מצוות פריה ורביה כוללת בתוכה שלוש מצוות, כפי שמפורט במאמר. המאמר דן בשאלה האם מותר למכור ספר תורה לצורך קיום מצוות אלו.

 

 הרב ישועה רטבי

 

 הקדמה: מצוות פריה ורביה ותקנות חכמים

ישנם שלוש מצוות שונות: א)- מצווה מהתורה לקיים פריה ורביה. ב)- תקנת חכמים להיות נשוי לאישה גם לאחר שקיים את המצווה. (דברי שמואל). ג)- תקנת חכמים להוליד ילדים גם בגיל מבוגר. (דברי רבי יהושע).

א)- מצות פריה ורביה - במשנה במסכת יבמות דף סא עמוד ב מבואר מהו גדר קיום מצוות פריה ורביה: "לא יבטל אדם מפריה ורביה - אלא א"כ יש לו בנים. (מתי אדם מקיים את מצוות פרייה ורביה)? ב"ש אומרים: שני זכרים, (למדים ממשה רבינו שהיו לו שני בנים, כפי שכתוב בספר דברי הימים (א פרק כג פסוק טו): "בְּנֵי מֹשֶׁה - גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר"), וב"ה אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: זכר ונקבה בראם". (כשם שהקב"ה בבריאת העולם ברא זכר ונקבה, כך גם האדם מצווה ליישוב העולם שיהיו לו בן ובת, כי בכך יש קיום לעולם).

בגמ' מובא: "בית שמאי אומרים: שני זכרים - מאי טעמייהו דבית שמאי? ילפינן ממשה, דכתיב: בני משה גרשום ואליעזר; ובית הלל? ילפינן מברייתו של עולם. ובית שמאי - לילפי מברייתו של עולם? אין דנין אפשר משאי אפשר. (הקב"ה היה מוכרח להרוא את חוה בכדי שאדם יוכל להתחתן, וזה נקרא "אי אפשר", אך היום אפשר שיהיו לו שני בנים, ובכך יקיים את המצווה). ובית הלל - נמי לילפו ממשה? אמרי לך: משה מדעתיה הוא דעבד; דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד".

ספר החינוך (פרשת בראשית מצוה א) כתב: "שרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב (ישעיהו פרק מה פסוק יח): "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". כלומר יסוד המצווה הוא קיום ישובו של עולם.

ב)- תקנת חכמים שיהיה נשוי - הגמ' לפני כן מציינת, שמעבר למצוות פריה ורביה, קיימת עוד מצווה לאדם להיות נשוי לאישה. לכן גם אדם שיש לו בנים, וכבר קיים מצוות פריה ורביה, בכ"ז הוא צריך להתחתן עם אישה, אך יכול להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת. וכך פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה טז): "וכן מצות חכמים היא[1], שלא ישב אדם בלא אשה, שלא יבא לידי הרהור". הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כו) עוד כתב: "ואין האיש רשאי לישב בלא אשה".

ישנם שני הסברים לתקנת חכמים שהאדם יהיה נשוי ("לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ"): הסבר הרמב"ם (שם), שלא יבוא לידי הרהור, אלא יחיה בקדושה ובטהרה. תרומת הדשן (סימן רסג) ביאר בצורה שונה: אדם שקיים מצוות פריה ורביה עדיין מחויב להתחתן, בגלל דברי הגמ' במסכת יבמות דף סב עמוד ב: "אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה[2]".

בגמ' מובא: "הא יש לו בנים - מפריה ורביה בטיל, מאשה לא בטיל, (מי שיש לו בנים - לא חייב לקיים עוד את מצוות פרו ורבו, כי הוא כבר קיימה, ואין חובה שיהיו לו עוד ילדים, אך עדיין קיימת חובה שתהיה לו אישה). מסייעא ליה לרב נחמן אמר שמואל, דאמר: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים - אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר: לא טוב היות האדם לבדו".

"ואיכא דאמרי: הא יש לו בנים - בטיל מפריה ורביה, ובטיל נמי מאשה, (המשנה מתירה למי שקיים את המצווה לא להתחתן), נימא תיהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל (שאמר שאסור לעמוד ללא אישה)? לא. אין לו בנים - נושא אשה בת בנים, יש לו בנים - נושא אשה דלאו בת בנים. (מי שלא קיים את המצווה צריך להתחתן עם אישה שיכולה ללדת, ומי שכבר קיים את המצווה יכול להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת). נפקא מינה? למכור ספר תורה בשביל בנים". (אם אדם לא קיים את המצווה - יכול למכור ס"ת בכדי להתחתן עם אישה שיכולה ללדת, אך אם כבר קיים את המצווה, אסור לו למכור ס"ת).

ג)- תקנת חכמים לערב אל תנח ידיך - בגמ' במסכת יבמות דף סב עמוד ב עוד מובא: "מתניתין (המשנה שהתירה לאדם שקיים מצוות פריה ורביה - לא להוליד עוד ילדים) - דלאו כרבי יהושע; דתניא, רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת פרק יא פסוק ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, (כאשר אדם צעיר הוא יתחתן ויוליד ילדים), וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, (גם כאשר אדם מבוגר הוא יוליד ילדים), כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים". הגמ' בהמשך פסקה להלכה כרבי יהושע: "א"ר מתנא: הלכה כרבי יהושע".

הרי"ף (מסכת יבמות דף יט עמוד ב) העיר: "והא מילתא (תקנת רבי יהושע) - דרבנן היא, אבל דאורייתא, כיון שיש לו זכר ונקבה - קיים מצות פריה ורביה[3]". וכן כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה טז): "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה - הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח[4], שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".

הפתחי תשובה (אבן העזר סימן א ס"ק יב) כתב בשם הרמב"ן: לא כופין על כך, כי אין זו תקנה רגילה, "אלא כעין ישוב דרך ארץ, ואין מחמירים עליו".

 

 

למכור ספר תורה

דין מכירת ס"ת לצורך חתונה מבואר בגמ' במסכת מגילה דף כז עמוד א: "דאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה, ולישא אשה".

וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן ער סעיף א): "מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה - מצוה לכתוב משלו. ואינו רשאי למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה. (ואפילו אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק) (הגהות מיימוני פ"ו). ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש, אסור. אבל ללמוד תורה או לישא אשה - מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור".

כאמור לעיל, הגמ' כאן מסייגת, שרק מי שלא קיים את המצווה - יכול למכור ס"ת, בכדי לקבל את הסכמת האישה לנישואין. ערוך השולחן (אבן העזר סימן א סעיף ט) הוסיף: מדברי השאילתות (פרשת נח שאילתא ה) משמע, שגם עבור הוצאות החתונה - ניתן למכור ס"ת.

השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנג סעיף ו) פסק: "מוכרים בהכ"נ, וכן שאר דברים שבקדושה ואפי' ס"ת, להספקת תלמידים". וכ"פ הבית שמואל (אבה"ע סימן א ס"ק ב). כלומר מותר למכור ס"ת לצורך מימון הוצאות הפרנסה, ולא בהכרח לצורך מימון המלמד. ומכאן גם שניתן למכור ס"ת לצורך מימון הוצאות החתונה, ולא רק בכדי שהכלה תסכים להתחתן.

השולחן ערוך (שם סעיף י) עוד כתב: "ויש מי שאוסר (למכור ס"ת של אדם יחיד) אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה". המגן אברהם בס"ק כד הביא את ביאור רש"י (מסכת מגילה דף כז עמוד א ד"ה אלא): "ללמוד תורה - להתפרנס בו כשלומד תורה".

השולחן ערוך (יורה דעה סימן ער סעיף א) סייג: "מותר למכור (ס"ת) אם אין לו דבר אחר למכור". כלומר רק אם נמצא במצב כלכלי דחוק, ואין לו מה למכור - יכול למכור ס"ת. אך הנצי"ב (עמק שאלה, פרשת נח, שאילתא ה) ביאר: "היינו דבר שאפשר למכור ואינו נצרך לו כל כך. אבל ודאי אין הכוונה שימכור ביתו ובגדיו כדי לישא אשה והוא גברא ערטילאי, וכבר אמרו בסוטה דף מד עמוד א: למדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה...וכן ללמוד תורה אם ימכור ביתו ובגדיו - לא יהיה לו דעתא צילותא לאסוקי שמעתא". (לא תהיה לו דעת צלולה ללמוד תורה בלי בית ובגדים).

 

 

למכור ס"ת בכדי לקיים את תקנת חכמים 'לערב אל תנח ידיך'

כאמור לעיל, תקנת חכמים היא, שיש להוליד ילדים גם בגיל מבוגר, כפי שאמר רבי יהושע: "היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו". נחלקו הפוסקים האם מותר למכור ספר תורה לצורך תקנה זו.

הרא"ש (מסכת יבמות פרק ו סימן ט) כתב: הגירסא בכל הגמרות היא (כפי הגרסא אצלנו בגמ'), שמשנתנו חולקת על רבי יהושע, ומכיוון שלהלכה פוסקים כרבי יהושע, הרי שדברי המשנה לא להלכה, לכן מותר גם לאדם שכבר קיים את המצווה - למכור ס"ת בכדי להתחתן, כי לפי דברי רבי יהושע, יש מצווה מדרבנן גם למי שיש לו ילדים להתחתן. אומנם היו גמרות שלא גרסו: "מתניתין דלאו כרבי יהושע", (כך הרי"ף גרס), ולשיטתם אין מחלוקת בין המשנה לבין רבי יהושע, לכן יש לפסוק כדברי שניהם: הלכה כדברי המשנה, שאסור למכור ס"ת למי שכבר יש לו ילדים, וכן הלכה כרבי יהושע, שיש להוליד ילדים גם בגיל מאוחר.

הטור כתב שהרא"ש פסק כפי גירסת הגמ' שלנו, כך שניתן למכור ס"ת גם אם כבר קיים את המצווה, אבל השולחן ערוך בסעיף ח פסק בסתם כדעת הרי"ף, שאם אדם קיים את המצווה - אסור לו למכור ס"ת. השולחן ערוך הביא בשם י"א את שיטת גירסת הגמרות שלנו, שבכל מקרה מותר למכור ס"ת לצורך נישואין.

רבי רפאל לימא בנו של החלקת מחוקק (רבי משה לימא) בס"ק יא (שהגיה את פירושו) כתב: "אמר המגיה והכותב, בנו של המחבר: להיות כי מה שארשום כאן - היא נפקותא גדולה בכל ספרי השו"ע של המחבר הרב הב"י, מה שהוא נוגע לפסק הלכה ולדינא, אמרתי בלבי לבל למנוע בר, ולהעתיק פה מה שמצאתי... דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בשו"ע, דקבוע להוראה להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש לסברא - מייתי לה בשם י"א... ואתה המעיין ממנו תבין, היכא דהרב הב"י מביא שני סברות בשו"ע, והסברא השניה מביא בשם י"א - אין הדבר כמסופק אצלו בין הסברות, רק דעתו לפסוק כסברא הראשונה, והי"א מביא רק לחלוק כבוד לבעל הסברא ההיא. ואתה דע לך".

אבל הבית שמואל בס"ק טז כתב: יש לפסוק להלכה כדעת הרא"ש, שבכל מקרה ניתן למכור ס"ת לצורך מצותת חכמים לערב אל תנח ידיך, כי כך סבורים רוב הפוסקים: "דעת המאור, ורמב"ן, והריטב"א, והנ"י. בנוסף רק הרא"ש הבין שהרי"ף חולק, אך ניתן לומר שגם הרי"ף מסכים לדין זה.

 

 

למכור ס"ת בכדי לקיים את תקנת חכמים שיהיה נשוי

כאמור לעיל, תקנת חכמים להיות נשוי לאישה גם לאחר שקיים את המצווה, כדברי שמואל: "אסור לעמוד בלא אשה". נחלקו הפוסקים האם מותר למכור ספר תורה לצורך תקנה זו.

הרמב"ן (מלחמת ה' מסכת יבמות דף כ עמוד א) כתב: "ולעולם מוכר הוא ספר תורה, אפילו לישא אשה דלאו בת בנים". כלומר לדעת הרמב"ן, גם בכדי לקיים את התקנה שאדם לא יהיה שרוי ללא אישה - ניתן למכור ס"ת, ואפ' אם מתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת. אבל הנימוקי יוסף (מסכת יבמות דף יט עמוד ב) כתב: "בלא אישה - משום הרהור, אלא נושא אשה, אפי' דלאו בת בנים, כגון עקרה או זקנה או איילונית. ומיהו אינו מוכר מפני זה ס"ת". כלומר לדעת הנימוקי יוסף, אסור למכור ס"ת לצורך תקנה זו.

החלקת מחוקק בס"ק י פסק כדעת הרמב"ן: אם אדם לא יכול למצוא שום אישה (לא אישה שיכולה ללדת ולא אישה שלא יכולה ללדת) - עליו למכור ספר תורה בכדי שימצא אישה. הח"מ הוסיף: למרות שהגמ' התירה למכור ספר תורה רק בכדי ליישב את העולם, ולא בגלל חשש מהרהור עבירה, בכ"ז תרומת הדשן כבר אמר: "דהרהור עבירה - קשה משבת יצרה", ואם הותר למכור ס"ת לצורך ישוב העולם, יש להתיר גם בכדי להינצל מהרהור, כפי שפסק הרמב"ן (שם).

אבל הבית שמואל בס"ק טו פסק כדעת הנימוקי יוסף שאסור למכור ס"ת, "ובפלוגתא זו לא שייך להחמיר, כי החומרא - קולא היא לענין מכירת ס"ת". הבית שמואל סיכם שיש שלוש הלכות:

  • א. לצורך מצוות פריה ורביה - לכו"ע מותר למכור ס"ת.
  • ב. לצורך התקנה של לערב אל תנח ידך - מחלוקת בין הרי"ף ובין הרא"ש. כאמור לעיל, השולחן ערוך הביא את שתי השיטות, ופסק כדעת הרי"ף, שרק מי שלא קיים את המצווה יכול למכור ס"ת.
  • ג. לצורך התקנה להתחתן עם אישה - הראשונים נחלקו בדין זה: לדעת הנימוקי יוסף אסור למכור ס"ת, ולדעת הרמב"ן (שם) - מוכרים ס"ת. השולחן ערוך לא התייחס לכך.

 

להימנע מנישואין שניים בגלל חשש לקטטה

תרומת הדשן (סימן רסג) נשאל: "ראובן קיים כבר פריה ורביה, ונתאלמן, ורוצה לישא אשה, וירא מקטטה שתהא בין האשה וילדיו, ומתוך כך נשאה לבו לקחת אשה שהיא מוחזקת לכל שאינה בת מריבה כלל, אבל אינה בת בנים כלל, ואם לא ימצא אשה אפי' כזאת - דעתו למנוע לישא אשה לגמרי, מדאגתו על הקטטה. יפה הוא עושה או לאו"?

תרומת הדשן ענה: אדם שכבר קיים את המצווה, וחושש להתחתן עם אישה שיכולה ללדת, שלא יהיו מריבות בגין הנישואין עמה - יכול הוא להתחתן עם אישה שלא יהיו עמה מריבות, למרות שהיא לא יכולה ללדת. כי תקנת רבי יהושע להוליד ילדים גם בגיל מבוגר הוא רק בתנאי שנישואין שניים לא יגרמו למריבה, אך אם יגרמו למריבה - ניתן להתחתן עם אישה שלא יכולה ללדת. וכך גם מוכח מדיני ייבום שעדיף לא לייבם כאשר יש חשש למריבה, כמבואר בגמ' במסכת יבמות דף מד עמוד א: "ודברו אליו - מלמד, שמשיאין לו עצה הוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרין לו: מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך, ואל תשים קטטה בביתך". כלומר בגלל החשש מקטטה יש להעדיף חליצה ולא נישואי ייבום[5].

תרומת הדשן הוסיף: גם אדם מבוגר שחושש מקטטות - עליו להתחתן, ולא ימנע מלשאת אישה, "דדרשו חכמים, דאסור לאדם שיהא שרוי בלא אשה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו, וגם אמרו כל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ובלא ברכה, ובלא שמחה, ובלא שלום. ותו איכא למיחש שמא תתגבר יצרו עליו ובא לידי חטא, כולי האי לא דחקינן מכמה דקטטה". וכ"פ הרמ"א בסעיף ח.

 

 

ת"ח מבוגר שקשה לו להתחתן בשנית

בגמ' במסכת יבמות דף סב עמוד ב מספרת, שלרב ששת היה רק בת אך לא היו לו בנים, וחכמים אמרו לו להתחתן בכדי שיקיים מצוות פרו ורבו, אך רב ששת דחה אותם ואמר שהוא מקיים את המצווה ע"י נכדיו בני ביתו. הגמ' מעירה שרב ששת רק דחה את דברי חכמים, אך באמת הוא לא יכל לקיים את המצווה בגלל שנעשה עקר, מכך שלא יצא להתפנות באמצי השיעורים הארוכים של רבו רב הונא.

הרמב"ן (שם) הקשה: ראינו שיש שתי מצוות שונות, יש מצוות פריה ורביה, ויש מצווה להיות שרוי עם אישה. א"כ רב ששת רק לא יכל לקיים את המצווה הראשונה, אך יכל להתחתן עם אישה, ומדוע לא קיים מצווה זו? הרמב"ן ענה: המצווה השנייה להתחתן שייכת רק למי שיש הרהור (כפי הסבר הרמב"ם), ומכיוון שרב ששת היה עקר לא היו לא הרהורים, לכן לא היה חייב להתחתן. הרמב"ן עוד ענה: המצווה להתחתן לא שייכת באדם מבוגר שלומד תורה. כך כתב הרמב"ן: "לפי שהיו זקנים ונאים בישיבה יותר מן הבית, דומין במקצת לבן עזאי".

הריטב"א (מסכת יבמות דף סא עמוד ב) כתב: "אם מכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד - פטור (מלהתחתן בשנית), ונושא אשה שאינה בת בנים, מפני החטא מדרב נחמן". וכן כתב הנימוקי יוסף (מסכת יבמות דף יט עמוד ב ד"ה גמ').

ערוך השולחן (אבן העזר סימן א סעיף ז) כתב: "והנה ראינו ושמענו, גדולים וטובים, שלעת זקנותם במיתת אשתם - אינם נושאים אשה עד יום מותם, ואפשר לומר דכיון דאין זה מן התורה, וקרא דלא טוב היות האדם לבדו - אסמכתא בעלמא הוא לענין זה (ב"ש), והטעם הוא רק משום הרהור עבירה, והם יודעים בעצמם שרחוקים מהרהור, מפני זקנתם וחולשתם - לכן פוטרים א"ע מזה. וכן אם יודע בעצמו שקשה עליו להזדקק לאשה - ודאי דפטור, וכ"ש כשאין לו במה לפרנסה".

בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רכג) מובא: תרומת הדשן הסביר את החיוב להתחתן גם בגיל מבוגר בכדי שיהיה שרוי בשמחה, והרמב"ם ביאר בכדי שלא יהיה הרהור, לכן אדם מבוגר שבמצבו לא יהיה שמח אם יתחתן בשנית, או אם חושש בריאותו - לא חייב להתחתן בשנית.

כך כתב שבט הלוי: "דלפי מצבו בימי הזקנה, קשה לו לסבול ולקבל בת קטטה וכיו"ב, ורק (עם) נשמה יקרה שתהא עזר ושמחה לו בשנות הזקנה (הוא יכול להתחתן), וכל הנשואים חוץ מזה - אינם אלא רע בשבילו, לא טובה כלל גם ברוחניות - שאין זה בכלל החיוב של לא יעמוד בלא אשה. לכן על פי הנזכר, אם מרגיש האדם בנפשו לפי תכונתו ולפי מצבו ומעמדו, דאם לא אשה כשרה ונשמה יקרה ובעלת מדות יוצא מן הכלל, במקרה דיליה יצא שכרו בהפסדו, כי תגרום לו ח"ו ירידה, וגם אבדון שמחה היפך המבוקש - א"כ אין בכחינו לחייבו בנשואין גם לדעת התה"ד ורמ"א, או אם יהיה חשש לנזק הגוף ח"ו".

 

 

[1] אומנם הפתחי תשובה (אבן העזר סימן א ס"ק יב) כתב בשם מהרד"ך (בית י"ז חדר ט'): לדעת הרי"ף, מדובר באיסור דאורייתא לשהות ללא אישה (אם אין עיכוב), בגלל שכתוב (בראשית פרק ב פסוק יח): "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". אך הבית שמואל בס"ק יד כתב: לדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, החיוב הוא מדרבנן.

[2] בגמ' במסכת יבמות דף סג עמוד א מובא: "א"ר אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם". ובדף סג עמוד ב: "אמר רבי חמא בר חנינא: כיון שנשא אדם אשה - עונותיו מתפקקין, (נסתמים כמו פקק), שנאמר: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'".

בגמ' עוד נאמר: "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה - כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים? אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

בגמ' בדף סד עמוד א עוד נאמר: "מלמד, שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה - לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל"?

השולחן ערוך והרמ"א (אבן העזר סימן א סעיף א) הביאו את דברי הגמרות הנ"ל: "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. הגה: וכל מי שאין לו אשה - שרוי בלא ברכה, בלא תורה כו' ולא נקרא אדם. וכיון שנשא אשה - עונותיו מתפקפקים, שנאמר: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה' (משלי יח, כב)".

[3] אבל הב"ח (יורה דעה סימן רכח בס"ק כז) כתב: בשו"ת אור זרוע קטן (עי' שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך ד"ל סי' קיח) מובא, אדם שנדר לא להתחתן עם אישה אחרת לאחר פטירת אשתו - הנדר לא חל, כי מהתורה יש מצווה "לערב אל תנח ידיך", וזה נדר לבטל מצווה שלא חל. מכאן שסבור שזו מצווה מהתורה.

[4] בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן לב) מובא: "הוא משום דאין זה תקנת חכמים במצות פריה ורביה, אלא שמצות פריה ורביה קיים גם מדרבנן, אלא שתיקנו שחייב מדברי סופרים גם בחיוב שבת שהוא חיוב חדש שלא יבטל מפריה ורביה כל זמן שיש לו כח, שלחיוב זה לא חייבוהו לבעול בכל עונה, וכשהוא קשה בין לו בין לה, אף שאין בזה חשש חולי - מותר כשהרשתו, שליכא עליו חיוב עונה. אבל אני כתבתי שם דקיים מצות פריה ורביה דהוא כשיש לו בן ובת - רשאים לדלג הימים שיכולה להתעבר, ולבעול רק בימים שלדעת הרופאים לא תוכל להתעבר, שא"כ לא תתעבר שוב לעולם, ולא יתקיים כלל ענין שבת, שזה הוא דוקא משום שאינו חיוב ממש עליו, אלא רק מצוה דלכתחלה יש לו לישא אשה בת בנים, ואין כופין אותו על כך, ואין קורין אותו עבריינא, שחזינן שאינו חיוב גמור שהטילו עליו רבנן, שלכן לא מבעיא כשהיא חולנית וקשה לפניה העיבור - שאינו יכול לכופה, אלא אפילו כשקשה לפניו מאיזה טעם ולא לפניה, כגון שהוא איש חלש בטבעו, ויקשה לפניו לעשות עבודה, שיוכל להוציא יותר להוצאתו וכדומה - מסתבר שמדינא יהא רשאי, אבל בזה יש לו לבטוח בהשי"ת שימציא לו פרנסתו בריוח, אף כשיהיו הרבה בנים ובנות, ואין להתירו למנוע מפו"ר, דודאי מוכן מהשמים פרנסה גם על כל מה שיוליד, אבל כשקשה לפניה - יש להתיר להם".

[5] החלקת מחוקק בס"ק יב דחה את ראיית תרומת הדשן, כי אין להשוות בין חליצה לבין מצווה זו שצריך למכור ס"ת לצורך ביצועה: "הראיה שהביא תרומת הדשן לדין זה, (שממנו הוציא הרב דין זה), מהא דמשיאין לו עצה ההוגנת לו, ודחינן מצות יבום בשביל קטטה - ראיה זו קלושה היא, דיבום וחליצה - בדידיה תלי רחמנא, ואיכא למ"ד מצות חליצה קודמת, אבל להפטר ממצוה זו בשביל קטטה, דאפי' ס"ת מחוייב למכור לדעת הרא"ש - אין לנו ראיה מזה".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן