דף נב.

שמירה לעז - א- צריך לעשות חור בקרן ולהכניס שם את החבל, זו שמירה טובה ומותרת. ב- לסובב חבל מסביב לראש העז - אסור כי ראש העז קטן והיא מוציאה את החבל, וזו שמירה לא מועילה, נחשב למשוי. ג- לקשור את האפסר בתוך זקן העז - ספק בדין (תיקו).

שמירה לפרה - פרה לא צריכה רצועה, כי היא לא בורחת. לשים רצועה בין הקרניים זו שמירה יתרה, לדעת חנניה ושמואל - מותר, ולדעת ת"ק ורב - אסור. אומנם יש 3 מקרים בהם השמירה לפרה מותרת ולא נחשבת לשמירה יתרה: 1- פרה אדומה יקרה מאוד וזקוקה לשמירה. 2- כל פרה שמעבירים אותה מעיר לעיר והיא בורחת וחוזרת לעיר הקודמת. 3- פרה מורדת.

"סמי הא מקמי הא" - יש למחוק את ההבנה ששמואל סובר שאסור שמירה יתרה, בגלל שיש מימרא מפורשת ששמואל מתיר שמירה יתרה (כאמור, שמואל פסק כחנניה), לכן יש להעמיד את המימרא של ר' יהודה בשם שמואל כך: 4 בהמות יוצאות באפסר (סוס, פרד, גמל וחמור) - מותר לשים חטם לגמל כי זו שמירה יתרה, אבל אסור לשים אפסר לנאקה, כי זו לא שמירה מועילה ונחשב למשוי.

שמירה לסוס - (הקדמה: שיר - זה עיגול מסביב לצוואר, בתחתיתו יש עיגול קטן לשם מחברים חבל, וכך מושכים את הבהמה. כאשר יש רק עיגול נקרא כרוכין, וכאשר מצורף גם חוט נקרא נמשכין). לדעת ר' הונא, גם אם רק העיגול השיר נמצא לבד ללא החבל - מותר לצאת ולא נחשב למשוי (כרוכין), אבל לדעת שמואל, רק אם מצורף החוט לשיר - ניתן לצאת (נמשכין). וכן מובא במתניתא כמו שמואל.

3 מימרות:

  1. ר' דימי בשם ר' חנינא: מותר לפרידה לצאת עם אפסר.
  2. ר' שמואל בר יהודה: מותר לפרידה לצאת עם אפסר.
  3. ר' יהודה בשם שמואל: במימרא שנאמרה לפני רבי מובא, שמותר לפרידה לצאת עם אפסר.

מימרא 3 מלמדת שמותר לפרידה עם שיר+חוט לצאת (נמשכין), מימרא 1 מלמדת שגם שיר ללא חוט - מותר (כרוכין). מימרא 2 מיותרת? תשובה: לא ניתן ללמוד מימרא 3, כי זה נאמר לפני רבי, אך לא בטוח שרבי הסכים. לכן: מימרא 1 מלמדת שמותר נמשכין עם חוט, ומימרא 2 מחדשת שמותר גם כרוכים עיגול ליופי ללא חוט.

דף נב:

דיני טומאה בטבעת

        א.        טבעת באצבע האדם נחשבת לתכשיט - מקבלת טומאה.

        ב.        טבעת לבהמה - טהורה, כי לבהמה אין תכשיט.

         ג.         טבעת לכלי (למשל, אבזם לחגורה) - לא מקבל טומאה, כי הטבעת זהו כלי (אבזם) שמשמש כלי (חגורה) שמשמש אדם.

        ד.        טבעת לבהמה שמשמשת את האדם - לדעת ר' יצחק - טהורה, כי כל כלי של בהמה לא מקבל טומאה, אך לדעת ר' יוסף, הטבעת טמאה כי היא משמשת את האדם.

        ה.        המשנה כתבה: טבעת (כגון שיר) - מקבלת טומאה. הסיבה: לר' יצחק מדובר שהטבעת הייתה תכשיט לאדם ואז קיבלה טומאה, והוא העבירה לבהמה לכן היא עוד טמאה, (כל עוד שלא נעשה שום מעשה, אך אם נעשה מעשה שגורם לקלקול - הכלי טהור), אך לר' יוסף מדובר בכלי שמשמש את האדם לכן מקבלת טומאה.

         ו.         שיר שנטמא - ניתן להטביל את הכלב עם השיר בתוך המעיין, ולא צריך להוריד את השיר. שאלה: אם השיר מחובר לכלב יש חציצה? תשובה 1: ריתכן: הוא עשה מעשה והרחיב את השיר, כך שאין חציצה, הכלי טמא וניתן לטובלו. הבעיה בתשובה זו: לר' יצחק, אם עשה מעשה בכלי - הוא טהור, ומדוע בכלל צריך להטבילו, האם דין זה נכון רק לר' יוסף שהכלי טמא וצריך להטבילו? הגמ' מבארת:  לר' יצחק רק במעשה שגורם לקלקול - הכלי טהור, כאן הוא ריתך, זהו מעשה שלא מקלקל, לכן הכלי טמא וצריך להטבילו. תשובה 2- השיר היה עם רווח וחלל בין השיר לכלב, כך שהמים נכנסים ואין חציצה. 

         ז.         "לעניין טומאה, דא ודא אחת היא" - מתי טבעת מקבלת טומאה? רק כאשר זו טבעת ממתכת לאדם באצבע. (3 תנאים: 1- טבעת לאדם ולא לבהמה. 2- טבעת באצבע ולא טבעת לכלי. 3-טבעת ממתכת ולא מעץ). אומנם לגבי הלכות שבת יש חילוק דינים: מי שיצא לרה"ר עם טבעת שיש בה חותם - חייב מיתה, ואם אין בה חותם - לא חייב מיתה.

דיני טומאה ושבת במחט

        א.        "לעניין טומאה, דא ודא אחת היא" - מחט מקבלת טומאה כאשר זו מחט שלמה, ללא חלודה, ולא מיועדת לניקוב. מחט זו נחשבת לכלי (סיכה) ומקבלת טומאה. (3 תנאים: 1- המחט שלמה ולא שבורה. 2- המחט משויפת ולא עם חלודה. 3- המחט לא מיועדת להינקב).

        ב.        מחט שמיועדת לניקוב: אם בפועל ניקב את המחט - מקבלת טומאה כי נגמר מלאכתה, ואם לא ניקב את המחט - לא מקבלת טומאה. (גולמי זהו מחט שמיועדת לניקוב ולא ניקבוה).

         ג.         הוצאת מחט שבת - המוציא מחט לרה"ר: אם זו מחט ללא נקב, נחשב לסיכה זהו תכשיט ולא חייב, אך המוציא מחט עם נקב לרה"ר - חייב כי זה משוי.

        ד.        טלטול מחט ברה"י - מותר לטלטל מחט גם נקובה וגם לא נקובה ברה"י, כי ניתן להוציא עם המחט קוץ, כך שהמחט לא מוקצה.

הסבר המשנה - עיין לקמן מסוף דף נג:-דף נד.