אדם שפרסם דבר אמת שגורם לפגיעה בזולת - האם יש חיוב בפיצוי?

 

 הרב ישועה רטבי

 דמי בושת במבייש בדבר אמת

 

הרמ"א בסימן תכ סעיף לח פסק: אדם הקורא לחברו ממזר, אם מדובר באמת שניתנת להוכחה - פטור, אך אם לא ניתן להוכיח שהוא אכן ממזר - חייב. הפתחי תשובה בסימן תכ ס"ק ז כתב בשם שו"ת שבות יעקב (ח"א סימן קעט): מדובר רק בפרסום דבר ממזרות שהוכחה, כי בכך מסייע לאחרים שלא יתחתנו עם הממזר, אבל יש איסור לפרסם כל שאר העבירות שאינם מפסולי חיתון.

וכך מבואר בגמ' במסכת סוטה דף לב עמוד ב: "מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה". (באותו מקום שמקריבים את העולה שם מקריבים את קרבן חטאת שבא על חטא, זאת בכדי שהחוטא לא יתבייש בהבאת קרבן על חטאו).

אומנם מדברי מהרש"ל (יש"ש מס' ב"ק סימן מז) משמע, שבכל פרסום אמיתי - אין קנס, אך השבות יעקב השיג שלא מבין את דבריו, ויתכן ומהרש"ל דיבר במוציא שם רע לפני בית הדין בכדי שפסק הדין יהיה לטובתו.

וכן כתב האגודה (מס' ב"מ דף עד.): ומאד החמיר חכמים בדבר זה, ויותר יש להחמיר כשאומר אמת מכשהוא משקר, וראייה מדאמר בבן גרים, ואמר בפרק קמא דקדושין: הקורא לחבירו עבד - הוא בנידוי. וממזר - סופג את הארבעים. ושוכני עפר - חרם קדמונים הוא שאין לאומרו. וסמכו הקדמונים על מדרש רבי תנחומא: הנה קמתם תחת אבותיכם. ונענש משה רבינו. ונראה אם אדם טוען על חבירו ביישתני בדברים, או בשוכני עפר, והלה כופר, ואין אדם בדבר (אין עדים) - נראה דאין צריך לישבע, דלא ניתקנה שבועת היסת על זה". (אומנם עיין שולחן ערוך סימן פז סעיף כו). הפתחי תשובה סיכם: להלכה, גם על דבר אמת יש חיוב בושת אם הוא מתכוון לביישו.

נראה לומר, שכולם מסכימים שיש איסור לשון הרע גם באמירת אמת, כל הדיון כאן הוא רק בחיוב בפיצוי דמי בושת באמירת אמת.

 

 

אדם שרומז לחברו שהוא ממזר

אדם שרומז לחברו שהוא ממזר, כגון שאומר שהוא כממזר - תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן רנז) פסק שנחשב כאילו אמר במפורש שהוא ממזר, ונחשב לבושת דברים, וכ"פ הבית יוסף.

בשו"ת מהר"י ווייל (סימן נט) מעט סייג: אדם שאומר לחברו שהוא כממזר - אכן יש לחייבו כאילו אמר זאת בצורה מפורשת, אך אם אדם אמר לחברו שהוא משקר כמו ממזר - לא נחשב שאמר במפורש שהוא ממזר. תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קלה) הוסיף הסתייגות: אם הוא מוסיף תנאי ולא אומר בצורה ברורה על חברו שהוא ממזר - אין בכך משום בושת דברים. הרמ"א בסעיף לח הביא את דברי תרומת הדשן וכן את הסתייגות מהר"י ווייל.

בשו"ת מהר"י ווייל (סימן קמז) מובא: אדם שמקניט את חברו ורומז לו שהוא עבריין, גם אם לא אומר לו: 'אני לא עבריין כמוך', אלא רק אומר לו: 'אני לא עבריין' - נחשב כאילו אמר לו במפורש שהוא עבריין, ונחשב לבושת דברים. וכ"פ הרמ"א בסימן תכ סעיף לח. (מובא בבית יוסף בשם: "מצאתי כתוב בשם גדולי אשכנז").

הרשב"א (חלק א סימן תתנ"ה) פסק: הקורא לחברו ממזר בן ממזר - מדינא דגמרא חייב מלקות ארבעים, כפי שמבואר במסכת קידושין דף כח עמוד א: "הקורא לחבירו עבד - יהא בנידוי[1], ממזר - סופג את הארבעים, רשע - יורד עמו לחייו". ואם רגיל בכך - יש לקונסו יותר. (מובא במרדכי מסכת בבא קמא סימן קה).

הרא"ש (כלל קא סימן א) סייג, שהחיוב במלקות חל רק במקום שבו יש מנהג להתחייב בעונש על אמירה זו: "אמת הוא שמצינו בגמרא קדושין (דף כח), הקורא לחבירו ממזר - סופג את הארבעים, ומ"מ בארץ הזאת אין פוסקין ככה במקום שיש תקנה ומנהג לקנוס הקורא לחבירו ממזר, ומנהג עוקב את ההלכה".

הרמ"א בסימן תכ סעיף מא פסק כדברי הרא"ש: "יש אומרים אף על גב דאיתא בגמרא הקורא לחבירו ממזר סופג ארבעים, מ"מ יש מקומות שאין נוהגין כן, והולכין אחר המנהג".

הסמ"ע בסימן תכ ס"ק נו כתב בשם מהר"ם מירזבורק (ד"ה דין מאן, וד"ה ודין מי שקורא, וד"ה ודין קראו טמא): "האומר לחבירו ממזר, או עבד, או רשע, או נואף, או פסול, או נבל - לוקה (ועיין מ"ש בהג"ה בסעיף מ"א בשם הרא"ש), ואם קראו עובר על חרם, מלשין או גנב - הוי כקוראו רשע ויורד עמו לחייו, ופירש ר"י דמותר להכותו, דעובר על לאו דלא תונו, אבל אם קראו טמא או כלב או שאר חירופין - אין בהן דין, אלא צריך לפייס חבירו[2]".

"....ומהר"י וייל (סי' כ"ח) פסק, באחד שחבל בחבירו - להלקותו בבית הכנסת בין מנחה למעריב, דהמגביה ידו על חבירו - נקרא רשע וחייב מלקות, וגם הוצרך לעשות מחילה, וגם פסק ליתן לו זקוק כסף אם הוא עני, ואם הוא עשיר - יתנו לעומלי תורה, וכן פסק גדול אחד על אחד שתלש שערו של חבירו, ופסק ליתן לו זקוק כסף. אמנם אם יש מנהג בזה - הכל לפי המנהג. ונ"ל דכל זה אינו אלא הוראת שעה לפי ראות עיני הבית דין שחטא המחבל".

הסמ"ע בסימן תכ ס"ק נ כתב בשם המרדכי המרדכי (מס' ב"ק סימן רי): "אם קראו משומד אחר שעשה תשובה - הרי עובר חרם רבינו גרשום". ודין איש שחרף אשה, כתב בהגהת מרדכי (מס' קדושין סימן תקנ"ח) שיתענה שני וחמישי ושני, וישב יחף לפני בית הכנסת, ויבקש מחילה על המגדל".

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ה) פסק: "ואם חרף עם הארץ - עונשין הדיינים בדבר כפי מה שהשעה צריכה לו, לפי המחרף ולפי זה שנתחרף". וכ"פ השולחן ערוך בסימן כז סעיף ב.

 

 

וויכוח אם הייתה הוצאת שם רע

התובע את חברו שקיללו או הוציא עליו שם רע, אך הנתבע מכחיש וטוען שלא העליב ולא פגע - הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק א הלכה טו) סבור, שלא ניתן לחייבו בשבועה, ואפ' חרם לא ניתן להטיל עליו. שכן החיוב על בושת דברים הוא מדין קנס, והיום כלל אין דנים דיני קנס. וכ"פ השולחן ערוך בסימן פז סעיף כה.

אבל לדעת הטור, ניתן להחרים את הנתבע, שכן אם יתברר שבאמת הנתבע בייש את התובע, יהיה ניתן לקונסו ולנדותו עד שיפייס את התובע (כמבואר בסימן א סעיף ו), לכן גם ניתן להחרימו. וכ"פ הרמ"א בסעיף כה.

הסמ"ע בס"ק עו הוסיף: "אבל אין משביעין היסת על זה, כיון דאף בהודאתו אין כאן חיוב ממון, כי אם קנס משום מיגדר מילתא". הגר"א בס"ק פז ביאר: השולחן ערוך בסעיף כו פסק (ע"פ דברי הרמב"ם, שם הלכות טז-יז), אדם שתובע כלפי הנתבע על קנס מהתורה - לא מחייבים אותו שישבע היסת, כי אם היה מודה הוא היה פטור מקנס, אבל המודה בקנס דרבנן - חייב לשלם, כפי שפסק הרמ"א בסימן שפח סעיף ח[3], לכן היה מקום לחייב אותו בשבועה, אך במקרה של בושת דברים לא נחייב בשבועה, כי החיוב בקנס בבושת דברים הוא גם לא מדרבנן, אלא רק למגדר מילתא.

כך כתב השולחן ערוך: "(התובע טוען): אתה קללת אותי, אתה הוצאת עלי שם רע, (אך הנתבע מכחיש וטוען): לא היו דברים מעולם - אין מחרימין על זה; וכן כל כיוצא בזה. הגה: וי"א דמחרימין על זה, דהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו".

 

 

[1] וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן שלד סעיף מג): "על כ"ד דברים מנדין את האדם, ואלו הן: ...הקורא לחבירו עבד".

[2] השולחן ערוך (אורח חיים בסימן תרו סעיף ב כתב: "אם מת אשר חטא לו - מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו".

המגן אברהם בס"ק ו כתב: "ואם אמר לאחד ממזר - פגם בכבוד אבותיו ג"כ, (וצריך לבקש סליחה גם מאבותיו), [מהרי"ו] וביש"ש שם סי' מ"ו כתב דא"צ (לא צריך לבקש סליחה מאבותיו), דיכול לומר עליך כוונתי, אא"כ קראו ממזר בן ממזר".

[3] מוסר שהודה מעצמו שמסר את ממון חברו לגויים - חייב לשלם על הנזקים מדינא דגרמי. לדעת המרדכי החיוב בדינא דגרמי נחשב לקנס דרבנן, ובקנס דרבנן, גם המודה חייב לשלם. כך כתב המרדכי (מסכת בבא קמא סימן קפ): "מיהו ה"מ (שהמודה בקנס פטור מלשלם), המודה בקנס דאורייתא, כגון אונס, ומפתה, ותשלומי כפל, משום דכתיב אשר ירשיעון אלהים - פרט למרשיע עצמו, דמודה בקנס פטור, אבל בקנס דרבנן - מחייב בהודאת עצמו".

הש"ך בסימן שפח ס"ק נא כתב: מהרש"ל (מס' ב"ק פרק י סימן נ) פסק, שהחיוב מדינא דגרמי הוא לא קנס אלא מדרבנן, ובחיוב ממון גם המודה - חייב לשלם, משמע שאילו היה זה קנס - המודה פטור מלשלם. אך הש"ך שלל הבנה זו וכתב, שגם בקנס דרבנן - יש חיוב על המודה לשלם.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן