האם מותר למכור חמץ דרך האינטרנט? במכירת חמץ אצל הרב עושים קניין סודר, אבל באינטרנט לא עושים קניין, האם יש לכך תוקף מבחינה הלכתית?

 

 הרב ישועה רטבי

תשובה:

מותר למכור חמץ דרך האינטרנט. יש למלא את שם המוכר, מקום מגורים, המקום בו נמצא החמץ, וכן מספר טלפון של המוכר.

מכירת חמץ דרך האינטרנט איננה המכירה שמתבצעת מול הגוי, אלא רק מינוי של הרב שיהיה שליח שימכור עבורו את החמץ. מכירת החמץ נעשית ע"י הרבנות הראשית בערב פסח, הרבנים הראשיים לישראל מבצעים את מכירת החמץ לפי כל הקניינים הנדרשים, וגובים מקדמה מהגוי על קנייתו. וכן גם משכירים את המקום עליו מונח החמץ, כך שהמקום עליו מונח החמץ שייך לגוי.

הפוסקים נחלקו איזה קניין מועיל במכירה לגוי, (כמבואר בחו"מ סימן קצד), להלכה מבצעים מספר קניינים, וכן כותבים חוזה מכירה שיהיה תקף לפי ההלכה ולפי החוק, לכן אדם שלא בקי בהלכות אלו - לא יעשה בעצמו את המכירה לגוי.

כאמור, כאשר אדם ניגש לרב לצורך מכירת חמץ, הוא לא מוכר את החמץ לרב, אלא ממנה את הרב שיהיה השליח שלו, וימכור עבורו את החמץ, לפי ההלכה מותר למנות שליח בעל פה, ואין צורך לבצע קניין למינוי, לכן ניתן לבצע את מכירת החמץ דרך האינטרנט. היום מקובל לבצע קניין סודר בשעת מכירת חמץ, אך הקניין איננו חובה, ונעשה רק בכדי לחזק ולתת תוקף לשליחות.

בנוסף, מכירת חמץ שנעשית דרך האינטרנט נעשית בכתיבה, ומינוי שליח בכתב יש למינוי תוקף אף יותר מאשר מינוי בעל פה, כך שאין לחשוש לכך שלא נעשה קניין סודר בשעת המכירה.

 

 

מכירת חמץ

במשנה במסכת פסחים דף כח עמוד א מובא: "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה, ושל ישראל - אסור בהנאה, שנאמר לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר". וכך פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן תמח סעיף א ו-ג).

בגמרא בדף כט עמוד א נאמר, שחכמים קנסו יהודי שהשאיר בביתו חמץ בפסח, בגלל שעבר על איסור תורה (שמות פרק יג פסוק ז): "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ", לכן חמץ זה יהיה אסור בהנאה לכולם. למשל, בעל צרכנייה שלא מכר את החמץ שבחנותו - החמץ אסור בהנאה לכולם, ועליו לזרוק את המוצרים שהם חמץ גמור, למרות שמדובר בהפסד גדול.

אבל חמץ של גוי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה. לאור זאת, ניתן למכור את החמץ לגוי, (החמץ כעת יהיה שייך לגוי בבית היהודי, כך שנחשב כאילו הגוי הפקיד חמץ שלו בבית יהודי), ולאחר הפסח קונים בחזרה את החמץ מהגוי, והחמץ יהיה מותר בהנאה.

המקור למכירת חמץ נמצא כבר במשנה במסכת פסחים דף כא עמוד א: "כל שעה שמותר לאכול - ...ומוכר לנכרי". בתוספתא (מסכת פסחים פרק ב הלכה יב): מבואר: "ישראל וגוי שהיו באין בספינה, וחמץ ביד ישראל - הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה". ההבדל בין המקורות הוא, שהמשנה התייחסה לאדם שמוכר את החמץ לגוי לעולם, והתוספתא התייחסה למי שמוכר את החמץ במכירה גמורה, אך לאחר הפסח הוא קונה את החמץ בחזרה מהגוי. וכך פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן תמג סעיף א, וכן סימן תמח סעיף ג).

החתם סופר (אורח חיים סימן קיג) כתב על מי שמפקפק על תוקפה של מכירת חמץ: "המכירה גמורה היא, וכל המפקפק - ראוי לגערה".

הבית יוסף (שם) כתב: מכירת חמץ לגוי איננה הערמה אם מוכר מכירה מוחלטת ללא שום תנאי, אך אם מתנה תנאים במכירה, (למשל מתנה שהגוי יחזיר את החמץ לאחר הפסח) - המכירה איננה מוחלטת אלא נראית כהערמה, ולכן המכירה לא תקפה.

המשנה ברורה (סימן תמח ס"ק יב) כתב: צריך לומר לגוי בשעת המכירה שיש לו אפשרות לקבל את המפתחות למקומות בהם נמצא החמץ, והוא יוכל לקבל את המפתחות לפי בקשתו, לכן בשטר מכירת החמץ משאירים מספר טלפון, בכדי לאפשר לגוי להתקשר לכל מוכר, ולשאול אותו היכן החמץ מונח.

היום לא מקובל למכור חמץ גמור אלא רק במקרים בהם יש חשש להפסד גדול[1], למשל צרכניות וכד' שיש להם סחורה גדולה של חמץ גמור, (כלומר חמשת מיני דגן), יכולים למכור את החמץ לגוי ולאחר הפסח להשתמש בחמץ.

כך כתב האליה רבה (סימן תמח): "לכתחילה נראה אין להקל בחמץ גמור, דאין למכור לכותים אם החמץ בבית ישראל אף שמוכר לכותים הכל כדינא. אם לא כמ"ש הב"ח (בסימן תמח ס"ק ב) זה לשונו, במדינתינו שרוב משא ומתן ביין שרף ואי אפשר להם למכרם לכותים לחוץ לבית, ובפרט למחזיקים באורנד"א - יש להתיר שימכור לכותים החדר והחמץ שם".

מכירת חמץ בבתים פרטיים נעשית בגלל מוצרים שהם חמץ גמור ויש הפסד כלכלי בזריקתם, וכן בגלל מוצרים שיש בהם תערובת חמץ. אין צורך למכור את החמץ הבלוע בכלי החמץ[2], כפי שמבואר בשולחן ערוך (סימן תנא סעיף א), אך יש צורך למכור את החמץ הדבוק בכלים, שלא נוקו כהלכה לפסח.

אם ימכור את הכלי עצמו - ייכנס לחשש שלאחר הפסח יצטרך להטביל את הכלי מחדש, כדין כלי שנקנה מגוי, כך כתב החתם סופר (אורח חיים סימן קט): "א"כ (אם ימכור את כלים עצמם) - כל כלי מתכת צריכים טבילה אחר הפסח כשיחזור הישראל ויקנה מהגוי, ומפני כן בנוסחא שטר מכירת חמץ שלשון המפורסם בידי תלמידינו כתבנו ע"פ מורנו ורבינו הגאון מהו' נתן אדלר זצ"ל, שאינו מוכר אלא החמץ הנדבק בדופני הכלים, ולא הכלים עצמם[3].

וכך גם כתב הפתחי תשובה (יורה דעה סימן קכ ס"ק יג) בשם הנודע היהודה: "ולפ"ז כשמוכר היורות (סירים) לעובד כוכבים בערב פסח משום חמץ - שצריך טבילה לאחר פסח, ולכן מוטב שלא למכרם. (חכ"א שם דין ג). ונהירנא (זכורני) שכן ראיתי (בתשובת שיבת ציון) בשם אביו הגאון ז"ל (הנודע היהודה) בסדר מכירת חמץ".

את החמץ שנמכר יש להניח בתוך ארון סגור, ולהדביק על דלת הארון תזכורת שמדובר בארון חמץ, כי החמץ כעת שייך לגוי, ודינו כדין חמץ של גוי שהופקד ביד ישראל שצריך לשמור עליו במקום סגור להיכר, כדי שלא ישכח שזהו חמץ של גוי ובטעות יאכל, כמבואר בגמ' במסכת פסחים דף ו עמוד א: "ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של נכרי - עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר". וכך פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן תמ סעיף ב).

מעבר למכירת החמץ, צריך גם להשכיר את המקום עליו מונח החמץ, כך שהמקום עליו מונח החמץ שייך לגוי. המשנה ברורה (סימן תמח בס"ק יא) כתב בשם הרדב"ז (חלק א סימן רמ): החמץ היה שייך ליהודי והוא מכר לגוי, וכעת החצץ עוד נשאר בבית היהודי, במצב זה לכתחילה לא מועיל הארון הסגור, "דכיון דדידיה הוה מעיקרא - לא בדיל מיניה", כלומר מכיוון והחמץ היה שלו הוא עלול להשתמש בחמץ, לכן רק אם ימכור את המקום עליו מונח החמץ, רק אז נחשב כאילו הוציא את החמץ מתוך ביתו, (מגן אברהם סימן תמח ס"ק ד). בכדי לחשוש לפוסקים הסבורים שלא מועיל ארון סגור במכירת חמץ, לכן גם משכירים את המקום עליו מונח החמץ לגוי. (אך לא מוכרים את המקום, בכדי לא לעבור על "לא תחנם").

מכירת החמץ נעשית ע"י הרבנות הראשית בערב פסח. הרבנים הראשיים לישראל מבצעים את מכירת החמץ לפי כל הקניינים הנדרשים, וגובים מקדמה מהגוי על קנייתו, כאשר יתרת הסכום נחשב כחוב (הלוואה) שיש לגוי כלפי היהודי, חוב שהגוי יצטרך לשלם לאחר הפסח. (הפוסקים נחלקו איזה קניין מועיל במכירה לגוי, ולהלכה מבצעים מספר קניינים, לכן אדם שלא בקי בהלכות אלו - לא יעשה בעצמו את המכירה לגוי).

החמץ נמכר לגוי במחיר שיקבע ע"י שלושה שמאים[4], המחיר אמור להיות גבוה מאוד, הגוי בשעת המכירה משלם רק מקדמה, לאחר הפסח עליו לשלם את שאר הסכום. במידה והגוי לאחר פסח לא יהיה מעוניין לשלם את חוב ההלוואה שנותר לו לשלם עבור רכישת כל החמץ - הוא ימכור בחזרה את החמץ ליהודי.

ערוך השולחן (אורח חיים סימן תמח סעיף כח) כתב: "ולאחר הפסח, חוזר (הרב) וקונה ממנו (מהגוי). ונכון לקנות ממנו בחזרה תיכף אחר הבדלה באחרון של פסח, כדי שלא יפתוחו הבעה"ב את עסקיהם קודם הקנייה בחזרה".

כמו כן המכירה היא ללא שום אחריות מצד היהודי על החמץ שנשאר בבית היהודי. (בשולחן ערוך {אורח חיים סימן תמ סעיף א} מבואר, שיהודי צריך לשרוף פיקדון של גוי שמופקד בבית הישראל, במידה ויש ליהודי השומר אחריות על החמץ). היום מעבירים את האחריות לגוי, שהוא יהיה האחראי על החמץ שבבית היהודי, והוא מתחייב לשלם על נזקים שייגרמו לחמץ בבית היהודי.

האגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קנ) פסק, שצריך לבקש מהגוי הקונה דמי מקדמה גבוהים, כך שיהיה שווי פרוטה שכל אחד מהמוכרים יוכל לקבל עבור המכירה.

כאשר אדם ניגש לרב לצורך מכירת חמץ, הוא לא מוכר את החמץ לרב, אלא ממנה ומייפה את כוחו של הרב שיהיה השליח שלו, וימכור עבורו את החמץ, לפי ההלכה מותר למנות שליח בעל פה, ואין צורך לבצע קניין למינוי, לכן קניין הסודר לא מעכב, ניתן לבצע את מכירת החמץ דרך האינטרנט.

כך פסק הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק א הלכה א): "ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים, אלא באמירה בלבד בינו לבין חבירו". וכך גם פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן קפב סעיף א).

בנוסף, מכירת חמץ שנעשית דרך האינטרנט נעשית בכתיבה, ומינוי שליח בכתב יש למינוי תוקף אף יותר מאשר מינוי בעל פה, כך שאין לחשוש לכך שלא נעשה קניין סודר בשעת המכירה.

 

 

[1] בגלל החשש לדברי הבכור שור (מסכת פסחים דף כא עמוד א), ששלל את מכירת החמץ כפי שמקובל היום, (התוספתא התייחסה למכירה אישית של אדם לגוי, אך לדעתו מכירה כללית של כלל החמץ במדינה לגוי - לא תקפה, כי הגוי לא יודע בדיוק את כמויות החמץ ומיקומם, כך שאין גמירות דעת מצד המוכר למכור ומצד הגוי לקנות את החמץ).

כמו כן במכירת החמץ - הגוי מקבל עליו אחריות על החמץ שבבית היהודי, והוא מתחייב לשלם על נזקים שייגרמו לחמץ בבית היהודי, אך בפועל הגוי לא משלם על הנזקים שקורים לחמץ במהלך הפסח, כך שהאחריות איננה רצינית, "ופשיטא דאין הגוי מקבל עליו האחריות הגדול הזה בשביל הנאה מועטת שיש לו".

גם השואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ב סימן עז), שלל את תוקפה של מכירת חמץ: "אמנם באמת כל השטר מכירה הוא שחוק והיתול כאשר יראה המעיין בזה ואין להאריך".

[2] המשנה ברורה (או"ח סימן תנא ס"ק ה) ביאר: "והטעם, דאנן קי"ל דחמץ לאחר הפסח מן התורה - מותר, ואינו אסור אלא משום קנסא דקנסו חכמים על מה שהשהה החמץ, ולא קנסו אלא על החמץ שהוא בעיניה, אבל על מה שבלוע בכלי - לא קנסו, ולפיכך מותר אפילו לכתחלה לבשל בהם אח"כ".

[3] למעשה, ערוך השולחן (יורה דעה סימן קכ סעיף נב) פסק, שלא צריך להטביל את הכלים: "וראיתי מי שאומר, דמטעם זה בעת מכירת חמץ שמוכרין היורות להכותי, ואחר הפסח לוקחין ממנו כנהוג, דצריך טבילה, ולי לא נראה כן, מפני שהכל יודעין שעושין כן מפני חומר איסור חמץ, ולחומרא בעלמא, דמדינא אין עוברים על הכלים בבל יראה, והכל יודעים שאחר הפסח יוחזרו להישראל, ולא נקרא שם הכותי עליו, ולכן א"צ טבילה, וכמדומה שכן המנהג הפשוט".

[4] בגמ' במסכת בבא בתרא דף פו עמוד א מובא: רק לאחר שהמוכר והלקוח פסקו וקבעו את סכום המקח, יש תוקף לקניין. שכן לאחר שפסקו, יש גמירות דעת לבצע את המכר. כל עוד שלא פסקו - אין גמירות דעת למכר, שהרי יתכן והמוכר ייקר או הלקוח יוזיל. וא"כ רשות שקונה, או משיכה או הגבהה - כל אלו קונים רק לאחר שפסקו את הדמים.

הרי"ף (מסכת ב"ב דף נא:) כתב: גם אם אם לא קצבו את המחיר, אבל הצדדים הסכימו שהמחיר למוצרים יהיה כפי שיישומו אותו שלושה שמאים - המכירה תקפה, למרות שדמיו לא קצובים. המקור לכך הוא מדברי הגמ' במסכת עבודה זרה דף עב עמוד א. וכ"פ השולחן ערוך בסימן ר סעיף ז: "וכן אם א"ל: 'הריני מוכר לך כפי מה שישמוהו ג' - קנה, אפילו אין דמיו קצובים".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן