למערכת הניהול של ההוצאה לפועל יש סמכות לממש פסקי דין או לממש שטרי חוב (למשל: צ'קים). במאמר זה נדון האם פנייה להוצאה לפועל מותרת לפי ההלכה.

 

 הרב ישועה רטבי

 

מבוא:

למערכת הניהול של ההוצאה לפועל יש סמכות לממש פסקי דין או לממש שטרי חוב (למשל: צ'קים). אדם שיש ברשותו פסק דין שמזכה אותו בסכום כסף, והצד החייב מסרב לשלם - רשאי הוא על פי חוק לפנות להוצאה לפועל, בכדי לממש את פסק הדין. (במידה ושני הצדדים חתמו על הסכם בוררות), ההוצאה לפועל מממשת את פסק הדין ע"י עיקול נכסי החייב.

בכדי לממש את פסק הדין, הנתבע צריך לבוא עם פסק הדין חתום ע"י שלושת הדיינים, וכן צריך שהפסק דין יהיה חתום בחותמת כחולה (חותמת מקורית). הנתבע יוכל לממש את פסק הדין בהוצאה לפועל רק לאחר שעברו 30 ימים מיום התאריך הכתוב בפסק הדין. (התובע צריך לשלם אגרה בגובה אחוז אחד מסך גובה החוב שנקבע בפסק).

כמו כן, אדם שמחזיק ברשותו צ'ק לטובתו, למשל משכיר שקיבל צ'ק משוכר, או בעל חנות שקיבל צ'ק מקונה עבור סחורה שנמכרה, וכו' - רשאי המוטב לפי חוק לפנות להוצאה לפועל, בכדי לפדות את הצ'ק. (צריך לשלם אגרה בגובה 1.25% מסך גובה הצי'ק).

ניתן לפנות להוצאה לפועל רק לאחר שהגיע מועד פירעון הצ'ק, הצ'ק הופקד בבנק וחזר. (שלושה תנאים). ניתן לתבוע בהוצאה לפועל פדיון של צ'ק גם לאחר שעברה חצי שנה, כי החוב קיים ורק הבנק לא מורשה לפדות לאחר חצי שנה, אך כל עוד ולא עברו 7 שנות התיישנות, ניתן לפנות להוצאה לפועל.

המוטב בצ'ק יוכל לתבוע את בעל הצי'ק, או לתבוע את הערבים על הציק. הערבים הם אלו שחתומים מאחורי הצ'ק, וניתן לצרפם לתביעה.

במאמר זה נדון האם פנייה להוצאה לפועל מותרת לפי ההלכה. המאמר יעסוק בעניינים הבאים: א)- האם מותר לתובע עם פסק דין לטובתו לפנות להוצאה לפועל בכדי לממש את פסק הדין. ב)- האם התובע זכאי לקבל גם את החזר הוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהפנייה להוצאה לפועל. ג)-האם מותר למלווה שיש ברשותו צ'ק לפנות להוצאה לפועל לצורך פדיית הצ'ק. ד)- לווה שמתחמק מהחזר החוב למרות שיש ברשותו כסף. ה)- פנייה להוצאה לפועל לצורך גביית חובות שאינם הלוואה, כגון גביית צ'יק של שכירות דירה, או גביית צ'יק שהתקבל במכירת סחורה. ו)- האם ניתן לפנות להוצאה לפועל ללא אישור מבית הדין. ז)- האם סדר גביית החוב בהוצאה לפועל איננה כמו סדר גביית החוב בהלכה.

 

 

  • פנייה להוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק דין

פסק דין של בתי דין לממונות ניתן לאכיפה ע"י הוצאה לפועל, זאת בתנאי ששני הצדדים לפני הדיון בבית הדין חתמו על הסכם בוררות[1], בו הם מסמיכים את בית הדין להכריע בעניינם. הצד שזכה בדין, יכול לפנות לבית המשפט המחוזי לצורך אישור פסק הדין[2].

במדרש תנאים (דברים פרק טז פסוק יח) נאמר: "ר' אלעזר בן שמוע אומר: אם יש שוטר - יש שופט, אם אין שוטר - אין שופט. הא כיצד? באו שנים אצל השופט, וזיכה את הזכאי וחייב את החייב, ויצאו לחוץ, אם לא רצו לקבל - מה יכול הדיין לעשות? לפי כך אמר הקדוש ברוך הוא שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ - מי שאינו שומע לַשֹׁפְטִים - ישמע לַשֹׁטְרִים".

יש מצוות עשה על הדיינים לדון[3], כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קעז): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא פרק יט פסוק טו)... - שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו, ושישבית הריב שבין הבעלי דינים". הבסיס לדיון הוא בהקמת אפשרות לאכיפת פסק הדין, וזה נעשה ע"י השוטרים, ובימינו אכיפת פסק הדין נעשית על פי חוק ע"י ההוצאה לפועל.

בשולחן ערוך הרב (יורה דעה קונטרס אחרון סימן א סעיף ז) מובא: "אם נוטל (את פסק הדין) לראיה לפני המנהיגים שיכופו לקיים הפסק - חייבים הדיינים לחתום בחנם... כמו שחייבים לטרוח ולכוף בעצמם לקיים הפסק... אין לך מצוה רבה כזו שזהו עיקר מצות הדיין לכוף לקיימו".

לפי חוק ההוצאה לפועל (סעיף 6 א-ב), רשאי מי שיצא זכאי בדין, להגיש בקשה ללשכת הוצאה לפועל, לצורך ביצוע פסק הדין. ניתן להגיש את הבקשה רק לאחר שעברו שלושים ימים מיום מתן פסק הדין[4].

בסעיף 81א עוד נאמר: "שטר חליפין, שטר חוב ושיק... - ניתנים לביצוע כמו פסק דין". כלומר ניתן להגיש בקשה להוצאה לפועל גם לצורך גבית צ'קים או שטרי חוב. לקמן יבואר שיש חילוק בין פנייה להוצאה לפועל לצורך גביית חוב הלוואה, ובין פנייה להוצאה לפועל לצורך גביית חובות שאינם הלוואה כגון גביית צ'יק של שכירות דירה או גביית צ'יק שהתקבל במכירת סחורה וכד'.

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ג פס"ד המתחיל בעמוד 65) מובא: "דעל ביה"ד הרבני לפסוק רק בדברים הניתנים תיכף לביצוע ולהוצאה לפועל דרך הרשות".

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק י פס"ד המתחיל בעמוד 145) עוד מובא: "הנוהג המקובל בבתי הדין, לפסוק מזונות לאשה ומזונות לילדים, ועם מתן פסק דין על ידי בית הדין, הוא עובר לביצוע על ידי הוצאה לפועל, וזו האחרונה משתמשת באמצעי כפיה על ידי מאסר ופסק הדין. ביה"ד יודע מראש שפסק דינו עלול להיות גורם למאסרו של הנתבע ואינו נרתע במתן פסק דין, למרות שלא חקר על יכלתו של הנתבע לעמוד בחיובו".

לסיכום, נתבע שמסרב לקיים את פסק הדין - רשאי התובע לפנות להוצאה לפועל בכדי לממש את פסק הדין.

 

 

  • החזר הוצאות לתובע שהוצרך לפנות להוצאה לפועל

נתבע שיצא חייב בדין ולא מוכן לשלם כפי שנקבע בפסק הדין - רשאי התובע לפנות להוצאה לפועל בכדי לגבות את הסכום שכתוב בפסק דין. מעבר לכך הוא גם זכאי לקבל את ההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהפנייה להוצאה לפועל, כגון שכר עורך דין, עמלות וכד'.

הראשונים נחלקו במקרה בו הנתבע לא מסכים לשלם את חובו, ולצורך גביית החוב התובע הוצרך לגבות את החוב דרך ערכאות - האם הנתבע מחויב לשלם לתובע גם את החזר הוצאות התביעה בערכאות. לדעת הרשב"א (חלק א סימן תתק"מ), הנתבע לא חייב לשלם לתובע עבור ההוצאות שגרם לו בתביעה זו, שכן הגדרת הנזק היא גרמא שפטור מידי אדם, "ואינו דומה לדינא דגרמי, שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו, כשורף שטרותיו של חבירו, (מס' ב"ק דף צח:) והדומין לו, וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא, משום דבית דין מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקבעו". כלומר הנתבע חייב לשלם רק עבור הוצאות שיש כתוצאה מהתביעה בבית הדין, כגון הוצאות שטר נידוי, אך הנתבע לא חייב לשלם על הוצאות שנגרמו כתוצאה מהתביעה בערכאות.

אבל הרא"ש (כלל עג סימן ג) כתב: הנתבע חייב לשלם לתובע עבור כל ההוצאות שגרם בעקבות התביעה בערכאות, כי הוא סירב ללכת לדון בדין תורה, וראינו לעיל שהמסרב לדון - חייב לשלם על כל ההוצאות שיגרמו בעקבות סירובו לדון. וכך פסק הבית יוסף, לדעתו הנתבע חייב לשלם עבור כל ההוצאות שנגרמו בעקבות סירובו לדון.

הגר"א בס"ק ל כתב: הרשב"א סבור שהגדרת דינא דגרמי היא כפי שכתב הר"י, (עיין לעיל סימן א סעיף ד בהערה, הסבר לחילוקים בין דינא דגרמי ובין גרמא): המזיק עשה בעצמו, ובשעת מעשה בא ההיזק, אך בתביעה בערכאות, התנאים הללו לא קיימים, לכן לא נחשב לדינא דגרמי אלא רק לגרמא שפטור בידי אדם, אבל לדעת הרא"ש, הגדרת גרמי היא כפי שכתב הריצב"א: החכמים קנסו בכל היזק המצוי, בכדי שלא יהיה אדם רגיל להזיק את חברו, לכן נתבע שגרם לתובע לגבות בערכאות, עליו לשלם לתובע את החזר ההוצאות.

הבית יוסף פסק כדברי הרא"ש, שהנתבע צריך לשלם לתובע על ההוצאות שהיו כתוצאה מהתביעה בערכאות, אבל בשולחן ערוך, המחבר לא הזכיר את שיטת הרא"ש, אלא רק הביא את שיטת הרשב"א בשם ויש מי שאומר. הרמ"א הביא את שיטת הרא"ש ופסקה להלכה, זאת בתנאי "שעשאו ברשות בית הדין". וכ"פ הש"ך בסימן יד ס"ק יג בשם מהרש"ל (מסכת בבא קמא פרק י בס"ק יד).

הבאר הגולה בס"ק ע כתב: גם השולחן ערוך פסק כדברי הרא"ש, אלא שכלל את חיוב תשלום הוצאות בתביעה בערכאות במה שכתב קודם לכן: "אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין - חייב לפרוע לו כל הוצאותיו".

לסיכום, התובע קיבל אישור מבית הדין לפנות להוצאה לפועל, זאת בגלל סירובו של הנתבע לשלם את החוב כפי החלטת בית הדין, לפיכך זכאי התובע לקבל החזר הוצאות, בנוסף לסכום שהנתבע חייב לשלם לתובע.

 

 

  • מלווה שפונה להוצאה לפועל

מלווה שרוצה לגבות את חובו מהלווה - אסור לו לפנות להוצאה לפועל ללא פנייה מוקדמת לבית הדין, כי למלווה יש איסור תורה שלא קיים בחובות אחרים.

דין זה מבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף קיג עמוד א: למלווה אסור לקחת משכון מהלווה[5], גזרה שמא יכנס לבית הלווה ויעבור על איסור תורה (דברים פרק כד פסוק י): "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ". ובפסוק יא: "בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה".

השולחן ערוך בסימן צז סעיף ו פסק: למלווה מותר לקחת משכון בשעת ההלוואה, אבל אם הוא לא לקח משכון בשעת ההלוואה, אסור לו בהגיע מועד פירעון החוב, לקחת משכון מהלווה בכדי להיות בטוח שהלווה יחזיר לו את כספו. אומנם לשליח ב"ד יש רשות לקחת משכון מהלווה, בתנאי שהשליח לא נכנס לבית הלווה, (שליח בית הדין יכול לקחת כל דבר ששייך ללווה שלא נמצא בבית הלווה, לכן ניתן לעקל סכומי כסף שנמצאים בבנק, או את רכבו של הלווה, וכן כל דבר שלא נמצא בבית הלווה).

הרא"ש (סימן מו) הקשה: מדוע אסור לשליח בית הדין להיכנס לבית הלווה, הרי "קיימא לן דפריעת בעל חוב מצוה, ומצות עשה - מכין אותו עד שתצא נפשו"? הרא"ש ביאר בשם רבנו תם: כל הסייגים שיש בנטילת משכון מהלווה, (כגון לא להיכנס לבית הלווה, לא לקחת אוכל נפש, להחזיר ללווה את המשכון) - שייכים רק במלווה שלוקח משכון בכדי להבטיח את החזרת החוב[6], אך אין מדובר בלקיחת חפץ לצורך פריעת החוב[7]. לאור זאת, שליח ב"ד שבא לגבות את החוב - מותר לו להיכנס לבית הלווה, כי פריעת בעל חוב מצווה היא[8].

לאור זאת, מלווה שרוצה לפרוע את חובו מהלווה - עליו לפנות לבית הדין, ולאחר אישור בית הדין יהיה נותר לו לפנות להוצאה לפועל, כי ההוצאה לפועל נחשבים כשליחי בית הדין, ומותר להם לגבות מהלווה לצורך פירעון החוב.

השולחן ערוך בסימן צז סעיף טו פסק את דברי הרא"ש בשם יש מי שאומר: "יש מי שאומר, שאין שליח בית דין אסור ליכנס לביתו למשכנו, אלא במשכנו להיות בטוח ממעותיו, ולא הגיע זמן הפרעון. אבל כשהגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו, וזה אינו רוצה לפורעו, והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחם - שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו, ויפרע לזה חובו, שפריעת בע"ח מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה".

הקצות בסימן צז ס"ק ב כתב: "אמנם לענ"ד לא יכולתי להבין, דהיכי שייך תורת גביה בלא ב"ד, ומאן שם ליה, וע"כ אינו אלא למשכון וצ"ע". כלומר המלווה צריך לפנות לבית הדין בכדי שיפסוק לו מהו גובה החוב, ורק לאחר מכן יהיה ניתן לגבות ע"י הוצאה לפועל.

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ג סימן תמב) פסק: אסור למלווה ללכת להוצאה לפועל לצורך גביית צ'יק של הלווה, כי בכך הוא עובר על איסור "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ". רק לשליח בית הדין מותר לגבות משכון לצורך גביית החוב, לכן על המלווה לפנות לבית הדין לפני שהם פונים להוצאה לפועל, כך שההוצאה לפועל נחשבת כשליחים של בית הדין שיכולים לגבות משכון מהלווה.

הגר"מ שטרנבוך הוסיף: בחובות שאינם חוב הלוואה - בית הדין יכול להתיר פנייה להוצאה לפועל: "מיהו אם אינו עבור גביית חוב, אלא עבור סחורה שקיבל, ולא זקפן עליו במלווה, ולא משלם, שאין האיסור ליכנס לביתו לגבות חובו... ומעתה כיון שע"י הוצאה לפועל עלולים לתפוס דברים חיוניים - עדיין יש לדון אם להתיר, אבל בלא רשות ב"ד בעיקר הפניה להוצאה לפועל - יש לאסור, כיון שתפיסתם דרך דיניהם שיונקים סמכותם מערכאות דידהו וכמ"ש, וצריך בירור".

לסיכום, אסור למלווה לפנות להוצאה לפועל לגבות את חובו מהלווה ללא פנייה מוקדמת לבית הדין, כי למלווה יש איסור תורה שלא קיים בחובות אחרים. אך לאחר קבלת אישור מבית הדין המלווה רשאי לפנות להוצאה לפועל, כי הם נחשבים כשליחים של בית הדין.

 

 

  • ידוע שיש ללווה כסף והוא מתחמק מתשלום

הב"ח (סימן צט בס"ק יב) כתב: כל האיסור להיכנס לבית הלווה שייך רק כאשר יש לנו ספק האם יש ללוה כסף לפרוע את החוב או שאכן אין לו כסף, אבל אם אנו יודעים שיש לו כסף, רק הוא מתחמק מתשלום - מותר להיכנס לביתו לצורך גביית החוב[9].

דברי הב"ח מבוססים על הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ב הלכה ד): "וכן אני אומר, שמי שהוחזק רמאי, ודרכיו מקולקלין במשאו ומתנו, והרי הוא אמוד שיש לו ממון, וטען שאין לו כלום... אלא אם יש כח בדיין לעשותו עד שיפרע בעל חובו, או לנדותו עד שיתן - יעשה, מאחר שהוא אמוד, שפריעת בעל חוב מצוה, כללו של דבר כל שיעשה הדיין מדברים אלו וכוונתו לרדוף הצדק בלבד, שנצטוינו לרדפו, ולא לעבור הדין על אחד מבעלי דינין - ה"ז מורשה לעשות ומקבל שכר, והוא שיהיו מעשיו לשם שמים".

לאור זאת, אם ידוע לנו שיש ללווה כסף להחזיר את ההלוואה, אך הוא מתנער מפירעון החוב בסיבות לא מוצדקות - ניתן לפנות להוצאה לפועל.

הפתחי חושן (הלואה פרק ו סעיף ג) כתב: "ויש אומרים שאם אין הלוה רוצה לפרוע - נתבטל שם הלואה למפרע ונעשה גזל בידו, וממילא אין כאן איסור". המקור של הפתחי חושן הוא האמרי בינה (דיני גביית חוב סימן ב), שאם יש ללווה כסף והוא לא מעוניין להחזיר את החוב למלווה - הכסף נחשב לגזלה, כי המלווה לא הלווה על דעת שהלווה לא יחזיר את החוב, ובגזילה אין איסור להיכנס לבית הגזלן. נוסיף לאור דברי הפתחי חושן, שגם אין איסור לתבוע דרך הוצאה לפועל.

לסיכום, אם ידוע לנו שיש ללווה כסף להחזיר את ההלוואה, אך הלווה מתנער מפירעון החוב בסיבות לא מוצדקות - ניתן לפנות להוצאה לפועל.

 

 

ה-      פנייה להוצאה לפועל לצורך גביית חובות שאינם הלוואה

האיסור הנ"ל שיש בפנייה להוצאה לפועל (ללא אישור מבית הדין) - שייך בפנייה לצורך גביית חוב הלוואה, אך אין את האיסור הנ"ל בפנייה להוצאה לפועל לצורך גביית חובות שאינם הלוואה, כגון גביית צ'יק של שכירות דירה, או גביית צ'יק שהתקבל במכירת סחורה וכד'.

כך מבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף קטו עמוד א: "תנו רבנן: 'לא תבא אל ביתו לעבט עבטו' - ...לביתו (של הלווה) אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לשכר כתף, (ניתן להיכנס לבית בכדי ליטול משכון עבור שכרו של הסבל), לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות". (צייר לו ציורים, יכול להיכנס לביתו וליטול משכון).

"יכול אפילו זקפן עליו במלוה? (אם הפועל זקף את החוב כמלווה) תלמוד לומר משאת מאומה". (כל חוב שהמלווה נושה בו, גם אם בהתחלה לא היה זה בתורת הלוואה - יש איסור להיכנס לבית ליטול משכון).

הגמ' מבארת, שכל הסייגים בלקיחת משכון - שייכים רק בחוב הלוואה, אבל בשאר חובות שאינם הלוואה, למשל לגבות שכר של עובד סבל, שכר אומן, שכר פונדק וכד' - אין כל מניעה ליטול משכון גם ללא צורך בשליח בית הדין. לפיכך מותר ליטול משכון מערב גם בביתו, וגם מותר ליטול כלי אוכל נפש, וגם אין צורך להחזיר בשעת מלאכתם. וכ"פ בעל התרומות[10].

ערוך השולחן (סימן צז סעיף כב) פסק: "זה שבעל חוב אסור לו ליכנס לבית הלוה למשכנו אינו אלא בעל חוב מהלואה, אבל לא מחוב שכירות, בין שכר עצמו (שכר עובד), בין שכר בהמתו או כליו, (שכירות רכב), או שחייב לו שכירות הבית - מותר למשכנו שלא ע"פ ב"ד וליכנס לביתו למשכנו".

"...וכל דברים אלו הם גזירת התורה הנעלה משכל אנושי, דגם משפטי התורה הם כחוקים, ולכן כתיב בכל התורה: חוקים ומשפטים ביחד, כי גם המשפטים הם ממצות השמעיות, כמו שכתוב (דברים יז, יב) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, וכן כתיב (תהלים קמז, יט - כ) מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום. ור"ל אף משפטים שבני נח נצטוו עליהם - לא הודיעם ידיעה ברורה, כי לא נצטוו רק לדון ע"פ שכל אנושי ולא ע"פ תורה אלקית".

הנתיבות בסימן צז בס"ק א כתב: "וכן נראה, דבהקפת החנות... - אינו בכלל האיסור דלא תבוא אל ביתו". כלומר אדם שחייב כסף בגלל רכישת מוצרים, החוב לא נחשב כהלוואה, ולכן אין בו את האיסור הנ"ל, כך שיכול בעל חנות לפנות להוצאה לפועל, לצורך גביית צ'יק שניתן עבור סחורה שנרכשה, (במידה והצ'ק חזר, והקונה לא מביא צ'ק חלופי).

שבט הלוי (חלק י סימן רסג) פסק: מותר לפנות להוצאה לפועל בחוב ברור ומוסכם, בתנאי שיגבה רק את סכום החוב ללא ריבית.

כך כתב שבט הלוי: "בנדון השאלה, אם מותר לפנות להוצאה לפועל בעניין שק שהנתבע אינו רוצה לשלם, יראה דאם אינו רוצה לשלם והחוב ברור, ואין ברירה למצות הדין כהלכה - מותר להתיר לו לפנות להוצאה לפועל בתנאי שלא יסתר ע"י הוצאה לפועל דין המבואר בחו"מ סי' צ"ז סכ"ג, דהיינו פרטי דינים של סדור בע"ח כשכבר הגיע זמן הפרעון, ואם אי אפשר לעמוד ע"ז וכבר לקחו ממנו ע"י הוצאה לפועל - מחויב המלוה להחזיר, לפי הפרטים המבוארים בשו"ע שם, ובשו"ע חו"מ סי' צ"ט ס"א השייך ג"כ לענינינו".

כך גם מובא בספר משפטיך ליעקב (חלק ב סימן ו): "לענ"ד נראה, שאין בגביית השיק ע"י ההוצאה לפועל משום איסור גבייה ע"י ערכאות. שהרי כל הטעם לאסור גביה ע"י כותים או ערכאות, הוא מפני כיעור הדבר לעשויי ע"י נכרים או ערכאות, וכמש"כ בתרומת הדשן, דהוי אלימות טפי מאשר הוא עצמו יעשה דין. האיסור אינו עקב הפניה לערכאות אלא בגלל אופי הגבייה ע"י כותים או ערכאות, או הנזק שעלול להיות עקב כך (עלילה וכו', וכמש"כ במרדכי)".

"במה דברים אמורים? במקום שהגבייה באמצעות נכרים או ערכות הוי אלימות טפי מאשר גבייה ע"י עצמו, אך בנידון ההוצאה לפועל, כל הפרוצדורה של גבייה באמצעות ההוצאה לפועל נועדה למנוע מצב של כל דאלים גבר, ולאפשר לחייב להתגונן מפני מחזיק השיק".

"יצוין שאין ההליך בהוצאה לפועל משום דין אלא משום סדר תקין, שלא יהיה כל אחד הולך ומאלם את חברו, (בנקודת הנחה שאין החייב טוען על גוף החוב, כגון ששיק זה נגזל ממנו או שלא סיפק את הסחורה, דבכגון זה ברור שהדבר צריך להעשות בבית-דין). זאת ועוד - החייב כשהוא נותן שיק, אף לסוברים שדין השיק כשטר חוב, הרי הוא מרשה למקבל השיק או לאוחז בו כדין, לגבות ישירות מחשבונו בבנק. כאשר השיק חזר ללא כיסוי, זכותו של אוחז השיק, במקום שמותר לעשות דין לעצמו, לגבות את השיק מבעל החשבון. הפניה להוצאה לפועל נצרכת לגובה על מנת שלא יפעל בדרכים לא חוקיות ויסתבך בפלילים. הוא מנוע (חוקית) מלהכנס לבית החייב, והוא חייב לעשות את הגבייה בהליך מסוים, שהוא פחות אלים ומכוער מגבייה שיעשה אוחז השיק בעצמו".

"יצוין שההגדרה שאין בהוצאה לפועל משום דין אלא משום הליך גביה, נכונה אך ורק לגבי הסכום המקורי של השיק. כל מה שיפסקו בערכאות, הוצאות גביה וריבית והצמדה - נראה ברור שיש להגדירו כדין, ועל התובע לתבוע סכומים אלה בבית-דין".

"על-מנת לברר שאכן אין לחייב טענה על גופו של החוב, ראוי להזמין תחילה את החייב לבית-דין, על-מנת לברר את עמדתו בענין. בדרך זו, במידה והנתבע יסרב לבא לבית הדין, יותר לתובע לגבות את ההוצאות שיפסקו לו בערכאות. אך כדי שלא ליצור עיוות דין וסחבת, כפי שנוהגים חייבים רבים, הונהג בבית הדין בר"ג הליך הזמנה מקוצר. במידה ומוגשת לפנינו תביעה על שיק שחזר, אנו שולחים הזמנה אחת ויחידה לנתבע (ומוודאים שהזמנה זו הגיעה לידי הנתבע), מציינים בהזמנה שאם לא יופיע או לא יודיע לבית הדין על עמדתו בענין התביעה, נתיר לתובע לפנות להוצאה לפועל ולגבות אף את ההוצאות הכרוכות בכך, וכל זאת כדי שלא יהיה חוטא נשכר".

הפתחי חושן (הלואה פרק ו הערה יב) כתב: "אלא שיש לעיין בדין גביית שיק או שטר ע"י הוצאה לפועל - אם יש בזה איסור, ולכאורה אינו אלא כפיה למלא התחייבות בלי שום דיון או בירור עובדתי (אם לא מצד איסור לא תבא), ולפי"ז במקום דעביד איניש דינא לנפשיה, ובחוב שאינו מחמת הלואה - מותר, אלא שמסתבר ששיק או שטר דינו כזקפן במלוה[11], ושוב יש איסור לא תבא, וצ"ע".

אומנם הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ג סימן תמב) אסר לפנות להוצאה לפועל לפני פנייה מוקדמת לבית הדין: "ובדין גביה ע"י הוצאה לפועל - לא ראיתי בפוסקים שיבארו היטב פרטי דין זה, ונראה שעל בית דין לעיין בדבר, ואם יחליטו שיש סבירות שיש לו וגם יש חשש שישתמט - אזי מתירין לו לגבות דרך הוצאה לפועל, ויודיע ללוה שהוא ממנה אותם לגוביינא ברשות בית דין, אבל אם אין לו מה לשלם, ולוקחים הם ממנו דברים חיוניים כדרכם, ודוחקים אותו שלא כדין - בית דין חייבין לאסור עליו לתפוס דרך הוצאה לפועל, וכשאין לו והלך מעצמו בלי רשות בית דין ותפס - חייבין להוציא מידו, ולא ניתן לפעול ע"י הוצאה לפועל נגד תורתה"ק, אבל אם יש ללוה דירה משלו - על בית דין לדון אם על חוב זה חייב למוכרו, ואם מקבל ע"ע לנהוג כפסק בית דין - לא ניתן לדוחקו שלא כדין בתפיסת דברים חיוניים".

וכ"פ הגר"ע בצרי בספרו שערי עזרא (חלק א חו"מ סימן קיז): "נמצא שאין הפרש באיסור זה בין הולך לדון ובין הולך להוצאה לפועל, ובפרט שיש כיום בכל ארץ ישראל בתי דינים קבועים הדנים כפי דין התורה. והיה לנתבעים לתבוע בפניהם, והם היו נותנים רשות לפנות להוצאה לפועל, אם היה יוצא זכאי, ובפרט שהתובע אינו סרבן וציית דינא".

 

 

  • האם צריך אישור ב"ד לפני פנייה להוצאה לפועל

במקרים בהם החוב איננו חוב הלוואה אלא חוב מסחורה או משכירות וכד' - האם ניתן לפנות להוצאה לפועל ללא אישור מבית הדין, או שלפני הגבייה צריך לפנות לבית הדין.

הרא"ש (כלל סח סימן יג) כתב: שטר שכתוב בו: המלווה יכול לגבות מנכסי הלווה גם שלא בפניו, ובלי רשות מהבית דין, בלי שומא ובלי הכרזה - התנאי לא תקף ואסור לו לרדת לנכסי הלווה ללא אישור מהב"ד. אומנם אם לא מצא דיין שיכול למשכנו - רשאי המלווה לעשות דין לעצמו ולגבות מנכסי הלווה. (כך יש לפרש את האמור בשטר, שיכול המלווה לגבות גם ללא ב"ד). וכ"פ השולחן ערוך בסימן סא סעיף ו.

הרא"ש עוד כתב: שטר שכתוב בו: המלווה יכול לדון גם בערכאות - התנאי לא תקף, שהוא נוגד את דין תורה.

הסמ"ע בס"ק יד העיר: הרא"ש דיבר על מקום שאין בו מנהג ברור, שאז המלווה לא יכול לגבות בלי אישור הב"ד, למרות שכך כתוב בשטר, אבל מקום שיש בו מנהג ברור לגבות מנכסי הלווה גם בלי אישור מהב"ד - יכול המלווה לגבות מנכסי הלווה ללא אישור מהב"ד, כפי שכתוב בשטר.

וכן משמע מהמשך דברי הרא"ש (שם): מקום שנהגו לא לגבות בלי שומא והכרזה מב"ד - לא יגבו ללא שומא והכרזה, למרות שבשטר כתוב שאפשר לגבות בלי שומא, שכן מדובר במקום שלא נהגו לגבות. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קג סעיף ז. מכאן ניתן לדייק: במקום שנהגו לגבות בלי שומא והכרזה, וכתבו כך בשטר - יכולים לגבות ללא שומא והכרזה.

וכך כתב הסמ"ע בסימן קג ס"ק יא: "היכא דנהגו לעשות כפשוטו לישנא דשטר - הולכין אחריו אף שהוא כנגד הדין, משום כל תנאי שבממון קיים, וסבר וקיבל כך עליו".

נראה שבצ'קים יש מנהג לגבות ללא פנייה לבית הדין, כך שלכתחילה ניתן בחובות שאינם הלוואה לפנות להוצאה לפועל לצורך גביית החוב, גם ללא בקשת אישור מבית הדין. אך כאמור לעיל, יש מהפוסקים הסבורים, שבכל מקרה יש צורך באישור מבית הדין לפני פנייה להוצאה לפועל.

הש"ך בסימן סא ס"ק יא הביא את דברי הסמ"ע, (שבמקום שיש מנהג ניתן לגבות ללא אישור מבית הדין), וכתב על כך: "ודבריו ברורים".

כך גם פסק כנסת הגדולה (הגהות טור סימן סא בס"ק ח): "והנכון, שכונת הרב (הבית יוסף) ז"ל היא, דממה שכתב שם מוכח דמפני שנהגו הפך התנאי - אין לו לירד, (אם המנהג לא לגבות לפני אישור מבית הדין - אסור לעשות להיפך מהמנהג), הא אם לא נהגו הפך התנאי - תנאו קיים". (אם המנהג לגבות ללא אישור מבית הדין - יכול לגבות כפי התנאי שנעשה).

הקצות בסימן קג ס"ק ד כתב: יש לחלק בין לקיחת משכון ובין גבייה ופריעת החוב. בסימן קג מדובר על גביית חוב, והנימוקי יוסף (מס' ב"מ דף סט.) כתב בשם ר"ת: ניתן לגבות מהלווה גם ללא אישור וללא שליח ב"ד, לכן מותר למלווה לגבות במידה ועשו על כך תנאי בשטר שיוכל לגבות בלי אישור הב"ד, אומנם אם לא התנו על כך - המלווה לא יוכל למכור בלי אישור הב"ד, כך שאין זו גבייה בכדי לפרוע חוב אלא גבייה לצורך משכון, וזה אסור בלי אישור מהב"ד.

כאמור לעיל, יש מהפוסקים שסבורים, שאין בפנייה להוצאה לפועל משום הליכה לערכאות[12], אך גם אם נאמר, שפנייה להוצאה לפועל כמוה כפנייה לערכאות, בכ"ז כסף הקדשים פסק (אם כי הוא השאיר זאת בצ"ע), שניתן לפנות לערכאות גם ללא אישור מהב"ד בכדי להציל את ממונו. וכך כתב כסף הקדשים(על סימן ד סעיף א): "י"ל דלגבי להציל את עצמו לעתיד שלא יגזלו ממנו - רשאי להציל גם ע"י ערכאות של גויים, גם בלי רשות בדה"צ, גם אם אין נחוץ. וצריך לעיין עוד כעת היטב".

וכך גם מובא בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן קצה): "וגדולה מזו מצאתי בכתבי הגה"ק אבד"ק בוטשאטש ז"ל, דבחוב ברור שאין הלוה מכחישו כלל אינו צריך רשות בית דין בזה"ז שאין כח ב"ד יפה בזה"ז כלל, ורק מצד מדת חסידות יקח רשות מב"ד... ובפרט אם הלוה מוחזק לאלם...וע' ביש"ש ב"ב שכתב דלגבי גבר אלם - אינו צריך רשות בית דין כלל"[13].

במקרה שהגיע לבית הדין, שוכר לא שילם למשכיר את דמי השכירות, החוב בצ'ק הוא חוב ברור שאין עליו הכחשה, (השוכר מודה שחייב לשלם על שכירות הדירה), אך למרות בקשות חוזרות של המשכיר השוכר לא העביר צ'ק חלופי, במקרה זה ניתן לפנות להוצאה לפועל גם ללא אישור מבית הדין, כי מדובר בהצלת ממונו בחוב מוסכם.

 

 

  • דין סידור לבעל חוב בהוצאה לפועל

היום ע"פ החוק, הגבייה מהלווה בד"כ היא קטנה יותר מאשר דין מסדרים, (כפי שיבואר בהמשך), כך שבדרך כלל אין לחוש שמא ההוצאה לפועל גבתה דבר האסור לגבות ע"פ דין מסדרים.

המשנה במסכת ערכין דף כג עמוד ב הביאה את הסידור שעושים ללווה שלא יכול לפרוע את חובותיו. יש להשאיר ללווה דברים מינימאליים הנחוצים לצורך מחייתו: מזון למשך שלשים יום, בגדים למשך שנים עשר חודשים, מיטה[14], נעליים, תפילין שנחשב ללבוש, וכלי אומנותו הנדרשים לו לצורך פרנסתו, הלווה יכול להחזיק רק כלים ייעודיים שמיוחדים למעשה האומנות, ולא ניתן להשתמש בהם לדברים אחרים, הלווה לא יכול להחזיק בידו נכס, דהיינו דבר שניתן להפיק ממנו רווח נוסף.

הנימוקי יוסף (דף סט: בסופו) כתב: כאשר גובים את החוב מהלווה, אומרים לו שיביא את כל נכסיו, ולא ישאיר כלום, ואפ' כלי אוכל נפש גובים ממנו, והב"ד מסדרים ומשאירים לו מזון לשלושים יום, ובגד לשנה. כן משאירים בידו תפילין ונעליים, ומיטה לאכול ועוד מיטה עם מצעים שיישן בה. ולאומן משאירים שני כלי אומנות בידו.

הש"ך בס"ק יד כתב בשם מהר"א ששון (סי' רטז): בסידור בעל חוב, ניתן לגבות את החוב גם מהבית שהבעל חוב גר בו[15]. (וכדברי המשנה שם: "אע"פ שאמרו חייבי ערכין - ממשכנין אותו"). וכ"פ ערוך השולחן בסעיף כו.

הנימוקי יוסף (שם) כתב בשם הראב"ד: הלווה מקבל מיטה וכל כלי המיטה, כגון כרית וסדינים וכו'. אך אם היה לו סדין ממשי - מוכרים אותה ונותנים לו סדין כפי הראוי לו, (אדם בינוני).

ר"י ברצלוני (מובא בנימוקי יוסף) כתב: אין להשאיר ספרים לת"ח, למרות שתורתו אומנותו, דהוי כשאר נכסים, ורק תפילין משאירים, שזו דרך מלבוש ומצווה המיוחדת לגופו, וכשם שנותנים לו כסותו - כך נותנים לו תפילין. אומנם י"א שמשאירים לת"ח ספרים[16].

היום ע"פ החוק, הגבייה מהלווה בד"כ היא קטנה יותר מאשר דין מסדרים, (למשל לפי דין מסדרים אסור להשאיר אוכל לאשתו, אך החוק מתיר להשאיר אוכל למשפחת הלווה שגרה עמו, לפי דין מסדרים ניתן לגבות ספר תורה או גביע לקידוש וכד', אך החוק מתיר להשאיר ללווה כל תשמישי קדושה), כך שאין לחוש שמא ההוצאה לפועל גבתה דבר שאסור לגבות ע"פ דין מסדרים.

כך נאמר בחוק הוצאה לפועל (סעיף 22 א): "ואלה מיטלטלין שאין מעקלים אותם: 1)- צרכי אוכל כדי מחיית החייב ובני משפחתו הגרים עמו, לתקופה של שלושים יום; 2)- מערכות בגדים, מיטות, כלי מיטה, ציוד רפואי, תרופות, כלי אוכל, כלי מטבח וכלי בית אחרים, והכל אם הם צרכים חיוניים לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו; 3)- דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו; לעניין זה, "תשמישי קדושה" - לרבות מיטלטלין בבית תפילה שנועדו לאפשר את קיום התפילה באופן סביר. 4)- כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, לרבות רכב, וכן בעלי חיים, שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו".

 

 

מסקנות:

  • א. נתבע שמסרב לקיים את פסק הדין - רשאי התובע לפנות להוצאה לפועל בכדי לממש את פסק הדין.
  • ב. התובע קיבל אישור מבית הדין לפנות להוצאה לפועל, זאת בגלל סירובו של הנתבע לשלם את החוב כפי החלטת בית הדין, לפיכך זכאי התובע לקבל החזר הוצאות, בנוסף לסכום שהנתבע חייב לשלם לתובע.
  • ג. אסור למלווה לפנות להוצאה לפועל לגבות את חובו מהלווה ללא פנייה מוקדמת לבית הדין, כי למלווה יש איסור תורה שלא קיים בחובות אחרים.
  • ד. לאחר קבלת אישור מבית הדין - המלווה רשאי לפנות להוצאה לפועל, כי הם נחשבים כשליחים של בית הדין.
  • ה. אם ידוע לנו שיש ללווה כסף להחזיר את ההלוואה, אך הלווה מתנער מפירעון החוב בסיבות לא מוצדקות - ניתן לפנות להוצאה לפועל.
  • ו. נחלקו הפוסקים האם ניתן לפנות להוצאה לפועל בשאר חובות שאינם חוב הלוואה, (כגון דמי שכירות או צ'ק שניתן עבור קבלת סחורה), ללא אישור מבית דין. למעשה נראה, שאם החייב מתחמק מתשלום למרות בקשות חוזרות ונשנות - ניתן לפנות להוצאה לפועל גם ללא אישור מבית הדין, כי מדובר בהצלת ממונו בחוב מוסכם.
  • ז. הגבייה מהלווה בד"כ היא קטנה יותר מאשר דין מסדרים, (כפי שיבואר בהמשך), כך שבדרך כלל אין לחוש שמא ההוצאה לפועל גבתה דבר האסור לגבות ע"פ דין מסדרים.

 

 

[1] בשו"ת הרי בשמים (חלק ג, מהדורא תליתאה, סימן צט) מובא, שניתן לכפות על הנתבע לחתום על שטר בוררות "ולענין שאלתם אם נוכל להכריח את הנתבע שיחתום על הקאמפרמיש, שיקיים ככל אשר יושת עליו עפ"י דין תוה"ק, לפענ"ד הדבר פשוט שכופין על זה".

[2] כך נאמר בחוק הבוררות בסעיף 23: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק - דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט".

[3] שולחן ערוך הרב (יורה דעה קונטרס אחרון סימן א סעיף ז) כתב: "שלא צוהו הכתוב להיות שוטר, אלא שוטרים תתן, אבל צוה להיות שופט, שנאמר בצדק תשפוט, לכן צריך להיות בחנם, אם כן כל מה ששייך לשופט ולא לשוטר, כגון לצוותם - צריך להיות בחנם אפילו על ידי טורח".

[4] כך נאמר בחוק: "הזוכה רשאי להגיש לכל לשכת הוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק הדין; הוא יציין בה פרטים מזהים של החייב כפי שייקבעו, ואם הוא קטין או פסול דין, וכן יפרש בה את ההליכים שהוא רוצה שיינקטו, ויכול הוא מפעם לפעם לבקש נקיטת הליכים נוספים".

ובסעיף ב: "לא תוגש בקשה לביצוע פסק דין כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שחלף המועד שנקבע בפסק הדין לביצועו, ואם לא נקבע מועד כאמור - לאחר שחלפו 30 ימים מיום מתן פסק הדין".

[5] התוספות (ד"ה אימא) כתבו בשם ר"י: האיסור למלווה לחטוף מהשוק הוא מדרבנן, גזירה שמא יכנס לביתו ויעבור על איסור תורה. אומנם הסמ"ע בס"ק ז למד מדברי הרמב"ם, שיש איסור דאורייתא למלווה לחטוף בשוק. ומה שכתוב: "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו" - ביתו לאו דווקא.

[6] כך גם מובא במסכת בבא מציעא בדף קיג עמוד ב: "דתניא: שליח בית דין שבא למשכנו (את הלווה) - לא יכנס לביתו למשכנו, אלא (השליח ב"ד) עומד מבחוץ, והלה (הלווה) מוציא לו משכון, שנאמר בחוץ תעמד והאיש".

[7] הבית יוסף העיר: מדברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ב הלכה ב) לא משמע כך, אומנם הרי"ף והרמ"ה סבורים כרא"ש, וסברת הרא"ש ישרה היא. ואף לדברי הרמב"ם (הלכות מלוה פרק ב הלכה ד) יש אפשרות לכוף לווה המרמה מלהחזיר את חובותיו, יכול הדיין לנדותו.

[8] במסכת בבא בתרא דף קעד עמוד א מובא: "א"ר פפא: פריעת בעל חוב - מצוה". וכ"פ השולחן ערוך בסימן צז סעיף טו: "שפריעת בעל חוב - מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה".

הפתחי תשובה בסימן צז ס"ק ד כתב: בשו"ת הרא"ש (כלל ח סימן ב) מובא, שאם לווה נשבע לא למכור את חפציו לצורך תשלום החוב - שבועתו לא חלה, כי כנגד השבועה עומדת מצווה לפרוע את החוב, ומכאן שלדעת הרא"ש פריעת בעל חוב היא מצווה מהתורה. כך כתב הרא"ש: "הוה ליה נשבע לבטל את המצוה, דמושבע ועומד מהר סיני הוא למכור את שלו ולפרוע חובו, דפריעת בעל חוב - מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע". וכ"פ השולחן ערוך בסימן עג סעיף ה.

הפתחי תשובה הוסיף: גם המבי"ט (חלק א סימן נא) סבור שפריעת בעל חוב היא מצווה מהתורה: "מצות פריעת בעל חוב דאמרינן בכמה דוכתי - דהויא מצוה דאורייתא, ופרש"י ז"ל פרק הכותב, דנפקא לן מדכתיב הין צדק - שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק". הפתחי תשובה הקשה על כך: לא ניתן ללמוד מהפסוק הין צדק שפריעת בעל חוב היא מצווה מהתורה, כי הפסוק מתייחס למידות ולא לפריעת בעל חוב, והלימוד מפסוק לפריעת בעל חוב הוא אסמכתא.

המנחת חינוך (מצוה רנט) ביאר: פריעת בעל חוב היא מצווה מהתורה ולא אסמכתא, כי כופים על הלווה, ורק במצוות עשה יש כפייה ולא במצוות דרבנן.

המבי"ט הביא בשם הרשב"ץ מקור נוסף לכך שפריעת בעל חוב מצווה: "וה"ר דוראן ז"ל כלל אותה בכלל רמ"ח מצות, ואמר שעשה המפורש בה הוא והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך העבוט החוצה, דמשמע דמצוה עליו לפרוע חובו".

וכך גם כתב הרמב"ן (מסכת בבא בתרא דף קעה עמוד ב): "כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה, וכופין על מצות עשה... ופריעת בעל חוב מצוה דקאמר - היינו מהכא: והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך העבוט, שהכתוב מצוה עליו לעשות כן, ולא כדברי רש"י ז"ל שפי' מצוה מוהין צדק, שיהא הן שלך צדק, דההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב הוא, אלא מהאי קרא דוהאיש קאמר מצוה".

הרדב"ז (חלק ב סימן תרי) כתב: "שאלת ממני על הא דאמרינן פריעת בעל חוב מצוה - אם היא מצוה מן התורה או מדרבנן... תשובה: מצות עשה של תורה היא, דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל, או את העושק אשר עשק, או את הפקדון אשר הופקד אתו, או את האבדה אשר מצא". הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק ז הלכה ב) השווה בין הלוואה לבין גזילה, ללמד כשם שיש מצווה מהתורה לגזלן להשיב - כך גם יש מצווה מהתורה ללווה מחויב להשיב את הלוואתו ולפורעה.

[9] כך כתב הב"ח: "אסור ליכנס לביתו למשכנו, שעל זה הזהירה התורה... מיהו יראה דדוקא כשאינו ברור לנו שיש לו (כסף), כי אינו רק אמוד בכך, אבל אם עדים מעידים שיש לו ממון בביתו, או שהוא עצמו מודה בכך, אלא שטוען דברים שאינן מועילין כפי הדין, כגון שהוא חייב לגוים וכיוצא בזה - נראה דבזה הכל מודים דמותר ליכנס לביתו ולמשכנו, דפריעת בעל חוב מצוה היא, ויורדין לנכסיו כדי לקיים המצוה, ולא דמי להיכא דאיכא ספק אם יש לו ממון בביתו, אף על פי שהוא אמוד, דשמא אין לו ונמצא דעוברים על לא תבוא אל ביתו וגו' (דברים כד י)".

[10] אבל הרמ"ה כתב: מותר רק להיכנס לבית הערב, ואין צורך לעשות זאת ע"י שליח בית הדין, אבל לגבי שאר הסייגים (איסור לחבול אוכל נפש, השבת העבוט וסידור החוב) - דין ערב כדין לווה. הרמ"א בסעיף יד הביא את שיטת הרמ"ה בשם י"א.

ערב קבלן - הנימוקי יוסף (דף ע. ד"ה ת"ר) כתב: ערב קבלן - דינו כלווה לכל דבר.

לווה בריון - הרי"ף כתב: אם הלווה אלם ורע מעללים - מותר למלווה להיכנס לביתו, ומותר אפ' לשלוח שליח גוי.

[11] נחלקו הראשונים, מאיזה שלב נקרא 'זקפו במלווה', דהיינו חוב ההקפה יחשב כהלוואה והשביעית תשמטו:

  • א. הרא"ש (מס' גיטין פרק ד סימן יז) ביאר: המוכר קבע לקונה זמן שיפרע בו את חובו. הרמ"א הביא שיטה זו בסתם.
  • ב. הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה יב) ביאר: מרגע שהמוכר העמידו לדין.
  • ג. המרדכי (מס' שבועות סימן תשפ) ביאר: מרגע שהמוכר עשה חשבון כללי וסיכם כמה הקונה חייב למוכר - נחשב כמלווה. הרמ"א הביא שיטה זו בשם ויש אומרים.

דברי פתחי חושן הם לפי פסק הרמ"א, אך לפי הסבר הרמב"ם אין לומר כדברי הפתחי חושן, שנתינת צ'ק חשובה כזקפו במלווה, כי לא תבעו לבית הדין.

[12] כך מובא באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (חלק א פס"ד המתחיל בעמוד נה): "מסקנות: א. בהתחשבות עם המנהג שנתפשט, שפונים לערכאות (הוצאה לפועל) בתביעות לגביית שטרות העומדים לגוביינא, מבלי לפנות תחילה לבית - דין תורני, אין לראות בפניה זו משום הליכה לערכאות של עכו"ם, ואין לתבוע על כך לדין".

[13] עביד אינש דינא לנפשיה בערכאות - הדרכי משה בס"ק א כתב בשם תרומת הדשן (סימן שד): גם כאשר אומרים עביד אינש דינא לנפשיה - לא אומרים שניתן לעשות דין לעצמו באמצעות גויים, לכן אין היתר לפנייה לערכאות בגלל דין עביד אינש דינא לנפשיה. וכ"פ הרמ"א.

המרדכי (מסכת ב"ק סימן קצג) כתב: למרות שלכתחילה אסור להוציא ממון באמצעות גוי, בכ"ז אם הוציא לא נקרא מוסר.

אבל מדברי מהרי"ק (סימן קסא) משמע שבמקרים בהם ניתן לאדם לעשות דין לעצמו, אין כל הבדל בין אם עושה את הדין בעצמו או אם עושה את הדין לעצמו באמצעות הגוי.

האורים בס"ק ה כתב: יש לחלק בין חפץ שנשאר בידי גוי, ובין גוי שמסייע להעביר את החפץ ליהודי. אם החפץ יישאר ביד הגוי - יש בכך איסור, כי אח"כ כמעט ואין דרך חזרה, יהיה מאוד קשה להוציא את החפץ מיד הגוי, אבל אם הגוי רק מסייע להוציא את החפץ, ובסופו של דבר החפץ יגיע לידי היהודי - מותר להסתייע ע"י גוי.

[14] ערוך השולחן (סעיף כו) כתב: "ולפי מנהג זמנינו, נותנים לו כסא ושולחן, ומיטה לישן, וכרים וכסתות, ומצעות כפי ערכו". (בגמ' מובא שהיו נותנים שתי מיטות: מיטה לישון ומיטה לאכול, היום במקום מיטה לאכול -נותנים שולחן).

[15] הגר"ע איגר (על סעיף כג) כתב בשם מהרי"ט (חלק א סימן קיג): ניתן להוציא את הלווה מהבית רק לאחר י"ב חודשים, כשם שמשאירים ברשותו כסות למשך שנים עשר חדשים, כך גם משאירים ברשות הלווה מקום מגורים למשך שנה.

רבינו ירוחם (נתיב ו' ח"ב) כתב: "וכן נראה לי ממקומות בית הכנסת שהם בכלל נכסים, וגובה מהם, ומעשים בכל יום שמוכרים אותם וקונים אותם וכן כתב ה"ר דוד כהן". וכ"פ המחבר. האורים בס"ק נח כתב: אם ניתן למכור את מקומו בבית כנסת - ק"ו שניתן להוציאו מביתו ולמכור את הבית.

ערוך השולחן (סעיף כו) סייג: "מיהו אם יהיה לו בזיון גדול כאשר יסור ממקומו שבבהכ"נ - יראה לי דאין לכופו למכור אותו, וה"ה כל כי האי גוונא שהבזיון יוגדל מאד - אין לכופו למכור ובתים וקרקעות".

[16] הפתחי תשובה בס"ק ח כתב בשם שו"ת רשמי שאלה (סימן נג): לא נותנים ללווה טלית, רק תפילין נותנים לו שכן זו חובת גברא, אבל לא נותנים לו טלית שאין חובה ללבוש בגד עם ארבע כנפות. ובפרט טלית גדול לא נותנים לו אם יש לו טלית קטן.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן