בכל מציאה יש לבחון האם קיימים סימני היכר, דרכם ניתן לזהות מי היו הבעלים של החפץ, והם נקראים סימנים. מאמר זה עוסק ברמות השונות של הסימנים.

הרב ישועה רטבי

 

הקדמה

בכל מציאה יש לבחון האם קיימים סימני היכר, דרכם ניתן לזהות מי היו הבעלים של החפץ, והם נקראים סימנים. חפץ שנמצא ואין בו סימנים - אם הבעלים יתייאשו, (בד"כ חוסר סימנים גורם לכך שהבעלים התייאשו ממציאת החפץ) - יכול המוצא לקחת את החפץ לעצמו, (אך אם הבעלים לא התייאשו - אסור למוצא לקחת את החפץ לעצמו וזה נקרא יאוש שלא מדעת). אין טעם להכריז על מציאה ללא סימנים, כי אין סימני זיהוי לדעת מי הבעלים, אך אם יש סימנים - צריך להכריז על המציאה.

במשנה במסכת בבא מציעא דף כח עמוד ב מובא: "אמר את האבידה ולא אמר סימניה (לפי הסבר רב נחמן, מדובר באדם שטוען שהאבידה שייכת לו הביא רק סימנים פשוטים אך לא הביא סימנים טובים יותר) - לא יתן לו, (אסור להחזיר את האבידה ללא מתן סימנים מובהקים). והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו, (הרמא צריך להביא עדים שהחפץ שייך לו, ולא מועיל סימנים מובהקים), שנאמר עד דרש אחיך אתו - עד שתדרוש את אחיך, אם רמאי הוא אם אינו רמאי".

בגמרא מבואר כיצד צריך להכריז: "אתמר, רב יהודה אמר: אבידתא מכריז. (המוצא מכריז בצורה כללית שמצא אבידה, אך לא מפרט מה מצא. רב יהודה מסביר במשנה, שאם המאבד יאמר מה החפץ - לא יחזירו לו, אך אם ייתן סימנים - יחזירו לו, גם אם לא מדובר בסימנים טובים). ורב נחמן אמר: גלימא מכריז. (המוצא מפרט את שם החפץ שמצא. רב נחמן מסביר במשנה, שאם המאבד יביא סימנים - לא יחזירו לו, אך אם ייתן סימנים טובים - יחזירו לו)[1].

"...והרמאי אף על פי שאמר את סימניה - הרי זה לא יתן לו. תנו רבנן: בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה - היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאין, התקינו שיהו אומרים לו (למאבד): צא והבא עדים דלאו רמאי את, וטול".

הבית יוסף כתב: "וידוע (כתובות יג.) דהלכה כרב נחמן בדיני". לכן מוצא אבידה צריך לפרט את סוג האבידה שמצא. הנימוקי יוסף (מסכת בבא מציעא דף יג עמוד ב) ביאר: "דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר - מקרב". כלומר המוצא צריך לפרסם בצורה כזו שהפרסום יגרום למאבד לבדוק האם אבד לו חפץ, לכן אם הפרסום יהיה כללי מידי, המאבד לא יחשוב לבדוק שאיבד חפץ, לכן יש צורך לפרסם את סוג המציאה[2].

בגמ' עוד מובא, אסור למוצא להחזיר את החפץ למאבד שנותן רק סימנים פשוטים, ורק אם המאבד יביא סימנים טובים יותר - ניתן להחזיר לו את המציאה. אבל לרמאים אין להחזיר מציאה אלא רק אם הם יביאו עדים שהחפץ היה שייך להם, ולא מועיל שיאמרו סימנים טובים שיש לחפץ, עד שיביאו עדים. הטור העיר: "והאידנא, כולהו בחזקת רמאין[3]".

 

 

סוגי הסימנים

במשנה במסכת ב"מ בדף כז עמוד א עוד מובא: ניתן להחזיר אבידה רק ע"פ סימנים ולא ע"פ טביעות עין. הטעם לכך הוא, מכיוון שאנו חוששים שמא התובע בעלות על החפץ - משקר ואין לנו כל דרך להוכיח שבאמת החפץ שייך לו, לכן רק לאחר שהתובע יוכיח את בעלותו על החפץ ע"י נתינת סימנים שכליים - נוכל להאמין לו ולתת לו את החפץ. אומנם ת"ח אין חשש שמשקר, לכן נאמן בטביעת עין ללא סימנים, שכן טביעות עין חזקה הרבה יותר מסימנים. (כך הסביר הרא"ם את ההבדל בין סימנים שהם הכרה שכלית, לבין טביעות עין שזהו הכרה חושית).

המגיד משנה (הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ג) כתב, שישנם שלושה סוגי סימנים:

  • א. סימן מובהק ביותר - סימן היכר ייחודי, כמו נקב או כתם[4] שיש ליד אות מסוימת בשטר. סימן זה מועיל מהתורה ונחשב כמו לעדות של עדים[5], לכן ניתן להחזיר את האבידה למי שנותן סימן מובהק. הב"ש (אבן העזר סימן יז בס"ק עב) כתב בשם המשאת בנימין (סימן סג) את ההגדרה של סימן מובהק: "הכלל הוא, סימן מובהק הוא שלא ימצא רק אחד מאלף, והוא דבר זר ומופלג".
  • ב. סימן בינוני (או סימן מובהק) - סימן היכר שלא כ"כ מצוי כמו מידת האורך או הרוחב או המשקל של החפץ, או סוג הקשר (למשל חפץ שמונח בתוך אריזה עם קשר מיוחד). גם מניין נחשב לסימן. (למשל מצא מספר מכנסיים בשקית, מניין המכנסיים נחשב לסימן). וכן מיקום הנחת החפץ נחשב לסימן. גם שמו של בעלי החפץ שרשום על החפץ, נחשב לסימן. המקורות לכך מובאות בהערה[6]. הגמ' הביאה מחלוקת האם ניתן מהתורה להסתמך על סימנים אלו כמבואר בהערה[7].

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ה) ציין מה נחשב לסימנים מובהקים: "הסימנים המובהקין - סומכין עליהם, ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה. והמדה, או המשקל, או המנין, או מקום האבדה - סימנין מובהקין הן". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסז סעיף ז.

  • ג. סימן גרוע - סימן שמצוי בהרבה חפצים, כך שאין זיהוי וודאי לבעלי החפץ. למשל צבע החפץ, או האם מדובר בחפץ גדול או קטן. (סמ"ע סימן רסז ס"ק ז). כמו כן מידת אורך של בגד שמיוצר בצורה המונית - לא נחשב לסימן[8].

השולחן ערוך בסימן רסז סעיף ה פסק ע"פ דברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ג), שלא ניתן להחזיר אבידה לרמאי בסימן בינוני (סימן מובהק), אלא יש צורך להביא עדים שהחפץ היה שייך לו, אבל הרמ"א בסימן רסז סעיף ו פסק, שמספיק סימנים בינוניים (סימן מובהק) בכדי להחזיר אבידה גם לרמאי, כפי שפסק הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן יד): "אבל בסימן מובהק - יראה שמחזירין לכל אדם".

לעיל הובאו דברי הברייתא, שבראשונה היו מחזירים אבידה לכל מי שנתן סימנים (כולל לרמאים), אך משרבו הרמאים חכמים תקנו שיש לאמר לרמאי להביא עדים שהוא אינו רמאי. נחלקו הפוסקים, האם סוג הסימן השלישי נחשב לסימן או שכלל לא נחשב לסימן. מחלוקתם תלויה בהסבר מה שהיה בתקופה הראשונה, בה החזירו את האבידה לכל מי שנתן סימנים, האם מדובר על סימנים גרועים, או על סימנים בינוניים:

  • א. הסמ"ע בסימן רסז ס"ק ט כתב: לדעת הרא"ש והרמ"א (שהובא לעיל) - סימן גרוע נחשב לסימן, ולכן בראשונה היו מחזירים אבידה גם לרמאים לפי סוג הסימן השלישי. לאור זאת היום מי שיביא ראיה שהוא לא רמאי או שהוא תלמיד חכם[9] - ניתן להחזיר לו אבידה גם לפי סוג הסימנים השלישי. אומנם היום שיש רמאים, אין להחזיר אבידה לפי סימן גרוע, אלא רק ע"י סימן בינוני (שלפעמים נקרא סימן מובהק).

אבל לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך (שהובא לעיל) - סימן גרוע לא נחשב לסימן כלל, ולכן בראשונה היו מחזירים לכולם רק ע"י סימן בינוני, וגם היום מי שיביא ראיה שהוא לא רמאי או שהוא תלמיד חכם - ניתן להחזיר לו אבידה גם לפי סימן בינוני, אך היום שיש רמאים - ניתן להחזיר רק ע"י עדים או ע"י סימן מובהק ביותר מהסוג הראשון. (כך הסמ"ע ביאר בס"ק ז).

  • ב. אבל הש"ך בסימן רסז ס"ק ג כתב: סימן גרוע לא נחשב לסימן כלל גם לפי הרא"ש והרמ"א. ולכו"ע גם בתקופה הראשונה לא החזירו סימנים לפי הסוג השלישי, אלא רק לפי סימנים בינוניים. לאור זאת היום מי שיביא ראיה ע"י עדים שהוא לא רמאי או שהוא תלמיד חכם - ניתן להחזיר אבידה גם בסימנים בינוניים. (דין זה מוסכם גם לרמב"ם). אומנם היום שיש רמאים, לפי הרא"ש והרמ"א, אין להחזיר לפי סימנים בינוניים אלא רק ע"י סוג הסימנים הראשון - סימן מובהק ביותר.

אבל לפי הרמב"ם והשולחן ערוך, ישנן שלושה חילוקים: א)- לתלמיד חכם או לאדם שיוכיח ע"י עדים שהוא לא רמאי - ניתן להחזיר גם בסימנים בינוניים, כפי שהיה בתקופה הראשונה. ב)- לשאר אדם ניתן להחזיר רק באמצעות סימן מובהק ביותר כמו הסוג הראשון. ג)- לרמאי אין החזיר אלא רק ע"י עדים שיעידו שהחפץ היה שייך לו.

ערוך השולחן (סימן רסז סעיף ו) כתב: לא ניתן להחזיר לרמאי בסימן בינוני אלא רק בסימן מובהק ביותר או בעדים. אבל לדעת הט"ז לרמאי לא ניתן להחזיר אפ' ע"י סימן מובהק ביותר, אלא רק ע"י עדים שהחפץ היה שייך לו. ערוך השולחן פסק: "ולדינא נראה כדעה ראשונה, והרי אף באשת איש מתירין בזה. וכ"כ הראב"ד (שם) דסימן מובהק הוי כעדים, וגם הרמב"ם סובר כן, אלא שקורא לאמצעי מובהק באבידה כמ"ש. ורמ"א שכתב בלשון י"א - אסימן אמצעי קאי להסמ"ע, וגם להש"ך אתי שפיר. ודרכו כן. ודוק".

 

סיכום השיטות:

השיטות

תלמיד חכם או מי שיוכיח בעדים שלא רמאי

שאר אנשים

רמאי

הסמ"ע בדעת השו"ע

אפשר להחזיר ע"י סימן בינוני

אפשר להחזיר ע"י סימן מובהק ביותר

אפשר להחזיר ע"י סימן מובהק ביותר

הש"ך בדעת השו"ע

אפשר להחזיר ע"י סימן בינוני

אפשר להחזיר ע"י סימן מובהק ביותר

אין החזיר אלא רק ע"י עדים שיעידו שהחפץ היה שייך לו

הסמ"ע בדעת הרמ"א

אפשר להחזיר ע"י סימן גרוע

אפשר להחזיר ע"י סימן בינוני

אפשר להחזיר ע"י סימן בינוני

הש"ך בדעת הרמ"א

אפשר להחזיר ע"י סימן בינוני

אפשר להחזיר ע"י סימן מובהק ביותר

אפשר להחזיר ע"י סימן מובהק ביותר

 

 

צירוף מספר סימנים

הרמ"א (אבן העזר סימן יז סעיף כד) פסק, שאפ' מאה סימנים גרועים - לא מצטרפים ולא ניתן להסתמך עליהם. הפוסקים נחלקו האם ניתן לצרף מספר סימנים בינוניים כדי שיחשבו לסימן מובהק ביותר, כפי שמבואר בהערה[10].

התומים (בסימן סה ס"ק יד) כתב: המחלוקת שייכת רק באיסורים כמו התרת עגונות, אך בדיני ממונות ניתן לצרף לפי אומדנא שהצירוף מוסיף לזיהוי הבעלים: "וכבר עלה בלב רבים מחכמי ישראל אפילו בהתרת עגונה לומר תרי סימנין גרועין מצטרפין לסימן מעליא, ואפילו החולקים חששו לאיסור אשת איש, אבל בממון - כו"ע מודו שמוציא".

בספר מראות הצובאות (אבן העזר סימן יז ס"ק צח) מובא: "אולם למעשה נראה, דאין לעשות כלל בענין זה, והכל לפי ראות עיני המורה, לפי ענין הסימנים, דאם הם סימנים חשובים, עד שכל אחד בפני עצמו קרוב להיות סימן מובהק - בזה ודאי דחבור שניהם גם יחד, לא ימצא אפילו באחד מני אלף, וחשיב סימן מובהק לכ"ע, כמו שהוכחנו למעלה מתשו' הרא"מ, וכן בכל כיוצא בזה, כשיהיה חבור הסימנים בגדר סימן מובהק, שהוא דבר זר ומופלג, ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות". (מובא בפתחי תשובה אבן העזר סימן יז ס"ק קו). כלומר יש לאמוד האם צירוף הסימנים מהווה סימן מספיק, בכדי שתהיה הוכחה על בעלי החפץ שנמצא. וכ"פ ערוך השולחן (אבן העזר סימן יז בסוף סעיף קעא).

 

 

[1] בגמ' עוד מובא: "רב יהודה אמר: אבידתא מכריז, דאי אמרת גלימא מכריז - חיישינן לרמאי. (יתכן ואדם רמאי ישמע מבעלי החפץ שהם איבדו את החפץ, והרמאי מכיר את החפץ ויוכל לתת סימנים ובכך לגנוב את החפץ). רב נחמן אמר: גלימא מכריז, לרמאי לא חיישינן, דאם כן אין לדבר סוף". (הרמב"ם {הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ב} הסביר, מדוע לא חוששים לרמאים: "לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקין").

"תנן (הגמ' כעת מבררת איך רב יהודה ורב נחמן יסבירו את המשנה): אמר את האבידה ולא אמר את סימניה - הרי זה לא יתן לו. אי אמרת בשלמא (כדעת רב יהודה) אבידתא מכריז - הא קא משמע לן, אף על גב דאמר גלימא, כי לא אמר סימנין - לא מהדרינן ליה. אלא אי אמרת (כדעת רב נחמן) גלימא מכריז, אמר איהו (המוצא מכריז שמצא) גלימא, ואמר איהו (המאבד אומר שאיבד) גלימא - צריכא למימר כי לא אמר סימנין - לא מהדרינן ליה? (פשוט שאם המאבד לא נותן סימנים שלא מחזירים לו את הגלימה)? - אמר רב ספרא: לעולם גלימא מכריז. אמר איהו (המוצא) גלימא, ואמר איהו (המאבד) סימנין. ומאי לא אמר את סימניה - לא אמר סימנין מובהקין דידה".

[2] בספר הישר (חלק התשובות סימן סח) מובא: "טיבעא מכריז - וה"פ: דלא מכריז לא כסף ולא מטבע סתם, אלא טבע של מדינה פלוני ושל מלך פלוני". מכאן שצריך לפרסם בצורה מפורטת את סוג החפץ שמצא.

[3] כך מובא בהגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן יד): "הלכך בזמן הזה לא מהדרינן אפילו בסימנים עד שיביא ראיה שאין רמאי, אבל אם יביא עדים שהוא שלו - מחזירין לו אפילו הוחזק רמאי".

[4] כך כתב ערוך השולחן (חושן משפט סימן רסז סעיף ה): "או רושם יש במקום הזה, וכל כיוצא בזה שמצמצם המקום ממש, דבסימן כזה מתירין גם בעגונה".

[5] כפי שכתב רש"י (במסכת גיטין דף כז עמוד ב ד"ה ודווקא): "(נקב) בצד אות פלונית, דהוי סימן מובהק, דאין עדות ברורה מזו".

הנודע ביהודה (מהדורא קמא - אבן העזר סימן נא) הסביר, שסימנים מובהקים נחשבים לטביעות עין: "האמת יורה דרכו, דסימן מובהק ביותר - חשוב ממש כטביעת עין, ואין שום חילוק ביניהם".

[6] משקל, מידת האורך או הרוחב ומניין - בגמ' בדף כג עמוד ב מובא: מידת אורך ורוחב ומניין - נחשבים כסימן: "ומדמשקל הוי סימן - מדה ומנין נמי הוי סימן". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף ג: "אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו, או שראוי ליתן סימן במקומו, או בקשריו, או במנינו, או במדתו, או במשקלו". (וכן נפסק בסימן רסז סעיף ז).

מקום - הגמ' בדף כב עמוד ב עוד כתבה: גם כאשר יש סימן במיקום בו נמצא החפץ, שהמאבד יודע לומר את המיקום בו החפץ הונח - נחשב לסימן מועיל: "דאיתמר: מקום - רבה אמר: לא הוי סימן, ורבא אמר: הוי סימן". הרי"ף (דף יב:) והרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק יג הלכה ה) פסקו כרבא, שמקום מהווה סימן. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף ג. הרמ"א בסימן רסב סעיף ט סייג: אם מדובר על מקום כללי שהרבה אנשים מניחים שם את חפציהם - המקום לא נחשב לסימן. כמובן אם בעל החפץ לא יודע היכן החפץ אבד, ונותן מיקום כללי, שלא נחשב לסימן.

קשר - בגמ' במסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב מובא: "להוי קשר סימן". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף ג: "אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו, או שראוי ליתן סימן במקומו, או בקשריו, או במנינו, או במדתו, או במשקלו". הסמ"ע בסימן רסב ס"ק לה הדגיש שמדובר "כשהוא קשור בקשר משונה".

מניין - השולחן ערוך בסימן רסב סעיף טז פסק, שאם המאבד יודע לומר את מניין החפצים שנמצאו - נחשב הדבר לסימן: "המוצא מחטים וצנורות ומסמרים וכיוצא בהם, אם מצאם אחת אחת - הרי אלו שלו (כי מניין נחשב לסימן רק אם יש לפחות שני פריטים). שנים שנים או יותר - חייב להכריז, שמנין סימן".

הדרכי משה בסימן רסב ס"ק ג הסביר, מדוע בכסף מניין המעות לא נחשב לסימן, אך בשאר חפצים המניין כן נחשב לסימן: "דשאני מטבעות דכל אדם יש לו מעות אצלו, ודרכן לאבדן דרך נפילה, ולכן בעינן שיהיו מונחים דרך מגדלים שיהא בו סימן, ובלא זה חיישינן דילמא דרך נפילה נפל, וכבר אייאוש ממנו. אבל מחטים ויתדות וכיוצא בהן, אין דרכן של בני אדם לשאת אותם אצלם, אם לא הצריכים להם, וכל הנושא אצלו מאלו הדברים יודע מניינן, ומדקדק בכך, ועל כן מנין הוי סימן".

שם שרשום על החפץ - הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק ה הערה י) כתב: "אבל בשאר דברים ששמו רשום עליהם - הוי סימן, (רק בכסף שיש שם רשום על הכסף - לא נחשב לסימן). וצ"ע בדברי האמרי יושר סימן נט שכתב גבי ספרים, שמה ששמו רשום ע"ג הטבלא - לא הוי סימן, וסיים שם: ובפרט שיש כמה חתימות מאנשים שונים. ולא זכיתי להבין".

[7] בגמ' במסכת בבא מציעא דף כז עמוד ב מובאת מחלוקת, האם מועיל לסמוך על סימנים מהתורה. י"א סימנים דאורייתא, וגם בדיני תורה ניתן לסמוך על סימנים, (כגון להתיר אשת איש ע"פ סימנים שפלוני הוא בעלה שמת). וי"א סימנים דרבנן, כלומר מהתורה לא ניתן להסתמך על סימנים, ורק החכמים הסתמכו על הסימנים במקרים מסוימים, אך בדיני תורה לא ניתן לסמוך על הסימנים.

הטעם מדוע למ"ד סימנים דרבנן - הסימנים מדין תורה לא מהווים הוכחה לבעלות, כי יתכן והמוצא ראה את החפץ וידע לומר את הסימנים, כך שהוא מוציא את החפץ בשקר. כן גם יתכן לומר ששני חפצים הדומים בסימניהם אבדו באותו זמן, והחפץ שנמצא אינו החפץ השייך לתובע. ומכיוון שניתן להסתמך על סימנים רק מדרבנן, הרי שאנו מסתמכים עליהם רק בדיני ממונות, שכן הפקר ב"ד הפקר, ולא מסתמכים על סימנים באיסורים, כגון להתיר את האישה לשוק.

[8] הסמ"ע בסימן רסז ס"ק ט סבור, ש"ארוך וגוץ" נחשב לסימן בינוני, אבל הש"ך בס"ק ג פסק שהם כלל לא נחשבים לסימן: "דחיור וסומק, וארוך וגוץ - לא הוי סימן כלל". מעבר לפסק הש"ך יש לומר שכל ייצור הומני נחשב לסימן גרוע גם לסמ"ע, כפי שצבע נחשב לסימן גרוע.

הט"ז (על סעיף ה) ביאר את דברי הסמ"ע: לעולם גם הסמ"ע סבור שארוץ וגוץ לא נחשב לסימן (כדברי הש"ך). הסמ"ע התייחס למי שנותן מידה מדויקת "כמה הוא ארוך וגוץ".

[9] הסמ"ע בסימן רסז ס"ק י כתב: תלמיד חכם הוא מן הסתם לא רמאי, לכן הוא לא צריך להביא עדות שהוא לא רמאי. הש"ך בס"ק ד העיר: "לא מצאתי דבר מזה בר"י, וגם לא מצאתי בשום מקום שצורבא מדרבנן - אינו צריך להביא עדים שהוא אינו רמאי. ומ"מ הוא מוכרח בעצמו". כלומר הש"ך למעשה מסכים לדברי הסמ"ע שמוכרחים לומר שת"ח אינו רמאי, אך אין לכך מקור מפורש.

[10] הפתחי תשובה באבן העזר ס"ק קו (וכן מובא בב"ש בס"ק עג) הביא מחלוקת אחרונים, האם הרבה סימנים בינוניים, מצטרפים להיות סימן מובהק ביותר, (שכן לא ניתן להתיר עגונה אלא רק בסימן מובהק). לדעת הט"ז (ס"ק ל) והמשאת בנימין, סימנים אמצעיים מצטרפים להיות סימן מובהק ביותר, אבל הרבה סימנים גרועים, אינם מצטרפים להיות סימן אמצעי. וכן מובא בשו"ת גאוני בתראי (סימן מט). אבל לדעת הב"ח (סימן סה), גם הרבה סימנים אמצעיים אינם מצטרפים. הנודע ביהודה (מה"ת סימן סו) כתב ששני סימנים לא מובהקים באותו מת - חשובים כסימן מובהק.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן