האם ראוי להנציח שמו של תורם או שיש בכך התפארות במתן צדקה?

 

הרב ישועה רטבי

 

 הנצחת את שם התורם

לכאורה ניתן לומר, שיש בעיה של גאווה בהנצחת שם התורם, וכפי שכתב הסמ"ג (עשין סימן קסב): "וצריך הנותן שלא יתפאר בצדקה שנותן, ואם מתפאר - לא דיו שאינו מקבל שכר על מה שנותן, אלא שמענישים אותו... שאין עושים אלא להתיהר בה[1], וכל המתיהר - נופל בגהינום[2]". (דברי הסמ"ג מובאים בבית יוסף יורה דעה סימן רמז).

אך מאידך ישנם מספר מקורות מהם אנו למדים שראוי לציין את שם התורמים:

  • א. בספר זכריה פרק ו פסוק יד נאמר: "וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה, לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה". רש"י ביאר: "והעטרות תהיינה בהיכל ה', לזכרון טוב לחלם ולטוביה, אשר התנדבו הכסף והזהב". הרד"ק הוסיף: "נדבתם תעלה לפני ה', לטוב להם, בזה ובבא".
  • ב. במשנה במסכת יומא דף לז עמוד א מובא: "מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב. הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל, ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. נקנור נעשו נסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותן לשבח".
  • ג. במסכת יומא דף ע עמוד א מובא: "ואחר כך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו, וקורא בו, כדי להראות חזותו לרבים". רש"י (ד"ה להראות) ביאר: "להראות נויו של ספר תורה, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה".

במסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב מובא: "עמדו (הגזברים בבית המקדש) וכתבו: יוסף בן יועזר - הכניס אחת, ובנו הכניס שש".

במדרש שמות רבה (פרשת ויקהל פרשה נ) מובא: "ויעש בצלאל (את הארון) - וכי בצלאל עשה לעצמו?... אלא על שנתן נפשו עליו ביותר - לא קיפח הקדוש ברוך הוא שכרו, ופרסמו הכתוב על כל דבר ודבר".

במדרש רות רבה (פרשה ה סימן ו) מובא: "היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה - מי כותבה? אליהו כותבה, ומלך המשיח והקדוש ב"ה חותם על ידיהם".

נראה לומר, שהסמ"ג הסתייג מתורם כספים לעניים שמפרסם את שמו בכדי להתגאות, כי הכספים צריכים לעבור לעניים בצורה דיסקרטית, אך כאן מדובר בתרומה לבית כנסת. תרומה זו ראוי להנציחה בכדי לעודד תורמים נוספים[3].

אומנם החתם סופר (על התורה, ספר שמות פרשת פקודי) כתב: "וע"ז אמרתי רמז בפסוק פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד (תהלים קי"ב), פי' כי בנתינת צדקה ישובח גם זה האיש המפאר עצמו, שאפי' לנסות הקב"ה הותר (תעני' ט), מכ"ש לפאר עצמו בזה, וזהו פזר נתן לאביונים - פז"ר ר"ת פעמון זהב רמון, פי' שמשמיע קול בנתינתו לאביונים, מ"מ צדקתו עומדת לעד".

ניתן להקשות על החתם סופר מדברי הסמ"ג לעיל, ששלל תרומה שנעשית לשם כבוד, אך החתם סופר שיבח גם מי שמפרסם את עצמו בעת נתינת הצדקה לעניים? לכן נראה לפרש שהחתם סופר סבור כדעת התוספות (במסכת ברכות דף יז עמוד א ד"ה העושה), שהאיסור הוא רק לקנטר וללגלג על חברו, אך אם רוצה רק כבוד ולהתפרסם - עדיין צדקתו עומדת לעד.

וכך נראה להסביר את דברי ספר חסידים (סימן תקג): "כל העושה זכר - לא יהיה זכר. אחד היה בונה בית הכנסת יפה, ורצו הקהל לתת עמו, ולהשתתף עמו במעות, ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לזכר ולשם, וכלה זרעו". לכאורה ספר חסידים התנגד גם לפרסום תרומה לבית כנסת? אך נראה ששם היה מדובר בתורם שלא רצה שאחרים ישתתפו איתו, כי רצה שרק הוא ייזכר כמי שבנה את בית הכנסת לבדו, וזה נחשב לקנטור האסור, אבל אם מפרסם את שמו בכדי לעודד אחרים שיתרמו גם הם - הדבר מותר וגם ראוי.

הרשב"א (חלק א סימן תקפ"א) כתב: יש להזכיר את שם התורם שתרם לבית הכנסת, ואין בכך חשש לגאווה. "דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. גם במקומנו הוא כתוב בכותל של בית הכנסת, וזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמים עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן (התורה ציינה את ראובן שהציל את יוסף, וכן הזכירה את בועז שנתן מזון לרות) - צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם... מכאן אתה למד, שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים, להיות להם לזכרון טוב על מצות, ולפתוח דלת לעושה מצות".

הרשב"א הביא שני טעמים לפרסום שמות התורמים: א)- לפרסם עושה מצווה שיהיה לזכותו. ב)- לעודד תורמים אחרים שגם הם יתרמו. ג)- הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תפא) הוסיף: יש חובה מוסרית לפרסם את שמות התורמים בגלל הכרת הטוב, "שהתורה הקפידה על הכרת הטוב, שאפילו למצרים אסור לתעבם שגר היינו בארצם, ואם לאכסניא בשעת הדחק - ראוי להכיר טובה - כ"ש שחייבין המוסד להכיר טובה לאיש שתרם מכספו ולהראות חיבתו בכך מפרסמים ומכבדים אותו, ולפי זה נראה שהכל תלוי אם יש בזה תועלת יפרסמו, אבל אם רק מתפאר בעצמו - אין ראוי לו לעשות כן, שבגלל הנאה זו מנכין לו מזכויותיו, אבל לקבוע לוח - ראוי הדבר ויאה כיון שיש בכך תועלת לאחרים".

הרמ"א (יורה דעה סימן רמט סעיף יג) פסק להלכה את דברי הרשב"א: "מי שמקדיש דבר לצדקה - מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן".

הט"ז (יורה דעה סימן רמט בס"ק ד) כתב: אם כתוב את שמו של התורם על החפץ - אסור לשנות לדבר אחר. זהו הטעם שהט"ז ביאר לדברי הרשב"א שהובאו לעיל, מדוע יש להנציח את שם התורם. אבל הש"ך (נקודות הכסף שם) כתב: "לחנם (הט"ז) בדה טעם מלבו, ואשתמיטתיה תשובת רשב"א (ח"א סימן תקפ"א) מקור דין זה, שם מפורש טעם אחר. ויש נפקא מיניה לדינא בין הטעמים. ונראה שלא ידע כלל מקור דין זה שהוא מהרשב"א". הש"ך הביא את טעמו של הרשב"א שיש להנציח בכדי לפרסם עושי מצווה.

לפי טעמו של הט"ז, אין אפשרות לשנות את שמו של התורם הראשון, כי שמו של התורם הראשון נכתב בכדי שלא ישנו, כך שאין אפשרות להכניס את שמו של התורם השני, אבל לפי דברי הש"ך, מצווה לפרסם עושי מצווה, כך שניתן לכתוב את שמו של התורם השני לצד שמו של התורם הראשון.

הפתחי תשובה (יורה דעה סימן רמט בס"ק ג) כתב בשם שו"ת אמונת שמואל (סימן לה): גבאי בית כנסת שטרח בשיפוץ בית הכנסת, בכך שדאג להבאת פועלים וכו'. הגבאי לא מימן את השיפוץ מכספו, אלא מכספי תרומות שקיבל. הגבאי הנציח את עצמו בלוח שהשיפוץ נעשה בפקודתו, אך לאחר מספר שנים קהל בית הכנסת התנגד להנצחה זו, כי הוא לא שילם על השיפוץ מכספו. האמונת שמואל ענה, שהקהל צודק ואין זכות לגבאי להנציח את עצמו על עבודתו, כי הוא לא מימן מכספו את עבודת השיפוץ. אילו הוא היה פועל שעובד בשיפוץ היה זכאי להנצחה וכן תורם זכאי להנצחה, אבל מי שמנהל את השיפוץ לא זכאי להנצחה.

לדעת האמונת שמואל אין חזקה לאדם שהונצח שלא כהוגן, ולכן גם לאחר מספר שנים ניתן לסלק את לוח ההנצחה. הנצחה שייכת רק למי שתורם את ממונו או תורם את עבודתו, אך לא למי שרק מארגן את העבודה של אחרים.

בשו"ת צמח צדק (הקדמון, סימן נ) מובא: אדם שתרם על דעת עצמו ללא התייעצות עם הגבאים - יכולים הגבאים לסרב לתרומה ולא להנציח את שמו, כי הגבאים מעוניינים שהמצווה תהיה כללית של הציבור ולא של תורם פרטי. טענה זו ניתן לאומרה בדברים שלא ניתן לתרום לבית הכנסת אלא רק פעם אחת, כגון ציור למנצח על דלת הארון. כמו כן הגבאים יכולים לסרב לקבל תרומה כאשר נראה להם שהתורם לא תורם בלב שלם. (המקרה שם: על דלת ארון הקודש היה נייר עם ציור המנורה, ואחד המתפללים החליט שהציור לא מספיק יפה, לכן צייר מנורת למנצח, אך עשה זאת ללא ידיעת הגבאים).

לסיכום, לפי פסק הרמ"א, ראוי לפרסם את שמות התורמים ואין בכך חשש לגאווה, כי בפרסום יש עידוד לתורמים נוספים, וכן יש בפרסום משום הזכרה לטובה שיתברכו מהשמים, וכן יש בכך משום הכרת הטוב לתורמים.

 

 

[1] כמבואר במסכת בבא בתרא דף י עמוד ב: "חסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין - חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו".

[2] כף החיים (סימן תקס"ה בס"ק לב) כתב בשם רבנו חיים ויטל (שטר הקדושה ח"ב ש"ד): מי שמספר את מעשיו לבריות (כגון מספר על צומות שהוא עורך) - "לא די שאינו מקבל שכר, אלא שנידון בגיהנם. ואם יכול האדם שיעשה כל דרכיו לשם שמים, ולא יפרש לבריות אפי' אחת מהם - שכרו כפול ומכופל".

[3] כך נראה מדברי קיצור שולחן ערוך (סימן לד סעיף יג): "יש ליזהר ליתן את הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר, ואם אפשר ליתנה באופן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה, וגם העני אינו יודע ממי קבלה - טוב מאד. ועל - כל - פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן, אך אם מקדיש איזה דבר לצדקה - מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן