דף צז.

נס בתוך נס: אהרן זרק מטה שנהפך לתנין. אך גם החרטומים עשן כך, לכן אירעו עוד 2 ניסים: 1)- התנין חזר למטה. 2)- מטה בולע את התנינים של החרטומים, זה נס יותר חזק.

הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע - רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים:

אפשרות 1 להסבר המחלוקת: מדובר בזורק למטה מעשרה טפחים, (כי רה"ר רק עד גובה 10 טפחים, למעלה מ-10 - מקום פטור, אומנם רה"י עולה עד השמים). נקודת המחלוקת היא: האם קלוטה כמי שהונחה, כלומר האם חפץ שנקלט באוויר נחשב כאילו נח בקרקע, כך שיש הוצאה מרשות לרשות וחייב, (כך סובר ר"ע), או שפטור בגלל שלא נח ע"ג משטח ארבע על ארבע, דהיינו יש עקירה אך אין הנחה.(כך סוברים חכמים). אך למעלה מ-10 טפחים - לכו"ע פטור, כי לא לומדים זורק ממושיט. (כאמור לעיל הלויים העבירו קרשים מעגלה לעגלה).

אפשרות 2: מדובר בזורק למעלה מעשרה טפחים. נקודת המחלוקת היא: האם לומדים זורק ממושיט, לדעת ר"ע לומדים זורק ממושיט, (לכו"ע אם מושיט ומעביר - חייב, כי כך היה במשכן שהעבירו קרשים מעגלה לעגלה שמאחורה, {ולא לעגלה שלצידה}, דהיינו מרה"י לרה"י דרך רה"ר), כשם שבהושטה חייב - כך גם בזריקה, אומנם לדעת חכמים, לא למדים זורק ממושיט. אבל לכו"ע אם זרק פחות מעשרה טפחים - חייב, כי קלוטה כמי שהונחה דמי.

ר' המנונא הסיק מברייתא: נקודת המחלוקת היא כמו אפשרות 1, (כי כתוב בברייתא: "רה"ר עצמה" ז"א בגובה רה"ר דהיינו המחלוקת למטה מעשר). וכך גם הסביר ר' חלקיה בר טובי. בדף ד: ראינו שכך גם הבין רבה.

שיטת ר"א - ר"ע וחכמים נחלקו בשני הדברים, גם נחלקו בזורק למטה מ-10 האם קלוטה כמי שהונחה, וגם נחלקו בזורק למעלה מ-10 האם לומדים זורק ממושיט. בשני המקרים: ר"ע מחייב וחכמים פוטרים. החידוש: להודיעך כוחם של רבנן, שגם בזורק למטה מ-10 חכמים פוטרים ולא אומרים קלוטה כמי שהונחה.

הזורק מרה"י לרה"י שלו (שני הבתים שייכים לאותו אדם), ורה"ר באמצע - מותר לכתחילה לזרוק למעלה מעשר, כי עובר במקום פטור, והאדם זורק מהבית שלו לבית אחר שלו דרך מקום פטור.

בית אחד נמוך וממול יש בית אחד גבוה - לדעת רב, אסור לזרוק מבית לבית, שמא לא ייפול לרה"ר והוא יבוא וייקח את החפץ מרה"ר לביתו. רש"י: אין חיוב בזריקה מרה"י לרה"ר, (הרי החפץ נפל ברה"ר), כי הוא מתעסק, אלא החיוב הוא שמא יכניס החפץ לבית. אומנם לדעת שמואל, מותר לזרוק מבית לבית ששייך לו.

כל תל קטן ברה"ר עד גובה 3 טפחים - נחשב לרה"ר. הטעם: דין לבוד הוא הלכה למשה מסיני. (הגמ' בהתחלה הביאה סברא מדוע תל עד גובה 3 נחשב לרה"ר: לא ניתן ליישר ולהחליק את רה"ר שיהיה בגובה אחיד. דחייה: א"כ גם גובה 3 יחשב לרה"ר, למה צריך פחות מ-3. כמו כן הגמ' הביאה סברא מדוע בדפנות הסוכה למטה מ-3 טפחים אומרים לבוד - אם יש גובה 3 מהרצפה - גדי וחתול נכנסים, כך שאין שם מחיצה. דחייה: טעם זה נכון לפער בחלק התחתון של המחיצה, אך מה נאמר בחלק העליון של המחיצה - מדוע יש לבוד, לכן מסקנה: לבוד זה הלכה למשה מסיני).

הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע - רבי מחייב כאילו החפץ נח ברה"י. רב ושמואל הסבירו בדעת רבי: מדובר ברה"י עם תקרה, כך שהחפץ נחשב כאילו נח ברה"י, אומנם בסתם רה"י חצר שאין תקרה - לא אומרים קלוטה כמי שהונחה. וחכמים פוטרים כי החפץ לא נח ברה"י, ולא אומרים קלוטה כמי שהונחה.