יש איסור להלבין פני חברו, וכפי שנאמר במשנה במסכת אבות: "והמלבין פני חברו ברבים... - אין לו חלק לעולם הבא".

 הרב ישועה רטבי

 

הקדמה

במאמר זה מבואר חומרת האיסור לבייש ולהלבין פני אדם. עד לא זמן רב, הביוש היה מתרכז במספר שומעים מצומצם, אבל במציאות היום ניתן דרך הרשתות החברתיות להפיץ כמות גדולה של מידע אישי, למספר רב של אנשים, ובצורה מהירה, ללא כל עלות וללא כל פיקוח. מידע שיכול להוביל לפגיעה בשמו של אדם.

הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמה להבעת דעות אישיות, ולפיתוח קשרים חברתיים. אך יחד עם זאת ניתן להשתמש בבמה זו גם בכדי להעביר ביקורת שלילית על נותני שירות ובעלי עסק, ואף לפרסם דברי גנאי בסכסוכים שיש בין בני זוג. פרסום מכוון בכדי לפגוע בזולת הינו אסור גם לפי ההלכה וגם לפי החוק.

כאשר אדם מפרסם ברשתות חברתיות דברי גנאי הרי שהדברים נשמרים לעד. השמצה שנאמרת במקום מסוים - נשכחת לאחר זמן, גם השמצה שנכתבת בעיתון - לא נשמרת לאורך זמן, כי העיתון נזרק, אבל השמצה שנמצאת ברשת נשמרת למשך שנים ארוכות, כך שבכל חיפוש יהיה ניתן למצוא את דברי הגנאי שנכתבו על אותו אדם, ויש בכך איסור לשון הרע בהיקף גדול יותר מדיבור בעל פה.

במדרש (בראשית רבה פרשת ויחי פרשה צח סימן יט, וכעין זה מובא גם בירושלמי מסכת פאה פרק א הלכה א) מובא: "(נאמר בספר תהלים [פרק קכ פסוק ד]: חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים) - חצי גבור שנונים, ומה ראה למשלן בחץ מכל כלי זיין? אלא כל כלי זיין מכין במקומן, וזה מכה מרחוק, כך הוא לשון הרע, דאמור ברומי, וקטיל בסוריא, (הלשון הרע נאמר במקום אחד, ופוגע באדם שנמצא במקום אחר), ולא ככל גחלים אלא כגחלי רתמים, שכל גחלים - כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים - אף על פי שהוא כבה מבחוץ, עדיין הוא בוער מבפנים, כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אף על פי שאתה הולך ומפייסו, והוא מתפייס - עדיין הוא בוער מבפנים".

 

איסור הלבנת פנים

יש איסור להלבין פני אדם ברבים[1], וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה שג): "שהזהירנו שלא לבייש קצתנו לקצתנו. וזה העון אשר יקראו אותו מלבין פני חבירו ברבים". הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה יד) הדגיש, רק מי שרגיל להלבין פני חברו - אין לו חלק לעולם הבא, ולא מי שהלבין באופן חד פעמי[2].

מדברי התוס' משמע, שאיסור הלבנת פנים שווה לשלושה האיסורים החמורים בתורה, והסיבה מדוע איסור זה לא נמנה עמהם - בגלל שהאיסור לא מפורש בתורה. כך כתבו התוספות (מסכת סוטה דף י עמוד ב ד"ה נוח): "ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש: עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים - משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקט אלא עבירות המפורשות".

השוואה בין הלבנת פנים ובין רציחה - בגמ' במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב מובא: "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. - אמר ליה: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא". (אדם שמביישים אותו הוא מסמיק ולאחר מכן מחוויר).

רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות קלט) כתב, שהמלבין את חברו עבר על אבק רציחה: "והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים, כי פניו יחורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה... והשנית, כי צער ההלבנה מר ממות". וכן כתב בספר חסידים (סימן נד): "איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעינים, והעונש גדול מאוד, והעבירה קלה, וחמורה היא למעלה? הוא הבושה, המבייש פני חבירו ברבים, או מצערו בפני מי שמתבייש ומצטער".

הגמ' (במסכת בבא מציעא דף נט עמוד א) הוסיפה: "אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים[3]. מנא לן? מתמר, דכתיב היא מוצאת[4] והיא שלחה אל חמיה". (תמר יכלה להינצל אילו הייתה אומרת שיהודה בא עליה ובכך קיים את מצוות יבום, {כי לפני מת תורה כל קרוב יכל לייבם}, אך היא לא רצתה לביישו, לכן חשבו שהיא זינתה וגזרו את עונשה בשריפה).

השוואה בין הלבנת פנים ובין גילוי עריות - בגמ' (במסכת בבא מציעא בסוף דף נח עמוד ב) עוד מובא: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים. - מנא לן? - מדדרש רבא. דדרש רבא: מאי דכתיב (תהלים פרק לה פסוק טו): וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ... קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי - לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? - ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא".

השואה בין סיפור לשון הרע לכפירה בהקב"ה - בגמ' במסכת ערכין דף טו עמוד ב נאמר, שהמספר בגנות חברו, נחשב לכופר: "אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים פרק יב פסוק ה): אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ, אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ".

לבטל תורה ולא להלבין פני חברו - המהרש"א (חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף יא עמוד א) כתב: "דודאי ביטול תורה הוא עון וחטא, אבל לבייש אחד מישראל - לא תהא כזאת עבירה גדולה בישראל, וטוב לבטל תורה מלבייש בן ישראל". למרות ש"תלמוד תורה כנגד כולם", (משנה מסכת פאה פרק א משנה א), בכ"ז עדיף לבטל תורה ולא להלבין פני אדם.

הרמב"ם (בפירוש המשנה למסכת סנהדרין פרק י משנה א) כתב שאישיותו של אדם המלבין חברו היא פגומה: "המלבין פני חברו ברבים - אין חלק לעולם הבא, והקורא לחברו בכנויו, והמתכבד בקלון חברו. לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו ואף על פי שהם קלים לפי מחשבת החושב, כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות, ואינה ראויה לחיי העולם הבא".

אישיותו של המלבין - הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ז) עוד כתב: "אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים - פטור מן התשלומין - עון גדול הוא, ואינו מחרף ומגדף לעם ומביישן - אלא רשע שוטה, ואמרו חכמים הראשונים, שכל המלבין פני אדם כשר מישראל ברבים - אין לו חלק לעולם הבא". השולחן ערוך בסימן תכ סעיף לט הוסיף שהוא גם גס רוח: "ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח".

 

 

עונש המלבין פנים

במשנה במסכת אבות פרק ג משנה יא נאמר: "רבי אלעזר המודעי אומר... והמלבין פני חברו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא".

בגמ' (במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב) מובא, שהמלבין פני חברו יורד לגיהנום ולא עולה: "אמר ליה אביי לרב דימי: במערבא במאי זהירי? - אמר ליה: באחוורי אפי. דאמר רבי חנינא: הכל יורדין לגיהנם, חוץ משלשה. הכל סלקא דעתך? (האם כולם נכנסים לגיהנם)? אלא אימא: כל היורדין לגיהנם - עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו". וכן כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ח).

הפני יהושע (מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב) כתב: "ונראה לי דמהאי טעמא נמי יורד לגיהנם ואינו עולה, דידוע דמה שאין נשמת האדם רשע נשרפת בגיהנם - כתב התורת חיים בשם הזוהר משום דנשמה גופא נאצלה מתחת כסא הכבוד, דכתיב ביה כורסווין שביבין דנורא והיא חלק אלוה ממעל, מש"ה אין האש שולט בה לשורפה לגמרי, משא"כ בחטא זה דמלבין, כיון דלפי דעתו סובר שלא נברא האדם בצלם אלהים, דאל"כ לא הוי מחציף נפשיה כולי האי להלבין פני חבירו שהוא בכלל דבר ה' בזה, כמ"ש התוי"ט, לכך דנו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, שנשמתו נשרפת באש של גיהנם".

במסכת כלה (פרק א הלכה ח) מובא: "ר' נהוראי אומר, כל המבייש פני חבירו - סוף הוא מתבייש, ולא עוד אלא שמלאכי השרת דוחפין אותו וטורדין אותו מן העולם, ומראין קלונו לכל באי עולם, וכל מי שיש בו בשת פנים - לא במהרה הוא חוטא, שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

רוח רעה שורה על המלבין פני חברו - החפץ חיים (שמירת הלשון חלק א שער הזכירה פרק ד) הביא את דברי המדרש (הביאו הילקוט פ' תצא), שדימה את מי שמדבר לשון הרע לכלב שוטה. כשם שכלב שוטה נמשך עליו רוח טומאה, כך גם על המדבר לשון הרע. "ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע, כי בהלשון הרע שלו הוא מזיקו בסתר, ובפרט אותן כותבי עמל (שקורין פאסקווילן=פשקווילים), שעליהם נאמר ארור מכה רעהו בסתר. והכל הוא כדי שלא יוכל חברו להשמר ממנו, ויוכל להזיקו כעין הכלב הנ"ל. לכן נמשך עליו אותו רוח הטומאה השורה על הכלב שוטה, ודימהו הספרי למנושך מן הכלב כי גם עליו שורה רוח הטומאה".

 

 

חרם לא לדבר על המתים

המרדכי (מסכת בבא קמא סימן קו) כתב: "נהגו אבותינו ואמרו, שהיתה תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר. ורבים תמהו מה ראו על ככה? (מדוע הקדמונים תקנו חרם זה)? ולא דבר רֵק הוא מהם, כי באנו לאגדה דרבי תנחום פ' ואתחנן, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע כל הכעס הזה עלי למה כו'? א"ל (ה' למשה): אתה (משה) אמרת, שלח נא ביד תשלח. ומאז באתי אל פרעה. לא ה' שלחני. ואם בריאה יברא ה'. שמעו נא המורים. הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים. (משה דיבר על המתים, משמע מדבריו שהאבות חטאו) - וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם? כך אמר לפניו (משה ענה להקב"ה}: ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם. א"ל (ה' למשה): אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם. עכ"ל אבי העזרי. ואי לדידי ציית יקבל תשובה בתעניות ובמלקיות ובממון וטוב לו". וכן כתב המרדכי במסכת יומא (סימן תשכ"ד).

וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים סימן תרו סעיף ג): "תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים". המשנה ברורה בס"ק טז הוסיף: "ולכן צריך לעשות תשובה על שעבר החרם".

הדרכי משה בסימן תכ ס"ק ה כתב בשם מהר"ם מריזבורק (עמ' קעז): "המחרף מתים - צריך להשתטח על קבריהם. והיינו כשהוא קבור בסמוך, כגון בעיר ששולחין שם מתיהם לקבור, אבל אם הוא קבור במרחקים - אינו צריך לילך שם, אלא דיו שישלח שם שלוחו, ויקח שם שנים מן העיר שנקבר שם, וילך על קברו, ויבקש מחילה בשם המחרף". וכ"פ הרמ"א בסימן תכ סעיף לח: "המדבר רע על שוכני עפר - צריך לקבל עליו תעניות ותשובה, ועונש ממון כפי ראות בית דין".

בושת דברים לכהן - הריב"ש (סימן צד) נשאל, על אדם שקילל כהן "קללות נמרצות בפני העם". ריב"ש הביא מדברי המשנה במסכת גיטין בדף נט עמוד א, שיש לכבד את הכהן שיקרא ראשון בתורה, הגמ' בעמוד ב ביארה: "תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון". וכן מנה הרמב"ם במנין המצוות (מצווה לב): "לחלוק כבוד לזרעו של אהרן, ולהקדימו לכל דבר שבקדושה. שנאמר וקדשתו".

לאור זאת כתב ריב"ש: "ואחר שהיא מצוות עשה מן התורה לכבד הכהן, ולהדרו על שאר העם, הדבר ברור שהמחרף אותו - ראוי ליענש יותר משאם חרף אחד משאר העם. אף על פי שבשאר העם קיי"ל: ביישו בדברים - פטור, במבייש הכהן בדברים - ראוי לגעור בו ברבים, ולהכריחו לבקש ממנו מחילה, ולרצותו עד שימחול לו".

 

 

קנס למבייש תלמיד חכם וראשי הקהל

הרי"ף (מס' ב"ק דף לב:) הביא את דברי הירושלמי (מס' ב"ק פרק ח הלכה ו) שהמבייש ת"ח - משלם לו ליטרא זהב. הש"ך בסימן תכ ס"ק ט כתב, שכך גם הדין למי שמבזה את ראשי הקהל. וכך גם מובא בשו"ת ראנ"ח (סימן קיא): "ועוד שנראה, שאפילו רבי מרדכי (איש ציבור) ימחול התביעה הנזכרת, אם באנו לומר שיש לרבי שבתי דין מבזה שליח הקהל חייב להענש מצד כבוד הקהל, שבזיון שליח הקהל - הוי בזיון הקהל עצמו, ולאו כל כמיניה למחול".

וכ"פ ערוך השולחן בסימן תכ סעיף נד: "והמבייש ממוני וראשי העיר - דינו כמבייש ת"ח (ש"ך), וכן כל העוסקים במצוות ובהתמנות של מצוות - דינם כת"ח לזה".

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה יב) פסק: "אע"פ שהמבזה את החכמים - אין לו חלק לעוה"ב, אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים - חייב נידוי. ומנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותה לחכם, והמבזה את החכם בדברים, אפילו לאחר מיתה - מנדין אותו בית דין, והם מתירים אותו כשיחזור בתשובה, אבל אם היה החכם חי - אין מתירין אותו עד שירצה זה שנדוהו בשבילו, וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואין צריך לא עדים ולא התראה, ואין מתירין לו עד שירצה את החכם, ואם מת החכם - באין שלשה ומתירין לו, ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו - הרשות בידו".

וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמג סעיף ז): "מי שהעידו עליו שביזה ת"ח, אפילו בדברים (אפילו שלא בפניו) - בית דין היו מנדין אותו, ואין מתירים לו עד שֶׁיְּרַצֶּה החכם[5] שנידוהו בשבילו. ואם ביזה את החכם לאחר מותו - בית דין מנדין אותו, והם מתירים לו משיחזור בתשובה".

אבל תרומת הדשן (סימן שמא) פסק: אין היום דין ת"ח לצורך נתינת ליטרא זהב, וכ"פ הרמ"א ביורה דעה סימן רמג סעיף ב: "ואע"ג דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו - מ"מ לענין לפטרו ממס - מקילין להם בזה, רק שיהא מוחזק לת"ח".

הרמ"א (יורה דעה סימן רמג סעיף ז) עוד כתב: "אבל אין דין ת"ח בזמן הזה לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא. (מהרי"ק שורש קס"ג ומהרי"ו סימן קס"ג). ומ"מ יקנסו הב"ד המבייש לפי המבייש והמתבייש (ריב"ש). ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין[6], ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו (ג"ז שם). ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת - אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות. (הגהות מרדכי דקדושין). והכל לפי ראות הדיינים".

הש"ך בסימן א ס"ק יט כתב: "מהרי"ט חולק ע"ז ודחה בשתי ידים, וס"ל שיש לו דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא". כך כתב מהרי"ט (חלק ב - חושן משפט סימן מז): "דע כי המבייש את הזקן, זקן זה שקנה חכמה, והיינו ת"ח שתורתו אומנותו, והיינו שקובע עתים לתורה וכו', ואינו מבטל אלא בשביל מזונותיו, ולא לאצור ולהרבות ממון - לזה אני קורא ת"ח, והמביישו משלם. ...דעת סברת רב אחד, תלמיד מהר"י מולן, שהובא בתשובות מהר"י קולון ז"ל, שבזמן הזה לא דיינים לקנוס ליטרא של זהב, שאין עתה חכם שיודע אפילו במס' כלה, אלו דבריו, וכמו זר נחשבו, ומאד הפריז על המדה, וראיותיו אינן מכריחות".

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה ה) פסק: "המבייש את חבירו בדברים, או שרקק על בגדיו - פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים - חייב לשלם לו בושת שלימה, אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים - קונסין אותו, וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב, שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ".

הרמב"ם (שם הלכה ו) הוסיף: "מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד, ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם, ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן, אבל הדיינים היו אומרין למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב".

הרא"ש (כלל טו סימן י) כתב: "אשר שאלת על תלמיד שביישוהו בדברים... דע, כי בירושלמי איתא שהמבייש את הזקן - נותן לו דמי בשתו. ...וזקן - זהו שקנה חכמה, והיינו ת"ח שתורתו אומנותו, והיינו שקובע עתים לתורה, ואינו מבטל למודו אלא בשביל מזונותיו, כי אי אפשר לו ללמוד בלא מזונות, כי אם אין קמח אין תורה, וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עון. הילכך כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, כגון שיש לו עתים קבועים ללמודו ואינו מבטלם כלל, ושאר היום כשהוא פנוי, שאינו צריך לחזר על מזונותיו - הוא חוזר על הספר ולומד, ואינו מטייל בשוקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ולא לאצור ולהרבות ממון - לזה אני קורא ת"ח, והמביישו משלם קנס המפורש בירושלמי. ובלבד דלא סאני שומעניה, שאם אין מעשיו מתוקנים יותר הוא גרוע מעם הארץ. ותמהתי על שלא תבעת עלבון התלמיד על שמסרוהו למלכות, וההוצאות שגרמו לו להפסיד במסירה שמסרוהו - דינא דגרמי הוא, וחייבין לשלם לו".

בשו"ת מהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן ק) מבואר, שכך הדין גם במי שמבייש גומלי חסדים: "אם כנים הדברים כאשר כתבתם, אין ספק שהאיש או אנשים אשר דברו סרה על חברה קדושה ההולכים בדרכי ה' - גדול עונם מנשוא, וחייבים עונש גדול, וצריכים תשובה, ולבקש מחילה וסליחה וכפרה, כי גדול הכבוד אשר ראוי לחלוק לעוסקים במצוה ובפרט במצוה כזאת גמילות חסדים, דשנינו פ"ג דבכורים וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניה' ושואלין בשלומם כו', ואף על גב דקי"ל דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד מפני ת"ח בשעה שעוסקים במלאכתם, כדי שלא יתבטלו ממלאכתם - מ"מ היו חייבים לעמוד מפני מביאי הבכורים, דחביבה מצוה בשעתה".

"וכתב הרב הגדול הר' עובדיה בפי' המשניות במסכת בכורים וז"ל: ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה, ומפני נושאי התנוק לברית מילה ע"כ. מכאן אתה למד שחייבים בכבוד העוסק במצוה יותר מכבוד ת"ח, שבפני ת"ח אין בעלי אומניות צריכים לקום ממלאכתם, ומפני עוסק במצוה כנושא המטה אשר המת בה - צריך לקום, ואף על גב דהיינו בשעת עסקם במצוה מ"מ איכא למילף משם גודל שכר הרגילים במצוה. ובפרט כי אנשים כאלו המיוחדים ומוכנים תמיד לעשות מצוה כזאת - היה אפשר לומר אפי' בשעה שהם בטלים ממנה חייבים בכבודם כת"ח... וא"כ גדול שכר המכבדן והמספר בשבחן, ומכלל שהמספר בגנותן והמצערן - שענשו גדול עד מאד".

 

 

[1] הפרי מגדים בספרו תיבת גמא (קונטרס שמונה חקירות, חקירה ה) כתב: "ומסתברא, דרבים הוה כל שיש שלשה, דהיינו הוא ושנים עמו, ובייש לאי מהשוק - הוה רבים, כמו בטומאה ברה"ר - ספק טהור, (כתובות ט"ו ע"א) - היינו שלשה (רמב"ם פט"ז מהלכות שאר אבות הטומאות ה"ב). ויש רבים עשרה, (בעניינים אחרים רבים הכוונה לעשרה), מ"מ כאן בשלשה נמי כדאמרן".

[2] וכ"פ הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ח): "צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר - מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל".

[3] המאירי (מסכת סוטה דף י עמוד ב) כתב: "דרך הערה אמרו". כלומר הגמ' רצתה להדגיש את חומרת העבירה של אדם המלבין את חברו, אך לא לומר שבאמת צריך ליפול בכבשן האש. וכך נראה שהיא שיטת הרמב"ם, שלא כתב שהלבנת פנים חשובה לשפיכות דמים. אומנם מדברי התוספות (מסכת סוטה דף י עמוד ב ד"ה נוח) משמע שהבינו כפשט הגמ', שאכן נוח לאדם ליפול לכבשן האש ולא להלבין פני חברו.

בגמ' במסכת כתובות דף סז עמוד ב מבואר, שמר עוקבא ורעייתו הטילו עצמם בפועל לכבשן האש: "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא. (מר עוקבא היה נותן כל יום סכום כסף לעני בפתח ביתו), יום אחד אמר (העני): איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא. (העני רצה לדעת מי נותן לו את הכספים), ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא, (מר עוקבא התעכב בבית מדרש עד הערב)), אתיא דביתהו בהדיה, (כדי שלא ילך לבד בליליה - אשתו של מר עוקבא הצטרפה אליו, שניהם הלכו לתת את הצדקה בבית העני), כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא - נפק בתרייהו, (העני ראה את הצללית שהם מתקרבים, ומיד יצא בכדי לראות מי הם), רהוט מקמיה, (הם ברחו מפניו, כדי שהעני לא ידע את זהותם ולא יתבייש), עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא, (הם נכנסו לתנור גרוף מגחלים, אך התנור היה לוהט), הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא, (רגלי מר עוקבא נכוו), אמרה ליה דביתהו: שקול כרעיך אותיב אכרעאי. חלש דעתיה, אמרה ליה: אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא אהנייתי. ומאי כולי האי? דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא, ואמרי לה א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים; מנא לן? מתמר, דכתיב: היא מוצאת".

[4] התוספות במסכת כתובות (דף סז עמוד ב ד"ה דכתיב) כתבו: היא מוצאת - רבינו חננאל גריס מוצת בלא אל"ף, לשון וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן (איכה פרק ד פסוק יא)". כלומר מדובר היה שכבר הציתו את האש בכדי לשרוף את תמר.

[5] הבית יוסף (יורה דעה סימן שלד) כתב: "נראה דשֶׁיְּרַצֶּה גרסינן - היו"ד בשו"א, והרי"ש בפת"ח, כלומר עד שיפייס לחכם שנידוהו בשבילו... ולא גרסינן עד שֶׁיִּרְצֶה - היו"ד בחירי"ק, והרי"ש בשו"א, דמשמע שאם ביקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו - אין מתירין לו, שזה דבר תמוה מאד, דכיון שכבר עשה מה שמוטל עליו - למה לא יתירו לו? ואף על גב דבפרק בתרא דיומא (פז:) משמע, דלרבו הולך אפילו אלף פעמים לבקש ממנו מחילה עד שיתרצה לו, וכתבו הרמב"ם בסוף פרק ב' מהלכות תשובה (ה"ט), ורבינו בטור אורח חיים סימן תר"ו, היינו דוקא לענין שהוא צריך לפייסו, אבל לא לענין שלא יתירו לו נידויו עד שיפייסנו". וכן כתב הש"ך (יורה דעה סימן רמג ס"ק יג).

[6] הגר"א (יורה דעה סימן רמג ס"ק יז) הפנה לדברי הגמ' במסכת יומא דף פו עמוד א: "היכי דמי חילול השם? ...יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו (היינו חילול השם) היכי דמי? אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא. אביי אמר: כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן