ישנם מספר מקרים בהם בית הדין טוען טענות עבור אחד מהצדדים, ולמעשה מייצג אותו באותן טענות. במאמר זה יתבארו פרטי הדינים.

 

הרב ישועה רטבי

 

הקדמה

 

ישנם מספר מקרים בהם בית הדין טוען טענות עבור אחד מהצדדים, ולמעשה מייצג אותו באותן טענות: א)- יורש. ב)- לקוח. ג)- מקבל מתנה. ד)- מלווה שכבר גבה את החוב. ה)- ציבור. ו)- יש מחלוקת בין הפוסקים, האם בית הדין טוענים לשוכר, כמבואר לקמן. הטעם לכך הוא שבעל הדין במקרים אלו לא יכול לדעת את העובדות לאשורן, לכן הדיינים יטענו עבורם.

הנחל יצחק (חושן משפט סימן קיא, סעיף א, ענף ב) כתב: "והך מילתא דטענינן ללקוחות - הוי זה ענין מן התורה כמבואר, ולא שייך בזה לומר אי אפשי בתקנת חכמים, דאין בזה תקנת חכמים".

ישנם מספר סייגים והגבלות באפשרות לטעון עבור היורשים ועבור הלקוחות, כפי שבע"ה יבואר במאמר זה. נציין כעת בקצרה את המקרים בהם בית הדין טוען טענה לאחד מהצדדים:

  • א. יורשים - יורש שבא לבית הדין, ובגלל שאינו מכיר בעסקי אביו, הוא טוען טענות מסופקות - מוטלת חובה על בית הדין לטעון עבורו טענות. הדיינים הם אלו שייצגו את היורשים[1], ועל כך נאמר בספר משלי (פרק לא פסוק ח): "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם".
  • ב. לקוחות - בית הדין טוען ללקוח כנגד מערער שטוען שהנכס שרכש אינו שייך למוכר, ואין לקונה זכות בנכס. כך מובא בגמ' במסכת בבא בתרא דף כג עמוד א: "אמר רב פפא, ואיתימא רב זביד, זאת אומרת: טוענין ללוקח וטוענין ליורש".
  • ג. מקבל מתנה - אדם שקיבל מתנה דינו כדין לקוח, ועל בית הדין לטעון עבורו. כך כתב הרשב"א (חלק ד סימן שיט): "אבל אם זה שהוא מחזיק בו עכשיו הוא יורש או לוקח או מקבל מתנה - אינו צריך טענה. אלא אף על פי שלא טען - טוענין לו". וכך גם פסק הש"ך (סימן סב ס"ק טז): "כן הוא בתשובת מהרלב"ח (סימן נט), וכן הוא בתשובת מהר"מ (במרדכי מסכת ב"ב סימן תקמ"ז)... ופשוט הוא, דהא קי"ל בכל דוכתא: טוענים ליורש וללוקח ומקבל מתנה".
  • ד. מלווה שכבר גבה את חובו מקרקע של הלווה - הלווה לא נאמן לטעון שהקרקע נמצאת אצלו רק בשכירות ואינה שייכת לו, אלא בית הדין טוענים עבור המלווה שהקרקע שייכת ללווה, והמלווה יכול לגבות את הקרקע.
  • ה. ציבור - קיים גם מושג של לטעון לרבים, כמבואר בדברי ערוך השולחן (סימן שעז סעיף ג): "דכיון דטוענין ליתומים - כ"ש לרבים, ועליו מוטל להביא ראיה שהחזיקו שלא ברצון". (ע"פ דברי הסמ"ע בסימן שעז ס"ק ב). במאמר זה לא נתייחס לדין זה.
  • ו. שוכר - הפוסקים נחלקו האם בית הדין טוענים עבור השוכר, כנגד תובע שמערער על בעלות הנכס.
  • ז. שוטה - האורים בסימן יז ס"ק כב כתב: בית הדין צריך לטעון לשוטה גמור, כי הוא לא יכול לטעון. וכך מבואר במסכת כתובות בדף לו עמוד א, "דטענינן לחרשת ושוטה נאנסו ומוכת עץ הם אפילו להוציא כתובה". וכן כתב הנתיבות (חידושים סימן יז ס"ק טז): ואם הוא שוטה גמור - טענינן ליה כמו ליתמי".

נחלקו הפוסקים, האם טענת בית הדין עבור היורשים נחשבת לטענת ברי או לטענת שמא. הרא"ש (מסכת כתובות פרק ב סימן א) כתב במפורש שטענת בית הדין חשובה לטענת ברי: "חשבינן טענת היורשין ברי, כיון דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למיטען". הקצות בסימן עה ס"ק טז כתב: גם לדעת הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק ה הלכה ו), דין טענינן נחשב לטענת ברי: "וטעמא דיורשין פטירי, משום דהב"ד טוענין, והו"ל כמו ברי". אבל השיטה מקובצת (מסכת כתובות דף טו עמוד ב) כתב, שלדעת רש"י, אם בית הדין יטען עבור היורשים, הטענה נחשבת לטענת ספק.

הקצות (בסימן עה ס"ק טז, וכן סימן קלג ס"ק ז) כתב: לדעת הרמב"ם (שם), הטענה ליורשים חשובה כטענת ברי, אך התוס' (מסכת בבא קמא דף מו עמוד א ד"ה דאפילו) הביאו הסבר אחר (מבואר לקמן בכותרת: לטעון ליורשים טענה שתפטור אותם משבועה), כי התוס' סבורים שהטענה ליורשים היא טענת שמא.

 

 

טוענים ליורשים וללקוחות

במשנה במסכת בבא בתרא דף מא עמוד א מובא: "כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה". (אדם המחזיק בקרקע שלוש שנים - חזקה זו מועילה כראיה לכך שבעבר נעשה קניין, וכי הוא בעל הקרקע. חזקת שלוש שנים מועילה כראיה רק בתנאי שהמחזיק טוען שרכש את הקרקע מן המערער, או שקיבל ממנו את הקרקע במתנה, אך אין חזקה זו מהווה קניין על בעלות השדה)... והבא משום ירושה - אינו צריך טענה". (יורש שקיבל קרקע מאביו - היורש לא צריך להביא טענה כלומר להסביר כיצד אביו רכש או קיבל את הקרקע, אלא ליורש מספיק שיש לו חזקה בקרקע במשך שלוש שנים, ובית הדין יטען עבור היורש שאביו רכש את הקרקע).

הגמ' בדף מא עמוד ב סייגה: "הבא משום ירושה - אינו צריך טענה; טענה הוא דלא בעי, הא ראיה - בעי". (יורש אומנם לא צריך לטעון כיצד אביו קיבל את הקרקע, אך היורש צריך להביא ראייה שאביו היה לפחות יום אחד בקרקע. גם לקוח שרכש קרקע, לא צריך להביא טענה ולהסביר כיצד המוכר קיבל את הקרקע לידיו, אך עליו להביא ראייה שהמוכר היה בקרקע לפחות יום אחד).

מדברי הגמ' מבואר, יורש שהחזיק בקרקע במשך שלוש שנים - אין הוא צריך להסביר כיצד אביו קיבל את הקרקע, אלא בית הדין טוען עבורו שאביו רכש את הקרקע. (מכאן שטענת בית הדין ליורשים - חשובה כטענת ברי). הגמ' סייגה: היורש רק לא צריך לטעון, אך עליו להביא ראייה שאביו שהה בקרקע יום אחד.

הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה יג) הוסיף: אם היורש לא הצליח להביא ראייה, שאביו דר לפחות יום אחד בקרקע - הקרקע תעבור לידי המערער. (היורש צריך להביא ראייה שאביו דר שם, ולא מספיק שיביא ראייה שאביו עבר שם, כי יתכן ובא לבקר ולא בא לרכוש). וכ"פ השולחן ערוך בסימן קמו סעיף י.

הרא"ש (כלל צח סימן י) כתב: דין לקוח כדין יורש. כי גם לקוח לא יכול לדעת כיצד הבית בא לידי המוכר, לכן בית הדין טוענים עבור הלקוח שהמוכר רכש את הבית. זאת בתנאי שהלקוח יביא ראייה שהמוכר גר בבית לפחות יום אחד. וכ"פ הרמ"א.

הרשב"א (חלק ב סימן רעג) הסביר: היורש צריך להביא ראייה שהוא אכן יורש. וכן הלקוח צריך להביא ראייה שהוא לקוח ולא רק טוען שהוא לקוח. לצורך כך עליהם להביא ראייה שאבי היורש או המוכר גרו בקרקע יום אחד. ראייה זו מספיקה בכדי לאשש שמדובר ביורש או בלקוח, ואז בית הדין יטען עבור היורש ועבור הלקוח, שאבי היורש או המוכר רכשו את הקרקע.

הפתחי תשובה בס"ק ד כתב בשם מהרי"ט (חו"מ סימן כז): היורש או הלקוח לא חייבים דווקא להביא עדים על כך שהמוריש או המוכר גרו יום אחד בבית, אלא יכולים להביא גם ראייה אחרת, למשל שטר מכירה שמוכיח שהמוכר אכן מכר לקונה את הנכס. אבל הקצות בס"ק ט ושער המשפט בס"ק ט חלקו על מהרי"ט, שלא מספיק שטר מכירה, אלא צריך עדות שהמוריש או המוכר גרו יום אחד בנכס.

הקצות ביאר: "דאע"ג דידעינן שלקחו מהמוכר, מ"מ חזקה שאין עמה טענה - לאו כלום, ולא טענינן ללוקח עד דאייתי ראיה שדר בו המוכר יום אחד, דאז הוי אומדנא קצת שלקחה המוכר, דאע"ג דחזקה לא הוי בציר משלש, אבל אומדנא מיהא הוית, וזה שכתב הרשב"ם דף מ"א ז"ל: אייתי סהדי דדר ביה המוכר יום אחד, כדי לאמת דבריך, ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך וע"ש. והיינו דבזה אנו מאמתין דברי הלוקח שקנאו המוכר מן בעליו, כיון דעכ"פ דר בו יום אחד בשופי". (כלומר לא מספיק הוכחה על המכירה {ע"י הסכם המכירה}, אלא צריך גם הוכחה שלמוכר הייתה חזקה בנכס).

 

 

טענה לא מצויה

הגמ' במסכת בבא בתרא דף ע עמוד ב דנה במשקיע שתובע מיורשי מקבל הכספים את החזר הכספים שהוא נתן לאביהם. לדעת דייני ארץ ישראל (רבי אמי ורבי אסי), התובע לא יוכל ליטול את חלק הפיקדון שיש בעסקה[2]. הגמ' בהעמדה בראשונה הסבירה: בית הדין יטען עבור היתומים, שאביהם החזיר את כספי הפיקדון. אילו האב היה טוען טענה זו היה נאמן, כי הייתה לו יכולת לטעון טענה טובה יותר עבורו: כספי הפיקדון נאנסו ואני פטור מלשלם עליהם, ומיגו שיכל להיפטר בטענת אונס - נאמן בטענת החזרתי את הפיקדון. כאמור, האב יכל לטעון שהחזיר את הפיקדון, ובית הדין טוען זאת עבור היתומים. אומנם לדעת דייני גולה (שמואל וקרנא) התובע יוכל לגבות מהיתומים גם את חלק הפיקדון שיש בעסקה.

התוס' (ד"ה מ"ד) הקשו: מדוע לדעת דייני גולה התובע יכול לגבות מהיתומים את חלק הפיקדון שיש בעסקה, הרי על בית הדין לטעון ליתומים שיתכן והפיקדון נאנס, ואם אירע אונס לפיקדון - השומר ויורשיו פטורים מלשלם?

התוס' ענו: "מלתא דלא שכיח היא - לא טענינן ליתמי". כלומר בית הדין יטען ליתומים רק טענה מצויה, אך אם הטענה לא מצויה - בית הדין לא יטען זאת עבור היתומים. טענת אונס נחשבת לטענה לא מצויה, כי אילו היה מתרחש אונס - היה לכך פרסום, ומכיוון ולא יצא קול שאירע אונס - לא טוענים שהיה אונס[3].

גם הרא"ש (כלל צט סימן א) כתב: בית הדין יטען ליורשים רק טענה מצויה, אך אם מדובר בטענה לא מצויה - לא טוענים את עבור היורשים. למשל במקום שמקובל לפרסם על כל מכירת קרקע, ובקרקע שהיורש מוחזק לא היה פרסום שאביו רכש את הקרקע - לא טוענים שאביו רכש, כי זו טענה לא מצויה. (מובא בדרכי משה בס"ק ג).

הרא"ש (כלל פו סימן א) עוד כתב: בית הדין טוענים ליורשים בדבר המצוי - כל דבר שאביהם יכל לטעון, אבל בדבר שאינו מצוי - אין בית הדין טוענים עבורם. וק"ו אם נראה לדיינים שיש חשש לשקר, שלא טוענים בעבורם. אומנם אם האפוטרופוס יטען עבור היורשים טענה שאינה מצויה כל כך - טענתו מתקבלת, אך בית הדין לא יכול לטעון טענה שלא כל כך מצויה, ושניהם (בית הדין והאפוטרופוס) לא יכולים לטעון טענה לא מצויה[4]. וכן פסק הרמ"א בסימן רצ סעיף יב.

אבל הרמב"ן (מלחמת ה' מסכת בבא בתרא דף לז עמוד א) כתב: "לפי דעתי הדבר בהיפך, שמכאן יש ראיה שטוענין להם טענת נאנסו, שאלמלא אין דיננו לטעון נאנסו - אף טענת חזרה לא נטעון להם, שהרי אין נאמנות טענה זו אלא מחמת טענת נאנסו, וכיון שאין אנו יכולין לומר שנאנסו - היאך נאמר החזירם לך. ואף על פי שאביהם היה נאמן בטענת זו מפני שהיה לו לומר נאנסו, אבל אנו מכיון שאין אנו יכולין לומר נאנסו - אין אנו נאמנין לטעון החזירם לך, דמאחר שהיסוד הרוס - היאך יתקיים הבנין".

לדעת הרמב"ן, ניתן לטעון גם טענה לא מצויה כמו טענת אונס. אילו לא היה ניתן לטעון טענת אונס - לא היה ניתן לטעון גם טענת החזרתי. כלומר בית הדין טוען ליתומים שאביהם החזיר את הפיקדון, והטענה מתקבלת בגלל שיש מיגו שהיה ניתן לטעון שהפיקדון נאנס. בעצם הטענה שפוטרת היא טענת האונס, ואם נאמר כדעת התוס', שלא ניתן לטעון טענת אונס כי לא טענה מצויה, א"כ כל היסוד של הפטור נופל.

כאמור לעיל, האב יכל להיפטר מתשלום בטענה שהחזיר את החוב (ונאמן בגלל מיגו שהיה אומר שאירע אונס לפיקדון). אומנם במקרים בהם האב לא יכול לטעון החזרתי את הפיקדון, כגון אב שהודה לפני מותו שלא החזיר, או שמת בתוך הזמן, או שהאב האמין לנותן הכסף בכל זמן שיאמר שלא קיבל את המעות - האם יהיה ניתן לטעון ליורשים טענת אונס.

התוס' (שם) כתבו: במקרים הנ"ל בהם לא ניתן לטעון החזרתי את הפיקדון - גם לא ניתן לטעון שאירע אונס לפיקדון, כי טענת אונס היא טענה לא מצויה[5], ובית הדין לא טוען טענה לא מצויה. נמצא שלא ניתן לטעון לא טענת החזרתי ולא טענת אונס, ולכן היתומים חייבים לשלם גם את חצי מעות הפיקדון. אבל הר"ן כתב (דף ע: ד"ה דייני) בשם הרי"ף והרמב"ן: בית הדין טוענים עבור היתומים גם טענה לא מצויה, לכן בית הדין יכול לטעון שאירע אונס לפיקדון ובכך הם יהיו פטורים מלשלם.

השולחן ערוך בסימן קח סעיף ד כתב בסתם את שיטת התוס', (שבית הדין לא יטען ליורשים טענה לא מצויה, כגון שאירע אונס לפיקדון), ואת שיטת הרמב"ן בשם י"א, (שטוענים ליתומים גם טענה לא מצויה).

הש"ך בס"ק ח פסק כדעת הרמב"ן. "וכן האריך הרמב"ן בספר המלחמות (ס"פ המוכר את הבית) בדברים נכונים ברורים וישרים למוצאי דעת... וכן הוא ברי"ף. (מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א)... אבל פלגא דהוא בתורת פקדון - חיישינן שמא נאנסו.. וכ"כ הנימוקי יוסף (מסכת בבא בתרא דף לז עמוד ב) וז"ל: וגובה מחצה שהן המלוה, אבל אידך פלגא שהן פקדון - טענינן ליורשיו כל מאי דמצי טעין אבוהון ואבוהון הוי נאמן אלו הוי אמר נאנסו... וכ"נ דעת הריטב"א (בדף פ"ה ע"ב)... וכן דעת בעל התרומות (ריש שער ה)... הא הנ"י והריטב"א ובעה"ת מסכימים לדעת הרמב"ן. ובב"י משמע שגם דעת הר"ן (דף ע: ד"ה דייני) כן".

התומים בס"ק ד כתב: "והרב הש"ך (סק"ח) האריך להכריע כדעת חולקים. ואין דבריו כדאים להכריע נגד התוס' (ב"ב ע: ד"ה מ"ד) ורא"ש (בתשו' כלל פ"ו סי' א) וטור (סעיף ז), אשר פשוטה של גמרא מסייע להם, וכת החולקים נכנסו בדחוקים רבים כנודע בספרים".

 

 

מקרה נוסף של טענה לא מצויה

בגמ' במסכת בבא קמא דף קיב עמוד א מובא: "גדולים שאמרו יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך, ולא פש לך גביה ולא מידי - פטורין". כלומר בניו של גזלן שנפטר שטוענים בצורה וודאית שאביהם הגזלן עשה חשבון עם הנגזל, ושילם לו על החפץ שגזל - יורשי הגזלן פטורים מלשלם לנגזל. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שסא סעיף ז.

הרא"ש (פרק י סימן א) העיר: רק אם היורשים עצמם טוענים טענת ברי, הם פטורים מלשלם, אך בית הדין לא יטען עבור היורשים שיתכן והגזלן שילם לנגזל, כי דבר זה אינו מצוי, ולא טוענים ליורשים טענה לא מצויה.

וכך כתב הסמ"ע בסימן שסא ס"ק יב: "דוקא אם אמרו הגדולים קאמר, שבעינן שיטענו הן בעצמן, ודוקא בברי, משא"כ אם טוענין שמא החזיר לך, או לקחו אבינו - אינן נאמנין בשמא, ואנן לא טענינן להו בדבר שאינו מצוי".

הש"ך בס"ק ד הביא את שיטת הרמב"ן, שבית הדין טוען ליורשים גם טענה לא מצויה. והגמ' דיברה על מקרה בו ראו את החפץ הגזול ביד יורשי הגזלן, לכן הם לא נאמנים בטענת ספק.

 

 

פסק הרמ"א שלא טוענים טענה לא מצויה

הגמ' במסכת בבא מציעא דף קב עמוד ב כתבה: כאשר יש ויכוח בין השוכר ובין המשכיר לגבי פירעון תשלום דמי השכירות, אם הוויכוח הוא ביום האחרון של השכירות, (השוכר טוען ששילם ביום האחרון והמשכיר מכחיש זאת) - על המשכיר להביא ראיה, שכן יש אנשים הפורעים את חובם ביום בו נשלם זמן חיובם. וכ"פ הרמב"ם[6] (הלכות שכירות פרק ז הלכה ג).

הנמוקי יוסף (מסכת ב"מ דף נט: ד"ה בעי) כתב בשם הראב"ד: הלווה צריך לטעון שהוא פרע את החוב ביום בו הסתיים מועד החיוב, אך בית הדין לא יטען זאת עבור יתומים. וכ"פ הרמ"א בסימן עח סעיף ד.

הש"ך בס"ק יז ביאר: בית הדין לא יטען ליורשים טענה לא מצויה, ולטעון שבדיוק ביום זה הלווה פרע - זו טענה לא מצויה. הש"ך הוסיף: ישנן שיטות הסבורות שכן טוענים ליתומים טענה לא מצויה, ולשיטתם ניתן לטעון שהלווה שילם את החוב ביום בו נשלם מועד החיוב.

הש"ך העיר: הנימוקי יוסף הביא דין זה בשם הראב"ד, כי הנימוקי יוסף עצמו סבור (מסכת ב"ב דף לז:), שכן טוענים ליורשים טענה לא מצויה. וזו גם הסיבה שהרמ"א הביא את דברי הראב"ד בשם י"א. הש"ך סיים: "מכל מקום נראה לפי עניות דעתי לדינא עיקר, דטענינן ליתמי כל דבר".

 

 

לטעון ליורשים טענה שתפטור אותם משבועה

מדברי הש"ך והקצות שיובאו לקמן ניתן ללמוד, שבית הדין יכול לטעון ליורשים טענה שפוטרת אותם משבועה. כלומר אילו האב היה טוען את אותה טענה הוא היה מחויב שבועה, ובכ"ז ניתן לטעון אותה עבור היתומים, למרות שבכך הם ייפטרו מלהישבע.

הגמ' במסכת שבועות דף מז עמוד א חילקה בין שני מקרים: א)- יורש שמודה במקצת ומכחיש את שאר החוב: 'חמשין אית ליה וחמשין לית ליה' - אנו מחייבים אותו בשבועה כדין מודה במקצת, ואומרים: אין הבדל בינו לבין אביו. ב)- יורש שמודה במקצת ובשאר הסכום טוען שאינו יודע: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא' - פטור מלשלם.

התוספות (במסכת בבא קמא דף מו עמוד א ד"ה דאפילו) הקשו: מדוע במקרה השני אנו פוטרים את היורש משבועה, שנחייב את היורש שבועה גם במקרה השני בו היורש אומר איני יודע, כשם שאם אביו היה אומר איני יודע - היה חייב לשלם, כך גם יורש שאומר איני יודע - חייב לשלם?

התוס' ענו: יורש שאומר: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא' - לא חייב שבועה, שכן היורש לא יכול לדעת על כל חובות אביו. מכאן הסיקו התוס': כך הדין גם בכל אדם שלא יכל לדעת (ולא רק ביורשים) - לא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם. וכ"פ הרא"ש (פרק ו סימן טז).

הש"ך בסימן עב ס"ק נא: כתב: לדעת הרמב"ם (הלכות שאלה פרק ה הלכות ו-ז), גם כאשר לא יכל לדעת, (כגון בפיקדון) - אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם. הלימוד מהפסוק פוטר רק יורשים, (שלא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם), וזה בגלל דין טענינן. היורשים הם לא הבעלי דבר, אלא אביהם הוא הבעל דבר, לכן בית הדין טוענים ליתומים טענה שאביהם יכל לטעון, ומכיוון שהאב יכל לטעון: חמישים אני חייב וחמישים אני בוודאות לא חייב, ובכך היה נשבע ונפטר, גם כאן טוענים ליתומים ופוטרים אותם מלשלם.

כלומר הפטור של יורש אינו בגלל שהוא לא יכל לדעת על עסקי אביו (כדברי התוס'), אלא בגלל דין טענינן, שבית הדין טוענים ליורשים מה שהאב יכל לטעון, ומכיוון שהאב יכל להכחיש ולומר שהוא לא חייב (הכחשה ברורה, ולא טענת איני יודע), ובכך היה נפטר, אף ליורשים בית הדין יטען כך, והיורשים יהיו פטורים מלשלם. (ומכאן שלדעת הרמב"ם, טענת בית הדין ליורשים - חשובה כטענת ברי, ולכן היא פוטרת משבועה).

הש"ך פסק כדברי הרמב"ם: "לדעת התוס' וסיעתם, א"כ פעמים הוי משואיל"מ ופעמים לא, ונצטרך לחקור אימתי הוה ליה לידע ואימתי לא ה"ל לידע, וזה דוחק, דכי נתנה התורה דבריה לשיעורין?! וגם לא מצינו בש"ס בשום מקום לחלק בכך, אלא נראה כהרמב"ם וסיעתו".

 

 

טענת איני יודע אם החוב נפרע ביורש או במי שלא אמור לדעת על החוב

השולחן ערוך בסימן קח סעיף א פסק (ע"פ דברי הגמ' במסכת ערכין דף כב עמוד א): יורשים שנתבעו ע"י המלווה לשלם הלוואה שלקח אביהם - אם מדובר בהלוואה בע"פ - בית הדין טוען ליורשים שההלוואה כבר שולמה ע"י אבי היורשים, ולפיכך היורשים פטורים מלשלם[7].

הרמ"א בסימן סט סעיף ה כתב בשם תרומת הדשן (סימן רמח): במידה ויש ביסוס ורגליים לכך שהלווה לא פרע את חובו - משביעים את היורשים. (היום נהגו לחייב שליש מהסכום במקום שבועה).

אך לכאורה יש מקום לחייב את היורשים לשלם על ההלוואה, כי היורשים טוענים שאינם יודעים אם אביהם פרע את החוב, ובמסכת בבא קמא דף קיח עמוד א מבואר: נתבע שטוען מעולם לא הייתי חייב לך (איני יודע אם לוויתי) - פטור מלשלם[8] (לאחר שבועת היסת), אבל נתבע שטוען אכן הייתי חייב לך, אך איני יודע אם עדיין אני חייב לך (איני יודע אם פרעתי) - חייב לשלם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן עה סעיף ט.

ישנם מספר טעמים מדוע האומר איני יודע אם פרעתי - חייב לשלם:

  • א. הקובץ שיעורים (ח"ב ס"ג) הסביר: אין ספק מוציא מידי וודאי. דהיינו, אין ספק פירעון מוציא מידי וודאי חיוב של הלווה.
  • ב. השב שמעתתא הסביר: כאן הורעה חזקת הממון שיש לנתבע, שכן הנתבע מודה בעצם החוב, לכן חוזרים לדין שברי ושמא, ברי עדיף, והנתבע חייב לשלם.
  • ג. המשנה למלך (הלכות שאלה פרק ד הלכה א) הסביר: טענת השמא של הלווה גרועה, שכן אילו באמת היה פורע את החוב - היה יודע זאת בוודאות, ומכיוון שהוא מסתפק וודאי שלא פרע את חובו.
  • ד. הט"ז (סעיף כה) ביאר: הלווה טוען: 'איני יודע אם לוויתי' - הלווה פטור מלשלם, הטעם לכך: רק עכשיו נולד הספק, כך שיש להעמיד אותו על חזקתו שהייתה קודם לכן, שהוא לא היה חייב כלום. אבל כאשר הלווה טוען: 'איני יודע אם פרעתי' - חייב לשלם, זאת מכיוון שהלווה הודה על עצם ההלוואה, כך שהוא מוחזק כחייב בתשלום, ואנו נעמיד אותו על חזקתו שהייתה לפני שנפל הספק (חזקת קמא), וזו חזקת החיוב שלו כלווה, ולכך חייב לשלם.

הטור כתב בשם בעל התרומות (שער לח, ח"ג. מובא בשלטי דיבורים מס' שבועות דף ל עמוד א): מתי אנו אומרים שאם הנתבע אומר 'איני יודע אם פרעתי' - חייב לשלם? רק כאשר הנתבע הוא הלווה עצמו, אבל אם הלווה מת, והנתבעים אלו היורשים שלא יודעים האם אביהם פרע את החוב - היורשים פטורים מלשלם, שכן אילו האב היה קיים, היה יכול לטעון שפרע את חובו ולהיפטר, ואף הב"ד טוענים ליורשים שהאב פרע ונפטרים מלשלם[9]. היורש לא פשע בכך שלא ידע מחובות אביו, הוא לאמור לדעת עליהם, לכן למרות שטוען איני יודע אם פרעתיך, בכ"ז כאשר הלווה לא אמור לדעת הוא פטור מלשלם[10]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן עה סעיף טז.

לעיל הובאו מספר טעמים מדוע האומר איני יודע אם פרעתי - חייב לשלם. הנתיבות בס"ק ז ביאר (כפי הסברו של המשנה למלך): כאשר הלווה הנתבע טוען 'איני יודע אם פרעתי חובי' - טענתו נחשבת לטענת שמא גרועה. זאת מכיוון שמוטלת חובה על כל לווה לדעת האם פרע את חובו או לא פרע. ומכך שהלווה אומר איני יודע אם פרעתי - אנו חוששים שמא הוא משקר, ובאמת הוא לא פרע את החוב[11], אך יורש הלווה שטוען ייתכן ואבי שילם את החוב - זו לא טענה גרועה והיורש לא חייב לשלם.

הנתיבות הוסיף: אם ברור לב"ד, שהנתבע באמת לא יודע - לא חושדים בו שהוא משקר. מכאן משמע שבמקום שהנתבע לא אמור לדעת על החוב - פטור גם אם אמר איני יודע אם פרעתי. (לקמן תובא הסתייגות שמדובר כאשר אין פשיעה), אבל הט"ז ביאר: בכל מקרה בו נופל ספק - יש להעמידו בחזקת קמא, לכן האומר איני יודע אם פרעתי את החוב החזקת קמא שלו היא חזקת חייב. מכאן משמע שגם כאשר הוא לא אמור לדעת על החוב בכ"ז יש ללכת אחר חזקת קמא וחייב לשלם.

הפתחי תשובה בסימן קח ס"ק א הביא הסבר של הבית מאיר (אה"ע סימן קעח סעיף טו): "וצ"ל דטעמא דמילתא, משום דלגבי יורשים הוי תמיד איני יודע אם נתחייבנו, דאם אבינו נפטר לשלם לא נכנסנו מעולם בחיוב, ואילו הם טענו שמא פרע אבינו נמי פטורים, וא"כ באופן הנ"ל נהי דאביהם כל זמן שחי היה חייב לשלם, מ"מ השתא מת, והוה גבי היורשים איננו יודעים אם נתחייבנו ופטורים". כלומר מי שלווה את הכספים זה הלווה ולא היורש, ואם הלווה פרע - אין חוב כלפי היורש, כך שהיורש בצדק טוען איני יודע אם בכלל אני חייב לך[12].

הנתיבות בס"ק ה כתב: גם לדעת המשנה למלך (הלכות שאלה פרק ד הלכה א), הלווה פטר כאשר לא היה אמור לדעת על החוב. הנתיבות פסק: אדם שאומר איני יודע אם פרעתי את החוב, והוא לא אמור לדעת - פטור מלשלם, אומנם אם חסרון הידיעה נובע בגלל פשיעתו - חייב לשלם. לכן מעסיק שאמר לחנווני שישלם לפועלים, החנווני טוען ששילם לפועלים, אך הפועלים טוענים שלא קיבלו - שניהם נשבעים וגובים מהמעסיק. ולכאורה המעסיק יוכל לומר שלא יכל לדעת האם החנווני שילם, ואמרנו שאם לא יכל לדעת - פטור גם באומר איני יודע אם פרעתי? אלא כ"ז רק בתנאי שאין פשיעה, אך במקרה זה יש פשיעה בהעברת התשלום דרך החנווני, לכן המעסיק חייב לשלם.

דוגמא נוספת - הרדב"ז (חלק ד סימן סט) דן באישה שקנתה בגד בהקפה, ולפני גירושיה הבעל לא מוכן לשלם על הבגד וטוען שלא היה אמור לדעת על החוב. הרדב"ז פסק: מתי אנו פוסקים שהאומר איני יודע אם פרעתיך - חייב לשלם? רק כאשר הלווה אמור לדעת מהחוב, אך אם יש אומדנה וסברה טובה שהוא אכן לא ידע מהחוב - הבעל פטור מלשלם.

 

 

לטעון ליורשים טענה שגם האב היה צריך להביא עליה ראייה

השולחן ערוך בסימן קלג סעיף ה פסק: בדרך כלל אדם שמחזיק חפץ בידו - נאמן לומר שהחפץ שייך לו, כך שתובע המערער כנגדו - אינו נאמן. אומנם המחזיק נאמן כנגד התובע רק כאשר מדובר בכלים שלא עשויים להשאיל או להשכיר, אבל אם מדובר בכלים שעשויים להשאיל או להשכיר, ויש לתובע עדים שהכלים היו שייכים לו - התובע המערער נאמן ויכול להוציא את הכלים מיד המחזיק, (גם אם החזיק בחפץ שלוש שנים - המחזיק לא נאמן).

השולחן ערוך הוסיף: גם אם המחזיק נפטר - התובע המערער יכול להוציא את החפצים (כלים העשויים להשאיל הנמצאים) מידי יורשי המחזיק. בית הדין לא יטען עבור היתומים טענה שאילו האב היה טוען אותה - גם האב היה צריך להביא ראייה לדבריו. (כדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף נב עמוד א: "כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא טען להו אבוהון"[13]?)

הסמ"ע בס"ק יד כתב: לדעת הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ח הלכה ג), אם יורשי המחזיק לא טוענים טענת ברי כנגד המערער התובע, אלא טוענים טענת ספק (היורשים לא יודעים מה אירע עם אותו חפץ שמוחזק בידי אביהם) - התובע נוטל מהיורשים ללא שבועה, אך אם יורשי המחזיק טוענים טענת ודאי: 'בפני נתנו למורישי או מכרו לו' - התובע נוטל מהיורשים לאחר שנשבע שבועת היסת.

אבל הגאונים סבורים, שהתובע צריך להישבע שבועת היסת לפני שנוטל מהיורשים, שכן בית הדין טוענים כל טענה שהאב יכול היה לטעון, והוא יכול לטעון טענת ברי[14]. וכ"פ הראב"ד והרמ"א בסימן קלג סעיף ה.

 

 

לטעון ליורשים כאשר יש חזקה שהחוב לא שולם

במסכת בבא בתרא דף ה עמוד א מובא: לדעת ריש לקיש (שהלכה כמותו) יש אומדנא דמוכח, שאדם לא יפרע את חובו קודם זמנו. לכן לווה הטוען כי פרע את חובו לפני מועד הפירעון - אינו נאמן.

הגר"א בסימן עח ס"ק ח כתב: חזקה זו שאין אדם פורע בתוך זמנו, חשובה כמו עדים, שכן יש אנן סהדי שלווה לא יפרע בתוך זמנו[15]. (ולכן ניתן להוציא ממון מהלווה בגלל חזקה זו שחשובה כמו עדים, ולא אומרים אין הולכים בממון אחר רוב וק"ו אחר חזקה).

כאמור, ישנה חזקה שאדם לא פורע את חובו בתוך זמנו, ומכאן שלא מקבלים את טענת הלווה שהוא שילם בתוך זמנו ועליו לשלם למלווה. אך יש חילוק בין מלווה לבין יורש המלווה. אם התובע הוא המלווה עצמו - עליו לטעון טענת ברי שהלווה לא פרע בתוך זמנו, ואם טוען טענת שמא - טענתו לא מתקבלת, (כמבואר בדרכי משה בסימן עח ס"ק א, ובסמ"ע בס"ק ב), אבל אם התובע הוא יורש המלווה - גם אם טוען טענת ספק, שהוא לא בטוח האם הלווה פרע את החוב בתוך זמנו - בית הדין יטען עבור היורשים שהלווה לא פרע את החוב, ועליו יהיה לשלם את החוב[16].

כך פסק הקצות בסימן עח ס"ק א: "דודאי טענינן ליורש כל מה דאביהן מצי למיטען, ואין זה טענת שמא, אלא כמו טענת ברי, דהא טענתא דאביהן טענינן להו".

הש"ך בס"ק א כתב בשם ספר חזה התנופה (סימן נא): מלווה שנפטר בתוך מועד הפירעון, והלווה מוציא שטר חתום עם עדים שהלווה פרע את החוב בתוך זמנו - יש לחקור את העדים, ("ודאי העדים אלו צריכים דרישה וחקירה, שיש קצת אמתלא שהם עידי שקר, שחזקה שאין דרך בני אדם לפרוע חובו קודם הזמן הקצוב לו לפרוע, ולכן צריך לחקרם יפה, אולי יתברר שקרותם").

אומנם לאחר שבית הדין חקר בצורה יסודית את העדים והשתכנע מעדותם - הלווה לא חייב לפרוע את החוב, כי כנגד החזקה שאין אדם פורע את חובו בתוך זמנו - יש שני עדים המעידים שהלווה פרע את החוב בתוך זמנו. מכאן דייק הש"ך: רק אם יש עדים שהלווה פרע בתוך החוב - הלווה נאמן, אך אם אין שני עדים, למרות שטענת היורשים בדרך כלל היא טענת שמא - בכ"ז מקבלים את טענתם והלווה חייב לשלם את חובו.

גם התומים בס"ק א פסק שיש נאמנות ליורשים בתוך המועד גם בטענת שמא, כי הם לא אמורים לדעת על עסקי אביהם: "ואמת דיבר. רק הכל ביורשים דאינם יודעים אם פרע לאביהן - אם כן אין השמא גרוע כלל, דלא הו"ל למידע אם פרע לאביהן, וטענינן ליתמי כל מה דהוה אביהן מצי למטען, ולא נגרע כח החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו".

 

 

לטעון ליורשים כאשר יש ספק האם יש חוב

בשו"ת הרי"ף (סימן נט) מובא: מלווה שקיבל מהלווה משכון כנגד סכום ההלוואה. המלווה נפטר והמשכון אבד. היורש מוציא את שטר החוב ותובע את הלווה שישלם את החוב, לטענתו יתכן ואירע אונס למשכון, לפיכך הוא פטור מלשלם על המשכון, ועל הלווה לפרוע את החוב. אך הלווה טוען שהחוב מתקזז בשווי המשכון שאבד.

הרי"ף פסק: הלווה הנתבע נשבע שלא קיבל בחזרה את המשכון שהיה בשווי החוב, ופטור מלשלם על החוב. היורש לא יכול להישבע על כך שהמשכון אבד באונס, ובית הדין לא יטען זאת עבורו, כי בית הדין לא טוען טענה בכדי להוציא כאשר יש ספק האם החוב עוד קיים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן עב סעיף לד.

הטור (סימן עב) הוסיף: "ולא אמרינן שישבע היורש שבועת היורשין ויטול, דכל שטרא שמוציא היורש - הוא ודאי, והפרעון - ספק, אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו, וספק נאבד באונס או בפשיעה, לפיכך השטר בטל, וישבע זה היסת שלא החזיר לו המשכון, ושהיה שוה כנגד חובו, ויפטר".

וכך גם מובא בשו"ת הר"י מיגאש (סימן קכא): "דלא מפקינן ממונא מתותי יד יתמי מספיקא, אבל בממון שרוצין הם להוציא מיד אחרים - לא נתן אותו להם מספיקא, לפי שכמו שאין לנו להוציא ממון מתחת ידם אלא בראיה ברורה, כן לא נוציא להם ממון מיד אחרים אלא בראיה ברורה, על עיקר מה שאמרו לא מפקינן ממונא מספיקא. ודין היתומים בזה ושאר העולם שוה".

כך גם כתב הש"ך בסימן עב ס"ק קמב: "דלא אשכחן בשום דוכתא דטענינן ליורש לחייב לזה שכנגדו בטענת ספק, ובכל דוכתא דאמרינן טענינן ליורש היינו שלא להוציא מיד היורש, (כגון לקמן סימן קמ"ו סעיף י'), ושאר דוכתי טובי דטענינן ליה להחזיק מה שבידו, אבל לא לחייב שבועה על הספק לזה שכנגדו".

מכאן נלמד, שבכל מקום בו יש ספק האם חייבים כסף ליורשים - בית הדין לא יטען עבור היורשים טענה מסופקת בכדי להוציא ממון מאחרים.

אומנם אם אין ספק בחוב - ניתן לטעון ליורשים גם בכדי להוציא. כך מבואר בשולחן ערוך בסימן סז סעיף כט: יורשים (גדולים) שירשו שטרי חוב מאביהם - בית הדין טוען עבורם שיתכן ואביהם המלווה כתב פרוזבול, כך שהחוב לא נמחק בסוף שנת השמיטה, והיורשים יכולים לגבות את החוב מהלווה[17]. מכאן ניתן ללמוד, שבחוב ברור יש דין טענינן גם בכדי להוציא ממון (בתנאי שמדובר בטענה שכיחה).

 

 

לטעון ליורשים שטוענים טענת ברי

הרשב"א (חלק ד סימן טו) כתב: על בית הדין לשמוע את הטענות, ורק אז לטעון עבור היתומים, שכן בית הדין טוענים עבור היתומים רק אם הם טוענים טענת שמא, אך אם היורשים טוענים טענת בריא - בית הדין לא יטען עבורם טענה אחרת, אלא יפסוק לפי טענת הבריא שהיורשים טענו. לכן בית הדין צריכים לשמוע באיזו רמת טענה היורשים טוענים. (כך גם הדין בדין טענינן ללקוח שבית הדין לא יטען עבור הלקוח אם הוא טוען טענת ברי). וכ"פ הרמ"א בסימן רצ סעיף יב.

הסמ"ע בס"ק לז ביאר: בית הדין מחויב לטעון עבור היורשים כל טענה מצויה שאביהם יכל לטעון, אך זה בתנאי שהיורש לא טען טענה אחרת שסותרת את הטענה שבית הדין היה יכל לטעון עבורם, אך אם היורשים טענו טענת ברי שסותרת את טענת בית הדין - בית הדין לא יטען טענה סותרת אלא ידון אותם על סמך טענתם.

למנות אפוטרופוס ליתומים

הרמב"ם (הלכות נחלות פרק י הלכה ה) כתב: "מי שמת והניח יורשין גדולים וקטנים - צריך למנות אפוטרופוס, שיהיה מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל, ואם לא מנה - חייבין בית דין להעמיד להן אפוטרופוס עד שיגדילו, שבית דין הוא אביהן של יתומים. א"א והוא שחלק להם בחייו, שאם לא חלק - יניח הכל ביד הגדולים, והם ישביחו לאמצע וטוב להם". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רצ סעיף א.

הדרכי משה בסימן רצ ס"ק א כתב בשם הרשב"א (סימן תתקע"ד): מינוי האפוטרופוס נועד בכדי להקל על הבית דין, לפיכך אם הבית דין עצמם רוצים לדאוג לזכות היתומים - אין לך אפוטרופוס גדול מזה. אבל נראה שהר"ן (על הרי"ף מסכת קידושין דף יז עמוד א) סבור, כי בכל מקרה הבית דין צריכים להעמיד אפוטרופוס ליתומים, כדי שהאפוטרופוס יעשה ככל יכולתו ללמד זכות על היתומים, דבר שהדיינים מנועים לעשות בכדי שלא יראו כעורכי הדיינים.

כך כתב הר"ן: "שלפיכך מעמידין להם אפוטרופוס, כדי שיברור להם חלק יפה, שאף על פי שב"ד אביהן של יתומים, אפילו הכי מוקמינן אפוטרופוס, כי היכי דנהפך בזכותייהו בכל מה שאפשר, מה שאין ראוי לבית דין לעשות כן, שלא יהו נראין כעורכי הדיינין. ומיהו ברשות ב"ד ובהסכמתן הוא בורר ואף הן בוררים עמו. והוא הדין לכל מקום שנזקקים לנכסי יתומים - שמעמידין להם אפוטרופוס לטעון בשבילם".

וכ"פ הרמ"א בסימן רצ סעיף א: "מיהו אם צריכים לחלוק או לטעון עם אחרים מחמת היתומים - י"א דצריכין להעמיד אפוטרופוס, שלא יהיו נראין כעורכי הדיינים". כלומר כאשר מדובר על חלוקת נכסים שיכולה להימשך הרבה זמן - על בית הדין למנות אפוטרופוס ליתומים.

 

 

מלווה שתובע מיורשי הלווה על סמך שטר חוב בכתב יד הלווה

בעל התרומות (שער יג ח"ב סי' א) כתב: לווה שכתב בכתב ידו שהוא חייב למלווה, ונפטר הלווה, כעת המלווה מעוניין לגבות את החוב מיורשי הלווה - בית הדין טוענים ליורשים כל מה שיכל הלווה לטעון אילו היה חי, ומכיוון שיכול הלווה לטעון פרעתי כנגד כתב ידו[18], אף כאן בית הדין יטענו כלפי המלווה שיתכן והלווה פרע את החוב בחייו. (מובא בנ"י מס' ב"ב דף פב:).

הרא"ש (פרק ד סימן יד) כתב: לא משביעים את היורשים שבועת היסת רק בכדי להחזיק, שכן כל שבועת היורשים שייכת רק כאשר היורשים רוצים להוציא ולא כאשר רוצים להחזיק את מה שבידם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן סט סעיף ה[19].

הרמ"א כתב בשם תרומת הדשן (סימן רמח): במידה ויש ביסוס ורגליים לכך שהלווה לא פרע את חובו - משביעים את היורשים. (היום נהגו לחייב שליש מהסכום במקום שבועה).

בעל התרומות (שער יג ח"ב סי' א) הוסיף: אם מדובר בחוב שלא הגיע מועד הפירעון, והמלווה מוציא כתב יד של אביהם שחייב לו, במידה והיורשים מודים שהשטר הוא כתב יד אביהם, ובמידה והאב נפטר בתוך מועד הפירעון - על היתומים לשלם. אומנם אם היתומים אינם מודים שזהו כתב יד אביהם - בית הדין יטען ליורשים שמא אביהם פרע[20].

בחוב שלא הגיע מועד הפירעון - בית הדין לא טוען ליורשי הלווה, כי גם הלווה עצמו אינו נאמן לומר פרעתי, לכך גם בית הדין אינו נאמן לטעון בשביל היורשים טענת פרעתי. מכאן ניתן ללמוד שבכל מקרה בו יש חזקה שהחוב לא שולם, למשל חזקה שאדם לא פורע את החוב בתוך זמנו- אין דין טענינן, ובית הדין לא יטען טענה ליורשים שהחוב כבר שולם.

אבל הש"ך בס"ק כו כתב: גם אם מדובר בחוב בתוך זמנו, והיורשים מודים שמדובר בכתב יד של אביהם - בית הדין יטען ליתומים שהחוב נפרע, ולמרות שמדובר בתוך הזמן - יש נאמנות בגלל מיגו שיכלו לטעון שהשטר מזויף, ואיננו כתב היד של אביהם. (לדעת הש"ך, בית הדין טוענים ליורשים גם טענת מיגו).

הש"ך סיים: "(לפי השיטות הסבורות שטוענים ליתומים גם טענה לא מצויה) - דלעולם טענינן ליתמי כל מה שהיה יכול אביהן לטעון, ולעולם אנו חושבין כאילו אביהן קיים לפנינו וטוען כך או כך, יהיה איזה טענה שיהיה. וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן (בספר המלחמות פרק המוכר את הבית, ב"ב ל"ז ע"א מדפי הרי"ף, ופרק הגוזל קמא, ב"ק ל"ח ע"ב מדפי הרי"ף), ע"ש במה שכתב שהגאונים כולם הסכימו, דטענינן להו כל מאי דמצי טעין אבוהון כו', ע"ש. וכן נלפע"ד עיקר".

הנתיבות בס"ק יא כתב: כאשר בית הדין טוען ליתומים טענה מצויה - הטענה נחשבת לטענת ברי, (כמבואר בדברי הרא"ש, מסכת כתובות פרק ב סימן א), אבל טענות לא מצויות נחשבות לטענת ספק, לכן בד"כ לא טוענים ליתומים טענה לא מצויה, כי היא נחשבת לטענת ספק שלא מספיקה, אומנם ישנם מקרים בהם טענת ספק מתקבלת, (כגון טענת אונס בפיקדון שמתקבלת, בגלל שכל החיוב הוא משום שאינו יכול להישבע שמשלם, אך ליורשים לא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם), ואז ניתן לטעון ליתומים למרות שזו טענה לא מצויה.

טענה שלא הייתה מועילה לאב - במסכת בבא בתרא דף נב עמוד א מובא: "מתקיף לה רב פפא: כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא טען להו אבוהון"?! (האם יתכן לטעון ליתומים טענה שלא הייתה מועילה לאביהם, שכן אילו אביהם היה בחיים, היה עליו להביא ראיה, כעת ליתומים נטען טענה טובה יותר, כך שהם כבר לא יצטרכו להביא ראיה?!).

מכאן אנו למדים, שניתן לטעון ליתומים טענה שאילו האב היה טוען אותה - הוא היה נאמן גם ללא הבאת ראייה, אך אם הטענה מצריכה הבאת ראייה - הטענה לא תועיל בכדי לפטור את היתומים מהבאת ראייה.

 

 

לטעון למלווה שגבה את החוב

הרא"ש (כלל צח סימן י) עוד כתב: מלווה שכבר גבה את חובו מקרקע של הלווה - הלווה לא נאמן לטעון שהקרקע בשכירות ולא שייכת לו, אלא בית הדין טוענים עבור המלווה שהקרקע שייכת ללווה, והמלווה יכול לגבות את הקרקע. (בתנאי שיביא ראייה שהלווה גר שם לפחות יום אחד). וכ"פ הרמ"א.

התומים בס"ק ח העיר: "הרמ"א כתב במתק לשונו שגבה קרקע, דכבר ירד הבעל חוב ומוחזק באותו קרקע". כלומר מדובר שהמלווה כבר גבה את חובו מהלווה, רק כאשר הקרקע כבר נמצאת בידי המלווה, אנו טוענים למלווה שהקרקע הייתה שייכת ללווה, אך אם המלווה לא גבה את הקרקע, והלווה טוען שהקרקע לא שלו - לא טוענים עבור המלווה.

ההסבר לכך הוא, שהמלווה יכול לגבות מכאן ולהבא[21], כך שהמלווה נחשב למוציא, ובית הדין לא יטען טענה בכדי להוציא ממון כאשר יש ספק.

התומים הסביר את פסק הרא"ש בכלל צט סימן ז, שהמלווה לא גבה את הקרקע, ולכן לא טוענים עבורו, אך הרא"ש בכלל צח סימן י, דיבר על מלווה שכבר גבה את הקרקע, ולכן טוענים עבורו. וכ"פ הנתיבות בס"ק יג.

הסמ"ע בס"ק כא העיר: הראשונים לא התייחסו לכך שטוענים למלווה, כי לאחר שהמלווה גבה את הקרקע - המלווה נחשב ללקוח.

התומים עוד כתב: מהרש"ל (סימן א) כתב שטוענים למלווה גם אם לא החזיק בקרקע. אך יתכן שבאותה תשובה מהרש"ל לא בא לברר דינים אלו, לכן כתב בצורה כללית, אך גם מהרש"ל מודה שאין לטעון למלווה שלא גבה את הקרקע.

 

 

לטעון לשוכר

נחלקו הפוסקים, האם בית הדין טוען לשוכר, כי לכאורה גם שוכר כמו לקוח לא יכול לדעת כיצד המשכיר רכש את הבית בו הוא גר.

  • א. שיטת הש"ך (בס"ק ו) בשם מהרשד"ם (סימן רנה) והמבי"ט (חלק א סימן ריא) - בית הדין לא טוען לשוכר, אלא טוענים רק ללקוח או ליורש.
  • ב. שיטת הנתיבות (בס"ק יא) - אין הבדל בין שוכר ובין לקוח, וגם לשוכר טוענים שהמשכיר רכש את הבית גם אם המשכיר לא נמצא בפנינו (כגון שנסע לחו"ל).

הנתיבות הוסיף בשם הנמוקי יוסף (דף יד עמוד ב): בית הדין טוען לשוכר אפילו אם הוא לא הביא ראייה שהמשכיר גר שם יום אחד, כי השוכר גר בשליחות המשכיר, כך שנחשב כאילו המשכיר גר שם יום אחד. (אך קונה לא גר בשליחות המוכר ולכן צריך שיביא ראייה שהמוכר גר שם יום אחד).

  • ג. שיטת שער משפט (בס"ק ח) - יש לחלק בין משכיר שלא נמצא בפנינו למשכיר שנמצא. המבי"ט התייחס למשכיר שלא נמצא בפנינו, לכן לא טוענים עבור השוכר, כי יתכן ואם המשכיר היה כאן הוא היה מודה שלא רכש את הבית, אך אם המשכיר נמצא כאן - טוענים גם עבור השוכר. וכ"פ ערוך השולחן בסעיף יא: "וכן טוענין לשוכר בשביל המשכיר כשאין המשכיר כאן, כמו שטוענין ללוקח וליורש".

 

 

[1] המנחת חינוך (פרשת משפטים מצוה סה) העיכר: "דין זה שייך גם ביורשים גדולים ולקוחות, שהבית דין טוענים עבורם".

[2] אך התובע יכול להישבע וליטול רק את חלק ההלוואה שבעסקה, כי לגבי ההלוואה יש למלווה שטר המוכיח שהלווה לא פרע את חובו, כי אילו היה הלווה פורע את חובו - שטר החוב לא היה נשאר בידי המלווה. ("שטרך בידי - מאי בעי").

[3] אומנם האב נאמן לטעון שאירע אונס לפיקדון, כי זה חלק מההסכם שיש בין השומר למפקיד, שתנאי השמירה יהיו על פי הכתוב בתורה, והתורה פטרה את השומר באונס.

[4] הקצות החושן בס"ק ה ביאר: "והא דב"ד אין טוענין ואפוטרופוס מצי טעין, היינו משום דכיון דלא שכיח אין לב הב"ד נוקף בספק זה, והוי לדידהו כברי לי, וכהאי דפירש רש"י בפ"ב דכתובות (כב, ב ד"ה באומרת) גבי אומרת ברי לי היינו שאין לבי נוקפי, אבל האפוטרופוס אם לבו נקפו בספק זה - מצי טעין וסמכינן אטענתו, דברי מדטעין הכי - ע"כ לבו נקפו בספק זה, ולהכי גם אפוטרופוס אסור לו לטעון דבר שקר שמא היה כך עד שיהא לו קצת רגלים לדבר ואיזה סיבה שיגרום לו בספיקו".

[5] צריך לציין, שיש חילוק בין טענת אונס לבין טענת מזויף. טענת אונס נחשבת לטענה לא מצויה, אך טענת מזויף - נחשבת לטענה מצויה, ובית הדין טוען ליורשים וללקוחות ששטר לא מקוים הוא שטר מזויף. כך כתב הרשב"א (חלק א סימן אלף קעא): "ואמרת שיש לחלק בין טענת מזוייף לטענת נאנסו. שבמזוייף אנו חוששין לעיקר החיוב, (יתכן והלווה כלל לא חייב כי השטר מזויף), ובנאנסו - עיקר הפקדון ברי, ופטורו מסופק, (בוודאות הייתה הפקדה אך ספק האם אירע אונס לפיקדון), ובמילתא דלא שכיחא בכי הא לא טענינן. יפה אמרת גם אני דמיתי כן בחידושין דרך הלוכי".

כך גם פסק הש"ך בסימן קו ס"ק ו: "אבל כשאין השטר מקויים - אין גובין ממנו שלא בפניו, ומשמע דה"ה דאין גובין מלקוחות ויתומים, דטענינן להו מזויף. וכן נראה דעת ה' המגיד (פרק י"ג מה' מלוה ומביאו ב"י), וכן הסכימו התוס' (פרק קמא דמציעא דף [יג ע"ב, ופרק מי שהיה נשוי דף צ"ב ע"ב), ושלא כדעת ר"י. וכן הסכימו הרשב"א והר"ן (רפ"ק דגטין) ורבינו ירוחם (נכ"ו) והנימוקי יוסף (סוף ב"ב)".

[6] הרמב"ם פסק כפשט דברי הגמ': אדם נאמן לפרוע חובו בתוך היום בו נשלם מועד החיוב. מפשט הגמ' משמע, שאפ' בתחילת היום - נאמן הלווה לומר פרעתי. אומנם בעל התרומות דקדק מדברי התוס' (מס' ב"ב דף ה: דיבור ראשון), שהלווה אינו נאמן בתחילת היום, אלא רק בסוף היום נאמן לומר כבר פרעתי את חובי.

[7] למעט מספר מקרים בהם אנו בטוחים בצורה מוחלטת שהאב לא פרע את החוב:

  • א. אביהם הודה לפני מותו שחייב כסף למלווה ולא התפיסו צררי.
  • ב. נידו את האב על כך שלא רצה לפרוע את החוב, ומת בנידויו, שוודאי שלא פרע, שכן אילו היה פורע - היה עושה זאת בנוכחות ב"ד, בכדי שיתירו את נידויו.
  • ג. הטור הוסיף עוד מקרה: הלוואה שלא הגיע מועד הפירעון, שכן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, כך שניתן לגבות מיתומים ללא חשש שמא אתפסיה צררי.
  • ד. בעל התרומות הביא מקרה נוסף שגובים מיתומים: אם היתומים טוענים שאביהם אמר להם לפני מותו שכלל לא לווה - אנו אומרים שכל האומר לא לוויתי כאילו אמר לא פרעתי, לכן במידה ויש עדים שלווה - גובים מהם ללא שבועה.

[8] השב שמעתתא (ב ז) הסביר: הכלל הקובע הוא שבריא ושמא - ברי עדיף, אך כאן זהו ברי וברי, שכן לשמא של הנתבע מצטרפת חזקת ממון שברשותו, כך שיש כאן בריא מול בריא, ולכך הנתבע פטור מלשלם.

[9] נחלקו הראשונים, האם היורשים צריכים להישבע: לדעת הרי"ף, היורשים נשבעים שבועת היסת, שאינם יודעים כלום. וכן כתב ר"י ברצלוני: היורשים צריכים להישבע 'שלא פקדני אבא'. אבל לדעת הרא"ש והעיטור, היורשים כלל אינם נשבעים, לא שבועת היסת ולא שבועת היורשים 'שלא פקדנו אבא'. שכן יורשים צריכים להישבע רק כאשר הם רוצים לגבות, אך אין הם נשבעים בכדי להיפטר. וכ"פ המחבר.

[10] הקצות בס"ק טז כתב: מהרנ"ח (ח"ב סי' א'), הוכיח מדברי בעל התרומות, שאם הלווה לא אמור לדעת, הוא פטור מלשלם גם כאשר טוען איני יודע אם פרעתיך. הקצות העיר: דבריו נכונים רק לפי שיטת התוס' והרא"ש, אבל לפי שיטת הרמב"ם, גם כאשר לא היה אמור לדעת - חייב לשלם, לא ניתן ללמוד מדין יורשים ששם פטור בגלל דין טענינן.

[11] אבל כאשר הלווה טוען 'איני יודע אם אני חייב' - הלווה נאמן, שכן לא הייתה מוטלת עליו שום חובה, שהרי הוא סבור שהוא כלל לא חייב כלום.

[12] אומנם הגר"ע אייגר בתשובה לבית מאיר (שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סימן לא) חלק על דבריו: "לענ"ד זהו דבר חדש לומר דבטוען איני אם פרעתיך ומת או במלוה על המשכון ומת דא"י לגבות בשבועת נאנסה, דהדבר פשוט דגם לגבי היתומים הוי א"י אם פרעתיך, דאף דהם לא נתחייבו מעולם, מ"מ אנו דנין על הנכסים שירשו דוודאי נשתעבדו לזה והספק אם נסתלק השעבוד".

[13] בגמ' מסכת בבא בתרא דף נב עמוד א מובא: אחד מהאחים שהינו אחראי לרכוש לאחר מות אביהם, שהוציא שטרות המקח בהם כתוב שהוא הבעלים על המקח, או שהוציא שטרות חוב בהם כתוב שהוא המלווה. האח טוען שהשטרות הם שלו והוא קיבלם בירושה מאביו ולא מאמו. לדעת רב: על היורש להביא ראיה, שבאמת הלווה או קנה מכספו, ולא מהכספים המשותפים של האחים, שכן האחים הינם שותפים בכל דבר גם במזון, (כל עוד שלא חילקו את הירושה - האחים נחשבים כשותפים בכל הירושה), ומסתבר שכל דבר שנקנה הוא מהכספים המשותפים, ואם באמת האח קיבל בירושה או רכש מכספו - יוכל להביא ראייה לדבריו, אבל לדעת שמואל: "על האחין להביא ראיה", כי ניתן לסמוך על הכתוב בשטר.

הרי"ף (דף כח.), הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ט הלכה ז) והרא"ש (סימן נח) פסקו כרב שעל האח להביא ראיה, אא"כ האח מת, שאז על האחים להביא ראיה ולא על היורשים. למרות שרב פפא הקשה, כתב רבנו חננאל (מובא בנ"י וברשב"ם שם): רק קושיא שמסתיימת בתיובתא - הינה קושיא חזקה שמפילה את השיטה, ולא קושיא המסתיימת בקשיא. (ניתן לתרץ קושיא זו: יש מחלוקת אמוראים, ואין קושיה בכך שרבא סותר את שמואל). וכן פסקו הראשונים כדעת רבה, שצריך להביא ראיה בעדים. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף א.

רבינו ירוחם (נתיב כ"ו ח"ב) סייג: רק כאשר יש ליורשים שטר חוב הרשום על שם האב - היורשים לא צריכים להביא ראייה, אך אם מדובר במטלטלים - היורשים צריכים להביא ראייה, "דלא אמרינן בהו דעל האחין להביא ראיה, כיון דלית כאן דבר שמסייע לזה היורש להעמידו בחזקתו". וכ"פ הסמ"ע בס"ק ח והש"ך בס"ק יז.

אבל הט"ז (על סעיף א) והתומים בס"ק יא כתבו: מהר"ם (מובא במרדכי מס' ב"ב סי' תקכ"ז) חולק וסובר שגם במטלטלים - על האחים להביא ראייה. וכ"פ מהרשד"ם (סי' קסד). הט"ז סיים: "וע"כ לומר דמהר"ם פליג ארבינו ירוחם, א"כ אין להוציא ממון מן המוחזק, דיכול לומר קים לי כמהר"ם".

הרשב"ם (ד"ה ופסק ר"ח) פסק כשמואל, שכן דברי רב הסתיימו בקשיא, ואין הבדל בין קשיא ובין תיובתא, אלא כאשר הקושיה היא ממשנה או מברייתא, כתוב תיובתא, וכאשר הקושיא היא מדברי אמוראים, כתוב קשיא.

[14] הסמ"ע הוסיף: לדעת הראב"ד והרמ"א, אם המחזיק בחיים - יש להשביע את בעה"ב בנקיטת חפץ, אך במקרה כאן בו המחזיק נפטר - לא ישביעו את בעה"ב בנקיטת חפץ, אלא רק בשבועת היסת. אבל הש"ך בס"ק ט כתב: לדעת הראב"ד, יש להשביע את בעה"ב בנקיטת חפץ גם כאשר המחזיק נפטר. אומנם לדינא, הש"ך סבור כסמ"ע, שאין להשביע בנקיטת חפץ.

[15] הסמ"ע בס"ק א ובס"ק יט כתב: הטעם מדוע אנו אומרים חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, הוא מכיוון שהלווה ביקש מעות עד זמן מסוים, לפיכך גילה דעתו שהוא מעוניין שהמעות יישארו אצלו עד סוף הזמן שקבע, לכך לא נאמן להחזיר לפני הזמן שנקבע. ומכאן שבהלוואה ללא קביעת זמן, אין אומרים חזקה אדם לא פורע בתוך זמנו.

אבל הקצות בס"ק ח כתב: הטעם אינו כדברי הסמ"ע שגילה בדעתו לא להחזיר עד סוף הזמן, שהרי בשכירות ובפדיון הבן, אין גילוי דעת לגבי הזמן, ובכ"ז אנו אומרים שיש חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו. לכן צריך להסביר: הטעם לחזקה זו הוא מכוח המנהג שלא נהגו לפרוע לפני הזמן. דהיינו טבעם של בני אדם שלא מחזירים את החוב לפני הזמן שנקבע. אומנם בהלוואה סתמית, מקובל ונהוג להחזיר בתוך שלושים יום.

[16] המקרה המובא במרדכי (סימן תסח) הוא, באדם שהעסיק סופר שיכתוב לו ספר, אך הסופר נפטר באמצע כתיבת הספר. יורשי הסופר תובעים את השכר המגיע לסופר מן המעסיק, אך המעסיק טוען שכבר שילם את שכרו. המרדכי פסק: המעסיק לא צריך לשלם, שכן טענת היורשים היא טענת שמא, אין הם יודעים בוודאות, האם אביהם קיבל את שכרו או לא קיבל את שכרו.

הש"ך בס"ק א חלק על הבנת הדרכי משה והסמ"ע בדברי המרדכי, לדעתו החזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו, חלה גם כאשר המלווה טוען טענת שמא. אין ללמוד מהמקרה המובא במרדכי, שכן המרדכי צירף עוד נימוקים לפסיקתו, ולא סמך רק על טענת הספק של יורשי הסופר. הקצות בס"ק א הסכים עם הש"ך בכל הנוגע ליורשים, שבית הדין טוען ליורשי הלווה.

[17] כך כתב הרשב"א (מסכת גיטין דף לז עמוד ב): "הא טענינן להו מאי דמצי אבוהון למטען במידי דשכיח ומצוי, והילכך טענינן להו דלמא פרוזבול היה לו לאביהם".

[18] שיטת הגאונים והרי"ף (דף פג.) - דין כתב ידו כדין מלווה ע"פ וגובה רק מבני חורין, וכן נאמן הלווה לטעון פרעתי. וכ"פ השולחן ערוך בסימן סט סעיף א, והש"ך בס"ק יד. אמנם הש"ך העיר: "אבל כשדיין רואה איזה אומדנא, שלא היה (הלווה) מניח הכתיבת יד בידו (של המלווה), אם היה פורע - הכל לפי ראות עיני הדיין". (יש לפסוק כשיטת הרשב"א, שהלווה לא יהיה נאמן לטעון פרעתי).

שיטת הרמ"ה (מס' ב"ב דף קעו. סי' קמט) והרשב"א (הובא בנ"י מס' ב"ב דף לז:) - הלווה אינו נאמן לומר פרעתי, שכן למלווה יש שטר הכתוב בכתב ידו, אילו באמת היה הלווה פורע, לא היה השטר נשאר ברשות המלווה. למרות שאמרנו שבכתב ידו גובה רק מבני חורין, צריך להסתכל בכל הלכה על הטעם שבה, לגבי גבייה מבני חורין, אנו אומרים שיש לכתב ידו דין של מלווה ע"פ, שכן לא יצא הקול, אבל לגבי טענת פרעתי, יש לכתב ידו דין של שטר, שכן כנגד טענת פרעתי של הלווה, עומדת החזקה שכל לווה הפורע את חובו, לוקח את השטר בחזרה, ויכול המלווה לומר ללווה, שטרך בידי מאי בעי. וכ"פ הרמ"א והסמ"ע בס"ק ח.

[19] אומנם לדעת בעל התרומות, על היורשים להישבע שבועת היסת, שבאמת אינם יודעים האם אביהם פרע או לא פרע.

[20] בסימן קח סעיפים א-ג, מבוארות שלוש דרכים בהן ניתן לגבות מיורשים ממלווה ע"פ: א)- חוב בתוך הזמן, שלא הגיע מועד הפירעון. ב)- הודה הלווה קודם מותו שחייב. ג)- ב"ד נידו את הלווה.

צריך להדגיש (ע"פ דברי הסמ"ע בס"ק כ), בכל שלושת המקרים, מדובר שהשטר מקוים או שהיורשים מודים שזהו כתב יד אביהם. אך אם השטר אינו מקוים, והיורשים טוענים שאין זה כתב יד אביהם - היורשים אינם צריכים לפרוע.

[21] כמבואר בדברי רבא גמ' במסכת פסחים דף ל עמוד ב: "איתמר, בעל חוב: אביי אמר: למפרע הוא גובה, ורבא אמר: מכאן ולהבא הוא גובה".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן