במשך מספר שנים היה פח אשפה סמוך לבית התובע, בחודשים האחרונים נבנתה תחנה במיקום של הפח, והמועצה הזיזה את הפח אשפה כשני מטרים יותר קרוב לבית התובע, כך שהמכולה נמצאת כארבעה מטרים סמוך לבית התובע, כמו כן ישנו עוד פח מחזור כשני מטרים צמוד לבית התובע.

הרב ישועה רטבי

 

 

רקע ועובדות מוסכמות

במשך מספר שנים היה פח אשפה סמוך לבית התובע, (כששה מטרים מביתו). בחודשים האחרונים נבנתה תחנה במיקום של הפח, והמועצה הזיזה את הפח אשפה כשני מטרים יותר קרוב לבית התובע, כך שהמכולה נמצאת כארבעה מטרים סמוך לבית התובע, כמו כן ישנו עוד פח מחזור כשני מטרים צמוד לבית התובע.

 

טענות התובע

התובע מתנגד להצמדת המכולה סמוך לביתו בגלל הריח הרע הנודף מן המכולה ומגיע לביתו. התובע סיפר כי הוא סוגר את חלונות ביתו בכדי שהריח מן המכולה לא יגיע לביתו. כמו כן התובע טוען שיש יותר חתולים שמסתובבים בחצר ביתו בגלל הקרבה לפח האשפה.

התובע עוד טוען כנגד מיקום תחנת האוטובוס ליד ביתו, לטענתו האוטובוס חוסם נתיב תחבורה שלם, אין לאוטובוס מקום לעצור בסמיכות לביתו, ומיקום התחנה מהווה סכנה לתושבי השכונה.

התובע דורש להעביר את מיקום הפח למקום אחר בשכונה, רק לא ליד ביתו. לחלופין, שהמזכירות תבנה מבנה סגור למכולה.

 

טענות הנתבעים

הנתבעים הינם נציגי השכונה. הנתבעים ציינו כי הם לא צד בעניין, לא הם אלו שקבעו את מיקום הפח, אין להם יכולת לשנות את החלטת המועצה, לפיכך אין לראות בהם צד בתביעה זו.

הנתבעים הוסיפו: במהלך השנים המכולה הייתה גם בסמיכות לבתים שלנו ולא התלוננו, כעת בגלל אילוצים שונים המכולה נמצאת ליד בית התובע. (יש מחסור בחנייה בשכונה, לכן המועצה העדיפה להניח את המכולה בצמידות לתחנה, שזהו כבר מקום שלא ניתן לחנות בו, כך שלא יצטרכו להשבית עוד מקום חנייה לרכב). החלטה זו של המזכירות היא החלטה מקצועית, ולא ניתן להתערב בהחלטה.

הנתבעים לא מסכימים לעלות את מיקום המכולה למעלה, כי מדובר בעלייה תלולה, "לעלות את כל העלייה עם הזבל ילדים או מבוגרים - זה קשה מנשוא, זה בלתי אפשרי".

 

טענות המזכירות

המרא דאתרא ציין, כי המזכירות מבינה שיש כאן וויכוח בין שכנים, הם לא מעוניינים להיכנס למריבה פנימית, לפיכך הם מעבירים את ההחלטה לבית הדין. המזכירות מבקשת מבית הדין לברר מה ההלכה אומרת בנדון זה, ולנסות ליישם זאת בשכונה בתיאום עם המועצה.

המזכירות חושבת שנציגי השכונה הם כן צד בסכסוך זה, הייתה פנייה של התובע להזיז את הפח למעלה, אך לאחר מכן נציגי השכונה התנגדו והחזירו את הפח למקום שהיה.

המזכירות בגלל התנגדות השכנים לא רוצה לעשות פעולה חד צדדית, לכן המזכירות מבקשת לבדוק בתיאום עם המועצה האם ניתן לבצע את הנחיות בית הדין, בכל הנוגע למיקום המכולה.

 

השאלות לבירור:

  • א. נזקי ריח רע.
  • ב. נזקי ריח רע חלש.
  • ג. נזקי ריח ועשן סובייקטיביים.
  • ד. נזקי ריח בדבר שנצרך לכל העיר.
  • ה. התייחסות לחוק.

 

א- נזקי ריח רע

במשנה במסכת בבא בתרא דף כה עמוד א מובא: "מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר". (צריך להרחיק מהעיר את כל אלו בגלל שהם עושים ריח רע. את הבורסקי צריך לעשות בצד המזרחי של העיר, שם אין רוח חזקה שתביא את הריח לעיר, אלא יש שם רוח חמה שנושבת בצורה איטית. הרמב"ם {הלכות שכנים פרק י הלכה ד} הסביר בצורה אחרת: "מפני שרוח מזרחית חמה וממעטת היזק ריח עיבוד העורות").

מדברי המשנה מבואר, כי יש חיוב להרחיק דבר הגורם לריח רע, כגון נבלות או מפעל לייצור עורות.

הריטב"א (שם) העיר: גם לדעת רבי יוסי[1] (במשנה במסכת בבא בתרא דף כה עמוד ב), יש להרחיק את הדבר הגורם לריח רע, כי ממקומו הוא מזיק ונחשב כמו גיריה דיליה.

הגר"נ קרליץ בספרו חוט השני (יו"ד חלק ג עמוד תקה) כתב: "מיכלי אשפה - פעמים שדינם כבית הכסא, והדבר תלוי ברמת הריח הנודף מהם". כלומר ישנה השוואה בין מכולת אשפה ובין בית הכיסא, לפיכך יש לברר מה ההלכה אומרת לגבי בית הכיסא, ומשם להשליך על מכולת אשפה.

ניתן להוכיח זאת מדברי כסף הקדשים (סימן קנה סעיף לו) שכתב: "מסברא כן הוא בכל ריח רע. ומ"מ יש לומר דוקא בחשש צער עי"ז תיכף, כי רק בגירא - על המזיק להרחיק".

במסכת בבא בתרא דף כג עמוד א עוד מובא: "הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין. ולאו איתמר עלה, רב מרי אמר: בקוטרא, ורב זביד אמר: בבית הכסא". (רק בעשן הבא מכבשן או בבית הכיסא שריחו רע מאוד - אנו פוסקים שאין חזקה לנזיקין, אבל בשאר הדברים יש חזקה לנזיקין).

רש"י (ד"ה בבית) ביאר: הבעיה בבית הכיסא הוא בבית הכיסא שהיה בזמנם שהיה בנוי מעל הקרקע ונראה לעיניים. התוספות (ד"ה בקוטרא) הדגישו: "ודוקא נמי בית הכסא שלהן, שהיה למעלה מן הקרקע, והיה מסריח ביותר, אבל בשלנו שהוא מכוסה - יש חזקה". כלומר, הבעיה בבית הכיסא הוא הריח החזק שגורם לכך שיהיה מאוס ביותר, לכן אם הבית כיסא מכוסה ואין ריח חזק - יש חזקה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנה סעיף לח.

הנימוקי יוסף (שם) כתב: ההבדל הוא בין ריח רע תדיר לריח רע שאינו תדיר. גם היום אם יש ריח רע תדיר - ניתן למחות, ורק בית כיסא של ימינו שהריח אינו תדיר - לא ניתן למחות[2]. הנימוקי יוסף כתב בשם הר"ן: "נראין הדברים, שכל שיש לו ריח רע שאין דרכם של בני אדם לסובלו - לא מהניא ליה חזקה".

אבל רבינו ירוחם (מישרים נתיב לא חלק ו) כתב: "והרמב"ם ז"ל (שכנים פי"א ה"ד) לא חלק, אלא כל דבר שריחו רע וכן עיקר. וכל נזק שידוע שאין המערער יכול לסבלו אף על פי שסובלין אותו שאר בני אדם - אין לו חזקה כנגד מערער זה". לדעת הרמב"ם אין חילוק בין סוגי בית הכיסא, אלא לעולם בכל מצב בו יש ריח רע - ניתן למחות כנגד מקור הריח.

המאירי (מסכת בבא בתרא דף כג עמוד א) כתב כדעת התוס', שאם בית הכיסא מכוסה - אין בעיה, אך הוסיף הסתייגות: "מעתה אף ריח בית הכסא עצמו, כל שמכסהו עד שלא יעבור הריח חוצה לו - אינו מעכב". כלומר צריך שהכיסוי ימנע מהתפשטות הריח החוצה, אך יש ריח שיוצא - ניתן לעכב על כך.

אומנם למעשה, אין הבדל בין שיטת התוס' ובין שיטת הרמב"ם, זאת ע"פ דברי כנסת הגדולה (הגהות טור סימן קנה בס"ק סג), שכתב: "בית הכסא של רבים - נפיש ריחיה ולא גרע מבית הכסא של יחיד מגולה". וכן בס"ק סד: "אם כולם מביאין כליהם ומריקין שם וזה בגלוי עושים, מרוב ההרקה הריח נודף הרבה - מגולה מיקרי". כאן מדובר במכולת אשפה של רבים, שיש לה ריח רע חזק, לכן גם אם המכולה מכוסה - יש לה דין של בית הכיסא פתוח.

הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יא הלכה ד) כתב: ישנם ארבע סוגי נזיקים שלא מועילה בהם חזקה, וגם אם הניזק שתק במשך מספר שנים - יכול לחזור בו: א)- עשן. ב)- ריח של בית הכיסא. ג)- אבק. ד)- נדנוד הקרקע. הרמב"ם ביאר: "לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהיזקו היזק קבוע". וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנה סעיף לו.

הריטב"א (מסכת בבא בתרא דף כג עמוד א) כתב: הרשימה הזו איננה סגורה[3], "אלא כל דבר שהוא נזק גדול לגוף שאין דרך העולם לסבול כיוצא בו וכדפי' ר"ח. ושמעינן נמי כי הכל לפי מה שהוא אדם, ואף על פי שלאחרים אינו נזק כל כך". הטעם לכך הוא, שבכל נזקי הגוף אין מחילה של הניזק, למרות שאחרים לא רואים בכך נזק, אבל הניזק רואה את הנזק לגופו ואינו מוחל.

הנתבעים טענו שהם כלל לא רואים כל נזק בריח היוצא ממכולת האשפה, אך הנתבע ומשפחתו סובלים מכך, ולפי דברי הריטב"א יש לראות בכך נזק גדול שניתן למחות כנגדו.

וכך גם כתב ערוך השולחן בסעיף לג: "אלא אפילו כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבול את הנזק, אף על פי ששארי בני אדם סובלים זה - אין לו חזקה כנגד המערער הזה". אומנם האדם לא נאמן ע"פ עצמו אלא צריך להתברר ע"י בית הדין או ע"פ מומחים שאכן מדובר במטרד בלתי נסבל, "או שיתברר שהוא איסטניס או חולה, והוא אין ביכולתו לסבול אף ששארי בני אדם סובלים זה".

החזון איש (ב"ב סימן יג בס"ק יב) כתב: הגדרת ריח רע שניתן למחות זהו ריח שלא ניתן לקרוא בקרבתו קריאת שמע.

הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יא הלכה א) עוד כתב: אדם שעשה בית הכיסא - עליו להרחיק בכדי שלא יגיע ריח בית הכיסא לבית חברו. ואפ' אם רוח מצויה היא זו שמוליכה את הריח - "הרי זה חייב להרחיק, כדי שלא יגיעו ולא יזיקו... שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן". וכ"פ השולחן ערוך בסעיף לד.

רבינו גרשום מאור הגולה (מסכת בבא בתרא דף כג עמוד א) כתב: "וכן הכי נמי אם היה בית הכסא סמוך לביתו של חבירו, והסרחון הולך - אין חזקה משום אנינות גופא".

וכן גם כתב הרשב"א (חלק ב סימן מה): "ונזקים גדולים כקוטרא ובית הכסא ודומיהן, שהנפש קצה בהן חזקה - לא מחלם ולא מכרם ולא נתנם. דנזק גופן - לא מחלי ולא יהבי אינשי". כלומר נזק של בית הכיסא נחשב לנזק גוף, ואנשים לא מוחלים על נזק גוף.

שולחן ערוך הרב (הלכות נזקי ממון סעיף יז) כתב: אדם שעושה בית הכיסא קבוע בחצרו - צריך לוודא שלא יגיע הריח לשכנים או לרשות הרבים.

התובע עוד ציין את החתולים שנכנסים לחצרו בגלל המיקום של מכולת האשפה. שאלה דומה לזה מצאנו שנשאל הרא"ש (כלל צט סימן ה): בעיירה אחת היה מקום מסוים בו היו הקצבים שוחטים ומוכרים בשר, וכעת שינו את מקומם סמוך לביתו של אחד התושבים, האם יכול הוא למחות בידם בגלל הריח הרע שנכנס לביתו? הרא"ש ענה: התובע צודק בדרישתו להרחיק את מקום השחיטה, כי אין ביכולתם לגרום נזק ריח לתובע.

הרא"ש (כלל ק סימן ב) עוד כתב (מובא גם בפתחי תשובה בס"ק ח): התובע התלונן גם על ריח רע וגם על כלבים שבאים בגלל הבשר, "לכאורה נראה שהדין עמו, ואפי' החזיקו - נ"ל שאין חזקה לנזקין. ואף על גב דאוקמינן בקוטרא ובית הכסא הני לכ"ע כקוטרא ובית הכסא. ואפי' לא הוה כקוטרא ובית הכסא אלא להאי גברא - מצי לסלוקינהו, מההיא דפ' לא יחפור: אפיקו קורקור מהכא ואסקינן: הני לדידי כיון דאנינא דעתאי כקוטרא ובית הכסא דמיא. ואפילו לא הוי אלא גרמא בעלמא - קיי"ל: גרמא בניזקין אסור". (לקמן בפרק ג - תובא הגמ' ממנה אנו למדים, שגם אם רק התובע סובל מהריח - יש לראות בכך היזק ולסלק את מקור הריח).

לסיכום, טענת התובע להרחיק את מכולת האשפה בגלל ריח רע הנודף ממנה - יש לה הצדקה מבחינה הלכתית, ויש להחזיר את מיקום המכולה שני מטרים רחוק יותר מבית התובע כפי שהיה עד עכשיו.

 

ב- נזקי ריח רע חלש

ישנה מחלוקת בין הפוסקים לגבי מעט עשן, אך מחלוקת זו שייכת גם לגבי ריח רע חלש, כי כאמור הגמ' השוותה בין עשן ובין ריח רע של בית הכיסא.

הנימוקי יוסף (דף יב. ד"ה בקוטרא) כתב בשם הרמ"ה: רק תנור שעובד בצורה רציפה כמו תנור של מאפייה וכד' - נחשב לקוטרא וניתן למחות, אבל תנור של אדם פרטי שהעשן לא נמצא באופן תדיר - לא ניתן למחות כנגדו, אך אם העשן מגיע אליו ברוח מצויה - ניתן לכתחילה לעכב גם בעשן שלא תדיר. (השלכה מעשית: תנור אפייה שלנו, וכן עישון סיגריה שנחשב לאש שאינו תדיר כך מובא בשו"ת ציץ אליעזר {חלק טו סימן לט}). אבל המרדכי (סימן תקכ"א), ההגהות אשרי (סימן ו) ותרומת הדשן (סימן קלז) כתבו: בעשן שאינו תדיר - לא ניתן למחות גם לא לכתחילה.

הבית יוסף פסק: "ולי נראה דלענין מעשה - כדברי הרמ"ה נקטינן שהוא רב מפורסם". וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנה סעיף לז. אבל הדרכי משה בס"ק יג פסק כדעת תרומת הדשן: "ונראה דהכי נקטינן, דמהרא"י - בתרא הוי, וחכם ראוי לסמוך עליו, ודלא כמה שכתב בית יוסף דיש לדחות דבריהם מקמי דברי הרמ"ה שהיה רב מפורסם". וכ"פ הרמ"א.

הש"ך בס"ק יט פסק כדעת השולחן ערוך. הש"ך הוסיף: לא ניתן להתבסס על פסק תרומת הדשן (כפי שהדרכי משה כתב), שכן המעיין בתשובתו יראה "דגם מהרא"י גופיה לא ברירא ליה האי פיסקא (לא היה ברור לו בוודאות לפסוק כך)". אבל הפתחי תשובה בס"ק ז כתב: הגר"ע אייגר (סימן קנא) פסק כדעת הרמ"א.

מהרי"ט (חלק א סימן קח) כתב: "אבל בית הכסא של מעלה שרוצים לעשות - פשיטא שאם יש לשמעון שכנו הזה ריח רע, אף על פי שאינו תדיר, ואף על פי שהוא דבר מועט - יכול למחות לכתחילה בידו אם ישנו לריח רע - ירחיק או ירבה במחיצות עד שיסתלק לגמרי".

מכאן ניתן ללמוד, כי גם אם מדובר בריח חלש שאינו תדיר (יתכן והריח מתגבר בקיץ), בכ"ז ניתן למחות כנגד מקור הריח, ויש לכל הפחות להרחיק את מקור הריח או לבנות מחיצות בידוד בכדי שהריח לא יגיע לבית התובע.

לסיכום, גם בריח מועט ניתן למחות ולתבוע הרחקת מקור הריח או בידוד ודיפון מכולת האשפה.

 

ג- נזקי ריח ועשן סובייקטיביים

התובעים טענו שהמכולה גם עמדה ליד ביתם, והם לא הרגישו בריח. אך התובע ומשפחתו חשים בריח ונגרמת להם קושי גדול מאוד. השאלה לדיון היא, האם נזק ריח צריך להיות אובייקטיבי, או שניתן למחות כנגד מקור ריח גם כאשר מדובר על תחושה סובייקטיבית.

הגמ' במסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב כותבת: "רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי (עצי דקל קטנים) דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו, (התוס' {בד"ה אתו} הסביר: מקיזי הדם ישבו בשטח שלהם מתחת לצל העצים של רב יוסף), ואתו עורבי - אכלי דמא, וסלקי אבי תאלי, ומפסדי תמרי". (העורבים שתו את הדם ואח"כ עלו לעצים של רב יוסף וגרמו נזק לתמרים. התוס' {ד"ה כקוטרא} כתבו {בהסבר השני}: מדובר שהעורבים לקחו את הדם ולכלכו את התמרים).

"אמר להו רב יוסף: אפיקו לי קורקור מהכא. (רב יוסף ביקש שהמקיזי דם לא יעבדו ליד הדקלים, וכך העורבים שצווחים קור קור לא יהיו שם). א"ל אביי: והא גרמא הוא"? (מקיזי הדם לא צריכים להסתלק שאין כאן גירי דיליה אלא רק היזק גרמא).

"א"ל (רב יוסף לאביי): הכי אמר רב טובי בר מתנה, זאת אומרת: גרמא בניזקין אסור". (למרות שההיזק של מקיזי הדם הוא רק בגרמא, בכ"ז יש איסור להזיק בגרמא, ולכן עליהם להרחיק את עצמם).

"והא אחזיק [להו]? (אביי שואל: הרי מקיזי הדם הוחזקו לשבת שם, ויש חזקה לנזיקין, כך שלא ניתן לסלקם)? (רב יוסף עונה לאביי): הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין".

"ולאו איתמר עלה, רב מרי אמר: בקוטרא, ורב זביד אמר: בבית הכסא"? (רק בעשן הבא מכבשן או בבית הכיסא שריחו רע מאוד אנו פוסקים שאין חזקה לנזיקין, אבל בשאר הדברים יש חזקה לנזיקין, ומכיוון והלכלוך שנגרם ע"י העורבים מהדם אינו היזק קשה שרוב האנשים לא סובלים - יש למקיזי דם חזקה בנזיקין ולא ניתן לסלקם).

"אמר ליה (רב יוסף לאביי): הני לדידי דאנינא דעתאי - כי קוטרא ובית הכסא דמו לי". (רב יוסף היה אסטניס[4] ולכלוך הדם מפריע לו כמו היזק העשן ובית הכיסא, רב יוסף לא היה יכול לאכול פרי שהתלכלך בדם, לכן ניתן לסלקם).

מדברי הגמ' מבואר, אדם שהוא אסטניס ויש היזק שמפריע לו ברמה שהוא לא יכול לסבול את ההיזק, כגון לכלוך דם שיש בפירות - יכול הניזק להרחיק את המזיק שגורם להביא את הדם לפרי. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף מא.

הנימוקי יוסף (דף יב. ד"ה כיון) כתב: "מהא שמעינן, שכל מי שידוע שאינו יכול לסבול נזק אחד מן הנזקין, אף על פי שאין שאר בני אדם מקפידים עליו כ"כ - אין לו חזקה (ויכול הניזק למחות ולסלק את המזיק), ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שידוע שאין הדעת סובלתן". וכ"פ השולחן ערוך בסעיף מא.

וכן כתב הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק ב סימן יח): "מכאן משמע, דכל נזק שידוע שאין המערער יכול לסובלו, אף על פי שסובלין אותו שאר בני אדם - אין לו חזקה נגד מערער זה".

מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן רפד) לאחר שהביא את דברי הרא"ש הוסיף: "נמצינו למדין שזכינו לדין, דבנ"ד דהוי נזק גדול לא צערא דגופא, אלא צערא דנפשא - דפשיטא דאית לן למימר דודאי לא מחיל אניש ולא מהני חזקה". כלומר גם צער נפשי קשה שנגרם בגלל הנזק - אין לו חזקה.

הטור כתב: "כל נזק גדול שאין דרך העולם לסבלו, כי ההיא דפפי דהוי הנך עצורי בשיבבותיה, דהוי דייקי שומשמי, והוה נייד אפדנא, (מבואר בהערה[5]), וקאמר דלא הוי חזקה, דאין אדם סובל שיפיל חבירו את כותל".

חזה התנופה (סימן כו) חידש: גם אם הנזק היה רק לאדם מסוים ולא לרוב האנשים, (כגון שאותו אדם רגיש באופן מיוחד אך מבחינה אין נזק מבחינה אובייקטיבית) - בכ"ז ניתן למחות כנגדו. וכך כתב: "כשם שאין חזקה לקוטרא ובית הכיסא לפי שהן נזקין בה גדולים ואין הדעת סובלתן - כך אין חזקה לכל נזק גדול, בין שיהיה הנזק ההוא כולל את הרבים, בין שלא יהא כולל אלא אותו האיש לבדו, לפי שאין דעתו סובל הנזק ההוא".

חזה התנופה הוסיף: "ומסלקין אותו אעפ"י שמקום הנזק ההוא ברשות הרבים שהחזיקו בו מעצמן אלו בעלי הנזק או אפי' שיהי' ברשות אלו הגורמים הנזק, וכ"ש אם קבעוהו ברשות זה המערער ושלא מדעתו או אפי' מדעתו שיש לו לסלקו". מכאן ניתן ללמוד כי גם אם מכולת האשפה נמצאת ברשות הרבים, בכ"ז יכול הניזק לתבוע את הרחקת המכולה.

לסכום, נזק ריח הינו סובייקטיבי, לבן יש לקבל את עמדת הנתבע שהריח מפריע לו ולמשפחתו. הרחקת הנזק צריכה להיות גם כאשר מקור הנזק נמצא ברשות הרבים.

 

ד- נזקי ריח בדבר שנצרך לכל העיר

בשו"ת מהרש"ך (חלק ב סימן צח) מובא: "כי בודאי לאו דינא ולאו דיינא, דנזק ריח הגיגיות (היו משרים בגדי צמר במי רגליים) - הוי נזק גדול. וקרוב הדבר לדמותו לקוטרא ובית הכסא דאין לו חזקה (ב"ב כג ע"א). אך אמנם יען כי ענין עשיית הבגדים הוא מחיית בני העיר - יש לשכנים לסבול נזק זה ואין ראוי למחות בו... כ"ש במלאכה כוללת, דהיינו עשיית הבגדים שהיא רוב מלאכת אנשי העיר. ואם השכנים מעכבים זה על זה בענין הגיגיות - לא שבקת חיי לעשות מלאכת הבגדים לאנשי העיר. מ"מ אמרתי שראוי לבעל הגיגיות שישתדל לבקש מקום לשום שם הגיגיות באופן שירחיק וימעט הנזק משכנו כל מה שאפשר".

כלומר, בדבר שמיוחד לכל אנשי העיר, למרות שיש בו ריח רע - לא נכון למחות, אך מן הראוי להרחיק ככל האפשר את מקור הריח.

שולחן ערוך הרב (הלכות נזקי ממון סעיף יז) כתב: פח אשפה שמונח בשוק - יכולים בני העיר להשליך לשם דברים שגורמים לריח רע, כי בני העיר מחלו זה לזה.

החזון איש (ב"ב סימן יד בס"ק י) כתב: "אבל נראה כיון דמעלות לעלות לעלייה[6] (מדרגות לבניין) - הן עיקר הדירה, והן נעשין לכל עליות - אין זה בכלל נזקי שכנים, שלא נאמר אלא בדברים העשוים ליחידים - אמרינן ליה כיון דשכנך ניזוק על ידך - עשה מילתא אחריתי שאין חברך ניזוק, אבל דבר שהכל עושין - אי אפשר לו למחות, אע"ג דאפשר ליה להרחיק סולמו - אינו חייב לדחוק תשמישו בשביל זה".

החזון איש (ב"ב סימן יג בס"ק יב) הוסיף: "האידנא שאין בתי כסאות חוץ לעיר, וכל בית בנוי בו בית כיסא... - ע"כ נקבע המנהג כן, שאין אחד מוחה בחברו אפילו חולה, הרי זה בכלל דירה של כל אדם".

החזון איש (ב"ק סימן יא בס"ק כ) עוד כתב: "ואמנם ענין נזקי שכנים - תלוי לפי ישוב העולם, וכל שעל המזיק קשה הזהירות ביותר, ואם אנו מחייבים אותו בכך - אנו מקפחים את ישובו בעולם - אז אין אנו חושבים זה לנזק, אלא זהו ישובו של עולם".

החזון איש מלמד אותנו יסוד חשוב בכל הנוגע לדיני נזקי שכנים, ככל שהציבור נזקק לשימוש נצרך - אין לראות בשימוש סביר משום נזקי שכנים, אלא זהו ישובו של עולם, ולא ניתן למנוע מהתושבים את השימוש במכולה.

לסיכום, טענת הנתבעים על קושי בהעברת המכולה מתקבלת, לא ניתן למנוע מתושבי השכונה דבר הנצרך לישובו של עולם.

 

ה- התייחסות לחוק

הרשב"א (חלק ב סימן רצב) כתב: יש ללכת אחר הנוהג המקובל בעולם בכל הנוגע למי ביוב, ומכיוון שכך מקובל וגם מדובר בטובת כל אנשי העיר כולל מי שהביוב מונח ליד ביתו, לפיכך נחשב כאילו כולם מחלו זה לזה. הרשב"א הוסיף: בדברים יש סמכות למושל לקבוע היכן יונחו צינורות הביוב[7]. וכ"פ הרמ"א בסימן תיז סעיף א.

הב"ח בסימן קנה ס"ק נו כתב: "ובזמן הזה דינא דמלכותא הוא ואין יכול למחות". הב"ח התייחס לדינא דמלכותא בבית כיסא מכוסה וכתב שלפי החוק לא ניתן עוד למחות. מכאן ניתן ללמוד, כי יש לבחון ע"פ דינא דמלכותא את ההרחקה הנדרשת.

הרמ"א בסימן קנה סעיף כ כתב: "וכל היזקות שלא נתבארו - שיעור הרחקתן בכדי שלא יזיק לפי ראות הבקיאין". (טור בשם הרא"ש).

בתקנות התכנון ובניה (בקשה להיתר, תשל"א-1970 סעיף 6.07) נאמר: "פתחי האוורור או הכניסה למבנה אחסון כלי אשפה יהיו מרוחקים מחלון, דלת ומרפסת מגורים ברדיוס של 3 מטרים לפחות".

בתדריך אצירת אשפה למתכנן (עמוד 27 סעיף 8.1) נאמר: מסתור אשפה יותקן בשטח הנכס בבתים צמודי קרקע. ובסעיף 8.6: "מסתור אשפה יבנה במרחק 4 מטרים לפחות מחלון דלת ומרפסת מגורים".

במדידה שנעשה ע"י בית הדין מתברר שהמכולה הגדולה רחוקה כארבעה מטרים מפתח חצרו של התובע, ופח המחזור רחוק כשני מטרים מפתח חצר התובע. לפיכך יש להרחיק את שני הפחים כך שפח המחזור לא יהיה בקרבת מקום לחצר התובע.

 

החלטות:

  • על מזכירות הישוב להחזיר את מכולת האשפה למקומה כפי שהייתה לפני בניית התחנה, כלומר הרחקת המכולה עוד שני מטרים מבית התובע.
  • על מזכירות הישוב להקפיד שיהיו רק מכולות מכוסות ולא מכולות פתוחות.
  • על מזכירות הישוב לפעול בכדי להעביר את תחנת האוטובוס למיקום רחוק יותר, כך שאת מכולת באשפה יהיה ניתן להרחיק בעוד שני מטרים (ס"ה להרחיק ב-4 מטרים מהמיקום הקיים היום).
  • דרישת התובע לבטל את הפח נדחית. לא ניתן לבטל תשמיש שנצרך לציבור.

 

[1] יסודותיהם של דיני שכנים מובאים במשנה במסכת בבא בתרא (דף כה עמוד ב), הדנה במקרה שבו נגרם נזק מפעולה שגרתית של אדם החי את חייו בצורה רגילה (כגון מי שנטע אילן בתוך שדהו, ולאחר זמן הרסו השורשים את בורו של השכן): חכמים סבורים, שעל המזיק להימנע מכל פעולה שעלולה לגרום נזק (ואפילו נזק עקיף) לזולת. אבל רבי יוסי סבור, שהמזיק צריך להישמר רק מהיזק ישיר, אבל אדם רשאי לעשות ברשות שלו פעולות רגילות, וגם אם במהלך הזמן ייגרם נזק - גרמא הוא (ובדוגמא הנ"ל, הניזק הוא שצריך להרחיק את בורו משורשי האילן המזיקים שנטע שכנו בחצר הסמוכה). ההלכה נפסקה כדעת רבי יוסי (רמב"ם הלכות שכנים פ"י ה"ה; שו"ע חו"מ קנה, לא), ומכאן אנו למדים שבכל נזקי שכנים, מחייבים אנו את המזיק להתרחק ולהימנע מפגיעה בזולתו רק במקרים של היזק ישיר ("גירי דיליה").

[2] מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד סימן רלג) כתב: ריח רע רק פעם בשבוע - נחשב לעראי ולא לתדיר.

[3] צריך לציין, הגמ' ציינה רק שני סוגי מזיקים: א)- עשן. ב)- בית הכסא. הרמב"ם הוסיף עוד שניים: ג)- אבק שדומה לעשן. ד)- נדנוד הקרקע - המגיד משנה הסביר: "פשוט הוא, שהרי היזקו מרובה".

ניתן לומר, שמקורו של הרמב"ם הוא מדברי הגמ' בדף כה עמוד ב, באותם שכתשו שומשומים בכדי להפיק שמן, וגרמו לקירות ביתו של פאפי לרעוד, ופסק רב אשי שעליהם להרחיק שכן זהו גירי דיליה.

[4] התוספות (ד"ה לדידי) הביאו את דברי הגמ' במסכת פסחים דף קיג עמוד ב: "תנו רבנן: שלשה חייהן אינם חיים: הרחמנין, והרתחנין, ואניני הדעת. ואמר רב יוסף: כולהו איתנהו בי".

[5] הגמ' במסכת בבא בתרא דף כה עמוד ב כותבת: "פאפי (כך שמו) יונאה (שם מקומו) - עני והעשיר הוה, (בהתחלה היה עני ואח"כ התעשר), בנה אפדנא, (בנה בית גדול), הוו הנך עצורי בשיבבותיה, (לידו גרו אנשים שהכינו שמן שומשמין), דכי הוו דייקי שומשמי - הוה ניידא אפדניה". (כאשר טחנו את השומשמין - הבית שלו רעד).

"אתא לקמיה דרב אשי, א"ל (רב אשי לפאפי): כי הואן בי רב כהנא (כאשר למדנו בבית מדרש של רב כהנא) הוה אמרינן: מודי רבי יוסי בגירי דיליה". (כאשר יש היזק ישיר - המזיק צריך להרחיק את עצמו, לכן הטוחנים צריכים להסתלק).

"וכמה? (מה המדד לרעידה של הבית שיחשב כגירי דיליה)? כדנייד נכתמא אפומיה דחצבא". (רש"י {ד"ה כדנייד} ביאר: הכיסוי של הכד ירעד כאשר יניחו את הכד על אחת מקירות הבית. התוס' {ד"ה אפומא} ביארו: מדובר ברעד קטן יותר, שאם הקירות רועדים כמו שהמכסה של הכד רועד בשעה שהולכים עם הכד ומחזיקים את הכד בידיים).

[6] במסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב מובא: אסור לאדם להעמיד סולם בשטח שלו בסמיכות לשובך חברו, שמא הנמייה תעלה בסולם ותהרוג את היונים. וכך פסק השולחן ערוך בסעיף טז. החזון איש סייג זאת רק לסולם פרטי ולא לסולם שנצרך לאנשי העיר.

[7] כך כתב הרשב"א: "ומכל מקום עכשו נהגו בכל המקומות ובכל הערים לעשות לעולם כל ביבין של העיר חלולין תחת קרקע רה"ר, לקלח שם מימי גשמים, וכל מימי תשמיש בעלי בתים, ומכסין אותן. ואין אדם נמנע בכך, והכל הורגלו בכך, עד שכל מושב הערים עליהם הוא סומך. ושמא בימי חכמים היו ביביהן מגולין. וכן עושין ברוב המקומות בורות בורות למגורות תבואה ברשות הרבים. וכבר הורגלו הכל בכך ואינן נמנעין והכל צריכין לכך. וכאלו הכל מוחלין בכך ורוצין. ועשו בזה את שאינו זוכה ואת שאינו רשאי כזוכה וכרשאי".

"...והכי נמי ניחא להו לכלהו, כי היכי דלכי מצטרכי אינהו - ליעבדו נמי הכי... ועוד שעל דעת כן מסר להם המלך את הרשות. ואפילו מן הסתם כל שכן כשנתן המלך או אדני הארץ רשות בפי' לזה לעשות. שהדבר ידוע שלדרכים עם היותם מסורין לרבי' של אדני הארץ הם. והם רשאין לסתום דרכים ולפתוח במקום אחר ולהעמיד דלתות על ראש דרך לפי שהדרכים שלהם הם".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן