קבוצת בנות מכרה ספרים בדוכן בבנייני האומה. המעסיק נתן להן מחשב נייד עם מטען לצורך המכירות. במהלך הערב המעסיק אמר לבחורות לכו לצד השני תמכרו גם שם, הן רצו מהר לצד השני ושכחו את המחשב. בסופו של דבר המחשב נמצא אבל המטען הלך לאיבוד. המעסיק תובע מהבנות שישלמו לו על המטען שהלך לאיבוד, וכן הוא תובע מחשב נייד חלופי, כי לטענתו לא ניתן עוד להשתמש במחשב ללא המטען, וכן לא ניתן להשיג מטען כך שהמחשב לא פעיל ועליהן לשלם גם על המחשב.

 

הרב ישועה רטבי

 

 

השאלות:

א- האם עליהן לשלם על המטען?

ב- האם עליהן לשלם על המחשב הנייד?

 

 

הגדרת מעמדן של המוכרות

אם המעסיק ביקש מהמוכרות לשמור על המחשב נייד והן הסכימו לכך, הרי שיש להגדירן כשומרות. בסימן שז סעיף ב מובאת מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, מהו השלב בו השומר מתחייב באחריות על הפיקדון. לדעת הרא"ש (מס' ב"מ פרק ו סימן טז), מיד כאשר השומר קיבל עליו לשמור, או שאמר 'הנח לפני' - השומר חייב באחריות על החפץ שלא יפשע בשמירתו גם אם לא משך. (מדין ערב או מדין פועל, שמתחייב ברגע שמתחיל את עבודתו). אבל לדעת הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ב הלכה ח), השומר חייב רק לאחר שיעשה קניין כגון לאחר שימשוך.

השולחן ערוך בסימן רצא סעיף ה הביא את שיטת הרא"ש בשם וי"א קמא, ואת שיטת הרמב"ם בשם וי"א בתרא. ובסימן שז סעיף ב - השולחן ערוך הביא את שיטת הרמב"ם בסתם ואת שיטת הרא"ש בשם ויש אומרים. ובסימן שג סעיף א השולחן ערוך סתם כדעת הרמב"ם. וכן פסק הש"ך בס"ק יג כשיטת הרמב"ם. וכן כתב גם ערוך השולחן (סימן רצא סעיף יד): "וגדולי האחרונים (ש"ך והגר"א) הסכימו לדעה ראשונה ובירושלמי שבועות פ"ח - משמע ג"כ כדעה זו".

הסמ"ע בסימן רצא ס"ק ח ביאר את שיטת הרא"ש: לאחר שהבעלים הלכו, נמצא שהחפץ מוטל על השומר לשומרו.

הנתיבות בס"ק ז חידש: גם כאשר לא ניתן לחייבו מדין שומר, (כגון שלא עשה קניין), עדיין ניתן לחייב אותו מדין אדם המזיק, במידה ויגרום לנזק לחפץ הנשמר. הנתיבות כתב זאת על דברי הרא"ש (מס' ב"מ פרק ו סימן טז), במקרה בו אדם ביקש מחברו שישמור על נעליו, והשומר אמר: 'הניחם כאן על החמור', ולאחר מכן המנעלים אבדו - השומר חייב, שכן יש לחייב באמירת 'הנח' במקום שאינו משתמר. על כך הקשה הנתיבות: מדוע השומר חייב, והרי הוא לא משך ולא בוצע קניין, וכיצד פסק השולחן ערוך להלכה את דברי הרא"ש, (על הרא"ש אין קושיא, שכן לשיטתו שומר מתחייב גם ללא קניין)?

הנתיבות הסביר: למרות שלא ניתן לחייבו מדין שומר - ניתן לחייבו מדין אדם המזיק. אומנם אילו הוא לא היה עושה מעשה בגוף החפץ, אלא רק היה פושע בשמירתו - לא היה מתחייב, שכן הוא אינו מוגדר כשומר, אבל מכיוון שעשה מעשה בגוף החפץ, שהניח את המנעלים על אם הדרך, במקום שאינו משתמר - חייב גם ללא קניין.

וכן מבואר במסכת בבא מציעא בדף כה עמוד ב, שמקום שאינו משתמר, קרוי בשם אבידה מדעת, "וכיון שהניחו במקום שאינו משתמר לגמרי, עד שנקרא עליו שם אבידה - הוי כמאבדו ומפסידו בידים דחייב, ומשו"ה אפילו הוא אינו שומר או שהיא שמירה בבעלים... - הוי כמזיק בידים וחייב".

לסיכום, לאור דברי הנתיבות, מכיוון שהבנות הניחו את המחשב במקום שאינו משתמר, נחשב כאילו עשו מעשה בגוף החפץ וחייבות מדין אדם המזיק.

 

 

שומר שאינו יודע היכן מונח הפיקדון

במסכת בבא מציעא דף מב עמוד א מובא: שומר שאינו יודע היכן הניח את הפיקדון - חייב לשלם, אי ידיעת מקום הנחת הפיקדון נחשבת לפשיעה ("כל לא ידענא - פשיעותא היא, זיל שלם!"). הסמ"ע בס"ק יב הסביר: "דכל שומר מחויב לתת לב אנה יניחו ולהיותו במקום משומר".

הנתיבות בס"ק יד כתב: כל אדם שלקח חפץ של חברו, ושכח היכן הניחו - יש לדונו כדין אדם המזיק ולא בדיני שומרים. לכן גם אם הייתה שמירה בבעלים - חייב לשלם. או ששמר על דברים שאין עליהם דיני שמירה, (כגון שטרות, צ'יק) - חייב לשלם. וכן גם במקרה בו לא חל עליו דיני שומר, (כגון שלא משך), בכ"ז ניתן לחייבו. שכן החיוב הוא לכל אדם ולא רק לשומרים.

הנתיבות הסביר: "והטעם נראה, דאפילו מי שאינו שומר כלל - חייב בכה"ג, כגון אם ילך ראובן לבית שמעון ויקח מעות של שמעון ויקברם בקרקע, ואף שיכוין לטובת שמעון כדי שלא יגנב שלא נעשה עליו גזלן, וישכח באיזה מקום קברו - דודאי חייב ראובן לשלם, דכיון שעשה מעשה בחפץ חבירו וע"י מעשיו ניזק חפץ חבירו - מזיק גמור הוא, וה"נ השומר הזה שלקח החפץ ממקום המגולה והטמינו במקום שאי אפשר להמצא, וניזק ע"י מעשיו - חייב לשלם[1]".

הסמ"ע (שם) כתב בשם תרומת הדשן (סימן שלג): שומר שלא יודע אם החפץ נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה - מתוך שאינו יכול להישבע משלם.

בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן קמח) מובא: רק בשומר אנו אומרים ששכחה נחשבת לפשיעה, אבל בשאר הדינים, יש לומר ששכחה נחשבת לאונס[2].

החתם סופר (חושן משפט סימן קמ) כתב: "האמת יורה דרכו, דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו, אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות - חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות - כד מעיינת בהו - איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב".

בשולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תמג) מובא: "לפי שלא קיבל עליו אלא לשמור... שיהא שמור לבעליו, ולא יחסר ממנו מאומה עד שיחזירנו בשלימות לבעליו". כלומר השומר מחויב להחזיר את החפץ לבעלים ולדאוג שהחפץ לא יחזור בצורה שלמה ומלאה לבעליו.

המעסיק הביא למוכרות מחשב נייד עם מטען, האחריות שלהן בתור שומרות להחזיר את המחשב עם המטען בצורה תקינה ושלמה, אך בסופו של דבר הן החזירו רק את המחשב ללא המטען, לפיכך חל עליהן חיוב לשלם את שוויו של מטען למחשב.

לסיכום, המוכרות חייבות לשלם למעסיק את סכום שוויו של מטען כפי שהיה שווה באותו יום בו הן מכרו בדוכן.

 

 

האם יש חיוב על המחשב

המחשב של המעסיק נמצא, ולא נגרם למחשב כל נזק, אך המטען אבד ולטענת התובע לא ניתן למצוא מטען זהה, כך שאין אפשרות להשתמש במחשב, לפיכך התובע דורש גם תשלום של מחשב חדש במקום המחשב הקיים שלא ניתן להפעילו.

הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ב סימן ו) כתב: "דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו - אין זה אלא גרמא בעלמא, ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה. וכן המקבל שדה והובירה - אין חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט. ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור". אומנם הטור כתב בשם הרמ"ה (מובא בנימוקי יוסף מס' ב"ק דף ח:): יש חיוב גם בנועל דלת בפני חברו וגורם לו להפסדים. הרמ"א בסימן שסג סעיף ו פסק כדעת הרא"ש: "ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו - (לא צריך לשלם לו)".

הגמ' במסכת בבא קמא דף פה עמוד ב כתבה: "שבת - דהדקיה באינדרונא ובטליה". כלומר בחיוב שבת על המזיק לשלם עבור הזמן שהניזק לא יכל לעבוד. הגמ' הביאה דוגמא: גם אדם שסגר את חברו בחדר ולא יכל לצאת לעבודתו - הנועל ישלם את הסכום שיכל להשתכר בעבודה.

הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ח סימן ג) הוסיף: מדובר שהכניס את חברו לחדר ונעל בפניו, שבאותו רגע שנעל את הדלת גרם לו לנזק, אבל אם הוא היה כבר בחדר והחבר רק נעל, נחשב לגרמא ופטור מלשלם.

המחנה אפרים (הלכות גזילה סימן יא) ביאר בדברי הרא"ש: יש לחלק בין פעולה שעושה בידיים, שמעכב אדם מלעבוד, לבין נועל דלת בלי תפיסת האדם שאז נחשב לגרמא ופטור מלשלם. כאן הבנות לא עשו מעשה בגוף המחשב, כך שאין חיוב משום דין גרמי.

וכך פסק השולחן ערוך בסימן תכ סעיף יא: "הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו - אינו נותן לו אלא שבת בלבד. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו מלצאת - הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם".

הנועל את ביתו של חברו - לא גרם בנעילה נזק ממשי לבית, אלא רק גרם שהאדם לא יוכל לעבוד, גם כאן באיבוד המטען אין שום נזק ממשי למחשב, אלא רק נגרם נזק עקיף בכך שנחשב כאילו נעלו את המחשב ולא ניתן להשתמש בו, אך זה חשוב לגרמא ולא ניתן לחייב על כך בדיני אדם.

הב"ח בס"ק ו הקשה: מדוע בדף פה אמרנו שיש חיוב שבת בנועל אדם בביתו, אך בדף כ התוס' (ד"ה זה אין) כתבו שאין חיוב על דמי השכירות שבעל הבית הפסיד מכך שחברו נעל את הדלת?

הב"ח ביאר: בדף פה מדובר בדינא דגרמי, ההיזק חל מידית, האדם היה בחדר וחברו נעל את הדלת ובאותו רגע הוא לא יכל לצאת לעבודתו, אבל בדף כ מדובר בגרמא, לא היה לבעה"ב שוכר בשעת נעילת הדלת, רק לאחר זמן נגרם היזק ולכן לא מחייבים בדיני אדם.

הקצות בס"ק ג דחה את חילוק הב"ח, כי גם בדף פה מדובר בהיזק שחל רק לאחר זמן, שהרי הוא לא נשכר לעבודתו מידית בשעת נעילת הדלת, רק לאחר זמן לא יכול ללכת לעבודה. הקצות חילק אחרת: יש לחלק בין מזיק אדם למזיק ממונו של אדם. המזיק אדם חייב בחמישה דברים, בניהם יש חיוב של שבת, חיוב זה חל גם כאשר הנזק הוא גרמא דהיינו אין היזק מידי, אומנם המזיק ממון - לא חייב על שבת, לכן הנועל דלת וגורם שלא יהיה ניתן להשכיר את הבית, זהו נזק ממון ואין חיוב על שבת, דהיינו אין חיוב על אובדן הרווחים, אלא רק על הנזק עצמו.

גם לשיטת הב"ח לא ניתן לחייב על אי השימוש במחשב, כי בזמן שהן איבדו את המטען - לא נגרם היזק מידי למחשב, שכן עדיין היה ניתן להשתמש במחשב עד שהבטרייה תיגמר, כמובן לשיטת הקצות כלל אין חיוב בנזקי ממון, כי המחשב כלל לא ניזוק, לא נגרמה כל תקלה למחשב, אלא המחשב ננעל על ידי כך שהמטען אבד, אך זה גרמא ולא ניתן לחייב על כך.

על מקרה זה ניתן להביא דברי הש"ך בסימן סא ס"ק י שמניעת רווח באי שימוש במחשב נחשב לפחות מגרמא: "דמניעת הריוח - לא קרי הפסד, כדאיתא בירושלמי (מס' ב"מ פרק ט הלכה ג), הביאוהו הפוסקים, 'המבטל כיסו של חבירו, אין לו עליו אלא תרעומת', וגרע מגרמא בנזיקין דפטור, ותו, דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח, דילמא אף היה מגיע הפסד".

צריך לציין, יש לוודא האם אכן התביעה על המחשב מתחילה, כי היום ניתן לרכוש מטען אוניברסלי שמתאים לרוב המחשבים, כך שכל הדיון מתייתר, ומכיוון שיש חיוב על הבנות לרכוש מטען, הרי שעליהן לשלם את הסכום הנדרש בכדי שהתובע יוכל לרכוש מטען אוניברסלי שיתאים למחשב שלו.

לסיכום, לא ניתן לחייב על רכישת מחשב חלופי, אלא על הבנות לשלם את הסכום הנדרש לצורך רכישת מטען אוניברסלי.

 

 

החלטות:

  • א. המוכרות חייבות לשלם למעסיק את סכום שוויו של מטען כפי שהיה שווה באותו יום בו הן מכרו בדוכן.
  • ב. עליהן לשלם את הסכום הנדרש בכדי שהתובע יוכל לרכוש מטען אוניברסלי שיתאים למחשב שלו.
  • ג. המוכרות פטורות מלשלם על מחשב נייד חדש למעסיק.

 

[1] הב"ח בסימן סו ס"ק לט הקשה: הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (פרק ה הלכה ו) כתב: שומר שפשע בשטר - פטור משבועה. אך יש סתירה בין דברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען שפטר שומר בפשיעה, ובין דבריו בהלכות שכירות (הלכות שכירות פרק ב הלכה ג) שחייב שומר בפשיעה?

הב"ח תירץ: יש לחלק בין נגנב או אבד ובין נפסד לגמרי. הרמב"ם בהלכות שכירות חייב את השומר בפשיעה, רק במידה והחפץ נהרס לגמרי, שכן יש לפשיעתו דין אדם המזיק. ולכן מחייבים אדם ששרף שטרותיו של חברו, שהפסידם לגמרי ויש חיוב באדם המזיק. אומנם אם החפץ שלם אלא שנגנב או אבד - השומר אינו חייב גם אם נגנב או אבד בפשיעה, שכן הוא לא מזיק בידיים.

הב"ח הוסיף: כך גם הדין בחפץ שהשומר לא יודע היכן הניח - לא נקרא אדם המזיק, שכן החפץ שלם, רק שכעת אינו יודע היכן הניחו. אך כאמור לעיל, הנתיבות הבין בדעת הרמב"ם, שיש לחייב כאשר האדם לא יודע היכן הניח את הפיקדון.

[2] "וכן משמעות הש"ס הזהר בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, כלומר לא מחמת עצלותו שלא למד, וכדעת מהרש"ל, ומה שהביא שם בתשובת שער אפרים סי' הנ"ל ראיה, מהא דאי' בש"ס דב"מ בעובדא דהאי גברא כל לא ידענא היכן הנחתי - פשיעותא היא, וכן הסכמת כל הפוסקים, א"כ ה"ה שכח' דמיקרי פשיעה, אי משום הא לא תברא, דשאני התם שהפקידו אצלו, וראוי ליזהר בפקדונות מאוד, כאשר הזהירו חז"ל להניח אצל אוצרו ותכשיטו בענין שיהא מופקד שפיר, ולכתוב בפנקסו, וזה (השומר) שלא עשה כן להניחו במקום שפגע לו עד שלא ידע מקומו - לכך הוי פשיעה גמורה, משא"כ בשאר כל הדברים - שכחה הוי אונס או עכ"פ שוגג ולא פשיעה".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן