הרב ישועה רטבי

 

 

תוכן העניינים

תוכן העניינים. 1

סימן ג. 2

פסיקת הלכה במחלוקת רבי אבהו ורב אחא. 2

בית דין של שלושה הדיוטות. 6

לדון בזבל"א במקום שיש ב"ד קבוע. 6

להוסיף דיינים. 8

הודאה בפני דיין יחידי 9

דיין יחידי 11

קבלת רשות מהמלכות לדון 13


סימן ג

 

סעיף א

פסיקת הלכה במחלוקת רבי אבהו ורב אחא

לעיל בסימן א סעיף א, הובאה מחלוקת רבי אבהו ורב אחא. לדעת רבי אבהו, מהתורה צריך שלושה דיינים סמוכים, והחכמים הקלו בדיינים שאינם סמוכים משום נעילת דלת בפני לווים, ולדעת רב אחא מדין תורה דיין אחד כשר, שכן כתוב "בצדק תשפוט עמיתך", והחכמים הצריכו שלושה דיינים משום יושבי קרנות.

הגמ' הוסיפה: הנ"מ בין השיטות תהיה, במקרה בו שניים דנו, האם דיניהם דין, כפי שפסק שמואל: לדעת רבי אבהו אין הלכה כשמואל, שכן מהתורה צריך שלושה דיינים, ולדעת רב אחא הלכה כשמואל.

נחלקו הראשונים בפסיקת הלכה, האם מהתורה דיין אחד יכול לדון או לא יכול לדון. בה"ג פסק כשמואל וכרב אחא, שמדין תורה דיין אחד כשר לדון, אבל הרי"ף (דף יב:) פסק כרבי אבהו, שמדין תורה צריך שלושה דיינים ואין דיין אחד כשר לדון. הבית יוסף כתב: כך מסתבר, שכן כל מהלך הסוגיות במסכת סנהדרין יוצאות מנקודת הנחה שצריך שלושה דיינים. וכן קיי"ל שהלכתא כבתראי, והגמ' בדף ג עמוד א כותבת שרבה לא פסק כשמואל, ומכאן שהלכה כרבי אבהו.

נחלקו האחרונים בשיטת הרמב"ם, האם פסק כרבי אבהו או כרב אחא. וכך כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה י): "אע"פ שאין בית דין פחות משלשה, מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו - אין דיניהן דין".

הכסף משנה כתב: הרשב"א (חלק ו סימן קעז) נשאל: מתחילת דברי הרמב"ם משמע שפסק כרב אחא, שכן הרמב"ם כתב שמדין תורה מותר לדיין אחד לדון, וגם הביא את הפסוק ממנו למד רב אחא. אבל בסוף ההלכה, הרמב"ם פסק שלא כשמואל, שאסור לשניים לדון, והרי הגמ' כתבה, שרב אחא פסק כשמואל, ורבי אבהו לא פסק כשמואל, ומכך שהרמב"ם לא פסק כשמואל, משמע שהלכה כרבי אבהו.

הרשב"א תירץ: הרמב"ם פסק כרב אחא, והוכיח זאת מדברי הגמ' בדף ה עמוד א שכתבה: "ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו יחידי", הטעם לכך שמומחה לרבים יכול לדון יחידי, הוא בגלל שהלכה כרב אחא, וכפי שכתב זאת רש"י במפורש: "דן אפילו ביחיד - דכתיב (ויקרא יט טו) בצדק תשפוט, וקסבר: אין כאן עירוב פרשיות". וזהו ממש הלימוד של רב אחא, שמדין תורה אפ' דיין יחיד שאינו סמוך יכול לדון, (בתנאי שלא יהיה יושב קרנות), והטעם שהחכמים הצריכו שלושה דיינים (שאינם סמוכים), הוא משום יושבי קרנות, לכן בדיין המומחה לרבים, השאירו החכמים את דין תורה שיכול הוא לדון. הטעם לכך שהרמב"ם פסק שלא כשמואל, שכן מדרבנן צריך שיהיו שלושה דיינים, וחכמים חיזקו את תקנתם שלא מועיל שניים שדנו.

הרשב"א הוסיף: יתכן והרמב"ם למד שיחיד מומחה יכול לדון יחידי מהתורה, מדברי הגמ' במסכת ראש השנה דף כה עמוד ב: לא ניתן לקדש את החודש בדיין יחידי, דין זה נלמד ממשה רבנו שהיה דיין מומחה, ובכ"ז הקב"ה אמר לו שיצרף אתו את אהרון, ויקים ב"ד לקידוש החודש, ולא לומדים מדיני ממונות שמומחה יכול לדון יחידי מהתורה.

הרשב"א עוד כתב: למרות שהגמ' קישרה בין דין שמואל לדין רב אחא, יתכן ואין הקשר זה הכרחי, ויתכן שגם רב אחא לא פסק כשמואל, (וכפי שפסק הרמב"ם), ושמואל דיבר על עיקר הדין, שמהתורה ניתן לדון יחידי ובשניים.

וכן כתב הסמ"ע בס"ק א בצורה פשוטה, שרמב"ם פסק כרב אחא: "אין ב"ד פחות משלשה - היינו מדברי סופרים, אבל מדין התורה בדיני ממונות בחד סגי, וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ב דסנהדרין, דפסק כרב אחא. וכן משמע באשר"י בסוף פ"ק דסנהדרין. ודלא כמ"ש בעיר שושן".

הש"ך בס"ק א חלק על הבנת הרשב"א, הכסף משנה והסמ"ע בשיטת הרמב"ם, והסכים להבנת העיר שושן ברמב"ם, שהרמב"ם פסק כרבי אבהו. הש"ך הוכיח זאת מכך שהגמ' קישרה בין דין שמואל (מותר לשניים לדון), ובין דין רב אחא, (דיין אחד כשר מדאורייתא לדון), ומכיוון שההלכה נפסקה שלא כשמואל, כמובא ברמב"ם ובמחבר בסעיף ב, הרי שיש לומר שהלכה כרבי אבהו וכרבא, שמדין תורה צריך שלושה דיינים מומחים, שהרי כתוב שלוש פעמים 'אלוהים', החכמים תקנו שלא צריך שלושה מומחים, בכדי שלא תנעל דלת בפני לווים. וכן משמע מדברי הרא"ש (סימן ב) שפסק כרבי אבהו, וכן פסק שלא כשמואל. הש"ך הסביר מדוע הרא"ש הביא את דברי רב אחא, זאת בכדי ללמד שמתוך השלושה דיינים שאינם מומחים, צריך שיהיה דיין אחד מומחה.

לאור זאת הקשה הש"ך, (הש"ך בהמשך כתב שאת הקושיה הקשה מדעתו, והוא כתב את דבריו כאשר הוא ברח ממלחמות הריקים ולא היו בידיו ספרים, ולאחר זמן ראה את דברי הרשב"א בכסף משנה): הרמב"ם פסק כרבי אבהו, ומדוע הביא בהלכה י את דברי רב אחא?

עוד הקשה הש"ך: מסתימת דברי הגמ' במסכת בבא קמא (דף פד:), והגמ' במסכת גיטין (דף פח:) משמע שהלכה כרבי אבהו, שהרי הגמרות נתנו טעם כיצד היום דנים דיני ממונות, לפי שאנן שליחותייהו קא עבדינן, וטעם זה שייך רק אליבא דרבי אבהו, שהצריך שלושה דיינים מומחים, אבל לפי רב אחא, שמדין תורה גם דיין אחד שאינו סמוך, כשר לדון - לא צריך כלל הסבר מדוע היום ניתן לדון.

גם הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה ח) הביא את הטעם של שליחותייהו קא עבדינן, וודאי שפסק כרבי רבהו. וכך מובא ברמב"ם: "לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים - שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן". ברור אפוא, שהרמב"ם סבור שמדין תורה צריך שלושה דיינים מומחים (אלוהים), וכיצד הביא בפרק ב הלכה י את דברי רב אחא? הש"ך העיר: גם אם ניתן ליישב את דברי הרמב"ם בדוחק, עדיין צריך לתרץ מתוך הנחה שהרמב"ם פסק כרבי אבהו וכרבא.

הקצות בס"ק א הסביר את דברי הרמב"ם על פי יסוד שכתבו התוס' במסכת סנהדרין דף ב עמוד ב ד"ה ליבעי, (הובא לעיל עמוד 15). הרמב"ם פסק כרב אחא, שמהתורה דיין אחד כשר לדון, ואם נשאל מדוע הרמב"ם בפרק ה הביא את דין שליחותייהו, הרי כל דין שליחותייהו שייך רק אליבא דרבי אבהו? ניתן לתרץ על פי היסוד שהביאו התוס': גם רב אחא מודה שבכדי לדון בכפייה - צריך דיינים מומחים, כפי שנלמד ממסכת גיטין מהלימוד 'לפניהם ולא לפני הדיוטות', ובכדי לדון בכפייה - גם רב אחא זקוק לדברי הגמרות במסכת גיטין ובמסכת בבא קמא, ששליחותייהו קא עבדינן. דהיינו לצורך הסמכות לדון - יש לפסוק כרב אחא שלא צריך דיינים מומחים וסמוכים, אבל בכדי לדון בכפייה - צריך את הלימוד של שליחותייהו קא עבדינן.

הצורך בדיינים סמוכים הוא כאשר דנים בכפייה, שאם אין דיינים סמוכים - לא ניתן לדון בכפייה, אבל אם שני הצדדים הגיעו מהסכמתם לבית הדין - ניתן לדיון למרות שאין דיינים סמוכים.

הקצות הוסיף: הצורך בלימוד שליחותייהו קא עבדינן, בכדי לדון בכפייה בהלוואות - הוא רק למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא[1], שכן החיוב על הלווה לפרוע את חובו אינו בגלל שעבוד שהשתעבד הלווה למלווה, אלא בגלל מצווה שיש לפרוע חובות, ובכדי לכוף על המצוות - יש צורך בבית דין.

 

 

בית דין של שלושה הדיוטות

הגמ' במסכת סנהדרין דף ג עמוד א כותבת: "רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר בצדק תשפט עמיתך, אלא משום יושבי קרנות. אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות? אי אפשר דלית בהו חד דגמיר".

מדברי הגמ' מבואר, כל שלושה אנשים שמתקבצים יחד נקראים בית דין, גם כאשר הם הדיוטות. הרא"ש (סימן א) כתב: ב"ד של שלושה הדיוטות כשרים לדון, רק כאשר אחד מהדיינים שמע וקרא בספרים, ויודע את סברות הדינים, כמובא בגמ', שבד"כ בכל ב"ד של שלושה, מסתבר שיהיה אחד שגמיר, אומנם אם אין אחד שגמיר - פסולים לדון. אבל הרמ"ה החמיר והצריך שכל שלושת הדיינים ידעו את הדינים המובאים במשנה ובגמ'. (הדרישה בס"ק ה ביאר: גמיר - בקי במשנה ובגמ'. סביר - דיין שיש לו שיקול דעת).

הרמ"א פסק כדברי הרא"ש. הש"ך בס"ק ב כתב: המוחזק לא יוכל לומר קים לי כרמ"ה, שצריך שלושה דיינים גמירי בכדי להוציא ממנו ממון, שכן עיקר ההלכה כרא"ש. מעבר לכך יתכן שאפ' הרמ"ה עצמו סבור כרא"ש, ורק הטור כתב שניתן להבין מדבריו שהוא מחמיר, אך באמת אין הוא מחמיר. הש"ך דחה את תשובת מהריב"ל שכתב דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמ"ה דבעינן שלשתם גמירי.

 

 

לדון בזבל"א במקום שיש ב"ד קבוע

הרמ"א כתב בסעיף א: כאשר יש ב"ד קבוע בעיר - אין הנתבע יכול לומר שאינו רוצה לדון בפני הב"ד, אלא רוצה לדון בזבל"א, (כמבואר בסימן יג שכל צד בורר דיין, ושני הדיינים יבחרו דיין שלישי וידונו אותם), אלא חייב הנתבע לדון בב"ד קבוע, ורק במקום שאין ב"ד קבוע - יכול הנתבע לדון בזבל"א.

הלבוש בספרו עיר שושן (סימן ג סעיף א) הסביר את פסק הרמ"א: אילו היה ניתן לדון בזבל"א גם במקום בו יש ב"ד קבוע, היה כל צד יכול לדחות את התביעה לזמן ארוך, שכן הוא יפסול את הדיינים המוצעים בזבל"א וכך ימשיך לפסול עד שהתביעה תידחה.

וכן כתב החזון איש (סנהדרין סימן טו ס"ק ז): "לגדור בפני עושי עוולה, דע"י נתינת רשות לברור דיין, מוצאים מקום להשתמט מן הדין, שמתארך הזמן עד שיסודרו הדיינים... ובשביל זה תקנת הציבור לברור בית דין הגון ושלא יוכל לדחות לזבל"א. החזון איש הוסיף: "שהרי כל בית דין עושה כמשפט התורה, להוציא עשוק מיד עושקו, ולמה לן ליתן רשות להשתמט".

הלבוש (שם) פסק כדברי הרמ"א, שלא ניתן לדון בזבל"א במקום בו יש ב"ד קבוע. וכ"פ הב"ח (סימן נח) והגרע"א (מהדו"ת סימן מט).

וכן פסק ערוך השולחן בסעיף ב: "וזהו דווקא בדיינים שאינם קבועים בעיר, אבל אם יש דיינים קבועים שנתמנו מהעיר - אין ביכולתו לומר לא אדון בפניהם... ומה שאין מוחין עתה כשאחד אינו רוצה בדיינים הקבועים בהעיר - מפני שאין ביכולתינו להעמיד משפטי הדת על תלה. והבע"ד עתיד ליתן את הדין לפני יודע תעלומות אם אין הצדק אתו בזה".

האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן ג) פסק שהיום בעיירות גדולות אין ב"ד קבוע, שכן יש הרבה רבנים ולכל חוג יש את הב"ד שלו, ורק בישוב קטן היה ניתן לכפות לדון בב"ד קבוע ולא בזבל"א.

אומנם בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן שב) כתב לחילוק על האגרות משה. לדעת שבט הלוי גם בזמנינו יש ב"ד קבוע גם בעיירות גדולות, כך שהנתבע אינו יכול לדרוש לדון בזבל"א.

"וטעמי פשוט, חדא דלפי ענ"ד גם בזה"ז איכא בי"ד קבוע, דלא כאיזה מחברים שבטלו לגמרי ענין בי"ד קבוע, וכתבתי במק"א דכל אדם השייך לאיזה קהלה בכל הענינים, ובקהלה הזאת איכא בי"ד קבוע, דלדידי' נחשב בי"ד קבוע ואין צריך לדון בזבל"א, וגם אם איכא בעיר בי"ד מצורף מכמה קהלות, והם דנים לפי דיני חו"מ ונזהרים בכל הדברים אשר דיינים - צריכים להזהר דינם כבי"ד קבוע בעיר".

"...ולפ"ז תינח אם שניהם מסכימים לזה, אבל אם צד אחד בשום אופן אינו רוצה להסכים לדרך קלוקל זה, ורוצה בבי"ד שלא ישמע תחלה הטענות ולא יהי' משוחד משום צד - פשיטא דא"א לכפות אדם על זה, ומה שמשמע ברמ"א דזבל"א עדיף מבי"ד שאינו קבוע היינו זבל"א שאין לו פגם זה, מה שאינו שכיח כלל, ומכ"ש דידוע שהזבל"א משנה ומטעה הרבה פעמים ביודעים".

שבט הלוי (חלק ט סימן רפה) כך גם כתב בתשובה לחברי בית הדין בעיר קרית ספר: "אומר בקיצור ולהלכה, שאין לי רק לחזק ולאשר עו"פ מה שכתבתי במק"א ובשבט הלוי חלק ח סימן שב, דלמעשה יש בי"ד קבוע גם בזה"ז לענין הנ"ל, ובפרט בעיר שלכם קרית ספר דאתם קבועים, לכך להורות לרבים וקבלו אתכם עליהם, וגם מש"כ הגאון בעל אגר"מ לא שייך במקרה שלכם, וגם בערים גדולים נטיתי מדבריו הג' כמבואר לעני כמוני בתשובה שם... פשוט דכל הממרה נגד בי"ד קבוע בעיר, שהוא בי"ד של ת"ח אנשי מעשה - כאלו ממרה נגד בי"ד הגדול שבישראל".

 

 

להוסיף דיינים

נחלקו הפוסקים, האם יכול הנתבע לבקש שיוסיפו עוד דיינים:

  • א. הפתחי תשובה בס"ק ג כתב בשם תשובות שב יעקב (סימן ג חו"מ סי' א): במקום שיש ב"ד קבוע - אין הנתבע או התובע יכול לדרוש שיוסיפו עוד דיינים מעבר לשלושה דיינים, זאת ע"פ דברי הרמ"א לקמן בסימן יג סעיף ב: "וכל מקום שאינו יכול לחזור - לא יכול גם כן לומר שיוסיפו הדיינים". וכאן מבואר ברמ"א שבב"ד קבוע - אין הנתבע יכול לחזור בו, אלא הוא חייב לדון בפני הב"ד הקבוע, ובסימן יג מבואר שבכל מקום שאינו יכול לחזור בו - אינו יכול לדרוש שיוסיפו דיינים.
  • ב. התומים (סימן יג ס"ק ב) פסק שניתן לדרוש שיוסיפו דיינים, שכן יש לדמות דין תוספת דיינים לדין בקשה ללכת לדון בבית דין הגדול, כמבואר בסימן יד ששומעים לו.
  • ג. הפתחי תשובה כתב בשם הגאון מו"ה ברוך כהנא אב"ד דק"ק פיורדא: יש לחלק בין תובע לנתבע. דברי הרמ"א שהשווה דין הוספת דיינים לדין אפשרות לחזור מהדין ולא לדון בפני אותו ב"ד - שייכים רק בנתבע ולא בתובע. הנתבע אינו יכול לבקש תוספת דיינים, במקום שאינו יכול לחזור בו, אבל בתובע אין להשוות בין דין חזרה לדין תוספת, וגם במקום שחייב לדון בפני אותו ב"ד - יכול לבקש תוספת דיינים.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף א: "אין בית דין פחות משלשה. וכל שלשה נקראים בית דין, אפילו הדיוטות; דאי איפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים, אבל אי לית בהו חד דידע - פסילי לדון. (טור בשם אביו הרא"ש ריש סנהדרין). ומכל מקום יכולין לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה. (מהר"ם פאדווא"ה סימן מ"ג), והם דנים את האדם בעל כרחו, אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו; אבל אם רוצה לדון עמו בעירו, אלא שאינו חפץ בשלשה שבירר התובע - אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. הגה: כדלקמן סימן יג. ונ"ל דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר - לא יוכל לומר: לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו, וע"ל סימן כב סעיף א".

 

 

סעיפים ב-ג

הודאה בפני דיין יחידי

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה יח) כתב: "יחיד שהוא מומחה לרבים, אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי - אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך. אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין, והרי הן הדיוטות, ואין אני קורא בהם אלהים - הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין, וכן הכופר בפניהם, ואחר כך באו עדים - הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון כמו שביארנו, כללו של דבר: הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כבית דין הסמוך לכל הדברים".

מדברי הרמב"ם מבואר, רק שלושה דיינים יכולים לקבל הודאה, (למרות שאינם סמוכים), אבל דיין יחידי, למרות שהוא סמוך - אינו יכול לקבל הודאה. אבל הטור כתב: מדברי הרא"ש (סימן ב) משמע שדין יחיד מומחה כדין שלושה דיינים לכל דבר.

הסמ"ע בס"ק ז כתב: הרמ"א הביא את דברי הרא"ש, שהודאה בפני דיין מומחה - הויא הודאה, ותמה על כך הסמ"ע, מדוע הרמ"א ערבב את שיטת הרא"ש בתוך דברי המחבר שהם שיטת הרמב"ם, ומדוע הרמ"א לא ציין שיש כאן מחלוקת? הסמ"ע תירץ: יתכן שהרמ"א דיבר על דיין שהציבור מינה אותו, ובמקרה זה לכו"ע הוא יכול לקבל הודאות.

הש"ך בס"ק ח לא קיבל את דברי הסמ"ע, שכן אין הבדל בין דיין שקיבל את מינויו מהציבור, ובין דיין שלא קיבל, בשני המקרים אין כאן שם של בית דין, ורק בית דין יכול לקבל הודאה, "וגם הלשון לא משמע כן, ועוד מהיכן הוציא דין זה". אלא וודאי שהרמ"א פסק כדברי הרא"ש, והוא לא כתב זאת בלשון מחלוקת, שכן כלל אין הכרח שהמחבר אינו סובר כרא"ש.

אומנם הש"ך כתב: אין לקבל את דברי הטור, שהסיק מדברי הרא"ש שאין חילוק בין שלושה דיינים ובין דיין מומחה, שכן הרא"ש דיבר רק על היכולת לדון, שבזה אין הבדל בין שלושה דיינים הדיוטות ובין דיין מומחה, אבל לגבי הודאה, יש הבדל בניהם, שרק בית דין של שלושה דיינים יכול לקבל הודאה.

הקצות בס"ק ב הסביר כך: הרמב"ם פסק כרב אחא, שלא צריך שלושה דיינים, כוונתו רק לכל העניינים שקשורים לחוכמה, שבזה אם יש דיין מומחה שהוא חכם ובקי ונבון - יכול הוא לדון, כשם שבאיסור והיתר יכול רב חכם יחידי לפסוק, כך גם בכל הקשור לסברות ולשיקול דעת - יכול רב חכם יחידי לדון. אומנם בדינים שאינם קשורים לחוכמה, כגון קבלת הודאה, בזה גם הרמב"ם סבור שצריך בית דין, "דהודאה אינו ענין לחכמה אלא בזה צריך ב"ד, וב"ד של תורה צריך שלשה ומומחין".

הרמב"ם כתב: המודה בפני דיין מומחה - אין הודאתו הודאה, ולפיכך אם כפר בפני דיין מומחה או בפני שני דיינים מומחים, ואח"כ באו עדים - לא הוחזק כפרן. הפתחי תשובה בס"ק ה כתב בשם השבות יעקב (חלק א סימן קלז): יש לפסוק כרא"ש בכל הנוגע לכפירה, שהודאה בפני דיין אחד או שניים תחשב הודאה לצורך החזקתו ככפרן.

 

 

דיין יחידי

הגמ' במסכת סנהדרין דף ה עמוד א כותבת: "ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר רבי חייא: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי".

מדברי הגמ' מבואר, יחיד המומחה לרבים - יכול לדון יחידי. בגדר מומחה לרבים כתב הרא"ש (סימן ב): "הכי שדר רב שרירא גאון ז"ל: יחיד מומחה דחשיב כרב נחמן בדורו, דפקיע במשנה ובגמרא, ופקיע נמי בשיקול הדעת, ומעיין בדיני כמה שני, ומנסו ליה זמנין סגיאין, ולא חזו ליה טעותא, כגון האי הוי מומחה לרבים. ועיקר לשון מומחה - מנוסה. כדתניא (שבת דף ס) יוצאין בקמיע מומחה, ומפרש בגמרא היינו דאיתמחי קמיע. לכך בעינן דיין מומחה שמנוסה לרבים".

הדרישה בס"ק ה כתב: רבנו שרירא גאון ביאר מהו גמיר וסביר. גמיר הוא הבקי במשנה ובגמ', וסביר הוא הבקי בשיקול דעת, כך שהמשך דברי רב שרירא שהוא מעיין כמה שנים, וניסו אותו במספר הזדמנויות ולא מצאו אצלו טעויות, כ"ז הסבר לגמיר וסביר, ולא תוספת דברים, אלא מי שבקי בגמ' ומשנה ויש לו שיקול דעת, הוא הנקרא מומחה לרבים שיכול לדון יחידי, והוא הנקרא גמיר וסביר.

הסמ"ע בס"ק ב כתב: כאשר הרמב"ם והמחבר כותבים 'מומחה', כוונתם לגמיר ולא סביר, דהיינו בקי בהלכות המובאות במשנה ובגמ', אך אין לו שיקול דעת. המחבר והרמ"א כתבו בסעיף א: בכל ב"ד של שלושה דיינים, וודאי יש דיין אחד שיודע סברות הדיינים, הכוונה לגמיר ולא סביר, כך שצריך שיהיה אחד משלושת הדיינים בקי בגמ' ומשניות, הגם שאין לו שיקול דעת, אבל אילו היה מדובר בדיין גמיר וסביר, הרי שהיה נקרא מומחה לרבים, והיה יכול לדון יחידי.

וכן גם כתב בפרישה בס"ק ו: בלשון הגמ' סתם מומחה, הכוונה לגמיר וסביר, אבל בלשון הרמב"ם סתם מומחה הכוונה לגמיר ולא סביר, ובמקום שהרמב"ם רוצה לציין מומחה לרבים, הוא לא כותב בצורה סתמית 'מומחה', אלא הוא כותב 'גמיר וסביר'.

אבל הש"ך בסימן כה ס"ק כב וכן בס"ק מ כתב: לשון הרמב"ם כלשון הגמ', ובכל מקום שכתב הרמב"ם מומחה, כוונתו לגמיר וסביר.

מרן הראשון לציון הגר"מ אליהו זצוק"ל חידש, שכל הבתי דין האיזוריים נחשבים כדיין מומחה לרבים. וכך מובא בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד שלא): "וכן לשון שו"ע סי' טו ס' ד': ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו. ואע"פ שכתב שם בסי' ה' שהיום לא דנים באומדנא, באומדנא מוכח טובא דנים. וא"כ בזמן הזה, ביה"ד האזורי במקומו הוא הדיין המומחה והוא יכול לפסוק, בתנאי שיהא שם אומדנא טובה ומוכח טובא. כ"ז אם נפסוק בנוסח הרא"ש דבעינן דיין מומחה, אבל לפי לשון השו"ע יוצא שאם רוצים לדון באומדנא, לא מספיק שיהא דיין מומחה בלבד, אלא צריך דיין מומחה ויחיד בדורו, וזה אין לנו כיום. ואפשר שיש לביה"ד האזורי דין דיין מומחה ויחיד בדורו, כי אין באותו איזור מקום אחר לתבוע והציבור קיבל אותם, והוי כהמחוהו רבים עליהם ויחידים הם במקומם".

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף ב: "פחות משלשה - אין דיניהם דין, אפילו לא טעו, אלא א"כ קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים. ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בעל כרחו של אדם. (מהרי"ו סימן קמו). כל שאינם שלשה ולא קבלום עליהם ואינם מומחים לרבים (טור), אפילו הם סמוכים בא"י, הודאה שמודים בפניהם - כמי שמודה חוץ לבית דין, ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם; והכופר בפניהם ואחר כך באו עדים - לא הוחזק כפרן. אבל השלשה, אעפ"י שאינם סמוכים, ההודאה בפניהם - כהודאה בב"ד; וכן בכופר ואחר כך באו עדים - הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון".

המחבר בסעיף ג כתב ע"פ דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יא): "אעפ"י שיחיד מומחה לרבים מותר לו לדון יחידי - מצות חכמים שיושיב עמו אחרים".

 

 

סעיף ד

קבלת רשות מהמלכות לדון

הגמ' במסכת סנהדרין דף ה עמוד א כותבת: "אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא, ואי טעה מיבעי למיפטרא, (דיין שרוצה להפטר מתשלום במידה ויטעה בדין) - לישקול רשותא מבי ריש גלותא, (מכיוון שירד לדון ברשות - אינו משלם). וכן אמר שמואל: לשקול רשותא מבי ריש גלותא".

"פשיטא (שהאישור לדון תקף באותו מקום), מהכא להכא, (המקבל רשות לדון מריש גלותא של בבל, יכול לדון בבבל), ומהתם להתם (המקבל רשות לדון מהנשיא שבא"י, יכול לדון שם) - (מהני), ומהכא להתם - (נמי) מהני, דהכא שבט והתם מחוקק, (על מי שנאמר שבט, הוא יכול לשלוט, ויש לו רשות להפקיר). כדתניא: לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, (נשיא בארץ ישראל),שמלמדין תורה ברבים".

"מהתם להכא מאי, (דיין שקיבל רשות לדון מנשיא שבא"י, ודן בבבל וטעה שם, האם משלם)? תא שמע: דרבה בר חנה, (קיבל רשות לדון מרבי, שהיה נשיא בארץ ישראל), דן דינא (בבבל) וטעה, אתא (לארץ ישראל) לקמיה דרבי חייא. אמר ליה: אי קיבלוך עלייהו - לא תשלם, ואי לא - זיל שלים. והא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט! שמע מינה: מהתם להכא - לא מהני, שמע מינה".

"...מאי רשותא? כי הוה נחית רבה בר חנה לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחי יורד לבבל, יורה? - יורה, (זו שאלה ותשובה, רבי חייא שאל את רבי: האם אתה מסמיך אותו להורות באיסור והיתר? ורבי ענה שהוא מסמיך את בן אחיו שיורה באיסור והיתר). ידין? - ידין, (רשות זו לדון דיני ממונות, פוטרת אותו מתשלום במידה ויטעה). יתיר בכורות? - יתיר".

התוס' (ד"ה דהכא) כתבו: "לענין הפקעת ממון ליפטר, דהפקר בית דין הפקר - עדיפי בני בבל דאיקרו שבט, שרודין את העם במקל. והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים, (מזרע בית דוד הזכרים), ונשיא שבא"י מנקבות. כדאמר בירושלמי".

מדברי הגמ' מבואר, רק נשיא בישראל, או ריש גלותא בבבל - יכולים לסמוך דיין, אבל היום שאין לנו נשיאים וריש גלותא מזרע בית דוד - אין אפשרות למנות דיינים סמוכים. הטור כתב: לאור זאת, רשות שנותן המלך לדיינים לדון - אינו כלום.

עוד כתב הטור: דיין שקיבל כתב מינוי מהמלך, ובגלל המלך הציבור קיבל עליו את הדיין - יכול הוא לדון. הש"ך בס"ק יב כתב: למרות שהציבור לא מינה מרצונו את הדיין, אלא רק בגלל כתב המלך, בכ"ז מכיוון שהם קיבלו אותו עליהם - יכול הוא לדון. וכ"פ הרמ"א.

הבית יוסף כתב בשם ריב"ש (סימן רעא): למרות שהיום לא מועיל מינוי של המלך, בכ"ז דיין מומחה שהוא גמיר וסביר, אם קיבל רשות מהמלך, מועיל הנתינת רשות בכדי לפוטרו מלשלם במידה וטעה. הרמ"א כתב את דברי ריב"ש בשם וי"א.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף ד: "אע"פ שבית דין של שלשה בית דין שלם הוא, כל זמן שהם רבים - הרי זה משובח, ומוטב שיחתוך הדין בי"א מבעשרה. וצריך שיהיו כל היושבים בבית דין ת"ח וראויים, ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב, שמא ישב עם אנשים שאינם הגונים, ונמצא בכלל קשר בוגדים, לא בכלל ב"ד. מי שאינו מומחה, ולא קבלוהו עליו בעלי דינים, אע"פ שנטל רשות מראש הגולה - אין דינו דין, אפילו לא טעה. וכל אחד מבעלי דינים אם רצה - חוזר ודן בפני בית דין. הגה: רשות שנותן המלך עכו"ם בזמן הזה - אינו כלום ומיהו אם קבלוהו הקהל על פי כתב המלך - יכול לדון. (טור). וי"א דאם גמיר וסביר - מהני ליה רשות המלך (ריב"ש סימן רע"א) או השר הממונה בעירו, דזהו בכלל דינא דמלכותא, להושיב דיינים ושופטים מי שירצה; ומכל מקום מי שעושה זה בלא רשות הקהל, מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין". (תשובת רשב"א סימן תרל"ז).

 


 

[1] בסימן לט מבואר בהרחבה כל הדיון גבי שעבודא דאורייתא.