במאמר זה נעסוק ביחס בין שני ערכים יסודיים האמת והשלום, וכיצד יש להתייחס למצבים בהם יש מתח בניהם.

 

הרב ישועה רטבי

 

הקדמה

במאמר זה נעסוק ביחס בין שני ערכים יסודיים האמת והשלום, וכיצד יש להתייחס למצבים בהם יש מתח בניהם.

בתורה (שמות פרק כג פסוק ז) נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". החינוך (מצוה עד) מציין, שבכל האיסורים שבתורה לא מוזכר שצריך להתרחק, רק מהשקר התורה כתבה שיש להתרחק ממנו. "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת". ובגמ' במסכת שבת דף נה עמוד א נאמר: "חותמו של הקדוש ברוך הוא - אמת", ולכן הגמ' במסכת סוטה דף מב עמוד א מציינת שכת שקרנים הם מארבע כיתות שלא מקבלות פני שכינה, כפי שכתוב בתהלים (פרק קא פסוק ז): "דֹּבֵר שְׁקָרִים - לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". וכך גם כתב הרשב"א (חלק ג סימן פא): "ודאי שָׂנוּי השקר, ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז", לכן גם אם ייגרם לאדם הפסד בבית הדין כתוצאה מאמירת האמת - אסור לאדם לשקר[1].

לקמן נראה, שהאמת צריכה להיות מחוברת לשלום. האמת צריכה לגרום לבנייה ולא להרס, ולכן ניתן לשנות מהאמת מפני השלום, כך שהאמת לא תגרום לקונפליקט או לפגיעה במוסריות. אמת שגורמת למריבה היא אמת שנובעת ממידות לא מתוקנות, ולכן איננה האמת השלמה. כאשר האמת מחוברת לשלום נאמר בספר זכריה (פרק ח פסוק יט): "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

כך כתב המהר"ל מפראג (חידושי אגדות מסכת יבמות דף י"ד ע"ב): "האמת והשלום אהבו - פירוש: לאהוב האמת הוא דבר ראוי ומחויב, אך שיהיה השלום עם האמת, ולא ידחה האמת את השלום. ...הלל ושמאי - אף שהיה ראוי מצד התורה שהיא האמת והיו חולקים בה, וכל אחד היה רוצה לבטל דברי תבירו, לכך היה ראוי מצד הזה שכל אחד ידחה השני, שהוא כנגד שכלו ודעתו, ולשנוא אותו - ועם כל זה השלום אהבו, והיו נוהגים בשלום ובאהבה". המהר"ל (נתיבות עולם חלק א עמוד ריג) הסביר ששלום זו שלמות, "כי השלם משלים את המציאות", כך שבסופו של דבר מציאות שלמה הבאה בעקבות השלום היא גם האמת.

הבן איש חי בספרו עוד יוסף חי (דרושים, פרשת משפטים) כתב: "אמנם יזדמן לפעמים כמו שצריך להתרחק מן השקר וכזב - כן צריך שיתרחק מן האמת, כמו שכתבו רבותינו ז"ל, משנין מפני דרכי השלום. ודבר זה שאמרו לשקר מפני דרכי השלום - לא בתורת נתינת רשות אתמר, אלא בתורת חובה אתמר... כדי ללמדינו שלא יאמר אדם חסיד אני ושונא את השקר ואיני מדבר אלא רק אמת וצדק, לכן לא אשקר אפילו בשביל דרכי השלום, לכך שינה הקב"ה בדבר שלא היה צורך לאומרו מעיקרא, ללמדינו שחייב האדם לשנות מפני דרכי השלום לעת הצורך, ואם לא ישנה משום חסידות - הרי זה חסיד שוטה ואיסורה קעביד אם לא ישנה".

"...נמצינו למידין מכל הנזכר לעיל (הבן איש חי הביא משל ארוך על אדם שהחליט לקבל על עצמו לומר רק אמת, ובגלל קבלה זו איבד את ארוסתו חבריו ונכסיו), כמו שהאדם צריך לחבב את האמת ולהדבק ולאחוז בשתי ידיו, ולדחות את השקר בשתי ידיו ולגרשו מפיו - כן יזמן דבר להפך, שצריך לחבב השקר, ולאחוז בו בשתי ידיו, ולדחות ולגרש את האמת שלא ישמע על פיו ולא יבא על שפתיו... כי יזדמן עניינים בעולם שיהיה האמת מחריב, והשקר בונה".

במשנה במסכת עוקצין (פרק ג משנה יב) נאמר: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים פרק כט פסוק יא) ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". התוספות יום טוב כתב: "שכל הברכות שבעולם אינן מתקיימין אם אין שלום".

 

 

גדר איסור שקר האסור מהתורה

שיטת היראים (סימן רלה) - איסור שקר האמור בתורה הוא שקר שגורם רעה לחברו, אך אם אדם מספר סיפורים שאין בהם ממש אך גם לא גורמים לנזק לאף אחד - אין איסור תורה אלא רק איסור דרבנן. כך כתב היראים: "מדבר שקר תרחק... שיוכל לבוא שקרו לידי היזק... אבל שקר שאינו בא לידי רעה - לא הזהירה תורה עליו. דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר דכתיב מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע".

אבל בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן ה) מבואר, שאיסור שקר הוא בכל דבר שמשקר גם אם לא גורם רעה: "והא נמי נפקא מקרא דמדבר שקר תרחק, דכייל כל דבר שקר. ואפי' מילי דעלמא בכלל". וכן מבואר בספר חרדים (מצוות עשה פרק ד בס"ק כו) מובא: "מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא, שנאמר מדבר שקר תרחק, משמע אפילו ליכא רק דבור בעלמא, ואמרו ז"ל דהמשקר כאלו עובד ע"ז".

החפץ חיים (פתיחה עשין) כתב: "אם בתוך הלשון הרע או הרכילות שלו נתערב תערובות של שקר במקצתו - עובר גם כן על מצות עשה שכתוב בתורה מדבר שקר תרחק, וגם נשתנה שמו לפגם על ידי זה להקרא עתה בשם מוציא שם רע, ועונשו חמור הרבה יותר מסתם לשון הרע ורכילות".

החפץ חיים (באר מים חיים עשין אות יג) הוסיף: הגמ' במסכת שבועות דף לא הביאה דוגמאות שבהן הוא לא ממש משקר אלא רק נראה שמשקר, ובכ"ז עובר על איסור תורה, ק"ו אם הוא ממש משקר שעובר על איסור תורה. "והיא מצות עשה גמורה לדעת הסמ"ג (עשין ק"ז), ועל כל פנים איסורא דאורייתא הוא לכל הדיעות". (כי הוא מתכוון לדבר לשון הרע ולגרום רעה לחברו, לכן גם היראים מודה שזה איסור תורה. אומנם לדעת הסמ"ג {וכן לדעת שאילת יעבץ, בכל שקר יש איסור תורה}).

השולחן ערוך (יורה דעה סימן תב סעיף יב) פסק: "מי שמת לו מת ולא נודע לו - אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח). ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו - אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר: מדבר שקר תרחק". השולחן ערוך פותח בכך שאין חיסרון באי דווח על מות הקרובים, לכן אם הקרוב לא שאל - אין לספר לו על מיתת קרובו. אומנם אם הקרוב שואל - אסור לשקר לו, למרות שאמרנו שאין בכך חיסרון, בכ"ז אסור לשקר, גם אם אין פגיעה, אדרבה הוא רוצה לשקר כדי למנוע צער, ולא כדי לצער, ולמרות שלא מדובר בשקר שנועד לצער, בכ"ז אסור לספר. מכאן שהשולחן ערוך פסק כשיטת הסמ"ג והשאילת יעב"ץ, שבכל שקר יש איסור תורה, גם אם לא גורם רעה לחברו.

 

 

לשנות מפני השלום

אחד היסודות שהגמ' מלמדת אותנו, שבכדי למנוע מריבות - צריך להתחמק בחוכמה, ולא לומר את האמת בצורה ישירה.

במסכת יבמות דף סה עמוד ב מובא: "וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אביך צוה וגו', כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'". (האחים חששו לאחר מיתת יעקב אבינו מיוסף, ולכן אמרו שיעקב אבינו ציווה לומר ליוסף שיסלח להם, זאת למרות שיעקב לא צווה לומר זאת).

"ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'". (ה' אמר לשמואל שימשח את דוד, אך ישנה ויאמר שהולך להקריב קרבן).

"דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב (בראשית פרק יח פסוק יב): וַאדֹנִי זָקֵן, ולבסוף כתיב: וַאֲנִי זָקַנְתִּי". (שרה אמרה על אברהם שהוא זקן, אך הקב"ה אמר לאברהם בשם שרה שהיא אמרה זאת על עצמה).

הרי"ף (מסכת בבא מציעא רי"ף מסכת בבא מציעא דף יג עמוד א) פסק כדעת רבי נתן שיש מצווה לשנות מפני השלום ("דמצוה היא"). וכ"פ החפץ חיים (רכילות - באר מים חיים כלל א בס"ק יד): "ועוד דהלא כבר פסקה הגמרא ביבמות (דף ס"ה ע"ב) דמצוה לשנות מפני השלום, ופסקו שם כן הרי"ף והרא"ש".

וכך מובא במסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א פרק יב): "ר"מ אומר מה תלמוד לומר ורבים השיב מעון? כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע [לו באדם רע או] באדם רשע ונתן לו שלום. למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אמר אוי לי איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום. ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם, ואמר לו: בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבוץ והולך אהרן ויושב לו אצל האחר וא"ל: בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו". על כך נאמר במשנה במשנה במסכת אבות (פרק א משנה יב): "הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

הרא"ש (על ספר בראשית פרק יח פסוק יג) כתב: מותר רק לשנות מפני השלום, אך אין לשקר לגמרי, אלא לא לספר את כל האמת אם היא פוגעת[2].

על הפסוק בספר משלי (פרק י פסוק לב) "שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן" - פירש רבינו יונה: "בא להודיענו, כי אף על פי שלא ידבר הצדיק רק אמת, (בכ"ז) דרכו לשנות בענין השלום, ושפתיו נהוגות ומלומדות לרצות חבריו, שנאמר: "מענה רך ישיב חמה" (להלן טו, א). וכן אמרו ז"ל: מותר לשנות בדבר השלום. ובלעדי זה לא תכון ביד האדם מצות הבאת שלום בין אדם לחברו, אשר הכתובים ודברי החכמים ז"ל משבחין עליה".

בשו"ת הרמ"א (סימן יא) מובא: "למדנו מכאן דמותר לשנות מפני השלום, ומותר לעבור על מדבר שקר תרחק... וק"ו הוא מסוטה, שאמרה תורה לעבור מצות ל"ת בשביל הבאת שלום בין איש לאשתו - כ"ש בין שארית ישראל המפוזרין מעט הנה מעט הנה שומרי מצות השי"ת ודתו, שעת לעשות לה' להפיר תורתו כדי להביא שלום על ישראל ולהסיר מביניהם דברי ריבות וקטטות אשר בינותם, ולהרים מכשול מדרך עמנו פנות דרך מן התקלות. אך הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".

החפץ חיים (רכילות כלל א ח) עוד כתב: "ולענין מה להשיב אם שואלו מה דיבר פלוני אודותי, תלוי בזה, אם יש לו עצה להשיבו באופן שלא יהיה שקר גמור וגם לא יהיה רכילות - ישיבהו באופן זה ולא יוציא שקר מפיו. ואם הוא מבין שחבירו לא יקבל זה לתשובה - מותר לומר שקר גמור מפני השלום".

בשיטה מקובצת (מסכת כתובות דף יז עמוד א) מובא בשם ליקוטי הגאונים: "כך הוא דרך ארץ לשבח מקחו בפניו, שלא יהא לוקח עצב". כלומר יש כאן הרחבה של ההיתר לשנות מפני דרכי שלום לא רק בכדי למנוע מחלוקת, אלא גם בכדי שיהיה שלום באישיותו שלא יהיה עצוב.

בספר חסידים (סימן תכו) מובאת הסתייגות: "כי מה שאמרו שמותר לשנות בדברי שלום - זהו בשכבר עבר הדבר". וכ"פ המגן אברהם (סימן קנו בס"ק ב), שאין היתר לשקר על העתיד בגלל השלום, אלא רק על מה שאירע בעבר.

וכן פסק שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן קנו סעיף ב): "ואפילו מפני השלום - לא יבטיח שקר לחבירו, ולא אמרו מותר לשנות מפני השלום אלא בסיפור דברים שכבר עברו... ולא בדבר שלהבא".

בגמ' במסכת יבמות דף סג עמוד א מובא: "רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, (אשתו של רב צערה אותו), כי אמר לה עבידי לי טלופחי - עבדא ליה חימצי, (כאשר רב היה מבקש שתכין לו עדשים הייתה מכינה לו קטניות), חימצי - עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. (חייא בנו של רב היה הופך את הבקשה וכך אמו הייתה מכינה את מה שרב רצה), אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך - טעמא מלפך, (הבן מחכים את אביו, כלומר רב עצמו היה צריך להפוך את בקשותיו לאשתו), את לא תעביד הכי, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר". (רב אסר על בנו להפוך את הבקשות בכדי שלא יתרגל לשקר).

המאירי ביאר: רב יכל להסתדר עם אשתו למרות שציערה אותו, לכן הוא העדיף לא להסתמך על ההיתר בכדי שבנו לא יתרגל לשקר.

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת יבמות פרק ו בס"ק מו) ביאר: "ונראה, דוקא דבר שהוא באקראי, אבל שליחות שהוא בין אביו לאמו לא ישנה, אפי' במשנה משום שלום".

מכאן ניתן ללמוד, שמותר לשקר רק באופן חד פעמי על העבר, אך אם מדובר על התנהלות יומיומית של שקר בהווה ובעתיד - הדבר אסור גם אם השקר נועד לשלום בית, ולכן רב אסר על בנו לשקר, למרות שהשקר גרם לשלום בינו לבין אשתו, כי ההיתר לשקר מפני השלום אינו שייך בהתנהלות שקרית לאורך זמן.

לאור זאת ניתן לומר, שאם מדובר על אי אמת חד פעמית בהווה - הדבר מותר, כי כל האיסור הוא רק בהתנהלות שקרית. ובכך ניתן לבאר את דברי הגמ' במסכת ביצה דף כ עמוד א שהלל הזקן אמר לתלמידי שמא שהביא בהמה נקבה לשלמים ולא עולת ראייה. לפי ב"ש לא מקריבים עולת ראיה ביו"ט, לכן הלל מפני דרכי שלום שינה ואמר שמדובר בבהמה נקבה לשלמים ולא לעולה. ולמרות שמדובר בשינוי בהווה ולא בעבר, בכ"ז מותר כי מדובר באי אמירת אמת חד פעמית שתגרום לשלום.

 

 

לשבח אדם יותר מהאמת

האם ניתן לשבח אדם יותר מהאמת, לפרגן לו בכדי לעודדו, גם אם דברי השבח לא ממש מדויקים, או שיש בכך משום חשש שקר.

בגמ' במסכת כתובות בסוף דף טז עמוד ב מובא: "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, (רש"י: "לפי יופיה וחשיבותה - מקלסין אותה". לפי ב"ש אסור לשבח כלה שאינה נאה ולומר שהיא נאה, כי התורה אסרה לשקר). ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה". (רש"י: "חוט של חסד משוך עליה").

"אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו". (כי מותר לשנות מפני השלום).

וכ"פ השולחן ערוך (אבן העזר סימן סה סעיף א): "מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה, ולומר שהיא נאה וחסודה (פירוש מן ותשא חן וחסד לפניו (אסתר ב, יז)) אפילו אינה נאה".

נחלקו הפוסקים בביאור הגמ', מדוע מותר לשבח אדם יותר מהאמת:

  • א. במסכת כלה רבתי (פרק ט הלכה א) מבואר: "דילמא נאה מבתי אבות, וחסידה במעשיה". וכן כתב הפרישה (אבן העזר סימן סה בס"ק א): "ואף על גב דכתיב (שמות כג ז) מדבר שקר תרחק? נוכל לומר שכוונתו שהיא נאה במעשיה". הקרבן נתנאל (על הרא"ש פרק ב סימן ב) כתב: "ומ"מ אינו אומר שקר, שבדעתו נאה וחסודה במעשיה". וכך כתב הבית שמואל (סימן סה ס"ק ב).
  • ב. הריטב"א (שם דף יז עמוד א) ביאר: "דכל שהוא מפני דרכי שלום - אין בו משום מדבר שקר תרחק".
  • ג. השיטה מקובצת (שם דף יז עמוד א) ביאר: "ממהדורא קמא של רש"י ז"ל כך מצאתי פי' לפי': אפילו שתהיה כעורה - אפשר בחוט של חסד, וכדאמרינן גבי אסתר, הילכך אם אפשר להעלים מעיני החתן - מה בזה". כלומר מותר לשבח בשבח כללי שמתאים לכל כלה. החלקת מחוקק (סימן סה ס"ק א) כתב: אסור לומר דבר שקר, למשל אם יש לה מום - אסור לומר לחתן שאין לה מום, אלא יאמר בצורה כללית "שהיא נאה, וחוט של חסד משוך עליה".
  • ד. המאירי (שם דף יז עמוד א) ביאר: ניתן למתוח את השבח לקצה, ולהוסיף על שבח אמיתי שיש בכלה: "שישבחו את הכלה, ולא שידקדקו ביותר שלא לשבחה אלא במה שיש בה, אלא לשבחה במדה גדושה אף ביותר מן הראוי".
  • ה. הט"ז (אבן העזר סימן סה ס"ק א) ביאר: הכלה יפה בעיני בעלה, "כי אלמלא לא מצאה חן בעיניו - לא נשאה... דהא כבר נודע מנהג כל האדם שנוהגין, שמי שלוקח מקח רע - משבחין הרואים בעיניו, כדי שלא יצטער, ואם כן אף כאן בודאי יבינו כל העולם שחסודה דקאמר - היינו בעיני החתן שלה". (אף אחד לא יחשוב שהכוונה שמשוך עליה חוט של חסד בעיני כל העולם אלא יבינו שהכוונה רק לבעלה).
  • ו. החתם סופר (מסכת כתובות דף יז עמוד א) ביאר בשם בעל ההפלאה: "דמשבחים אותה במה שנמשלה כנסת ישראל ושבת לכלה. ולפע"ד דגם ב"ה שאומרים כלה נאה וחסודה - י"ל שיתכוונו האומרים על כלה עליונה כנסת ישראל ושבת ות"ח - דאיקרי כלה".

החתם סופר עוד כתב: "אומרים כלה נאה וחסודה - י"ל דב"ה נמי לא קאמר שיאמר שקר ממש על כעורה שהיא נאה, אלא יאמר לישנא דמשתמע תרי אפי, כי נאה במעשיה - נמי נקרא נאה סתם... וב"ה ס"ל כיון שמצוה להיות דעתו של אדם מעורבת עם הבריות ולשבח מקחו של כל אדם - תו אין כאן לא גניבת דעת ולא דבר שקר כיון שכן נהגו, כדאיתא פ' גיד הנשה: אם יש שם חבר עיר - מותר ע"ש, ומזה הוציא שם בת"ח דפ"א מותר לומר לחברו אכול עמי אעפ"י שיודע בו שאינו סועד, ואין כאן משום גניבת דעת דמפני כבודו עושה לו".

 

 

לשנות בגלל ענווה/צניעות/ניצול

בגמ' מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב מובא: "דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא[3]". דין זה נפסק בשולחן ערוך בסימן רסב סעיף כא.

רש"י ביאר: במסכת - הבא לנסות ת"ח אם הוא בקי במסכתות[4], יכול הת"ח לומר שאינו בקי, ומידת ענווה היא זו. בפוריא - "שימשת מטתך? יאמר לאו, מדת צניעות הוא". באושפיזא - שיאמר שמארחו לא קבלו בסבר פנים יפות ובכך לא יקפצו עליו בני אדם שאינן מהוגנים.

התוספות (ד"ה באושפיזא) הקשו: מדוע הגמ' הביאה רק את שלושת המקרים הללו בהם מותר לשנות, ולא ציינה שמוזכר לשנות מפני השלום? התוס' הסבירו: ההיתר במקרים אלו לא לומר אמת הוא אכן בגלל דרכי שלום, "דהני נמי משום דרכי שלום הן, ורגילין יותר מאחרים, להכי נקט הני". אבל הרי"ף (מסכת בבא מציעא דף יג עמוד א) ביאר שמקרים אלו לא כלולים בדרכי שלום, כי יש מצווה בלשנות מפני השלום, אך כאן הגמ' התייחסה לשינוי מהאמת בדבר רשות ולא כמצווה.

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יד הלכה יג) הביא פירוש אחר ל'מסכתא פוריא ואושפיזא' ממנו משמע שההיתר לשנות אינו בגלל שלום אלא בגלל סיבות נוספות: מסכתא - "היה עוסק במסכת נדה, ואמר במקואות אני שונה, כדי שלא ישאלו אותו שאלות בענין נדה". פוריא - "ישן במטה זו ואמר בזו אני ישן, שמא ימצא שם קרי". אושפיזא - "נתארח אצל שמעון, ואמר אצל ראובן אני מתארח, כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו, או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה - הרי זה מותר".

הסמ"ע בסימן רסב ס"ק מד הביא את פירוש רש"י ל'מסכתא פוריא ואושפיזא', ואת פירוש הרמב"ם, וכתב: הנ"מ בין הפירושים תהיה, מתי אפשר לשנות מהאמת. לפי הסבר הרמב"ם לא מדובר על דבר מצווה, אלא מדובר על שינוי מהאמת בגלל דרך ארץ, (לפי הרמב"ם מותר לשנות לא רק מפני דרכי שלום כפי שהבין התוס', אלא גם בגלל סיבות נוספות), אבל לפי הסבר רש"י, רק בדבר מצווה, צניעות וענווה ניתן לשנות מהאמת.

הסמ"ע הביא נ"מ נוספת בפירוש אושפיזא: לדעת הרמב"ם, האיסור לשבח את המארח חל רק כאשר הוא מתארח בפועל, שיתכן ויש טרחה למארח לדאוג לשני אורחים, אך לאחר שהאורח הלך לדרכו, יכול הוא לשבח את מארחו. אומנם לדעת רש"י, תמיד יש איסור לשבח את המארח, שמא ינצלו זאת אנשים שאינם הגונים.

הסמ"ע סיים: "ועיין פרישה, שם כתבתי סימן להתיר שינויים הללו לת"ח: 'אלף פיך לומר איני יודע'. דאל"ף הוא נוטריקון: אושפיזא לימוד פוריא. אל"ף שפירושו לימוד - ר"ל למוד פיך לומר איני יודע. כלומר שלא יאמר האמת". בגמ' במסכת ברכות דף ד עמוד א מובא: "למד לשונך לומר איני יודע". כאן הסמ"ע כתב: 'אלף פיך לומר איני יודע'. ז"א הת"ח צריך ללמד את עצמו את דין אל"ף, שבאלו יכול שלא לומר אמת.

 

 

מקרים נוספים בהם ניתן לשנות מהאמת

ישנם מספר מקרים בהם כתבו הפוסקים שניתן לשנות מהאמת:

  • א. לשנות כדי לא לבייש - במסכת סנהדרין דף יא עמוד א מובא: "מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה (דיינים) לעלייה (מקום מושב בית הדין), השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות - ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. (אני לא רוצה להצטרף לדיינים, אלא באתי לשמש בכדי ללמוד). אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד".

בספר חסידים (סימן תרמ"ב) מובא: "יכול אדם לשקר כדי שלא יתבייש חבירו, וכשישקר יעסוק לשנות כדי שלא יהא נראה כל כך שקר לגמרי". כלומר ניתן לשקר בכדי לא לבייש את החבר, אך יש להפחית בשקר ולומר דבר כללי ולא לשקר בצורה חדה.

  • ב. לשנות מהאמת לאדם שגרם להפסד - במשנה במסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב מבואר, שבדבר האבד יכול המעסיק לעשות אחת משתי האפשרויות הבאות: א)- להטעות את הקבלן הראשון לומר לו שיגדיל את שכרו, אך בפועל לשלם רק את הסכום הראשוני. ב)- לשכור פועל אחר במקומו. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שלג סעיף ה.

וכן מובא במסכת מגילה דף יג עמוד ב שמותר לשקר לאדם שגורם לו להפסד: "אמר לה (יעקב אבינו לרחל): מינסבא לי? אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה. - אמר לה: אחיו אנא ברמאות. - אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא? - אמר לה: אין, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל". הריטב"א (מסכת בבא בתרא דף קכג עמוד א) ביאר: "פירוש, דשרי להו לצדיקי למיעבד טצדקי דאפשר להו לאזדהורי מרמאותא דרמאי, אבל לרמויינהו במידי אחריני - אסור".

  • ג. לשנות מהאמת בכדי לחדד את תלמידיו - במסכת ברכות דף לג עמוד ב מובא: "ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר: אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו. אמר רבה: כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה! - אמר ליה אביי: והא משתקין אותו תנן! ורבה נמי - לחדודי לאביי הוא דבעי". וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו סעיף יב): "ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה לפניהם, כדי לחדדם וכדי שידע אם הם זוכרים מה שלומדים. ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקים בו, כדי לזרזם".
  • ד. לשנות מהאמת כדי להינצל מאיסור - במסכת קידושין דף פא עמוד א מובא: "הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו, בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה. סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי". רש"י כתב: "שהיו סבורים שהיה שם דליקה[5]".
  • ה. לשנות מהאמת בגלל ענווה - במגן אברהם (סימן תקס"ה ס"ק ז) מובא: "משמע שאם שואלין אותו אם התענה - מותר לומר האמת, כיון שאינו עושה להשתבח ולהתפאר... ומ"מ מדת חסידות הוא שיאמר שאינו מתענה, כדאיתא בב"מ דף כ"ג, שאם ישאלוהו אם למד מסכתא יאמר שלא למד, פירש"י שמדת ענוה הוא זו".
  • ו. לשנות מהאמת בגלל מתן צדקה - בויקרא רבה (פרשת בהר פרשה לד) מובא: "אמר ר' יונה, אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל, הוי מסתכל בו היאך לזכות עמו. ר' יונה בשעה שרואה בן גדולים שירד מנכסיו, והוא מתבייש ליקח, היה הולך אצלו ואומר לו: בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה במדינת הים, הא לך חפץ זה, לכשאתה מתרווח את נותנו לי, ובשעה שנותנו לו היה אומר לו: מתנה לך נתתיו".
  • ז. לשנות בגלל חשש מסכנה - בספר בראשית (פרק יב פסוק יא) נאמר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ". ובפסוק יג: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". הרמב"ן ביאר: "כי היה דרכם להביא למלך האשה היפה מאד, ולהרוג את בעלה בעלילה שישימו עליו[6]".

 

מספר הוכחות מהתלמוד שהביא בעל התורה לשמה

בשו"ת תורה לשמה (סימן שסד) מובא: "באיזה אופנים מותר לשקר... המצאות של אופנים שיש בהם היתר - לא אעשה לכם מדעתי בדבר זה, ורק אביא לכם אופנים הנזכרים בתלמוד, ואתם תלמדו מהם". בעל התורה לשמה הביא מקרים רבים מהתלמוד.

בעל התורה לשמה בסוף דבריו כתב: "הרי סדרתי לכם שלחן מלא כמה אופנים בענין השקר וגניבת דעת הנזכרים בדברי רז"ל להיתרא, ואתם תדקדקו בכל דבר ודבר, ותלמדו דבר מתוך דבר. אך תשימו יראת ה' על פניכם לבלתי תעשו קולות חוץ מן השורה בדמיון דחוק".

נביא כאן רק חלק מהמקרים שהביאם בעל התורה לשמה:

 

א- לשנות מפני השלום:

  • א. במסכת ברכות דף כז עמוד ב מובא: "מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות... אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות"!
  • ב. במסכת עירובין דף נג עמוד ב מובא: "פעם אחת נתארחתי (רבי יהושע בן חנניה) אצל אכסניא אחת, עשתה לי פולין. ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום, שנייה ולא שיירתי מהן כלום. ביום שלישי הקדיחתן במלח. כיון שטעמתי - משכתי ידי מהן. אמרה לי: רבי, מפני מה אינך סועד? אמרתי לה: כבר סעדתי מבעוד יום".
  • ג. במסכת ביצה דף כ עמוד א מובא: "תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. (לפי ב"ש לא מקריבים עולת ראיה ביו"ט, לכן הלל מפני דרכי שלום שינה ואמר שמדובר בבהמה נקבה לשלמים ולא לעולה). כשכש להם בזנבה, והלכו להם".
  • ד. במסכת כתובות בסוף דף טז עמוד ב מובא: "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? ...ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה".

ב- לשנות מפני הבושה:

  • א. במסכת ברכות דף מג עמוד ב מובא: "תנו רבנן: הביאו לפניו שמן והדס, בית שמאי אומרים: מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס; ובית הלל אומרים: מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן. אמר רבן גמליאל: אני אכריע. שמן - זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס - לריחו זכינו, לסיכתו לא זכינו. אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע. רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא, אייתו לקמייהו שמן והדס, שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן. אמר ליה: לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע? - אמר ליה, הכי אמר רבא: הלכה כבית הלל. ולא היא, לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד".
  • ב. במסכת מגילה דף י עמוד א מובא: "אמר רבי יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה... אמרו ליה: אמרת? אמר להו: לא. אמר רבא: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה".
  • ג. במסכת מכות דף טו עמוד א מובא: "אמרו לו (לרבי יוחנן): אמרת? (האם אמרת את הכלל שאם עשה קדם ללאו - לוקים עליו)? אמר להו: לא. אמר רבה: האלהים! אמרה". (אבל הוא חזר בו).

ג- לשנות לצורך דבר מצווה:

  • א. במסכת ברכות דף נג עמוד ב מובא: "רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא, אכל, ואשתלי ולא בריך; (שכח לברך ברכת המזון). אמר: היכי אעביד? אי אמינא להו אנשאי לברך - אמרו לי: בריך, כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת. מוטב דאמינא להו אנשאי יונה דדהבא. (אם אומר להם ששכחתי יונה מזהב הם יסכימו להמתין עד שאחזור), אמר להו: אנטרו לי, דאנשאי יונה דדהבא. אזיל ובריך, ואשכח יונה דדהבא".
  • ב. במסכת בבא בתרא דף טז עמוד א מובא: "דרש רבא, מאי דכתיב (איוב פרק כט פסוק יג): בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא, וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִין -...דכל היכא דהוה (איכא) אלמנה דלא הוו נסבי לה, הוה אזיל שדי שמיה עילווה, והוו אתו נסבי לה". (כאשר הייתה אלמנה שהייתה מתקשה להינשא, איוב היה אומר שהיא קרובתו, ובכך היה מסייע לה להתחתן).
  • ג. במסכת שבת דף קטו עמוד א מובא: "אמר להו: אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר". (רבה אסר לקנוב ירקות ביום הכיפור, וכדי שיקבלו ממנו אמר זאת בשם רבי יוחנן).
  • ד. במסכת ראש השנה דף כ עמוד א מובא: "הוו יודעין שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו, אף על פי שלא ראוהו - יאמרו ראינו... בניסן ותשרי" (בכדי שלא יהיה רצף של ימים טובים ושבת, ותהיה בעיה עם קבורת המתים ועם הכנת ירקות טריים. כך ביאר הריטב"א: "דבניסן ותשרי מאיימין על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו, לתקן כל המועדות, משום ירקיא או משום מתיא, אבל בשאר ירחי - אין מאיימין לקדשו").
  • ה. במסכת עירובין דף יד עמוד ב מובא: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל [בר שילת] משמיה דרב: אין הלכה כרבי יוסי... אמר ליה: אמרת (שאין הלכה כרבי יוסי)? אמר להו: לא. אמר רבא: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה. ומאי טעמא קא הדר ביה - משום דרבי יוסי נימוקו עמו".
  • ו. במסכת עירובין דף נא עמוד א מובא: "(רבה מביא הוכחה לדבריו מדברי רבי יוסי) דתניא, רבי יוסי אומר... ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי - אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, משום דרבי יוסי נימוקו עמו".
  • ז. במסכת פסחים דף כז עמוד א מובא: "אמר שמואל: תנור שהסיקו בקליפי ערלה... אפה בו את הפת, רבי אומר: הפת מותרת, וחכמים אומרים: הפת אסורה. והתניא איפכא (שלדעת רבי הפת אסורה)? ...בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא - אפילו מחביריו. וסבר: אתנייה איפכא, כי היכי דניקום רבנן לאיסורא". (רש"י: "אפכנה ואשנינה, כי היכי דתיקו הא מילתא דאיסורא בשם רבנן, ויעשו בני אדם כמותן שהכל הולכין אחרי רבים, שאם אני אומר הלכה כרבי שהוא יחיד (שהפת אסורה) - לא יאמינו לי".
  • ח. לשנות בגלל דבר לימוד - במסכת עירובין דף יג עמוד א מובא: "אמר רבי עקיבא: ...והלכה כאותו תלמיד.... לא אמרה רבי עקיבא אלא לחדד בה התלמידים". רש"י: "לא אמרה ר' עקיבא - להאי 'הלכה כאותו תלמיד', אלא לחדד את התלמידים שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם, לפיכך שיבחו בפניהם".

ד- לשנות מפני הענווה:

  • א. במסכת כתובות דף עז עמוד ב מובא: "מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי, פנו מקום לבר ליואי. אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא, אמר ליה: את הוא בר ליואי? אמר ליה: הן. נראתה קשת בימיך? אמר ליה: הן, אם כן אי אתה בר ליואי. ולא היא, דלא הואי מידי, אלא סבר: לא אחזיק טיבותא לנפשאי".
  • ב. במסכת בבא בתרא דף ח עמוד א מבואר, שרבי יונתן בן עמרם לא גילה לרבי שהוא תלמיד חכם: "רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א"ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? [א"ל:] פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל".
  • ג. במסכת ברכות דף ד עמוד א מובא: "למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז".

ה- לשנות מפני דבר סכנה:

  • א. במסכת שבת דף קכט עמוד א מובא: "אמר להו רב נחמן בר יצחק לרבנן: במטותא מינייכו, ביומא דהקזה אמרו לביתייכו: נחמן אקלע לגבן. וכולהו אערומי אסירי, בר מהאי ערמה דשרי: מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה, לישקול זוזא מכא וליזיל לשב חנותא, עד דטעים שיעור רביעתא".
  • ב. במסכת עבודה זרה דף יז עמוד ב מובא: "ת"ר: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון... אתיוהו לרבי אלעזר בן פרטא... ומ"ט קרו לך רבי? רבן של תרסיים אני". (רבי אלעזר בן פרטא אמר לרומאים שהוא לא רבי, אלא הוא מורה של חייטים).
  • ג. במסכת עבודה זרה דף כה עמוד ב מובא: "שאלו (גוי אלים) להיכן הולך - ירחיב לו את הדרך, כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, [דכתיב]: עד אשר אבא אל אדוני שעירה, וכתיב: ויעקב נסע סכותה. מעשה בתלמידי ר"ע שהיו הולכים לכזיב, פגעו בהן ליסטים, אמרו להן: לאן אתם הולכים? אמרו להן: לעכו. כיון שהגיעו לכזיב פירשו. אמרו להן: [תלמידי] מי אתם? אמרו להן: תלמידי ר"ע, אמרו להן: אשרי ר"ע ותלמידיו, שלא פגע בהן אדם רע מעולם". וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן קנג סעיף ג): "אם נזדמן לו בדרך עובד כוכבים חגור סייף... שאל לו: להיכן אתה הולך, אם היה צריך לילך פרסה - יאמר: שתי פרסאות אני הולך".
  • ד. במסכת נדרים דף כב עמוד א מובא: "עולא במיסקיה לארעא דישראל - איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, (כאשר עולא עלה לא"י התלוו אליו שנים אנשים מהעיר מחוזא). קם חד שחטיה לחבריה, אמר ליה לעולא: יאות עבדי? (הרוצח שאל אל עולא אם עשה טוב בכך שהרג את חברו)? אמר ליה: אין, (ופרע ליה בית השחיטה. עולא ענה שטוה עשה שהרגו, ואף הציע שימשיך לשוחטו). כי אתא לקמיה דר' יוחנן, א"ל (עולא לרבי יוחנן): דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה? א"ל: נפשך הצלת".

ו- לשנות בגלל צניעות

במסכת סנהדרין דף צז עמוד א מובא: "אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא. (אין אדם בעולם שתמיד מדבר אמת ולא משקר). אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה".

"זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה, (רב טבות הזדמן למקום ששמו אמת), ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. (באותו מקום לא היה אדם שמשקר, ולכן לא היה מי שמת לפני זמנו). נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה. (רב טבות נשא אישה שגרה בעיר זו ונולדו להם שני ילדים). יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה, (אשתו חפפה את ראשה), אתאי שיבבתה טרפא אדשא. (שכנה דפקה בדלת הבית). סבר: לאו אורח ארעא, אמר לה: ליתא הכא. (רב טבות חשב שזה לא צנוע לומר שאשתו חופפת ראשה לכן אמר שהיא לא בבית), שכיבו ליה תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי". (בקשו מממנו שיצא מהעיר ולא יגרה באנשי העיר את מלאך המוות).

ז- לשנות בגלל ניצול

  • א. במסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב מובא: "רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי, (האדם נשא עצים על כתפו), אותבינהו וקא מיתפח, (האדם הניח את העצים ברצפה ונח קצת). אמר ליה: דלי לי, (האדם ביקש מרבי ישמעאל שיעזור לו להרים את העצים מהרצפה לגבו). אמר ליה: כמה שוין? (רבי ישמעאל שאל את האדם כמה שווים העצים)? אמר ליה: פלגא דזוזא, (העצים שווים חצי זוז). יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה". (רבי ישמעאל שילם לו חצי זוז והפקיר את העצים כך שכל אדם יוכל לקחתם).

"הדר זכה בהו, (אותו אדם חזר ולקח את העצים, ושוב ביקש מרבי ישמעאל שיעזור לו להרימם על גבו), הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו, (רבי ישמעאל ראה שאותו אדם רוצה לזכות בעצים שוב), אמר ליה: לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו... והא רבי ישמעאל ברבי יוסי - זקן ואינו לפי כבודו הוה? רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד".

  • ב. במסכת בבא קמא דף קטז עמוד א מובא: "הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעבורת (ספינה) לפניו, אמר לו, (הבורח לבעל הספינה): 'טול דינר והעבירני' - אין לו אלא שכרו; אלמא אמר ליה: משטה אני בך, הכא נמי לימא ליה: משטה אני בך"? כאשר אדם נמצא במצוקה, וכתוצאה ממצוקה זו הוא התחייב על תשלום לאדם שיעזור לו - יכול הוא לומר 'משטה אני בך', שהתחייבתי רק בגלל הצרה שהייתי בה ולא באמת רציתי לשלם לך. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסד סעיף ז.

 

 

[1] כך כתב הרשב"א (חלק ג סימן פא): "חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא, ואפילו במקום פסידא, דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב... אלא שכל מקום שיש מיגו - אנו מאמינין שהאמת כמו שטוען, שאלו בא לשקר - היה לו לטעון טענה אחרת בשקר שהיה נאמן בה... אלא ודאי שָׂנוּי השקר, ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז".

[2] כך גם ביאר אור החיים הקדוש (שם): "קשה, איך יוציא ה' דבר מפיו יתברך מה שלא היה? והגם שאמרו ז"ל (ב"מ פז א) כי מכאן שמשנים מפני השלום, אף על פי כן לערך רוממות אמיתות יתברך, כי ממנו תוצאות אמת לא ידבר ח"ו מה שלא היה? ולפי מה שפירשנו שההקפדה היתה על שלא האמינה (שרה) שתלד לצד זקנתה, כאומרו אחרי בלותי עד שראתה ששבה לימי עלומה ה' אמת ודבריו אמת, ודייק לומר טעם שהקפיד עליה שלא האמינה קודם שנתעדנה, והגם ששרה הוסיפה עוד לומר ואדוני זקן - זה היה אחר שהצדיקה בהבטחה כי היתה לה עדנה צחקה פי' שמחה, ואמרה שיר ושבח לאל עליון שאחר בלותה היתה לה עדנה, שזה יגיד כי שבה לימי עלומה ללדת, והוסיפה להגדיל חסד אל באומרה ואדוני זקן, ואף על פי כן ניסי אל נוססו עליה, כי פשיטא שאחר שראתה עדנה - לא תפקפק בדבר, ולא אמרה ואדוני זקן אלא להודות על נפלאותיו".

[3] הגמ' מתייחסת למוצא אבידה ללא סימנים, שיש להחזירה לתלמיד חכם כי הוא יזהה את החפץ בטביעות עין. הגמ' הוסיפה: "מאי נפקא מינה? אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא: אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, (אם הת"ח משנה מדיבורו רק בשלושת הדברים הללו, נקרא ת"ח ומחזירים לו אבידה שאין בה סימנים, רק ע"פ טביעות עינו), ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה".

מדברי הגמ' מבואר, אדם שמצא חפץ ששייך לת"ח, (כגון שמצא ליד בית מדרש וכד') - צריך להכריז על האבידה ולהחזיר לת"ח גם בטביעות עין ללא סימנים. הרמב"ן (מסכת ב"מ דף כג: ד"ה לא) כתב בשם הראב"ד: "נראה לי שזו ההכרזה אינה כשאר ההכרזות, שאינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי רבנן".

הגהות אשרי (סימן ה) כתב: לא מספיק שהת"ח אינו משנה בדיבורו אלא רק בשלושת הדברים הנ"ל, בשביל להחזיר לו אבידה בטביעות עין, אלא צריך גם שיהיה ת"ח המקפיד על חלוקו שלא יהפכנו, וכדברי הגמ' במסכת שבת דף קיד עמוד א: "ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין - זה המקפיד על חלוקו להופכו".

הגהות אשרי עוד כתב: לכל ת"ח יש חזקה שהוא לא משנה בדיבורו כי אם בשלושת הדברים הנ"ל, ורק אם יביא המוצא ראיה שהת"ח לא נזהר בדברים הנ"ל, רק אז לא יהיה נאמן בטביעות עין. וכ"פ הרמ"א בסימן רסב סעיף כא.

הסמ"ע בס"ק מג כתב: יש מחלוקת בין הפוסקים במוצא כלי שטבעתו עין, האם בכל מקום חייב להכריז, או רק במקום בו מצויים תלמידי חכמים מחויב להכריז. הבית יוסף דקדק מלשון הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק יד הלכה יב) שכתב: "שאם יבא תלמיד חכמים", משמע שחייב להכריז גם במקום שאין תלמידי חכמים יושבים, שמא יבוא תלמיד חכם שאיבד את החפץ.

אבל ה"ה כתב בדעת הרמב"ם: המוצא אינו צריך להכריז במקום שלא מצויים ת"ח. וכן כתב הרמב"ן (מסכת ב"מ דף כג: ד"ה לא): "ומשמע נמי דלא חיישינן לצורבא מרבנן אלא היכא דאשתכח באתרא דשכיחי רבנן, כגון בשוקא דרבנן כדלקמן, אבל היכא שנמצאת במקום אחר - לא חיישינן לצורבא מרבנן, וכל שכן באתרא דליכא רבנן דליכא למיחש".

הרמ"א פסק כדעת הרמב"ן, לכן הרמ"א כתב בצורה פשוטה ולא בלשון מחלוקת את שיטת הרמב"ן וה"ה: "ודוקא אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויין, כגון בבית המדרש, אבל בלאו הכי - אינו חייב להכריז".

הסמ"ע בס"ק מו כתב: צ"ע האם בזמן הזה ג"כ יש דין ת"ח לעניין מציאה, שהרי מצאנו בכמה מקומות שאין דין ת"ח נוהג בזמן הזה, כגון לעניין היתר נדרים ביחיד, ולגבי לדון יחידי במקרה שלא קבלוהו עליהם.

הפתחי תשובה בס"ק ב כתב בשם שו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קסז): אין ספקו של הסמ"ע מוציא מידי וודאי של הרמ"א, שפסק שכל ת"ח הוא בחזקת שאינו משנה, וזאת מכיוון שהחפץ וודאי אינו שייך למוצא וא"כ אין סיבה להפסיד ת"ח בחינם בגלל ספק. אומנם אם המוצא מחזיק באבידה, כך שיש לו מיגו - אין מוציאים את החפץ ממנו.

[4] כך גם ביארו התוספות (ד"ה במסכת): "וא"ת והאמר (קדושין דף ל.) ושננתם - שיהו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם - אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד? וי"ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד, אבל הכא שבא לנסותו אם יודע - מותר לשנות ולומר לא למדתי זה".

[5] אומנם מהרש"א (חידושי אגדות מסכת קידושין דף פא עמוד א) ביאר: "ודאי דהם הבינו שדליקה בביתו כפרש"י, אבל הוא ודאי נתכוין על נורא דיצה"ר, כדמסיק דודאי לא הוציא ר' עמרם חסידא שקר מפיו".

[6] הרד"ק (בראשית פרק כז פסוק יט) שאל: "יש תמהים, איך יעקב שהיה צדיק וירא אלהים דיבר שקר? (איך יעקב אמר ליצחק אביו: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי"), ואין זה תימה, כי יודע היה יעקב כי הוא ראוי יותר לברכה מאחיו, ורוח הנבואה שתשרה על יצחק לברכו יותר יתעשת האלהים לברכתו מברכת אחיו, כי הוא רצוי לאל יותר ממנו, וחלוף הדברים במקומות כאלה אינם גנאי וחילול לצדיק, שהרי ראינו כי האל אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה' באתי (שמואל א' ט"ז), וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם אחותי היא ולא נקראו בעבור זה דוברי שקר, כי מיראה אמרו מה שאמרו, וכן יעקב לקבל ברכת אביו, ואם שנה דברו - לא היה בעבור זה דובר שקר, ועוד כי מצות אמו היתה, וכתיב איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י"ט ג'), גם נבואה הית".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן