logo arc

לפסח במסות באותות ובמפתים נפוץ

 

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לחג הפסח / תשע"ו

בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים

הופעת הנס

ה', יוצר הטבע ומנהיגו, מתגלה בעולם הן בהתרחשויות טבעיות והן בהתרחשויות על טבעיות.

השלב הראשון בתהליך הזה הוא הניסיון. לא יתחולל הנס אם לא תוקדם לו אמונה חזקה שתעמוד למבחן. זו אמונה מגובה במעשים משמעותיים, כולל הקרבה אישית.

על התהליך המדויק של הופעת הנס אנו לְמֵדִים מספר דברים:

"אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים...".         (דברים ד, לד)

הנה הסדר: 1) מסות (ניסיונות)

2) אותות (סימנים למזכרת)

3) מופתים (ניסים).

כלומר, ראשית - ניסיון לבחינת דרגת האמונה, שנית - הנצחתה בסימנים, ורק אז מופיע הנס. הוצאת עם ישראל ממצרים לא הייתה יכולה להתבצע ללא מופתים גלויים, אך הללו הופיעו רק לאחר המסות והאותות.

מה הם האותות?

נקודת המוצא שלנו היא, שה' רוצה שהעולם יתקיים על פי חוקי הטבע שהוא יצר, לכן הנס הוא תופעה חריגה. תפקידו של הנס הוא לתקן עיוותים העלולים להיווצר בגלל הבחירה החופשית הקיימת בתוך חוקי הטבע והמאפשרת לאדם לעשות רע. באמצעות הניסים נשמרת התכנית המקורית שה' התווה לעולם.

שום סיבה מוסרית בעולם איננה מצדיקה את שאיפת פרעה מלך מצרים להחזיק בכוח בעם ישראל ולשעבד אותו עד אין סוף. כאשר מגיע הזמן שה' קבע לסיום השִׁעבוד בהיתוך כור הברזל במצרים, ועדיין פרעה מלך מצרים מסרב לשחררם - אז מופיעים המופתים העל טבעיים. כל מטרתו של כור ההיתוך במצרים הוא להכשיר את עם ישראל לייעודו האמיתי בעולם, ולא שיישאר עבד עולם לפרעה ולמצרים.

נס יציאת מצרים לא יחזור על עצמו פעם נוספת, על כן יש להנציחו בסימנים ברורים שילוו את עם ישראל בכל הזמנים, ויזכירו לו את האירוע ההיסטורי והגורלי.

                                                                                                                                  

שלב הניסיון

ביום ארבעה עשר לחודש ניסן בחצי הלילה התחולל נֵס מופלא. מכת בכורות - שהיא העשירית ממכות מצרים - שרטטה את המפה המדויקת של עם ישראל הראוי להיגאל ממצרים. היא זו שקבעה באופן מוחלט מיהו ישראל ומיהו מצרי.

לנס הזה קדמו אותות ולאותות קדם הניסיון.

בניסיון הזה נדרש מכל ראש משפחה בישראל מאמץ נפשי עצום, שתמציתו היה בלקיחת טלה שהוא סמל אלילות מצרים, להחזיק בו מספר ימים ולבסוף לשוחטו.

על הקושי האדיר הזה נוכל ללמוד מתשובתו של משה רבנו להצעתו של פרעה:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר: לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר משֶׁה: לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֵינוּ, הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנו?!".            (שמות ח, כא, כב)

כלומר, האם תיתכן אפשרות שבני ישראל ישחטו בצורה גלויה את אלוהי המצרים בלי להסתכן בהתנפלות המון מצרי משולהב שיעשה שפטים במי שיעז לעשות זאת?! (הביטוי "תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם" הוא כינוי הכתוב לאלילי מצרים).

הנימוק הזה של משה מסביר את הדרישה החוזרת ונשנית מפרעה, להתיר לבני ישראל ללכת שלושת ימים במדבר כדי לזבוח לה'. מהלך שלושה ימים הוא מרחק מספיק כדי ליצור ניתוק בין המצרים ובין בני ישראל כדי שלא יהיו מאוימים. מרחק כזה הציב לבן הארמי בין צאנו לבין צאן יעקב, כדי שלא יתערבבו אלו באלו:

"וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב...".                  (בראשית ל, לו)

כעת נתרכז בשלב הניסיון, שהוא הראשון מבין שלושת השלבים האמורים לעיל:

"'מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח' (שמות יב, כא) - מִשְׁכוּ ידיכם מעבודה זרה, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן ושחטו את אלוהי מצרים ועשו פסח, שכך ה' פוסח עליכם".       (שמות רבה טז, ב)

המצרים עבדו לטלה ולמזלו ברקיע, שהוא צורת סידור כוכבים בתקופת האביב. שחיטת הפסח היא ביטוי לשחיטת אלוהי מצרים. השחיטה הזו לא התבצעה בפתאומיות. אדרבה, ביום העשירי לחודש ניסן לקחו את השה, ורק ביום ארבעה עשר שחטו אותו. לפחות שלוש יממות תמימות היה השה עומד קשור בכל בית יהודי אל מול עיני המצרים הנדהמים.

כיוון שפרעה סרב להתנתק מהם לשלושה ימים במדבר, תהליך הניתוק מעבודה זרה התרחש בתוך מצרים. העמידה הרצופה והאמיצה של עם ישראל נגד המצרים שלוש יממות, יצרה את החַיִץ הנדרש העוצר בעד המשך ההתבוללות בעם המצרי. היא גם פתחה את השער לאמונה האמיתית בא-להי ישראל. החינוך לאמונה בה' עובר דרך הפגנת חוסר פחד מכל גורם שהוא מלבד ה'. זהו שלב הניסיון.

לתהליך הזה קדמו שלושת ימי החושך, שסייעו לעם ישראל לעבור נפשית את תהליך הניתוק מן המצרים.

הדם והאות  

כיון ששחיטת השה הייתה שיאה של מסירות הנפש, אך טבעי הוא שדם השחיטה יהפוך לאות וסימן אשר ינציח את המעמד ואת חירוף הנפש למען ה' בתודעת בני הבית:

"וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם...".                     (שמות יב, יג)

הביטוי "לָכֶם לְאֹת" משמעותו - האות הזה הוא עבורכם. זה יזכיר לכם את שליחותכם ואת תפקידכם. זהו אות שישַׁמֵּר לדורות את מופת מסירות נפשכם נגד עבודה זרה. מסירות שהייתה תנאי ליציאת מצרים. באופן זה, זיכרון יציאת מצרים ימגר את ההיסחפות אחר הגויים עובדי עבודה זרה. לא לחינם פותחים עשרת הדיברות בדיבר הראשון והשני, המדגישים את ההידבקות בעבודת ה' וההתנתקות מן האלילים:

"אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".        (שמות כ, ב)

לאור ההבנה הזאת המבארת את ערך האות של דם הפסח, נוכל להבין את דיוקו של רבי ישמעאל מן הפסוק הבא:

"'...וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם...' (שמות יב, יג) - רבי ישמעאל אומר: הדם הנראה לי ולא הנראה לאחרים".               (מכילתא דרבי ישמעאל בא, פרשה ו)

כלומר, רק ה' רואה את הדם שהיה מבפנים על המשקוף ועל שתי המזוזות, ולא אף אחד אחר מאלה המסתובבים בחוץ.

הדם הוא זיכרון לערכים החינוכיים שהתגלו בשחיטת הפסח: התנתקות מעבודה זרה, מסירות נפש ואמונה בה' אשר גילה את ידו החזקה ומוראו הגדול במצרים.

מכל התהליך הזה אנו למדים, כי כדי לחולל נס חובה לעמוד בהצלחה במדרגה גבוהה מאוד של ניסיון.

כמו כן, חובה להניח סימן ואות שישמש עדות וזיכרון לעמידה בניסיון, כדי שהנֵס יקרין לדורות הבאים ולא יהיה אירוע חד פעמי.

 

לְאוֹת עַל יָדְכָה

דם הפסח - ממנו היזו על המשקוף ושתי המזוזות - היה אות לשעתו.

כיצד משמרים את האות לדורות?

את התשובה נותנת התורה בסוף פרשת "קדש לי כל בכור", שנאמרה מיד עם היציאה ממצרים:

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם".             (שמות יג, ט)

מצוות הנחת תפילין על יד השמאל מקבילה לדם שעל מזוזת הפתח השמאלית. מצוות הנחת תפילין על הראש מקבילה לדם שעל משקוף הפתח. מה יהיה מקביל לדם שעל מזוזת הפתח הימנית?

זהו קלף המזוזה המונח על המזוזה הימנית של פתח הבית. באופן זה אנו ממשיכים אתנו את אות הדם של ליל יציאת מצרים, לכל הדורות כולם.

מדוע מִצוַת המזוזה "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" לא נזכרת עד פרשת ואתחנן שבספר דברים, שבה מוזכרת פרשת "שמע ישראל"?

התשובה היא, כי במדבר שכנו באוהלים שהם ארעיים ופטורים מן המזוזה. ספר דברים מכין את עם ישראל לכניסתו לארץ ישראל, ושם יבנו בתי קבע ובהם יקבעו את המזוזה.

משום כך הוקשו שתי המצוות האלה יחד, תפילין ומזוזה, בפרשה ראשונה שבקריאת שמע:

"וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".                                          (דברים ו, ח-ט)

מופיע כאן השילוב של תפילין ומזוזה, אשר מהווים יחד את תמצית אותות הדם שעל המשקוף ועל שתי המזוזות, ועליהם נאמר:

"וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".                               (קהלת ד, יב)

באופן זה הנס הגדול של מכת בכורות ויציאת מצרים יהיה חקוק בלבנו תמיד.

יד חזקה

על כפל הביטוי יְשַׁלְּחֵם-יְגָרְשֵׁם הרחבנו במאמר 'שילוח וגירוש' לפרשת בראשית.

נמשיך ונפתח את הרעיון בהקשר שלנו.

"...עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ".                                         (שמות ו, א)

רש"י מפרש: "ביד חזקה (של ה'), ישלחם (פרעה, בעל כורחו).

                       וביד חזקה (של המצרים), יגרשם מארצו (את בני ישראל בעל כרחם)".

כלומר, מצד אחד ה' מפעיל יד חזקה על פרעה (באמצעות המכות) כדי לאלץ אותו לשלח את בני ישראל לעבוד את ה'.

ומצד שני ה' מפעיל עוד יד חזקה על ישראל (באמצעות המצרים) כדי שיגורשו ממצרים לבלי שוב, בלא להתמהמה.

הפסוק הבא הוא ביטוי ליד החזקה כנגד בני ישראל:

"וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ...".   (שמות יב, לג)

המצרים מצִדם היו רדופים לשלח את העם לעבודת ה', בתקווה שזה יגן עליהם מן המגפה. מאידך, גם בני ישראל גורשו מיידית ממצרים, בלא יכולת להכין צֵידה לדרך:

"...כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".            (שם, פסוק לט)

זו בדיוק תמצית הנבואה שנאמרה למשה לפני מכת בכורות:

"...עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה, גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה".  (שמות יא, א)

גם פה יש ביטוי כפול: "יְשַׁלַּח אֶתְכֶם...יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם". כלומר, ישלח אתכם בעל כורחו, ויגרש אתכם בעל כורחכם. פרעה סבר שבני ישראל ישובו אחרי שלושה ימים, לכן לא היה בכוונתו לגרש אלא לשלח אותם לשלושה ימים לעבוד את ה'. עבור בני ישראל זה יהיה גירוש, כלומר גם ללא זמן התארגנות וגם שלא על מנת לחזור.

שתי מטרות היעד השונות של היד החזקה מופיעות ברמז, במצווֹת שנאמרו מיד עם היציאה ממצרים.

פרשת "קדש לי כל בכור", העוסקת במצות הפסח, פותחת ומסיימת בחזקת היד, וחזקת יד זו היא כנגד ישראל, כפי שנראה בהמשך.

הפרשה פותחת ב-

  • "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר... כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה...". (שם, פסוקים ב-ג)

ומסיימת ב-

  • "...לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". (שם, פסוק ט)

מאידך, פרשת "והיה כי יביאך", העוסקת במִצוַת קדושת הבכורות, אף היא פותחת ומסיימת בחזקת היד, אלא שמפורש בכתוב שחזקת יד זו היא כנגד המצרים.

הפרשה פותחת ב-

  • "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם...". (שמות יג, יד)

ומסיימת ב-

  • "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם". (שם, פסוק טז)

ומפורש בכתוב, שחזקת היד הזו היא כנגד פרעה:

"...בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם...".                   (שם, פסוקים יד-טו)

נשוב אל פרשת "קדש לי כל בכור".

מניין שחזקת היד הזו היא כנגד ישראל? את זאת אנו למדים מן הפסוקים האלה באותה פרשה:

"מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".        (שם, פסוקים ז-ח)

מה פירוש "בעבור זה"?

האם בעבור אכילת מצה יצאנו ממצרים? האם זה לא להיפך, שאנו אוכלים מצה כי כך אכלנו בצאתנו ממצרים?

אלא הכוונה היא, בעבור שנהיה לעם ה' יצאנו ממצרים; ואכילת מצה היא אחת מסממני בית המקדש שהוא מרכזו הרוחני של עם ישראל, כפי שפותח פרק חמישי במסכת מנחות:

"כל המנחות באות מצה חוץ משתי הלחם וחמץ שבתודה...".                 (מנחות פרק חמישי משנה א)

בית ומקדש

במאמר 'כי ישאלך בנך' כתבנו, שהבית של כל משפחה יהודית במצרים, הפך למעֵין 'בית מקדש'. שוחטים בו קרבן פסח, מקבלים את דמו בכלי ונותנים אותו על המשקוף ועל שתי המזוזות שהם כעין מזבח (כדברי מדרש רבה). לכן אסור להוציא בשר מן הבית, כפי שאסור להוציא קודשים מבית המקדש. בשר קודש היוצא מן המקדש נפסל באכילה.

עוד נאמר בבית המקדש:

"...כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'".  (ויקרא ב, יא)

זאת אומרת, בבית המקדש לא מקריבים חמץ ולא פירות מתוקים. זה גם מה שנצטווינו בליל יציאת מצרים:

"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".            (שמות יב, ח)

כלומר, הקרבן היה נאכל כשהוא צלי אש, כעין שריפת בשר על המזבח, וסביבו מַצות ולא חמץ, מר ולא מתוק.

זאת ועוד.

כשם שבית המקדש ומקום המזבח משמשים מקלט להורג בשוגג (כערי הלויים), כך הבית שבו התכנסה כל משפחה בליל יציאת מצרים ["קְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם..." (שמות יב, כא)], היה למקלט ומגן מפני מגפת מכת בכורות שהשתוללה בחוץ:

"...וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף".                 (שמות יב, כג)

כל זה מעיד כי יש כאן ניצנים ראשונים למה שיהיה בעתיד בבית המקדש. אמנם כאן, ביתה של כל משפחה היה מקדש קטן, אבל בארץ ישראל יהיה משכן או מקדש אחד לכל עם ישראל.

נשוב ונבאר את הפסוק בפרשת 'קדש':

"מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".        (שמות יג, יד-טו)

בעבור שנהיה לעם ה', הפעיל ה' עלינו את ידו החזקה ("עשה ה' לי") בצאתנו ממצרים.

משום כך נאמר פה בצורה ייחודית:

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם".           (שמות יג, ט)

                 "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת" כמו "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת". האות הזה הוא בשבילך, שלא תתכחש לשליחותך ולייעודך. שתהיה הדרכתו של ה' מורגלת בפיך, שאינך יכול להתנגד למהלך אלוקי כה מכריע.

עומק הרעיון הוא, שכל מהלך בחירת עם ישראל, קידושו וייעודו לעם ה' - מתוכנן מראש, וכופה את עצמו על ישראל ועל אויביו.

זו מערכת גבוהה ונישאה, המזכירה את דבר ה' אל ירמיהו הנביא:

"בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ...

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי, כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר".                  (ירמיהו א, ה-ז)

כלומר, אינך יכול לסרב לשליחות שאני מטיל עליך. אל תהיה 'ראש קטן'.

כך גם משדרת נבואת יחזקאל:

"וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת... חַי אָנִי נְאֻם ה' א־להים, אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם".     (יחזקאל כ, לב-לג)

תפילין - אות כפול

כשם שעם ישראל מצוּוֶה לגדול ולבצע את שליחותו הגדולה, כך כל אדם ואדם מצוּוֶה לגדול ולקבל עליו אחריות. את זה מלמדנו רבי סימון:

"'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם'. אמר רבי סימון אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו: גְּדַל".                (מדרש רבה בראשית י, ו)

במאמר 'כלי זהב ושמלות' ביארנו את המדרש הזה במלואו.

כפי שציינו לעיל, בכל פרשיה משתי הפרשיות האלה - 'קדש' 'והיה כי יביאך', אנו מוצאים כפל בחזקת היד וכפל במצוות התפילין - של יד ושל ראש.

עוד הובהר לעיל, כי בפרשת 'קדש' הדגש הוא על היד החזקה כנגד ישראל. על פי זה, פסוקי התפילין בפרשייה הזאת מכוונים לצו האלוקי האישי על כל אדם, לאמור: אל תתכחש לשליחותך ואל תתיירא מעצמך לגדול.

"והיה לך לאות על ידך" - לך לאות ולא לאחרים. משום כך תפילין של יד מכוסים, כי לכל יחיד יש שליחות אישית שונה מחברו. לעומת זאת, בתפילין של ראש נאמר "ולזיכרון בין עיניך". כלומר: תזכור ואל תתיירא משום גורם חיצוני שינסה לעכב את שליחותך. משום כך תפילין של ראש מגולים, במטרה להפגין אי פחד ומורא.

מאידך, כפי שהוזכר לעיל, פרשת 'והיה כי יביאך' מדגישה כי היד החזקה מכוונת כלפי המצרים ושאר מבקשי רעתנו. זה מסביר את הביטוי הנזכר כאן "ולטוטפות בין עיניך" כלומר, שהתפילין יצופו למעלה ויהיו מגולים לכל. הביטוי 'לטוטפות' נגזר מן המילה הארמית 'טפת' היינו צפה. כך מתפרשת המשנה במסכת אבות:

"אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון".             (אבות ב, ו)

כלומר, על שהצפת אחרים (הטבעת אותם) הציפו אותך, וסופם של אלו להיות מוטבעים וצפים.

מטרת התפילין המגולים היא להרתיע את האויבים הקמים על ישראל:

"'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'... - רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש".     (ברכות ו.)

לעומת זאת, בתפילין של יד נאמר "והיה לאות על ידכה" והרמז הוא 'יד כהה' דהיינו חלשה.

את היד הזאת צריך לחזק באמצעות התפילין ואסור שהאויב יראה את חולשתה, לכן תישאר מכוסה.

לסיכום.

מצד אחד - אין עם ישראל יכול לברוח מייעודו המקודש, ומצד שני - אין אומות העולם יכולים לעצור אותו. זוהי היד החזקה הנסתרת (כלפי עם ישראל) וזו היד החזקה הגלויה (מול המצרים ואומות העולם).

 

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

חודש אב חודש אב חדש

פרשת מטות - לא יחל דברו פרשת מטות - לא יחל דברו נפוץ

"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" - הוא אינו מֵיחל, אבל אחרים מֵיחלים לו (חגיגה י.)". במבט ראשון נראית האסמכתא הזאת הפוכה מרוח הכתוב...
פינחס - חופש של גדולים | נשיקות שונא פינחס - חופש של גדולים | נשיקות שונא נפוץ

מה זה בית? מהי קדושה? ומהו בית המקדש? | מה עושים בחופש? | מותר לקנות חולצה בשלושת השבועות? | בשביל מה לפעמים צריך לוותר ע...
פרשת פינחס - שבטי י-ה פרשת פינחס - שבטי י-ה נפוץ

עלינו לחקור אם יש מידע מוצפן בתוספת הזו "מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי", "מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי" וכו'. לא ייתכן שהתורה תשת...
בלק - אמא ועשר ידיים | מי מכוון את התנועה? בלק - אמא ועשר ידיים | מי מכוון את התנועה? נפוץ

חובה לתת צדק למקבצי נדבות? | מסע חריג לקראת ימי בין המצרים | אמא ילדה, והילדה למדה מה זה אמא | ואיך המציאות גורמת לנו לת...
logo arc פרשת בלק - לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב נפוץ

כוונת הכתוב איננה ברורה. האם פירושו של דבר הוא, שלעולם אין ה' רואה שום פגם במעשי בני ישראל? האם לעולם עם ישראל אינו חו...