• לקוח ששבר בטעות מוצר בחנות - האם הוא חייב לשלם למוכר, למרות שהוא עדיין לא רכש את המוצר?
  • אם המוכר אומר ללקוח שהוא לא צריך לשלם על המוצר ששבר - האם ניתן לסמוך על המוכר למרות שהוא לא הבעלים של החנות?

הרב ישועה רטבי

 

תשובה:

  • א. לקוח שהגביה מוצר שמחירו קצוב במטרה לרכוש את המוצר ונפל מידו - חייב לשלם את שווי המוצר שנשבר.
  • ב. לקוח שהגביה מוצר בכדי לבדוק את איכותו או את מחירו וכד', ולאחר מכן החליט לא לרכוש את המוצר ונפל מידו - לדעת השולחן ערוך, דין הלקוח כשומר חינם ופטור מלשלם. (ויש אומרים שדינו כשומר שכר וחייב לשלם).
  • ג. מוצר שקשה למוכרו (הגמרא קוראת למוצר כזה: "זבינא דרמי על אפיה", כלומר מקח על הפנים) - שנפל מיד הלקוח - הוא פטור מלשלם, כי למוכר יש רצון להיפטר ממוצר זה, והקונה לא מתכוון בהגבהת המוצר לרוכשו, כך שהמוצר נחשב ברשות המוכר עד לאחר המכירה.
  • ד. מוצר שהונח ע"י המוכר בצורה לא יציבה - הלקוח בכל מקרה פטור מלשלם, בגלל שני טעמים: א)- הנזק נגרם באשמת בעל החנות הניזק. ב)- הלקוח היה אנוס.
  • ה. ישנם בעלי חנויות שמוחלים על תשלום זה בכדי לשמר את לקוחותיו. לכן אם המוכר פוטר את הלקוח מתשלום על המוצר ששבר - ניתן לסמוך על המוכר למרות שהוא לא הבעלים של החנות. ישנה נאמנות למוכר (שאיננו בעל החנות) למחול על המוצר, כי קיימת חזקה לאיש מקצוע שלא ישקר.

 

הנושאים לדיון:

  • א. לקוח שלקח מוצר לבדיקה ונאנס בידו.
  • ב. התנאים הנדרשים בכדי לחייב על שבירת מוצר.
  • ג. לקוח שהחליט לא לרכוש את המוצר.
  • ד. קונה או מוכר שהנחו את המוצר בצורה לא יציבה.

 

  • לקוח שלקח מוצר לבדיקה ונאנס בידו

במסכת בבא בתרא דף פח עמוד א מובא: לקוח שהגביה מוצר שמחירו קצוב בכדי לבדקו, והמוצר נפל מידו ונשבר - הקונה חייב לשלם למוכר את שווי המוצר.

נחלקו הראשונים בהגדרת מעמדו של אדם שמגביה מוצר (לפני ששילם עליו), האם הוא נחשב ללקוח או שדינו כדין שואל. הרשב"ם (ד"ה והני) כתב: הגדרת מעמדו כדין שואל, כי מדובר במוצר שמחירו קצוב, וכן יש ביקוש למוצר, כך שאין למוכר הנאה דווקא מקונה ספציפי זה, ומכיוון והמוכר יכול למצוא קונים אחרים למוצר, נמצא שהקונה הוא הנהנה העיקרי מרכישת המוצר, לכן נחשב לשואל החייב באונסים. גם התוס' (דף פז: ד"ה הלוקח) כתבו: דין לקוח שמגביה מוצר כדין שואל החייב באונסים.

אבל רש"י (מס' ב"מ דף פא. ד"ה ונאנסו) הסביר: המגביה מוצר ונפל מידו - חייב מכיוון שנחשב כלקוח, שהרי המחיר של המוצר כתוב על המוצר, והלקוח מעוניין לקנותו, כך שהמוצר נחשב כשייך ללקוח והוא צריך לשאת בהפסדים. הבית יוסף הוסיף: גם הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ד הלכה יד) סבור, שהבודק נחשב ללקוח ולא לשואל, מכך שהרמב"ם כתב: "מעת שהגביהו נעשה ברשותו", וכך גם הסביר הרא"ש (סימן כא) והרמב"ן (מס' ב"ב דף פח. ד"ה הא).

 

ישנן מספר נ"מ למחלוקת האם דין הבודק כדין שואל או כדין לקוח:

  • א. לקוח שהגביה את המוצר ללא מטרה לרכוש והמוצר נפל מידו ונשבר, (כגון לוקח אתרוג לבדיקה כמבואר בהערה[1]). לדעת התוס', דין הלקוח כדין שואל לכן הוא חייב לשלם, אך לדעת הרמב"ם הוא פטור מלשלם, רק אם הגביה במטרה לרכוש את המוצר הוא נחשב ללקוח וחייב באחריות על המוצר.
  • ב. מוצר שיש לו ביקוש רב אך דמיו לא קצובים - לדעת התוס' דין הלקוח כדין שואל שכל הנאה שלו גם אם דמיו לא קצובים, אך לדעת הרמב"ם, כדי שיהיה דין של לקוח - יש צורך בדמיו קצובים, לכן גם במוצר שיש לו ביקוש רב צריך שיהיו דמיו קצובים.
  • ג. אם אירע אונס לחפץ והיא מתה מחמת מלאכה, אם דינו כשואל - פטור במתה מחמת מלאכה, אבל אם דינו כלקוח הוא חייב גם במתה מחמת מלאכה.
  • ד. לקוח שפשע בחפץ אך בעליו עמו, אם דינו כשואל - פטור כאשר בעליו עמו, אבל אם דינו כלקוח הוא חייב בבעליו עמו.
  • ה. האם המוכר יכול לחזור בו מהמכירה (במידה והכלי לא נשבר) - לאחר שהלקוח הרים את המוצר, המוכר לא יכול לחזור בו, כי דינו כדין לקוח. צריך לציין, הלקוח יכול לחזור בו, אך המוכר אינו יכול לחזור בו. אם כי מידת החסידות שהלקוח לא יחזור בו ברגע שגמר בליבו לקנות. אומנם לדעת התוס' שדינו כדין שואל - יכול המוכר לחזור בו מהשאלה.

 

  • התנאים הנדרשים בכדי לחייב על שבירת מוצר

הגמרא הביאה שלושה תנאים בכדי לחייב את הלקוח על שבירת מוצר בטרם רכישתו: א)- מוצר עם מחיר קצוב. ב)- מוצר שיש לו ביקוש. ג)- הלקוח מעוניין ברכישת המוצר.

במסכת בבא בתרא דף פח עמוד א מובא התנאי הראשון: "אמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו - חייב. והני מילי הוא - דקיצי דמיה". כלומר, לקוח שהגביה מוצר שמחירו קצוב[2] בכדי לבדקו, והמוצר נפל מידו ונשבר - הקונה חייב לשלם למוכר את שווי המוצר.

במסכת נדרים בדף לא עמוד ב מובא התנאי השני: לקוח ששבר מוצר שיש לו ביקוש - עליו לשלם את שווי המוצר, כי יש ללקוח הנאה מרכישת המוצר, ונחשב כאילו הוא כבר רכש את המוצר, אבל מוצר שקשה למוכרו (הגמ' קוראת למוצר כזה: "זבינא דרמי על אפיה", כלומר מקח על הפנים), למוכר יש רצון להיפטר ממוצר זה, והקונה לא מתכוון בהגבהת המוצר לרוכשו, כך שהמוצר נחשב ברשות המוכר עד לאחר המכירה, ואם המוצר נפל מיד הלקוח, הוא פטור מלשלם.

הגמ' קוראת למוצר עם ביקוש: "זבינא חריפא", הר"ן (מסכת נדרים דף לא עמוד ב ד"ה מתני') ביאר: "שהכל קופצין עליו, ואין למוכר שום הנאה במכירתו, דהא כל אימת דבעי - מזבין ליה". כלומר חפץ שיש לו ביקוש. וכך כתב גם הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ד הלכה יד): "ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח".

ישנם שני הסברים מדוע לקוח ששבר מוצר שיש לו ביקוש - חייב לשלם:

  • א. הרמ"ה (מסכת בבא בתרא דף פח עמוד א) ביאר מדוע אם יש ביקוש - הלקוח אחראי על החפץ: הלקוח חושש שהמוכר ימכור את החפץ לאדם אחר, כך שהוא מתכוון לרכוש את המוצר ולכן הוא חייב באחריותו. אומנם אם אין חשש שהמוצר יימכר לאדם אחר - הלוקח לא חושב לרכוש ולא חייב באחריות גם אם יש ביקוש למוצר. היום ברוב המוצרים אין חשש שהמוכר ימכור את המוצר ללקוח אחר, כך שלדעת הרמ"ה במציאות היום אין חיוב של הלקוח על מוצר שנשבר לפני רכישתו.
  • ב. אומנם הרשב"א (מסכת בבא בתרא דף פח עמוד א) ביאר: "וכן דוקא בזבונא חריפא, דהנאת לוקח הוא, וכמאן דזבניה דמי", כלומר בחפץ שיש לו ביקוש מן הסתם הוא ירכוש את החפץ, לכן גם אם אין חשש שהמוצר יימכר לאחרים - נחשב כאילו כבר קנאו וחייב באחריות. השולחן ערוך כתב: "ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח". מכאן נראה שהשולחן פסק כדעת הרשב"א, שאם החפץ חביב על הלקוח ומן הסתם הוא ירכוש אותו - הלקוח חייב לשלם, גם אם הוא לא חושש שהמוצר יימכר לקונה אחר.

 

מקח עם ביקוש אבל הסכום לא קצוב - השיטה מקובצת (מסכת בבא מציעא דף פא עמוד א) כתב בשם הריטב"א: "(הגמ' הצריכה שדמי המקח יהיו קצובים) - דוקא בזבינא מציעאה (מקח במחיר רגיל) או דרמי על אנפיה, (מקח גרוע), אבל בזבינא חריפא (מוצר עם ביקוש גבוה) - חייב באונסים אף על פי שלא קצץ דמיהן". כלומר במוצר שיש לו ביקוש גדול - גם אם סכום המקח אינו קצוב - יש חיוב על הלקוח, ומה שהצרכנו שדמי המקח יהיו קצובים מדובר על מקח רגיל או על מקח גרוע. אך מדברי השולחן ערוך משמע, שתמיד יש צורך בסכום קצוב בכדי לחייב את הלקוח גם במוצר עם ביקוש רב.

החוכמת שלמה (על השולחן ערוך) כתב: הריטב"א סבור כדעת התוס', שהלקוח חייב מדין שואל, לכן במוצר שיש לו ביקוש רב, הלקוח נחשב לשואל כי כל הנאה שלו, גם אם דמיו לא קצובים, אבל לדעת השולחן ערוך כדי שיהיה דין של לקוח - יש צורך בדמיו קצובים, לכן גם במוצר שיש לו ביקוש רב - צריך שיהיו דמיו קצובים.

בעל חנות שפטר מתשלום - ישנם בעלי חנויות שפוטרים את הלקוחות מתשלום על נזקים שנעשים בחנות לפני הרכישה, זאת בכדי לשמר על הלקוחות שלהם.

ניתן להסתמך על מוכר שאיננו בעל החנות, שפוטר את הקונה מלשלם על הנזק שנעשה, כי המוכר לא יסתכן בפיטורין בגלל מתן פטור מתשלום ללא אישור בעל החנות. סברא זו מבוארת בדברי התוספות במסכת חולין דף צז עמוד א (ד"ה סמכינן): "כיון דקפילא הוא - לא משקר, שלא יפסיד אומנתו".

 

  • לקוח שהחליט לא לרכוש את המוצר

במסכת נדרים דף לא עמוד ב מובא: קונה הבודק את טיב החפץ, ואירע אונס - רק אם הוא מעוניין לרכוש את המוצר, הוא חייב גם על אונסים, אבל אם הוא מחזיר את החפץ למוכר, כי אינו מעוניין לרכשו - נחשב הוא כשומר שכר ופטור על האונסים.

כך מובא בגמ': "הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו, (ארוס שמעוניין לתת מתנות לארוסתו, הארוס לוקח את המתנות מהמוכר, אך הוא עוד לא משלם על המתנות, כי אולי ארוסתו לא תרצה את המתנות הללו), ואמר לו (הארוס למוכר): אם מקבלין אותן ממני - אני נותן לך דמיהם, (אם ארוסתי תרצה את המתנות - כמובן אשלם עליהם), ואם לאו - אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן. (אם ארוסתי לא תרצה את המתנות - אשלם סכום מסוים השווה להנאה שיש לי מכך שמשפחת ארוסתי מודעת לכך שרציתי לתת מתנה).

"נאנסו בהליכה - חייב, (אם אירע אונס למתנה בהליכה כלומר בשעה שהארוס חשב לרכוש את המתנה - הוא חייב לשלם על האונסים כמבואר לעיל), בחזרה - פטור, מפני שהוא כנושא שכר". (אם הארוסה לא רצתה את המתנה, גם החתן כבר לא מעוניין לרכוש את המתנה, ובשלב זה נחשב כמו מוצר שהלקוח לא מעוניין לרכוש, כאן אין לארוס דין של שואל או של לקוח אלא דין של שומר שכר, כי יש לו הנאה מכך שמשפחת ארוסתו יודעת שהוא רצה לתת מתנה, והנאה זו נחשבת לשכר, לפיכך הארוס צריך לשלם רק על גניבה ואבידה אך פטור אם אירע אונס למתנה ככל שומר ששכר).

מדברי הגמ' מבואר, ארוס שהחליט לא לרכוש את המתנות שרצה לתת לארוסתו - הוא חייב לשלם על גניבה ואבידה כמו שומר שכר. וכך פסק השולחן ערוך בסימן קפו סעיף א: "הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, ואמר לו: 'אם מקבלים אותם ממני - אתן לך דמיהם, ואם לאו - אתן לך שכר מועט', ונאנסו: בהליכה - חייב. ואם נאנסו בחזרה - פטור. אבל אם נגנבו או אבדו - חייב".

 

נחלקו הראשונים מה דין לקוח שלא רצה לרכוש את המוצר ותכנן להחזיר את המוצר למדף בחנות, אך המוצר נפל ונשבר:

  • א. שיטת י"א (מובא בטור) - יש להשוות בין ארוס שמחזיר את המתנות למוכר לבין לקוח שמחזיר את המוצר לחנות, הלקוח נחשב לשומר שכר, כי הוא יכל לבחור האם לרכוש את המוצר או לא לרכוש, ובעבור הנאה זו הוא נחשב לשומר שכר.
  • ב. שיטת הרמ"ה (מסכת בבא בתרא דף פח עמוד א) - לקוח שלא מעוניין במוצר והוא מעוניין להחזיר את החפץ - הלקוח נחשב לשומר חינם. הגמ' בנדרים התייחסה לארוס שלקח מתנה מהמוכר, ויש לו הנאה מכך שמשפחת ארוסתו יודעת שרצה לתת מתנה, לכן הוא נחשב לשומר שכר, אבל לקוח שלקח את הכלי לבדיקה, והחליט להחזירו, אין לו הנאה שנחשבת לשכר, לפיכך אין דינו כמו שומר שכר אלא כמו שומר חינם.
  • ג. שיטת הרשב"ם[3] (מס' ב"ב דף פז: ד"ה חייב) - גם אם הלקוח לא מעוניין לרכוש את המוצר הוא חייב באונסים, כי הלקוח הגביה את המוצר בכדי לבדקו, לפיכך חלה עליו אחריות על המוצר, האחריות שלא תסתיים עד שהוא יחזיר את המוצר בחזרה למקומו, ומכיוון שהמוצר נפל לפני שהחזיר לבעליו - הוא חייב גם באונסים. הבית יוסף הסביר: במסכת נדרים מדובר בלקוח שלא מעוניין לרכוש את המוצר, וכן גילה דעתו שלא מעוניין לרכוש - הוא פטור מלשלם, אך כל עוד שלא גילה בדעתו שלא מעוניין לרכוש - חייב לשלם כדין שואל.

 

השולחן ערוך הביא את שיטת י"א ואת שיטת הרמ"ה: "יש אומרים שהוא כשומר שכר, וי"א שהוא כשומר חנם". הסמ"ע (בס"ק לא) העיר: צ"ע למה השולחן ערוך והרמ"א השמיטו את שיטת הרשב"ם שחייב באונסים.

לסיכום: קונה הלוקח את המקח לבדיקה, ואירע אונס - הקונה מתחייב לשלם כאשר מתקיימים מספר תנאים:

  • א. הקונה מעוניין לקנות את הכלי.
  • ב. דמי הכלי קצובים.
  • ג. יש ביקוש לכלי, כך שהמוכר אינו מעוניין למכור דווקא ללקוח שביקש לבדוק את המוצר.
  • ד. הלקוח עשה קניין הגבהה עם החפץ מתוך כוונה לרכוש את החפץ, וכדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ד הלכה יד) והמחבר: "והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו", אך אם הגביה ללא כוונה לרכוש - לא חייב. הסמ"ע בס"ק כט העיר: לדעת התוס' (מס' ב"ב דף פז: ד"ה הלוקח) והרא"ש (פרק סימן כא), גם אם הגביה ללא כוונה לרכוש - מתחייב באחריותן. הסמ"ע סיים: "ומהתימה על מור"ם שהשמיט דעתם, ולא כתב דיש חולקין על הרמב"ם בזה".

מכאן, שאם דמי הכלי לא היו קצובים, או שהקונה חזר בו ולא היה מעוניין לרכוש את הכלי, או שאין ביקוש לכלי, והמוכר מעוניין להיפטר מהכלי - הקונה לא חייב באונסים.

צריך לציין, מותר לקונה לחזור בו, אבל ממידת חסידות שאם חשב לרכוש שלא יחזור בו, כמבואר במסכת בבא בתרא דף פח עמוד א: "גמר בלבו לקנותו - קנה ונתחייב במעשר, להחזירו אי אפשר - שכבר נתחייב במעשר, ולעשרו א"א - שכבר מפחיתן בדמים, הא כיצד? מעשרו ונותן לו דמי מעשר. אטו משום דגמר בלבו לקנות, קנה ונתחייב במעשר? אמר רב הושעיא: הכא בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו". הרשב"ם ביאר: "כיון דירא שמים הוא, כיון שגמר בלבו - זכה במקח".

 

  • קונה או מוכר שהנחו את המוצר בצורה לא יציבה

קונה שהניח את המוצר במקום לא משומר, כגון שהניח את המוצר בצורה לא יציבה על המדף, ולאחר מכן הגיע קונה אחר ובטעות הפיל את המוצר - הקונה הראשון שהניח את המוצר בצורה לא יציבה הוא זה שחייב לשלם על המוצר, ולא הקונה שבפועל הפיל את המוצר. כמו כן אם המוכר בחנות הניח את המוצר בצורה לא יציבה על המדף, או שהניח את המוצר על הרצפה - לא ניתן לחייב את הלקוח שגרם לנזק למוצר.

דין זה מתבאר מדברי הנתיבות בסימן רצא ס"ק ז: אדם שעשה מעשה בגוף החפץ, והניח את החפץ במקום שאינו משתמר - חייב גם לשלם על הנזקים שיהיו לחפץ. וכן מבואר במסכת בבא מציעא בדף כה עמוד ב, שמקום שאינו משתמר, קרוי בשם אבידה מדעת, "וכיון שהניחו במקום שאינו משתמר לגמרי, עד שנקרא עליו שם אבידה - הוי כמאבדו ומפסידו בידים דחייב, ומשו"ה אפילו הוא אינו שומר או שהיא שמירה בבעלים... - הוי כמזיק בידים וחייב".

 

 

[1] הפתחי חושן (פקדון ושאלה פרק א הערה עג) כתב: אדם שלוקח מספר מוצרים בכדי לבחור מוצר אחד מתוכם, כגון לוקח מספר אתרוגים בכדי שרב יבחר עבורו את האתרוג הטוב ביותר. לדעת התוס' דינו כשואל וחייב על אונסים, אך לדעת הרמב"ם דינו כלקוח, ורק על האתרוג שהוא בסוף יבחר לקנות יהיה חייב באונסים, אך על שאר האתרוגים הוא יהיה חייב רק כדין שומר שכר (בגניבה ואבידה ולא באונסים), כי יש לו הנאה בכך שהוא יכול לבחור איזה אתרוג טוב לרכוש, והנאה זו חשובה כשכר, לכן דינו כשומר שכר. כמובן על האתרוג שהוא יבחר לרכוש יהיה דינו כלקוח שכבר רכש, ויהיה חייב גם על אונסים.

[2] אומנם הרשב"א ביאר: מדובר במוצר שהמוכר והקונה הסכימו על מחירו. כלומר לא מספיק שיש מחיר שוק קצוב, אלא צריך שהמוכר יקבע את מחיר המוצר.

[3] הטור כתב שכך גם פסק הרא"ש.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן