אדם שביקש מחברו למחוק מהזיכרון של הפלאפון תמונה בה הוא מצולם, אך חברו רוצה להשאירה, האם המצולם רשאי למחוק את התמונה מהמכשיר גם ללא אישור מבעל המכשיר?

 

הרב ישועה רטבי

 

שאלה:

אדם שביקש מחברו למחוק מהזיכרון של הפלאפון תמונה בה הוא מצולם, אך חברו רוצה להשאירה, האם המצולם רשאי למחוק את התמונה מהמכשיר גם ללא אישור מבעל המכשיר?

 

תשובה:

  • א. יש פוסקים המתירים לצלם אדם ללא רשותו ויש האוסרים, ונראה כדעת האוסרים.
  • ב. קיים איסור לפרסם תמונה שיכולה להביך את המצולם.
  • ג. מותר לצלם במקום בו אין לצפות לפרטיות (שוק, אולם וכד').
  • ד. מצולם שרוצה למחוק תמונה ממצלמת חברו - מומלץ למצולם להסביר לצלם שיכבד את בקשתו וימחק את התמונה שלו מהמצלמה.
  • ה. אדם יכול להתנות מחילה מצילום בניגוד לרצונו - במחיקת התמונה.

 

הנושאים לדיון:

  • א. לצלם אדם ללא רשותו.
  • ב. לפרסם תמונה מביכה.
  • ג. לצלם במקום בו אין לצפות לפרטיות.
  • ד. למחוק תמונה ממכשיר חברו.

 

א- לצלם אדם ללא רשותו

בספר עמק המשפט (זכויות יוצרים עמוד תרכ"ו ואילך) מובא שיש מחלוקת בין הפוסקים, האם מותר לצלם אדם בניגוד לרצונו: לדעת הג"ר יוסף חיים זוננפלד (מובא בשו"ת שלמת חיים סימן תשע"ג), מותר לצלם אדם ללא רצונו, כשם שמותר לאדם לצייר כרצונו כך מותר לצלם והצילום נחשב כמעשה של הצלם. אך לדעת הרוגוצ'ובר (שלמת חיים שם), אסור לאדם ליהנות מחברו אם הוא אוסר זאת בצורה מפורשת. הרוגוצ'ובר הביא מספר מקורות מהם נלמד שגם הנאה במראה - חשובה להנאה, לפיכך יש איסור להשתמש ללא רשותו של המצולם[1]. בעל עמק המשפט פסק כדעת הגרי"ח זוננפלד. (מובא גם בשו"ת שלמת יוסף סימן כ שאלה ה).

 

אך נראה לאסור צילום אדם ללא רשותו בגלל חמש סיבות כדלהלן.

  1. טעם ראשון של המשנה הלכות - ישנה חומרא לא להצטלם

המשנה הלכות (חלק ז סימן קיד) אסר לצלם אדם ללא רשותו בגלל שלושה טעמים. הטעם הראשון: לפי הדין (מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב, שולחן ערוך יורה דעה סימן קמא סעיף ד), אסור לעשות צורת אדם אם הציור בולט[2], אבל אם התמונה לא בולטת - מותר לצלם, אך גם בתמונה לא בולטת - יכול אדם להחמיר ולא לאפשר לאחרים לצלם אותו, ומי שמצלם - "לאו רוח חכמים נוחה הימנו[3]", כי יש מהראשונים שאסרו צורת אדם גם אם התמונה לא בולטת, כמו כן בזהר מובא שיש רוח טומאה על דיוקן[4].

המשנה הלכות הוסיף: גם מי שלא מחמיר על עצמו בצילומים - בכ"ז יכול אדם לאסור לאחרים לצלם אותו, כך כתב המשנה הלכות: "אפילו בנ"א שאין מקפידים להצטלם ורגילות הוא אצלם - מ"מ יכול למחות באחרים, ורמז לדבר הא דתנן ב"ק צ' ע"ב, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור, אחרים שחבלו בו - חייבים".

 

  1. טעם שני של המשנה הלכות - מעין איסור גזל

המשנה הלכות הביא טעם נוסף לאסור בגלל שיש בכך מעין איסור גזל, כי המצטלם יכל להפיק בעצמו רווחים מהתמונה, והמצלם גוזל ממנו רווחים אלו. כך כתב המשנה הלכות: "ובר מן דין נראה, דיש בזה גם משום גזל, שהרי ביד האדם למכור רשות הצילום למי שרוצה לצלמו ויקבל שכר על זה, נמצא מזיקו בממון, ועי' שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן ע"ה) שאסור להעתיק חידושי תורה מכתב יד של אדם שלא ברשות. ומעתה אם אסור לצלם כתב חבירו של ברשות - כ"ש גופו. ואף דכתבתי במקום אחר דאין איסור גזל בראיה, אבל לצלם אסור בלי רשותו".

לפי טעם זה, האיסור חל רק במקרים בהם יש ערך כספי לתמונה.

 

  1. טעם שלישי של המשנה הלכות - פגם רוחני

המשנה הלכות סיים: "ופוק חזי מדינא דמלכותא דאסור לצלם מקומות שמקפידים על זה שהם סודות המדינה, וכ"ש גוף הצדיק שהוא סוד ה' ליראיו". כלומר כשם שאדם מבין שאסור לצלם מקומות שיש בהם רגישות ביטחונית, סודות מדינה - כך גם צריך אדם לשמור על צניעות דרכיו והנהגותיו, בבחינת סוד ה' ליראיו.

ניתן להוסיף ולומר, האדם נברא בצלם אלוקים (בראשית פרק א פסוק כז), כשם שהדיוקן העליון הוא סוד - כך גם דמות האדם היא סוד, הפצת התמונה כמוה כגילוי הסוד.

 

  1. טעם רביעי לאיסור - ואהבת לרעך כמוך

יסוד נוסף לאיסור צילום הוא בגלל הציווי ואהבת לרעך כמוך, וכמבואר בשאילתות דרב אחאי (פרשת בראשית שאילתא ג): "דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד על חבריה, ולמיעבד בהדיה מצוה וגמילות חסדים, דלא ברייה קב"ה לעלמיה אלא בחסד וברחמים". הסמ"ג (עשין סימן ט) הוסיף: הכלל של מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא מה שהלל אמר בגמ' (מסכת שבת דף לא עמוד א): "דעלך סני - לחברך לא תעביד".

הרש"ר הירש (ויקרא פרק יט פסוק יח) כתב: "ואהבת לרעך כמוך אני ה' - זה כלל מסכם לכל התנהגותנו החברתית - בדיעות, במלים ובמעשים... נדרוש שלומו וטובתו, כדרך שאנחנו דורשים את טובת עצמנו; נשמח באושרו ונתעצב בצערו, כאילו אירעו הדברים לנו; בשמחה נתרום לשלומו - כאילו היה מדובר בשלומנו; נרחיק מעליו צער, כאילו נשקפה סכנה לנו (השווה פי' בראשית נ, יז). זו דרישה, שנוכל לקיים אותה ביחס לכל אדם - אפילו אין כל קירבת נפש בינו לביננו".

"...ואהבת לרעך כמוך" - אדם שלם מבחינה רוחנית ומוסרית לא יבדיל בין שלום רעהו לבין שלום עצמו... ידוע מאמרו של הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד". היתה זו תשובתו לאותו נכרי, שביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת. והוא הוסיף לתשובתו את ההערה: "זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא - זיל גמור" (שבת לא ע"א). ואכן מאמר זה רק מבטא דרך שלילה את האמור בתורה כמצווה חיובית. "השנוי עליך אל תעשה לחברך": הרי כאן שוויון גמור לכל - כעיקרון מנחה לכל פעולותינו; על - פי זה נדרוש את שלום רענו כשלומנו; נהפוך אנוכיות ואהבה עצמית לאהבת ריע ולשמירת כבודו".

הג"ר יצחק זילברשטיין (שושנת העמקים, כולל הלכה ורפואה, עמוד קיח בהערה) כתב: "ולפעמים מביאים פצוע לבית חולים, והצלמים עטים עליו לצלמו, ולפי דין תורה - אין לעשות זאת כאשר אין דעתו של החולה נוחה מכך, והצלם עובר על ואהבת לרעך כמוך, ובספר שיח יצחק מפרש: "גזלנו" - הזקנו לחברנו בהיזק ראיה".

לפי החוק (חוק הגנת הפרטיות סעיף 1), אסור לפגוע בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו. ובסעיף 2: "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: ...(סעיף 3) "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".

 

  1. טעם חמישי לאיסור - עין הרע

בקיצור שולחן ערוך (סימן קפג סעיף ו) מובא: "ומכל שכן שאסור להסתכל בחבירו, בענין שיש לחוש שיזיקו בעין הרע". מכאן שיכול המצולם לטעון כי הוא חושש לעין הרע מהסתכלות בתמונה, לפיכך הוא לא מוכן שיצלמו אותו.

להרחבה במקורות המדברים על עין הרע - לחץ כאן.

 

ב- לפרסם תמונה מביכה

קיים איסור לפרסם תמונה שעלולה להביך או לפגוע במצולם, כי יש בכך משום איסור הונאת דברים.

במשנה ובגמ' במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב מובא: אדם שגורם צער וכאב נפשי לחברו - עובר על הונאת דברים. הונאת דברים חמורה מהונאה ממונית בגלל שלושה דברים: א)- באונאת דברים מוזכר ויראת מאלקיך. ב)- אונאת דברים גורמת צער בגוף האדם ולא רק בממונו. ג)- אונאת דברים לא ניתנת לתיקון. (ניתן לפצות על הונאה ממונית, אך קשה לפצות על כאב נפשי).

הנימוקי יוסף (דף לב עמוד ב) כתב: מדברי הגמ'[9] "למדנו, שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי השם[10]. ואמר במדרש: אם הונה עצמך - מותר אתה להונהו, שזה אינו קרוי עמיתך". הרמ"א בסעיף א כתב את דברי הנימוקי יוסף בשם י"א.

אומנם ערוך השולחן (סעיף א) ביאר את דברי הגמ' והנימוקי יוסף בצורה אחרת: אין היתר להונות אף אדם, גם אם אינו שומר תורה ומצוות, כל ההיתר שייך רק כאשר כוונתו לשם שמים "כדי שישוב בתשובה".

ישנם שלושה ביאורים לדברי הנימוקי יוסף: "ואמר במדרש: אם הונה עצמך - מותר אתה להונהו":

  • א. הסמ"ע בס"ק ד כתב: יש מפרשים (באר הגולה בס"ק ה) שמותר להונות אדם שכבר הונה אותך. דהיינו אם אדם כבר ציער אותך - מותר לצער בחזרה. הסמ"ע שלל פירוש זה, בגלל שכתוב: "הונה עצמך", והיה צריך לכתוב: "מי שמאנה אותך".
  • ב. הסמ"ע ביאר: אדם שמזלזל בעצמו, לא חס על כבודו - "על כזה לא הזהירה התורה, וגם אחרים מותרים להונהו ולזלזל בכבודו". כי הוא לא מתנהג כמו בן אדם המיושב בדעתו[11]. וכך ביאר הנתיבות בס"ק א.
  • ג. הלבוש בספרו עיר שושן ביאר: המדרש מדבר על אדם שלא שומר תורה ומצוות, כמבואר לעיל, אדם שאינו ירא אלוקים הוא נחשב כמהנה את עצמו ולכן ניתן להונות אותו. הסמ"ע העיר על דבריו: "ובעיר שושן עירבב הדברים... ולפי דברי עיר שושן תלה תניא בדלא תניא".

הדרכי משה בס"ק א כתב בשם המרדכי (סימן שו): ראבי"ה הלקה מכת מרדות אדם שהינה את חבירו והיו עדים על ההונאה. הבית יוסף (סימן א סעיף ו) הבין בהתחלה שראבי"ה הלקה את המהנה בגלל שעבר על לאו מהתורה של לא תונו איש את עמיתו, לכך הקשה: "ותמהני עליו, דהא קיימא לן (שבועות כא.) כל לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם? ואיפשר דמכת מרדות מדרבנן קאמר".

לפי החוק (חוק הגנת הפרטיות סעיף 2 4א), אסור לפרסם תמונה שעלולה להביך את המצולם: "פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה, באופן שניתן לזהותו, ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה (-נחשב לפגיעה בפרטיות)".

 

ג- לצלם במקום בו אין לצפות לפרטיות

מותר לאדם לצלם בתום לב ברשות הרבים או בכל מקום בו לא ניתן לצפות לפרטיות, כגון באולם חתונות וכד'. אדם שנכנס למקומות אלו - מודע לכך שמצלמים את הנכנסים או את העוברים ושבים, וכניסתו לאותם מקומות - היא על דעת כך שיתכן וגם הוא יצולם.

גם לפי החוק (חוק הגנת הפרטיות סעיף 18 2ה), אין פגיעה בפרטיות כאשר "הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי". פגיעה בפרטיות תהיה רק בפרסום תמונה מביכה גם אם צולמה ברשות הרבים.

החוק (סעיף 3 2) אוסר צילום ברשות היחיד, כלומר במקום בו הוא בטוח שפרטיותו תכובד.

צריך לציין, גם לפי ההלכה יש תוקף לסעיפים אלו בחוק. שהרי כבר כתב החתם סופר (חושן משפט סימן מד) שבמנהגים ונימוסים - מודה הר"ן שיש דינא דמלכותא, "דהטעם משום דניחא להו, ואין לחלק בין מלכי ישראל לאומות העולם". כלומר, ישנה חובה לפסוק לפי הדינא דמלכותא, בכל הנוגע לחוקים שיש בהם אינטרס ציבורי וטובת הכלל.

 

ד- למחוק תמונה ממכשיר חברו

מחיקת הקבצים מהמצלמה של חברו ללא רשותו - נכנסת בגדרי הדינים של עביד אינש דינא לנפשיה, כאשר אדם יכול לברר בבית הדין שהוא צודק, כפי שמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב) ובשולחן ערוך בסימן ד סעיף א.

ההמלצה הטובה ביותר היא, לבקש בצורה יפה מהצלם שימחק את התמונה שלו מהמצלמה. על פי רוב בקשה מכובדת מתקבלת ברצון.

על הצלם לכבד את בקשת המצולם בכדי לא לעבור על ואהבת לרעך כמוך, כי כל "דעלך סני - לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה" (מסכת שבת דף לא עמוד א).

בספר על הסטייפלר (הליכות והנהגות ממרן בעל קהילות יעקב עמוד נז) מסופר: "ואמר רבינו, יש אנשים שנכנסים לבקש ברכה, ובשעה שאני קורא את הפתק - מוציאים מצלמה ומצלמים אותי - זה ממש גזילה".

"...ופעם שאלתיו, האם לקחת פילים מאחד שיש לו תמונות ממנו? וא"ל שכעת זה שייך לו, וא"א לקחת ממנו. וכמה פעמים ביקש מהצלם שישמיד את הפילים. הוה עובדא שראה רבינו כשאחד צילם אותו, ואמר לו רבינו שלא מוחל לו, וע"כ בא אותו בחור להרבנית ע"ה, וספר לה המעשה, ואמרה בשמו של רבינו: שישרוף את הפילים ואז ימחול לו".

כלומר לא ניתן למחוק את התמונה בניגוד לרצונו של בעל המצלמה, אך יכול המצולם לא למחול על הצילום ולהתנות את המחילה במחיקת התמונה.

 

[1] זכויות יוצרים - נראה לחלק בין תמונה מקצועית אומנותית, ובין תמונה חובבנית. בתמונה מקצועית או בתמונה נדירה, או בכל תמונה שיש בה ערך מוסף מעבר להנצחת הרגע - יש לומר שהתמונה נחשבת ליצירה ויש בעלות ליצירה, אך תמונה פשוטה שאין בה ערך מיוחד מעבר להנצחת דבר מסוים על הכתב - אין לראות בכך כיצירה.

[2] הגראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (יורה דעה סימן סו) כתב: "אבל ההלכה הפשוטה, שנתפשטה בישראל ע"פ דין השולחן - ערוך, היא, שלצייר צורת אדם בצבע על הלוח, וה"ה לצלם צלום פוטוגרפי - אין איסור מצד הדין, וכן נפוץ המנהג גם אצל חלק הגון מיראים וחרדים, כשיש בדבר צורך של מצוה, וחבוב התורה והיהדות, או שאר ענין מוכרח ונחוץ.

וראוי מאד להדר, שלא יהיה הציור שלם לגמרי, כלומר יחד עם הרגלים, כי - אם הצד העליון לבדו, שהוא עיקר תפארת האדם והבלטתו האופית הרוחנית, שזהו המבוקש האידיאלי של הטובים שבציירים ובעלי האמנות".

[3] בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן קע) סיפר על אביו החכם צבי שלא הסכים להצטלם: "ברם זכור הוא לטוב החסיד האמיתי אבא מרי רבינו הגדול, המקום יהא בעזרנו לעד יעמוד זכרו, ולא ידעך נרו. זה חזיתי ואספרה מעשה שהיה, כשנקרא מק"ק ספרדים שבלונדון לבוא אליהם, ולהראות בכבודו וביקר תפארת גדולתו לזכותם במצוה לעשות לו יקר וגדולה, מתוך חבה יתירה נודעת כ' גדול שמו אצלם, ונכספה כלתה נפשם לראותו, ליהנות מזיו זוהר תמונתו, לחדות בשמחה את פניו, לטעום צוף דבש אמרי נועם, ולקבל פני שכינה להאציל עליהם מברכתו, ועשו לו כבוד גדול לא נשמע דוגמתו. והלכו לקראתו והביאוהו באנית מלכות בשמחה ובששון בהוד והדר. גדול וקטן שם הוא איש לא נעדר, ישלם להם ה' כפעלם. וישיב להם גמולם הטוב עוד כל ימי עולם".

"והנה מרוב עוצם תשוקתם חשקו להשאיר בידם ציור צלם דמות תבניתו. וחילו פניו בדבר זה על כל אהבה וכבוד יתן להם שאלתם, להניח אצלם דמות דיוקנו מצויר ומשוח בששר, ולא אבה שמוע וישם לאל מלתם אף אם בציור של צבע רוב הפוסקים ככולם סבורים שאין בו חשש איסור. מה גם בחצי צורה דהיינו פרצוף בלבד - לית דחש כה"ג, אעפ"כ לא יכלו לו אנשי שלומו, לפתותו ולהעבירו על דעתו דעת עליון מרוב חסידותו וקדושתו ופרישותו, אכן המבקשים לא נסוגו אחור, בכל זאת ידם נטויה ולא שקטו ולאנחו עד שהשיגו מבוקשם בדרך תחבולה גדולה ע"י אומן בקי נפלא שפעל ועשה כל ציור פרצוף פניו הנורא ונאור בחריצות וזריזות עצום שלא בפניו, ואור פניו לא נפל ולא חסר מאומה מהשווי כמעט רק נשמת רוח חיים, והוא נחשב יקר הערך מאד למכיריו ויודעיו מלפנים, ונעשו ממנו טופסים והעתקות וגם המה נמכרים ביוקר תכתב זאת זכרון לדור אחרון".

[4] כך כתב הגר"י אייבשיץ בספרו יערות דבש (חלק א דרוש ב): "כי כבר נודע מ"ש הזוהר (עיין פ' פקודי רס"ז:), ומקובלים כי בכל דיוקן ודיוקן - אית רוח השורה, ולכן המסתכל במראה ללא צורך כנ"ל - הרוח מתלבש בדיוקנא, ומזיק לו במותו, וגורם רעה לעצמו, כי ידוע תדע, כי אין לך פרצוף וצלם תבנית עץ ואבן, שאין עליו שורה רוח ומזיק". (הובא בקצרה בפתחי תשובה יורה דעה בסימן קמא ס"ק ז).

[5] אומנם בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רסה סעיף ה) נפסק: אב שיש לו שני תינוקות למול - מברך ברכה אחת לשני התינוקות. הט"ז ביאר את ההבדל בין שני חתנים לשני תינוקות: שני חתנים חייבים להיות נוכחים בשבע ברכות, לכן יש חשש מעין הרע, אבל שני התינוקות לא בר חיובא, ולא חייבים להיות נוכחים בשעת הברכות, לכן אין חשש לעין הרע.

[6] הכלי יקר (במדבר פרק כג) כתב: "כי ראו (בלק ובלעם) שאין להם מקום ליתן שמץ ודופי (בעם ישראל) לא בשורשים ולא בענפים, אם כן המה בתכלית השלימות, וכל דבר השלם מכל צד ביותר - יש מקום לעין הרע לשלוט בו על ידי שיברך רעהו בקול גדול, ויספר בשבחו בקול רם, וישמעו כל האומות ויתקנאו בהם, ויכניסו בהם עין הרע, ועל ידי זה קללה תחשב לו".

[7] בספר פלא יועץ (ערך עין הרע) מובא: "וצריך האדם להשמר מאוד כאשר יוכל, דהיינו שלא יתראה לא בחכמתו ולא במעשיו ולא בעשרו, אבל צריך דעת שלא ירגישו בו שהוא משתמר, שלא יבואו להקפיד עליו על שחושדם שהם בעלי עין הרע".

[8] אומנם החיד"א בספרו ברית עולם (סימן ח אות תעז) כתב: "שאני הכא דהאידנא גבר החלק של הסט"א בעין הרע". אך היביע אומר (חלק ד - אבן העזר סימן י) חזר וכתב: "ולפע"ד אדרבה בזה"ז יש להקל מבזמן הש"ס, וכמו שמצינו בכמה עניני רוח רעה שבטלו בזה"ז".

[9] הגמ' בדף נט עמוד א כותבת: "אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו? (מדוע בהונאת ממון כתוב: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו", ובהונאת דברים כתוב: "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ")? - עם שאתך בתורה ובמצוות אל תוניהו". (איסור הונאת ממון שייכת בכולם, {כל ישראל אחים}, אבל איסור הונאת דברים שייכת רק באדם שעמו, דהיינו במי שמקיים תורה ומצוות).

[10] הנימוקי יוסף הוסיף: כך מבואר במסכת מגילה דף כה עמוד ב: "אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה - שרי ליה לבזוייה בגימ"ל ושי"ן". הגר"א בס"ק א הוסיף: כך גם מבואר במסכת שבת דף מ עמוד א: "אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן - שרי למיקרי ליה עבריינא".

[11] צע"ג בדברי הסמ"ע, קשה מאוד לקבל היתר להונות אדם רק בגלל התנהגות שאיננה נורמטיבית.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן