אדם שעבד ללא סיכום מראש בעבודה נצרכת - יש להגדירו כיורד לשדה חברו ללא רשות בשדה העשויה ליטע, כך שעליו לקבל את רמת השכר המקובלת לאותה עבודה.

 

הרב ישועה רטבי

 

 

רקע ועובדות מוסכמות

התובע עבד בשמירה ופיקוח על עבודת שיפוץ בבית (בניית קומה שנייה, שיפוץ כללי, בניית מחסן וכו'). התובע קיבל מבעל הבית שכר עבור עבודתו כמפקח וכשומר - סך של 15,000 ש"ח לחודש.

כל הצדדים מסכימים שהתובע עבד בצורה טובה מאוד, הוא לא רק היה שומר ומפקח אלא היה בפועל גם מנהל עבודה, כלומר התובע היה מעורב בכל ההחלטות הקשורות לבנייה, בכל בעיה שצצה הוא זה שהתקשר בכדי לפתור את הבעיות, הוא היה בקשר מול הקבלן שלא נכח מספיק בשטח, מול המהנדס והאדריכלית וכו'.

 

 

טענות התובע

הנתבע הוא הקבלן, והתובע דורש מהקבלן שישלם לו סכום של 40,000 ש"ח, בגלל שהקבלן לא הביא מנהל עבודה לפרויקט השיפוץ, ומכיוון שהתובע בפועל היה מנהל עבודה, הרי שהוא סייע בצורה משמעותית להתקדמות הבנייה, כך שהקבלן הוא זה שנהנה מעבודתו של התובע.

התובע אמר בדיון שלאורך כל הפרויקט הוא היה צריך "לשבור את הראש" בכדי לוודא האם בניית הפועלים הייתה לפי התקן או לא. התובע מודה שהוא לא מנהל עבודה בהכשרתו, אבל יש לו ניסיון בבנייה במספר מקומות בהם הוא ניהל את עבודת הבנייה. התובע ציין את הנקודות הבאות שהוא סייע בהן:

  • א. בקרה על תהליך העבודה.
  • ב. תיאום בין הגורמים הפועלים והמוסמכים באתר, כגון: מהנדס ואדריכלית, מכון התקנים הישראלי.
  • ג. הנחיות בנוגע לנהלי עבודה ובנייה על פי חוק ותו תקן.
  • ד. דיווח על הספקי עבודה.
  • ה. דיווח על בנייה שלא עומדת בתקן או על נזקי בנייה.
  • ו. מדידות/בדיקות לפני ביצוע העבודות השונות באתר.
  • ז. שמירה על הבטיחות באתר: גידור האתר ושלטי אזהרה, ניתוק החשמל עקב פגיעה בקו מתח, פסולת בנייה מסכנת בכל שטח האתר.

התובע תובע עוד סכום של 20,000 ש"ח כפיצוי כספי על כך שנאלץ לבטל שני קורסים, בגלל שהוצרך להישאר באתר הבנייה כתוצאה מהיעדרותו של הקבלן. כמו כן התובע שילם לשומר חלופי בכדי ללכת לסיורים וימי עיון שנדרשו לו בגלל עבודה אחרת בה הוא עובד (מורה).

 

 

טענות הנתבע

הנתבע מסכים שהתובע עבד בצורה טובה, אך לטענתו כך היה הסיכום מראש, שבעל הבית יקבל מחיר מוזל עבור עבודת השיפוץ בגלל שהקבלן לא יהיה נוכח הרבה באתר, ובמקומו יהיה קבלן משנה, וכן התובע ישמש בפועל כמפקח על הבנייה.

לגבי הטענות על ביטול הקורסים - הנתבע טוען שזה לא קשור אליו, הביטול אירע לאחר שהוא עזב את הפרויקט, כך שיש לתבוע את הקבלן השני שהחליף אותו.

 

 

הנושאים לדיון:

  • א. העושה טובה לחברו ואח"כ דורש תשלום.
  • ב. היורד לשדה חברו.
  • ג. דיון בטענות הנוספות של התובע.

 

א- העושה טובה לחברו ואח"כ דורש תשלום

התובע היה מעורב באופן משמעותי בכל הליך הבנייה, הוא סייע לפתירת בעיות שהתגלו במהלך הבנייה, היה בקשר עם הקבלן עם המהנדס עם האדריכלית, תיאם מול בעל הבית וכו', כל הצדדים מודים שהוא קידם באופן משמעותי את בניית הפרויקט, כך שנגרם לקבלן הנאה מעבודתו. השאלה לדיון היא, האם אדם שעשה טובה לחבור - יכול לדרוש לאחר מכן תשלום על אותה הנאה, או שיכול המוטב לומר: לא אמרת לי מראש שתדרוש תשלום על אותה הנאה.

מדברי הרשב"א (מס' נדרים דף לג:) אנו למדים, שאם אדם קיבל טובת הנאה מחברו, ולאחר מכן הנותן דורש מהמקבל תשלום עבור ההנאה, אך המקבל טוען שקיבל זאת בתורת מתנה, ואין הוא חייב בתשלום עבור אותה הנאה - על המוטב להחזיר את התשלום עבור אותה הנאה.

הרשב"א קבע כי בכל הנאה ממשית, על המוטב לשלם את סכום ההנאה, שכן המהנה הינה את חברו רק בתורת הלוואה, וכמובא במסכת בבא מציעא דף קא עמוד א, במקרה בו פועל נטע את שדה חברו ללא ידיעתו - בעה"ב צריך לשלם לפועל את שכרו, שכן נהנה מעבודת הפועל. (כמבואר לקמן).

הקצות בסימן שסג ס"ק ט כתב: אדם שנתן מעות לחברו בצורה סתמית, (לא ברור האם נתן במתנה או בהלוואה) - המקבל חייב להחזיר, שכן "דכל בסתם - לאו דרך מתנה הוא".

במרדכי (מס' כתובות סימן שיא) מובא: "מעשה באחד שפרנס את ביתו, לבסוף תבע מחתנו מה שהוציא עליה". חמיו היה חייב כסף לחתנו. וחמיו טוען פרנסתי אותה ממה שהייתי חייב לך, וזאת מדר' נתן שמוציאים מזה ונותנים לזה, והשיב רבינו שמחה שהדין עם חמיו, וכדברי הרשב"א לעיל שהמהנה את חברו, זכאי להחזר.

הדרכי משה (אה"ע סימן ע ס"ק י, וכן בחו"מ סימן רמו ס"ק ד) כתב בשם תרומת הדשן (סימן שיז): מעשה באדם שפרנס את חתנו וביתו שנתיים, ואח"כ תבען לשלם לו, ופסק שאם אין רגילים לאכול בשכר - ודאי היה דעתו להאכילן בחינם, ופטורים. אבל אם דרכם להאכיל בשכר - החתן יהיה צריך לשלם על מה שאכל, אבל לא על משלם על מזונות אשתו.

עוד כתב המרדכי (סימן רעג): אין לחלק בין אב שפרנס אישה ובין איש אחר, בשניהם פסק חנן שהניח מעותיו על קרן הצבי. למרות שבירושלמי ר' חגי חלק וחילק בין אב לאחר, בכ"ז מכיוון שלא נפסק הלכה שם - מספקא לא מוציאים ממון מהבעל[1].

לסיכום, בכל הנאה ממשית שאדם נותן לחבור - על המוטב לשלם את סכום ההנאה שנהנה. לפיכך ישנו חיוב על הקבלן לשלם עבור ההנאה שנגרמה כתוצאה מעבודתו של התובע.

 

 

ב- היורד לשדה חברו

במסכת בבא מציעא דף קא עמוד א מובא: אדם שהוציא הוצאות מכספו ועבד בנכס חברו - חייב חברו לשלם לו. וכך גם הדין בכל טובה שאדם עושה לחברו שצריך לשלם לו, כי אנו אומרים מכיוון שאדם נהנה מהעבודה אנו מחשיבים כאילו הייתה עסקה ללא הסכם מוקדם[2].

אומנם לגבי רמת השכר שיקבל - יש חילוק בין שדה העשויה ליטע ובין שדה שאינה עשויה ליטע:

  • א. שדה העשויה ליטע - כלומר, העובד בנכס חברו שלא ברשות במקום שהעבודה הייתה נצרכת, ובעה"ב בכל מקרה היה משלם, דינו כדין שדה העשויה ליטע.

דין שדה העשויה ליטע - בעל השדה חייב לשלם לנוטע כמו פועל שיורד ברשות, על בעה"ב לשלם לו כפי מנהג המדינה לשלם לאותו פועל[3], (רש"י {ד"ה גלית}: "כשאר שתלי העיר"), שכן יש אומדנא דמוכח שבעל השדה התרצה לנטיעות, ובכל מקרה היה בעל השדה שוכר פועלים שיטעו את שדהו באילנות[4].

  • ב. שדה שלא עשויה ליטע - כלומר, העובד בנכס חברו שלא ברשות במקום שהעבודה לא הייתה נצרכת - דינו כדין שדה שלא עשויה ליטע.

דין שדה שלא עשויה ליטע - בעל השדה חייב לשלם לנוטע, אך יד הנוטע על התחתונה, כך שהנוטע יקבל או את ההוצאות או את השבח - הסכום הקטן מבניהם[5]. זאת בתנאי שבעל השדה מוכן להשאיר את נטיעות האילן בשדהו, (אז ישלם את המינימום), אבל אם בעל השדה לא מעוניין כלל בנטיעות ומבקש מהנוטע שיעקרם - בעל השדה לא צריך לשלם לנוטע שום דבר. (כמובא בדין תורה שהיה אצל רב).

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק י הלכה ד וכן בהלכה ז) סיכם את שלוש האפשרויות שיש בעבודה שנעשתה ללא סיכום מוקדם:

  • ג. אדם שעשה עבודה לחברו ללא רשות במקום שהעבודה הייתה נצרכת ("שדה העשויה ליטע") - על בעה"ב לשלם לפועל את רמת השכר המקובלת לשלם לאותו פועל. ("אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו"). וכ"פ השולחן ערוך בסימן שעה סעיף א.
  • ד. אדם שעשה עבודה לחברו ללא רשות במקום שהעבודה לא הייתה נצרכת ("אינה עשויה ליטע") - הפועל יקבל או את ההוצאות או את השבח - הסכום הקטן מבניהם. ("שמין לו וידו על התחתונה"). וכ"פ השולחן ערוך בסימן שעה סעיף א.
  • ה. אדם שעשה עבודה לחברו ברשות גם אם העבודה לא הייתה נצרכת (וק"ו אם העבודה נצרכת) - הפועל יקבל או את ההוצאות או את השבח - הסכום הגבוה מבניהם[6]. ("שמין לו וידו על העליונה"). וכ"פ השולחן ערוך בסימן שעה סעיף ד.

הש"ך בסימן שצא ס"ק ב קבע כלל יסודי בכל דין יורד לשדה חברו: רק המתכוון להשביח את נכס חברו - נכלל בגדר יורד לשדה חברו ומקבל תשלום, אבל אם לא התכוון להשביח את נכס חברו, אלא התכוון לתועלת עצמו ולהנאתו האישית - לא נכנס בגדר דין יורד לשדה חברו[7], אלא אם הוציא הוצאות עבור עצמו ואגב זה גם חברו נהנה בלי שיוסיף הוצאות עבור החבר - לא משלם, כמבואר בסימן רסד סעיף ד. (אא"כ ממון חברו יצר לנהנה ממון נוסף כמבואר בדין משתרשי).

במקרה כאן, התובע מעבר לעבודתו כשומר וכמפקח עבד גם כמנהל עבודה, כלומר הוא היה מעורב בצורה משמעותית בהחלטות בכל הנוגע לבנייה, התובע היה הכתובת לכל תקלה שצצה במהלך בניית הפרויקט, הוא תיאם בין הפועלים ובין הקבלן, בין המהנדס לאדריכלית וכו'.

מבירור שבית הדין ערך עולה ששכרו הממוצע של מנהל עבודה ללא וותק וללא תואר בתחום הוא 10,000 ש"ח לחודש. התובע עבד שלושה חודשים וחצי. כלומר השכר שמגיע לתובע הוא 35,000 ש"ח.

צריך לציין, בעל הבית שילם לתובע 15,000 ש"ח בחודש, כך שבמשך תקופה זו התובע קיבל מבעל הבית סכום של 54,500 ש"ח. ומכיוון שבפועל בעל הבית הוא זה ששילם את שכר מנהל העבודה, הרי שהנתבע מחויב להחזיר לבעל הבית את שווי העסקת מנהל עבודה בסך 35,000 ש"ח.

במידה והתובע יטען שמגיע לו מבעל הבית סכום זה או חלקו בגלל עבודתו כמנהל עבודה וכשומר - בית הדין ידון על כך בנפרד, כי מדובר בתביעה חדשה של התובע כנגד בעל הבית.

לסיכום, התובע עשה זאת בכדי לייעל את העבודה כך שגם לדעת הש"ך יש להגדירו כיורד לשדה חברו ללא רשות בשדה העשויה ליטע, כלומר בעבודה נצרכת, לפיכך עליו לקבל את רמת השכר המקובלת למנהל עבודה, אך מכיוון ובעל הבית שילם לתובע את שכרו ואף יותר מהשכר המקובל, לפיכך הנתבע ישלם לבעל הבית את שווי עלות העסקת מנהל עבודה.

 

 

ג- דיון בטענות הנוספות של התובע

התובע תובע עוד סכום של 20,000 ש"ח כפיצוי כספי על כך שנאלץ לבטל שני קורסים, בגלל שהוצרך להישאר באתר הבנייה כתוצאה מהיעדרותו של הקבלן. כמו כן התובע שילם לשומר חלופי בכדי ללכת לסיורים וימי עיון שנדרשו לו בגלל עבודה אחרת בה הוא עובד.

התובע במסגרת עבודתו כמורה מחויב היה להגיע לימי עיון. חובה זו לא קשורה לעבודתו הנוספת כשומר וכפקח בנייה, כך שבכל מקרה וללא תלות בקבלן - היה צריך התובע להגיע לאותם ימי עיון, ולשכור שומר חלופי שישמור במקומו, כך שהקבלן כלל לא קשור להוצאה זו ולא ניתן לחייבו.

לגבי ביטול הקורסים - התובע נרשם לקורסים בתאריכים בהם הקבלן כבר לא עבד עוד בפרויקט. כך שביטול הקורסים כלל אינו קשור לקבלן הנתבע אלא קשור לקבלן השני שעבד בזמן בו הקורסים היו אמורים להיערך.

התובע יכול באם יחפוץ בכך לתבוע את הקבלן השני, ובית הדין ידון על טענותיו אלו.

לסיכום, ההפסד שנגרם לתובעה כתוצאה מביטול הקורסים וכן כתוצאה משכירת שומר חלופי בימי עיון - אינם קשורים לקבלן, מדובר על קורסים וימי עיון שהתובע בחר להירשם אליהם אך בפועל עבד בעבודת שמירה ופיקוח, כך שאין הוא יכול לתבוע את הקבלן על הבחירה שהוא בעצמו החליט.

 

 

החלטות:

  • א. הנתבע ישלם לבעל הבית סך 35,000 ש"ח.
  • ב. היה והתובע יטען שמגיע לו מבעל הבית סכום זה או חלקו - בית הדין ידון על כך.
  • ג. תביעת התובע לפיצוי בסך 20,000 ש"ח כפיצוי על ביטול שני קורסים ותשלום לשומר חלופי - נדחית.
  • ד. התובע יכול באם יחפוץ בכך לתבוע את הקבלן השני, ובית הדין ידון על הפיצוי האמור בסעיף ב.

 

 

[1] אומנם התשב"ץ (חלק א סימן קעד) והרא"ה (הובא לעיל בדברי הריטב"א) סבורים, שהמהנה את חברו - נתן לו בתורת מתנה, ואין חברו מחויב לשלם לו את החזר ההנאה. (זאת בניגוד לשיטת הרשב"א, הר"ן ותרוה"ד).

וכך מובא במסכת בבא קמא דף כא עמוד א: זה נהנה וזה אינו חסר, לכן האומר לחברו שיגור בחצירו, ולא התנה עמו שום דבר על תשלום שכ"ד - אינו יכול לגבות מחברו תשלום עבור הנאת המגורים.

הב"ח הבין בדברי התשב"ץ, שהנהנה לא צריך לשלם גם כאשר החצר עומדת להשכרה, (אא"כ היה תנאי מוקדם), אך בדברי התשב"ץ (שם) מובא, שהפטור מלשלם הוא רק במקום בו החצר לא עומדת להשכרה, כך שזה נהנה וזה לא חסר, אך אילו החצר הייתה עומדת להשכרה, היה זה נהנה וזה חסר, והיה חיוב לנהנה לשלם כאשר הוא מחסיר מממון חברו.

בדעת הרמ"א יש דיון ארוך ואין כאן מקומו.

[2] כך כתב הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף קא עמוד א): "עצי ואבני אני נוטל - נ"ל דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן, אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה - מיד קנתה לו חצרו, שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע, והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו, ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין - אלו הרי קנויים לך בכך וכך, ואמר הלה תקנה לי חצרי, או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו - קנה ואין חברו יכול לחזור בו".

"וה"ל כאותה ששנינו בפ"ק דב"ב: כותל חצר שנפל - מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות, למעלה מד' אמות - אין מחייבין אותו לבנותו, בחזקת שלא נתן - עד שיביא ראיה שנתן, סמך לו כותל אחר - מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אלמא מכיון שסמך לו כותל, וגילה בדעתו דניחא ליה - קנתה לו חצרו, ושוב אין חברו יכול לחזור בו, שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן, והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור, ואיזו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי, אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו".

[3] הנימוקי יוסף הוסיף: מדובר שבעל השדה היה מודע לעבודת הנוטע ולא מחה בו, ומכיוון שנוח לבעל השדה שיטעו את שדותיו באילנות, אנו אומרים ששתיקתו נחשבת להסכמה, כך שהנוטע נחשב לשליחו של בעל השדה, ודינו ככל יורד ברשות.

וכך כתב הריטב"א (דף קא עמוד א): "קשיא לי' למורי ז"ל, דאפילו בשדה העשויה ליטע - למה תהא ידו על העליונה בשבח ליטול כשתלי העיר, כיון דשלא מדעת הבעלים ירד בה? וי"ל דכיון דשדה העשויה ליטע, וידעו הבעלים ושתקו - ודאי ניחא להו במאי דעבד, וכאילו ירד מדעתם דמי".

[4] באנציקלופדיה תלמודית (יורד לנכסי חברו) מובא: "זה שבעל הנכסים חייב בתשלומים ליורד אף על פי שירד שלא מדעתו, מצינו כמה טעמים לדבר: א) יש ראשונים שנראה מדבריהם שהוא חייב מטעם נהנה, שבאה הנאה לידו, שהרי השביח לו הלה את נכסיו. ב) ויש שכתבו שחייב מטעם "משתרשי" - שהרויח לו ממון שהיה צריך להוציא כדי להשביח שבח זה - היינו שהממון שחסך בעל השדה בזה שהוציאו היורד על הנטיעה במקומו, נעשה כממונו של היורד, ויכול לתבעו מבעל השדה. ג) ויש שכתבו שחיובו מפני שהיורד אומר לו: ממוני אצלך, שהרי האילנות של הנטיעה ואבני הבנין שייכים הם ליורד... ולא עוד אלא שהוא נעשה לשותף עם בעל הקרקע בשבח שהושבחו הנכסים על ידי הנטיעה והבנין".

"...ד) ויש שכתבו שחיובו של בעל הקרקע לשלם ליורד מדין פועל הוא, כשנטע בשדה העשויה ליטע, לפי שהוא כאילו שכרו בעל השדה בפירוש לנטעה, שזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו, וראשונים כתבו שהואיל והשדה עשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו, ודאי נוח להם במעשי היורד וכאילו ירד לנטעה מדעתם, ומטעם זה נוטל בשבח כאריס, לדעתם, והרי זה כאילו עשאו אריס בפירוש, ומטעם זה נוטל היורד את ההוצאה כולה אפילו היא יתירה על השבח".

[5] רש"י ביאר: ידו על התחתונה - הנוטע יקבל את הסכום הנמוך יותר, או את ההוצאה או את הרווח. וידו על העליונה, שמקבל גם את הרווח שהקרקע השביח. וכן ביאר הרב המגיד (שם) והרמב"ן (ד"ה שמין). אבל הרז"ה (המאור דף נח:) הקשה: "היכן מצינו יורד שלא ברשות ב"ד ושלא ברשות בעלים - שיהא נוטל בשבח היתר על ההוצאה? וכן מי עשאו לזה אריס או שתלא?

הרז"ה ביאר בשם רבינו האי גאון (ספר המקח שער ז דין יח): הנוטע תמיד יקבל רק את ההוצאות שלו ולא יותר. החילוק בין שדה הראויה ליטע לבין שדה שאינה ראויה ליטע, היא בחישוב ההוצאות, האם מחשבים את העבודה ע"פ פועלים יקרים או ע"פ פועלים זולים. אם השדה ראויה ליטע - בעל השדה ישלם לנוטע את ההוצאות כפי שפועלים יקרים לוקחים, אך אם השדה לא ראויה ליטע - בעל השדה ישלם לנוטע את ההוצאות כפי שפועלים זולים לוקחים.

אומנם ע"פ דברי הנימוקי יוסף האמורים בהערה לעיל, יש לומר שהנוטע נחשב לשליחו של בעל השדה בגלל ששתיקתו מהווה הסכמה לעבודתו, לכן ניתן לחייב גם את הרווח כאשר ידו על העליונה.

[6] המגיד משנה (הלכות גזלה ואבדה פרק י הלכה ז) כתב: ידו על העליונה וכן אומדים את רמת השכר המקובלת - אותו שיעור. (אפשרות א ואפשרות ג - אותו שיעור).

[7] כך כתב הש"ך: "וטעמא ביורד שלא ברשות, כיון שמתכוין להשביח - חייב לשלם לו יציאותיו. ודוק".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן