנה - שניהם לא יכולים באותו יום לשחוט, אלא הלקוח ראשון קודם ללקוח שני: "שנים שלקחו (קנו) פרה ובנה, איזה שלקח ראשון - ישחוט ראשון, ואם קדם השני - זכה".

בגמ' מובא: "אמר רב יוסף: לענין דינא תנן". (המשנה התייחסה לדיני ממונות, ולא לדיני איסור והיתר. שאם יבואו שני הצדדים לבית הדין בוויכוח מי ישחט ראשון, בית הדין יקבע שהלקוח הראשון הוא זה שישחט ראשון[5], אבל בדיני איסור אותו ואת בנו - אין הבדל מי יהיה הראשון שישחט, בכל מקרה השני יצטרך לחכות ליום המחרת).

לכאורה מהמשך דברי המשנה משמע שאין בעיה לעקוף, וכך גם מובא בגמ': "תנא: אם קדם השני - הרי זה זריז ונשכר; זריז - דלא עבד איסורא, ונשכר - דקאכיל בשרא"? ההסבר לכך הוא שיש כאן שני דינים: איסורי ומוסרי. המשנה בתחילתה מתייחסת לנושא האיסורי, שאין איסור אותו ואת בנו גם אם השני הקדים, אך עדיין קיימת בעיה בתחום המוסרי על כך שהשני הקדים.

הט"ז (יורה דעה סימן טז סעיף ו ס"ק ט) ביאר: מדובר במקרים בהם אין ללקוח הראשון זכות קדימה, כגון שקנו שניים אם וזרעה משני מוכרים שונים, כמבואר לקמן, שאז כל אחד יכול לשחוט ראשון, (גם השני יכול להקדים ולשחוט לפני הראשון), ובכך יש מעלה שלא יגיע לידי איסור, וגם יכול לאכול את הבשר[6]. אבל אם שניים קנו ממוכר אחד - הלקוח הראשון קודם, ואם השני קדם - לא נקרא זריז, "אלא אפילו חוטא מיקרי, שגזל זכותו של לוקח ראשון". כך גם בהשוואה לעמידה בתור בצומת, שני רכבים שעומדים בצומת אחד (מקביל לשני לקוחות שקונים בחנות אחת) - אסור לשני לעקוף את הראשון, אך אם שני הרכבים נמצאים בשני צמתים, (מקביל לשני לקוחות שקונים בשתי חנויות) - אין קשר בניהם ויכול השני לעקוף את הראשון, ונקרא זריז ונשכר.

אבל הב"ח בס"ק יא כתב: גם אם שני הלקוחות קנו ממוכר אחד, אם קדם השני ושחט - נקרא זריז ונשכר. יוצא אפוא, שלכאורה לדעת הב"ח, שני רכבים שנמצאים באותו צומת (כמו שני לקוחות באותה חנות) - יכול השני להקדים את הראשון ונקרא זריז ונשכר, האם הב"ח חולק על העיקרון שאסור לשני לעקוף את מי שהגיע ראשון[7]?

יש לומר שגם הב"ח לא חולק על העיקרון שאסור לעקוף, אלא שיש גבול לזכות של הקונה הראשון. לשיטתו הזכות של הקונה הראשון לא ממשיכה עד לבית המטבחיים. כלומר אילו שניהם היו מגיעים למשחטה לשחוט - וודאי שגם הב"ח היה מודה שצריך להקדים את הראשון לפני השני, אלא שיש גבול לזכות הקניינית שיש ברכישת החיות מהמשק, וזכות זו לא ממשיכה עד לבית המטבחיים שנמצא מקום אחר. אם נדגים זאת למקרה אצלנו, אדם שיצא מוקדם בבוקר לכביש - יש לו זכות רק באותו כביש, אך יש גבול לזכות זו, והיא לא ממשיכה גם לכביש הבא.

 

 

מקור שלישי לעיקרון שיש תור - במשנה במסכת גיטין דף נט עמוד ב מובא: "בור שהוא קרוב לאמה - מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום". כלומר בזמנם היו מעבירים מים מתעלות מים לתוך בורות שנחפרו לצורך אגירת המים. בכדי שלא תהיה מריבה מי ימלא ראשון מים, קבעו חכמים שמי שבורו נמצא קרוב יותר לתעלה הוא ימלא מים ראשון. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קע סעיף ב. מכאן שבכל מציאות בה יש חשש למריבה, הרי שיש לקבוע שהראשון קודם לשני, ואין לעקוף משום דרכי שלום, במציאות היום יש בעקיפת התור חשש למריבה בין נהגים, כך שמפני דרכי שלום יש תוקף לתקנת התעבורה שקובעת שאסור לעקוף.

 

 

מקור רביעי לעיקרון שיש תור - בגמ' במסכת סנהדרין דף ח עמוד א מובא: "כקטן כגדל תשמעון - אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה, כדין של מאה מנה. למאי הלכתא: אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה - פשיטא? אלא: לאקדומיה". (רש"י {ד"ה לאקדומיה}: "אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה: הקודם לפניך - הקדם לחתוך"). כלומר גם בתי הדין מצווים לשמור על התור הקיים. וכ"פ שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף א: "צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה".

כך גם נאמר במשנה במסכת ראש השנה (דף כג עמוד ב): בית הדין צריך לחקור ראשון את העדים שבאו ראשונים להעיד על קידוש החודש: "כיצד בודקין את העדים? זוג שבא ראשון - בודקין אותו ראשון".

ערוך השולחן (סימן טו סעיף ב) חידש: ההלכה שקובעת שיתום או אלמנה קודמים בדין לאדם אחר - התייחסה רק למציאות בה כולם באו באותו זמן, שאז יש להקדימם, אך אם אדם אחד בא לבית הדין לפני היתום - הראשון קודם גם ליתום.

 

 

מקור חמישי לעיקרון שיש תור - בגמ' במסכת ברכות דף מו עמוד ב מובא: "כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה - הוא מזומן לברכה". כלומר הראשון שנוטל ידיים למים אחרונים - הוא זה שיזמן ויברך את ברכת המזון.

מקור שישי לעיקרון שיש תור - במסכת שמחות (פרק יא הלכה א) מובא: "עיר שמתו בה שני מתים - מוציאין את הראשון ואחר כך מוציאין את השני". וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן שנד סעיף א).

 

 

אונאת דברים וגזל זמן

לפעמים נגרם צער ועוגמת נפש בגלל העיכוב והעומס שיש בהמתנה, ואז מי שעוקף ונכנס לראש התור - עובר גם על אונאת דברים, ככל אדם הגורם לצער.

במשנה ובגמ' במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב מובא: אדם שגורם צער וכאב נפשי לחברו - עובר על אונאת דברים. אונאת דברים חמורה מהונאה ממונית בגלל שלושה דברים: א)- באונאת דברים מוזכר ויראת מאלקיך. ב)- אונאת דברים גורמת צער בגוף האדם ולא רק בממונו. ג)- אונאת דברים לא ניתנת לתיקון. (ניתן לפצות על הונאה ממונית, אך קשה לפצות על כאב נפשי).

כמו כן יש בהמתנה נוספת זו משום גזל זמן. במסילת ישרים (פרק יא) מובא: "כי הרי גזל - חפץ - גזל, וגזל זמן - גזל".

 

 

מקור מהגמרא לדיני תעבורה

ישנו מקור מהתלמוד ממנו ניתן ללמוד באופן כללי על דיני תעבורה - במסכת סנהדרין דף לב עמוד ב מובא: "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה - תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו".

כלומר שתי ספינות שעוברות במקום צר, והן לא יכולות לעבור יחד, או שני גמלים שעוברים במעבר צר ואין מקום לשניהם לעבור יחד - מי יעבור קודם? הגמ' הביאה שני כללים: א- מי שטעון במשא קודם. (מכאן ניתן ללמוד שיש לתת קדימה לאוטובוסים שיש להם יותר נוסעים, ומקור לכך שיש לקדם נתיבים לתחבורה ציבורית). ב- מי שגר רחוק יותר קודם. נעיר: הגמ' כאן לא מדברת על עקיפה כי מדובר ששניהם הגיעו יחד וכ"פ השולחן ערוך (חושן משפט סימן רעב סעיף יד).

אומנם הטור (סימן רעב) כתב: "תדחה לאחוריה אותה שאינה קרובה לעבור". כלומר מי שרחוק נדחה ומי שקרוב קודם, וזה הפוך מהסבר רש"י, (זו הייתה הגירסה בגמרא אצל הטור). הפרישה בס"ק יא כתב: יש מפרשים שקרוב ורחוק אין הכוונה למרחק כפי ביאור רש"י, אלא הכוונה למי שהגיע ראשון ומי שהגיע שני, כלומר לפי גירסת הטור, הגמרא מתייחסת לעקיפה, שמי שהגיע ראשון קודם למי שהגיע שני, ולכן הטור כתב שמי שלא קרוב כלומר זה שהגיע שני והוא רחוק יותר - נדחה מפני הראשון שקרוב יותר, ולפי הטור יש כאן מקור שביעי לאיסור עקיפה.

המאירי (שם) כתב: "יש דברים שאין מדת הדין שולטת בהם, ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר, ולהכריע את האחד למה שאין מדת הדין מחייבתו דרך פשרא ומדה מעולה... וכן כל כיוצא בה, כל שאנו רואים שיכול לסבול העכוב ביותר - ידחה מפני חברו, וכן בריא מפני חולה וכל כיוצא בזה". כלומר בסופו של דבר צריך לקבוע צורת התנהלות ראויה והגיונית ע"פ השכל הישר שתחייב את כולם.

 

 

התוקף ההלכתי לתקנות התעבורה

יש תוקף הלכתי לתקנות תעבורה לאור הכלל ההלכתי: דינא דמלכותא דינא. אומנם נחלקו הפוסקים, האם אומרים דינא דמלכותא בארץ ישראל[8], אבל הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא) והשולחן ערוך (סימן שסט סעיף ו) פסקו במפורש, שאומרים דינא דמלכותא גם במלך ישראל[9].

וכן פסקו רבים מגדולי הדור זצוק"ל: היחוה דעת[10] (חלק ה סימן סד), הישכיל עבדי[11] (חלק ו חו"מ סימן כח בס"ק כ), הציץ אליעזר (חלק טז סימן מט), הגרי"ש אלישיב[12] (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ה פס"ד המתחיל בעמוד 258) והגר"מ אליהו[13] (קובץ תחומין חלק ג עמוד 242).

צריך להוסיף, שגם לדעת הפוסקים שלא אומרים דינא דמלכותא בארץ ישראל - בכ"ז בדיני תעבורה גם הם יודו שכן אומרים דינא דמלכותא, וכך כתב החתם סופר (חושן משפט סימן מד): הר"ן שאין דינא דמלכותא במלכי ישראל, שייכת רק במיסים ובמכס שהמלכות מטילה בעל כרחם, שכן גביית המיסים נובעת מכך "שהוא אדון הארץ", וסיבה זו לא שייכת במלכי ישראל, אלא רק במלכי אומות העולם, אבל במנהגים ונימוסים, כגון המובא במסכת בבא בתרא בדף נד עמוד ב - מודה ר"ן שיש דינא דמלכותא, "דהטעם משום דניחא להו, ואין לחלק בין מלכי ישראל לאומות העולם".

החתם סופר סייג זאת לתקנות סבירות והגיוניות שלא נוגדות את דיני התורה: "התיקון שתיקנו שרי הקומידאט שאינינו נגד דין תורה אלא כתורה עשו, ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן".

וכן כתב מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ו בס"ק יד): "ומשום הכי כתב הר"ן בשם התו' בפירו' דנדרים (כ"ח ע"א ד"ה במוכס), דדוקא גבי מלכי אומות העולם אמרינן דינא דמלכותא דינא. לפי שהארץ שלהם. ויכול לומר להם: אם לא תעשו מצותי - אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל - לא, לפי שא"י כל ישראל משותף בה. ומשום הכי נראה, דיכול לעשות נמי חוקים ונמוסים במדינה שלו, במידי דתלוי בתקנת ארצו, ולהעניש העובר על קצהו. וכ"ש הדינין שבין אדם לחבירו, שדינו דין, דאל"כ לא תעמוד הארץ, ותהרס".

מעבר לכך אדם שעובר על חוקי התנועה - עלול לסכן אחרים, ובלי קשר לדינא דמלכותא יש חובה לנהוג בצורה ראויה לפי הכללים ולא להגיע לספק סכנה, וכדבריו הברורים של התוספות (במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה ה"ג אמאי): "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".

מדברי הריב"ש (סימן רלח) משמע, שגם רודף בגרמא נחשב רודף: "כמו רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו, בין בעצמו בין בגרמא - מצילין את הנרדף בנפשו של רודף".

מהר"ם מריזבורק (עמ' קעד-קעה) פסק: אדם שמזייף מטבעות, ובכך גורם לסכנה לקהילה - ניתן לאחר התראה למוסרו למלכות. (זאת בתנאי שההיזק הוא לרבים ולא היזק רק ליחיד). וכ"פ הרמ"א בסימן שפח סעיף יב, שניתן להתקשר למשטרה בכדי לדווח על אדם שעלול לגרום לנזק לרבים. וכ"פ המנחת יצחק (חלק ח סימן קמח).

הגר"א בס"ק עד כתב: יש דין רודף גם על מי שלא מתכוון לרדוף. כגון במקרה כאן הזייפן לא מתכוון לרדוף ובכ"ז נחשב לרודף. אדם שנוהג ועובר על חוקי התנועה - גם אם הוא לא מתכוון לרדוף - בכ"ז יש דין רודף גם בלי כוונה וגם בגרמא.

לסיכום, במקרים רבים אנו שומעים על הגורם האנושי כגורם מכריע בתאונות דרכים, (מצוי יותר מאשר הגורם התשתיתי כמו כבישים לקויים, או שמן בכביש וכד'). דברי הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג פרק יב) מאששים זאת, הרמב"ם אף מרחיב זאת לרוב הרעות "נעשה אותם בעצמנו בבחירתנו נכאב וניחסהו לשם".

מיתון או חינוך "הגורם האנושי" - נעשה ע"י עבודת המידות, (הצורה בה אדם נוהג ברכבו - משקפת במידה רבה את מידותיו ואישיותו), וגם ע"י אמירה הלכתית ברורה שיש תוקף הלכתי לחוקי התעבורה בישראל.

 

 

[1] קיים איסור לנסוע כנגד כוון החץ, לכן מרגע שרואים תמרור שמסמל פנייה ימינה או פנייה שמאלה, או שבכביש יש סימונים ימינה או שמאלה - יש לנסוע לפי המסומן ואסור לעבור לכוון אחר. (אם יש חץ ימינה - אסור להמשיך ישר, ואם יש חץ ישר אסור כבר לפנות ימינה). שוטר ייתן על עבירה זו קנס בסך 500 ש"ח וכן 6 נקודות. כך נאמר בתקנות התעבורה (תקנה 36 ד): "בכביש המחולק לנתיבים שבהם סומנו חצים המובילים לצומת - לא ייכנס הנהג לצומת, לא יעבור בו ולא יצא ממנו אלא בכיוון חץ שסומן בנתיב שממנו נכנס לצומת".

[2] לדעת התוס' (ד"ה עני), ניתן לעקוף בהפקר ומציאה, והעוקף לא נקרא רשע, שהרי הפקר אינו מצוי, וכל הזריז לקדום ולזכות בה - זכה, ורק במקח אנו אומרים שאם הקדימו נקרא רשע, שכן יש לו אפשרויות נוספות לקנות במקומות אחרים. השולחן ערוך בסימן רלז סעיף א הביא את שיטת התוס' בוי"א קמא, ואת שיטת רש"י בוי"א בתרא. הרמ"א פסק כתוס'. הנתיבות בס"ק ב הוכיח שהשולחן ערוך פסק כשיטת התוס'.

הרא"ש (פרק ג סימן ב) כתב כדברי ר"ת, וביאר שיש לחלק בין מציאה ובין מכר, בדיוק כמו שחילקנו בדינא דבר מצרא, שיש זכות קדימה למצרן לרכוש את השדה משום 'ועשית הישר והטוב', שהרי כל קונה יכול לרכוש את שדהו במקום אחר, ומדוע הוא מעוניין דווקא לרכוש את השדה שליד המצרן, משא"כ בשדה שאדם קיבלה במתנה, אין בשדה זו דינא דבר מצרא, שכן לא ניתן לקבל מתנה במקום אחר.

לכאורה ניתן לומר, שדין הנתיב כדין מציאה, וכשם שבמציאה מותר לעקוף, כך גם בהשתלבות בנתיב ניתן לעקוף? אך יותר נראה שאין לדמות את העמידה בתור בכביש למציאה, כי במציאה רק אדם אחד יכול לזכות ואין עוד מציאה אחרת, לכך אין זכות לראשון יותר מהשני, אבל בעמידה בנתיב, בסופו של דבר כולם יעברו בכביש, זו לא מציאה חד פעמית, ולכן אין לדמות למציאה, אלא לעיקרון הנלמד מעני המהפך בחררה, שהראשון קודם לשני, ויש לשני המתין לתורו.

[3] הסמ"ע בס"ק א כתב: "ומכריזין עליו בבית הכנסת שעשה מעשה רשע כזה". בפתחי חושן (הלכות גניבה והונאה פרק ט הערה כט) מובא: המהפך פסול לעדות מדרבנן, כמו המרים יד על חברו שנקרא רשע.

הפתחי תשובה בס"ק ב כתב: לדעת רבנו תם, יש השלכה מעשית למהפך בחררה, שכן בכל מקום שחכמים קראו רשע - חייבה הרשע להחזיר את המקח. אבל הנימוקי יוסף (מס' ב"ב דף כט.) כתב: האחרונים פסקו שאין השלכה מעשית בכך שנקרא רשע, ולא מחייבים אותו להחזיר את המקח.

מהרש"ל (סימן לו) כתב על דברי רבנו תם: "ותמה אני אם יצא דבר זה מפי ר"ת ז"ל, שאלמלא נשתכחה תורה מישראל - החזירה בפלפולו, וישגה בזה. וגם אני לא מצאתי רמז בכל הפוסקים שום צד הו"א לחזור המקח אלא לקרותו רשע".

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם ספר ארעא דרבנן (סימן תצט): יש ספק האם נקרא רשע מהתורה או מדרבנן. (הניסוח רשע לא מלמד בהכרח על פסול מהתורה, שהרי המרים יד על חברו ג"כ נקרא רשע, אך פסול מדרבנן, כמבואר בסימן לד סעיף ד). מהרי"ט (חידושים על הרי"ף דף נט) כתב: הפסול הוא מדברי קבלה.

[4] הגמ' במסכת בבא קמא דף פה עמוד ב כתבה: "שבת - דהדקיה באינדרונא ובטליה". (שבת - המזיק ישלם עבור הזמן שהניזק לא יכל לעבוד בתקופת ההחלמה. הגמ' הביאה דוגמא: אדם שסגר את חברו בחדר ולא יכל לצאת לעבודתו - הנועל ישלם את הסכום שיכל להשתכר בעבודה.

הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ח סימן ג) הוסיף: מדובר שהכניס את חברו לחדר ונעל בפניו, שבאותו רגע שנעל את הדלת גרם לו לנזק, אבל אם הוא היה כבר בחדר והחבר רק נעל, נחשב לגרמא ופטור מלשלם.

המחנה אפרים (הלכות גזילה סימן יא) ביאר בדברי הרא"ש: יש לחלק בין פעולה שעושה בידיים, שמעכב אדם מלעבוד, לבין נועל דלת בלי תפיסת האדם שאז נחשב לגרמא ופטור מלשלם.

וכך פסק השולחן ערוך בסימן תכ סעיף יא: "הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו - אינו נותן לו אלא שבת בלבד. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו מלצאת - הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם".

[5] אומנם הפרי מגדים (משבצות זהב) בס"ק ט כתב: "ואם רואין הבית דין שאחד צריך לשחוט היום, והב' אין צורך לו - כגון זו כופין על מדת סדום".

[6] ולכן "אין לב"ד להכניס עצמם בדבר, ולומר שיפילו גורלות מי מהם ישחוט תחלה, כי אין להם להפקיע זכות של כל אחד שרוצה להקרא זריז".

[7] כך הקשה הגרי"ש אלישיב (הערות על מסכת חולין דף פב עמוד א): "וקשה דהרי הוא גנב, דהא המוכר מכר לשני כל זכות שהיתה לו ולא היתה לו זכות לזה (אין לשני זכות לעקוף את הראשון)? ובאמת בטור משמע דלא קאי ארישא דמתניתין אלא בב' מוכרים, וכ"מ בשו"ע, והשני שקנה אינו חייב לעכב שחיטתו, ויכול לשחוט ראשון, והרי הוא זריז ונשכר דקאכיל בישרא. אולם לראשונים דס"ל דאיירי בחדא גוונא צ"ע כנ"ל, היאך יכול לחטוף".

[8] הר"ן במסכת נדרים (דף כח. ד"ה במוכס העומד) כתב בשם התוס': הטעם לכך שדינא דמלכותא דינא, שכן המלכות יכולה לגרש מארצה את מי שלא יקבל את חוקיה. לאור זאת יש לומר, כי דינא דמלכותא שייך רק במלכי הגויים, שהם באמת יכולים לגרש מארצם, אבל מלך ישראל אינו יכול לגרש מארץ ישראל, שהרי כל ישראל שותפים בה, לפיכך אין לומר דינא מלכותא במלכות ישראל.

לדעת הר"ן (מסכת נדרים דף כח. ד"ה במוכס העומד), המבי"ט (גזלה פרק ה) אליבא דנימוקי יוסף (מס' נדרים דף י.) ואבן האזל (נזקי ממון פרק ח הלכה ה) - דינא דמלכותא נאמר רק במלכי גויים ולא במלכי ישראל.

אבל הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף נד עמוד ב ד"ה והאמר) כתב: "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם - דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא". לפי טעם זה דינא דמלכותא שייך גם במלכי ישראל כמו במלכי הגויים.

[9] הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא) כתב: "ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל". וכך גם כתב השולחן ערוך בסימן שסט סעיף ו: "מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים". הרמב"ם בפירוש המשנה (מסכת נדרים פרק ג משנה ג) עוד כתב: "הרי כלל הוא אצלינו דינא דמלכא דינא, ואסור לו להבריח מן המכס כל שכן להשבע עליו. ואין חילוק בזה בין מלך גוי או מלך ישראל". וכן כתב הברטנורא (מסכת נדרים פרק ג משנה ד): "בין מלך ישראל בין מלך גוי... - דינא דמלכותא דינא ואסור לברוח מן המכס".

[10] "ולכן נראה להלכה, שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס - יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא".

[11] "אתאן לעיקר הדין, הנה הדבר ברור שאין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל, והנמשכים אחריו הטור והש"ע בסי' שס"ט, דפ' בפשיטות שאין חילוק בין מלכי ישראל למלכי האומות, דשניהם שוים בשיעוריהם, דדינינן בהו דינא דמלכותא דינא, ודלא כדברי התוס' והר"ן ז"ל, ששתו בחלקות בין מלכי אוה"ע למלכי ישראל. ובפרט דזה כלל בידינו, שמפרשים והפוסקים חולקים בהלכה - דנקטינן כהפוסקים, שכ"כ להלכה ולמעשה, ולא כהמפרשים שאינם אלא בדרך פירוש ולא בדרך פסק".

[12] אומרים דינא דמלכותא דינא במדינת ישראל בתנאי שהחוק לא נוגד את התורה.

[13] "יש לדון בכך משתי בחינות. ראשית, דינא דמלכותא, כלל זה אומר כי חוקי השלטון וסדריו מחייבים מה שנוגע לניהול ענייני המדינה, כתשלום מיסים וכד'".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן