מידי פעם אני רואה עגלות מכולת מסתובבות לא ליד המכולת, האם יש מצוות השבת אבידה בעגלות אלו. ומה הדין בעגלות שאין להם סימן, עגלות ששם הסופר לא כתוב עליהן - האם אני יכול לקחת לשימוש אישי ככל אבידה שאין לה סימן?

 

הרב ישועה רטבי

 

תשובה:

  • א. אין להוציא עגלת קניות ממתחם הקניות ללא אישור מפורש מבעל המרכול.
  • ב. עגלת קניות שנמצאת בבניין - אסור להשתמש בה שימוש אישי, כדין שואל שלא מדעת שהוא גזלן.
  • ג. העגלה, בגלל גודלה, בדרך כלל מונחת במקום שמשתמר מעט. להלכה נפסק, שאם יש אבידה המונחת במקום שמעט משתמר ואין לה סימנים (לעגלה אין סימן זיהוי לדעת לאן להחזיר) - עדיף לא לגעת בה, אלא להשאירה במקום.
  • ד. אם ניתן לזהות לאיזה מרכול שייכת העגלה - מספיק להתקשר לבעל המרכול להודיע לו היכן נמצאת העגלה.
  • ה. מי שרוצה להדר במצוות השבת אבידה ולהחזיר את עגלת הקניות לחנות - תבוא עליו ברכה.
  • ו. המוצא עגלת הקניות ללא סימן - לא זוכה בעגלה, כי אין וודאות שבעלי החנות התייאשו מהעגלה בכל הזמן שהעגלה הייתה אבודה מבעליה, כך שיש לעגלה דין של ייאוש שלא מדעת, שהמוצא לא יכול לזכות בה. מתי אנו אומרים שייאוש בעלים גורם להפקר? רק כאשר הבעלים התייאשו בשעה שהחפץ היה אבוד מבעליו.
  • ז. מדברי הנתיבות (סימן רסא ס"ק א) אנו למדים, שאם יש קצת שמירה - לא ניתן לזכות באבידה מדעת. גם העגלה בגלל גודלה נשמרת מעט במקום בו היא נמצאת, לכן לא ניתן לזכות בה.
  • ח. מדברי המחנה אפרים (הלכות זכיה מהפקר סימן ו) אנו למדים, שאם יש סיבה מדוע הבעלים מאבדים את הכלי - לכו"ע הכלי אינו הפקר. בעל מרכולת שלא מוחה בלקוחות שמוציאים את העגלות קנייה בכדי לשמר על לקוחותיו שיהיו מרוצים, לכן אין להתייחס לחוסר השמירה של העגלות כמו לאבידה מדעת, אלא מכיוון שיש סיבה מדוע בעל המרכול לא מוחה במי שמוציא את העגלה, לכך אין העגלה נחשבת להפקר ואסור ליטלה.

 

נימוקים:

העגלה מונחת במקום שקצת משתמר

העגלה, בגלל גודלה, בדרך כלל מונחת במקום שמשתמר מעט. להלכה נפסק, שאם יש אבידה המונחת במקום שמעט משתמר ואין לה סימנים (לעגלה אין סימן זיהוי לדעת לאן להחזיר) - עדיף לא לגעת בה, אלא להשאירה במקום. אומנם נחלקו הראשונים בפרטי דיני מוצא חפץ המונח במקום שמשתמר מעט.

  • א. שיטת הרא"ש (סימן ח) - אם יש סימן בחפץ - המוצא ייקח ויכריז, כי המקום לא כ"כ משתמר, והבעלים עלולים להפסיד אם יישאר באותו מקום, ומכיוון שיש סימנים והמוצא יכריז, הרי שהבעלים ישמעו ולא יפסידו את החפץ. אבל אם אין סימן לא בחפץ ולא במקום - המוצא לא ייטלו, שאם ייקחנו לבעלים לא תהיה שום הוכחה שהחפץ שלהם, שהרי אין סימנים ונמצאו הבעלים בוודאות מפסידים, ואם ישאירום, יתכן והחפץ ישתמר, שכן בכ"ז זהו מקום שקצת משתמר. ואם כבר נטלו, הרי שהתחייב במצוות השבת אבידה, ואסור לו להחזירו למקומו, ומכיוון שאין סימנים, הרי שאין הוא יודע בוודאות למי להשיבם, לכן יהא מונח עד שיבוא אליהו.
  • ב. שיטת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק טו הלכות א-ב) - חפץ הנמצא במקום המשתמר מעט, גם אם לחפץ יש סימן - לא ייקחנו, (בניגוד לדברי הרא"ש, שאם יש סימן שייטול ויכריז). עוד פסק הרמב"ם, במידה ונטל את החפץ ממקום המשתמר מעט - הרי הוא שלו, (בניגוד לדברי הרא"ש, שאם נטל - לא ישיב אלא יהיה מונח עד שיבוא אליהו, וודאי שלא זכה בחפץ).

הבית יוסף הסביר את דברי הרמב"ם: כל חפץ שמונח במקום שקצת משתמר - אסור לקחת אותו משם. הטעם לכך הוא, שאם יש סימן והמוצא לקח, הרי שגרם טרחה לבעלים, שצריכים כעת לחזר ולחפש אחר החפץ, לכן עדיף לא לגעת, ואם בחפץ אין סימן - וודאי שיש טעם שלא יגע בה, כי לבעלים לא תהיה שום הוכחה שהחפץ שלהם והם יפסידו.

השולחן ערוך בסימן רס סעיף י פסק כדברי הרמב"ם, והרמ"א הביא את דברי הרא"ש בשם יש חולקים.

בספר השבת אבידה כהלכה (פרק ה סעיף ה) מובא בשם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ: "אבידה שאין בה סימן - לרוב הפוסקים פטור מלהגביה".

 

 

ייאוש שלא מדעת

המוצא עגלת הקניות ללא סימן - לא זוכה בעגלה, כי אין וודאות שבעלי החנות התייאשו מהעגלה בכל הזמן שהעגלה הייתה אבודה מבעליה, כך שיש לעגלה דין של ייאוש שלא מדעת, שהמוצא לא יכול לזכות בה, גם אם אין סימן לעגלה.

דין זה מבואר במסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב: אדם שמצא אבידה, אך בשעת מציאת המציאה, הבעלים עדיין לא התייאשו, כי עדיין לא ידעו שהחפץ אבד, למרות שהבעלים יתייאשו ברגע שידעו שהחפץ שלהם אבד - המוצא לא יכול לזכות בחפץ, כיוון שבשעת המציאה הבעלים עדיין לא התייאשו - מוטלת עליו החובה להשיב את האבידה לבעליה. (ניתן לזכות בחפץ ללא סימן רק בתנאי שהבעלים התייאשו לפני שהוא מצא את האבידה).

הסברא לכך: מתי אנו אומרים שייאוש בעלים גורם להפקר - רק כאשר הייאוש היה בשעה שהחפץ אבוד מבעליו, אך כאן שהמוצא לקח את החפץ לרשותו והתחייב בהשבתו, ורק לאחר מכן היה ייאוש - אין ייאוש זה גורם להפקרת החפץ, שהרי אין כאן ייאוש בשעה שהחפץ אבוד מבעליו, נמצא שהחפץ בא לידיו באיסור ואין הוא יכול לזכות בחפץ, ואדרבה המוצא מחויב להחזירה לבעלים. זה נקרא ייאוש שלא מדעת בעלים.

נמצא אפוא, בכל אבידה יש לשקול האם היה ייאוש והבעלים זכו בחפץ, או שמא לא היה ייאוש וזהו ייאוש שלא מדעת. אם מדובר במעות או בדבר יקר - בוודאי היה ייאוש, שהרי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, כמובא במסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב, כמו כן אם רואים שעבר הרבה זמן מאז שהחפץ אבד מבעליו - וודאי הבעלים התייאשו כמבואר בשולחן ערוך בסימן רסב בסעיף ה[1]. אבל אם לא מדובר בדבר יקר שניתן לדעת בוודאות שהבעלים שמו לב והתייאשו, וכן לא עבר הרבה זמן - יש ספק שמא הבעלים לא התייאשו, ובכל ספק יש להחיל דין ייאוש שלא מדעת ויהא מונח עד שיבוא אליהו. וכך פסק השולחן ערוך בסימן רסב סעיף ג.

 

 

אבידה מדעת

הגדרת אבידה מדעת - בעל חפץ שהניח את החפץ במקום שלא משתמר. לכאורה ניתן לומר, שבמרכולים בהם העגלות מונחות ברחוב ללא שמירה - יש לעגלות דין של אבידה מדעת.

דין אבידה מדעת - נחלקו הראשונים האם המוצא יכול לזכות בחפץ:

  • א. שיטת הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ח) - אנו יודעים שהבעלים הניחו את החפץ במקום שלא משתמר, לכן יש לראות כאלו הבעלים הפקירו את החפץ, לכן המוצא יכול לזכות בחפץ.
  • ב. שיטת הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה יא) - באבידה מדעת אומנם אין חיוב להשיב את האבידה לבעליה, "שנאמר: אשר תאבד - פרט למאבד לדעתו[2]". אבל אסור למוצא לקחת את החפץ לעצמו, שכן למרות שהבעלים לא חששו לממונם, בכ"ז אין לאחר ליטלם לעצמו ללא שנדע בוודאות שהבעלים הפקירו את נכסיהם. וכ"פ הריטב"א[3] (מסכת קידושין דף ח עמוד ב) והרמ"ה (מובא בטור בסימן רסא סעיף ד).
  • ג. פסיקת הלכה - השולחן ערוך (בסימן רסא סעיף ד), הב"ח (בס"ק א) והט"ז (על סימן רסא סעיף ד) - פסקו כדעת הרמב"ם, אך הרמ"א והש"ך[4] (בס"ק ג) - פסקו כדעת הרא"ש.

 

הפוסקים דנו במספר מקרים בדין אבדה מדעת:

  • א. הט"ז (על סימן רסא סעיף ד) הביא הוכחה לשיטת הרמב"ם מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף פז עמוד ב (כמבואר ברשב"ם ד"ה אבדה): אב שנתן לבנו סכום כסף - אנו לא אומרים שהכסף שנמצא ביד הילד הקטן נחשב לאבידה מדעת, לכן המוכר לא יכול לקחת את הכסף מיד הקטן, כי לא ניתן ליטול אבידה מדעת. הט"ז סיים: "כן הוא נראה לענ"ד, אלא שאין בידי להכריע".

הנתיבות (סימן רסא ס"ק א) הוסיף: "אבל בקטן דליכא יאוש, דהא אפילו ממון של קטן יש בו גזל מפני דרכי שלום, וגם ביד הקטן חשיב כמשומר קצת, כי הקטן חשיב קצת שומר, (כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ט' ע"ב בד"ה ולר' יוחנן ע"ש), וגם רובא דאינשי נותנין חפצים ביד קטן פיקח - אומדנא דמוכח הוא דלא מייאש נפשיה, רק דקרי ליה אבידה מדעת לענין שהנוטל ממנו א"צ לשומרו יותר מהבעלים, דמה שחשיב אינו משומר במקצת אבידה מדעת הוא". כלומר נתינת כסף לילד קטן - אין בה דין אבידה מדעת בצורה מלאה שיהיה ניתן לקחת את הכסף מהילד הקטן, כי יש שמירה מועטה אצל הילד. מכאן אנו למדים שאם יש קצת שמירה - לא ניתן לזכות באבידה מדעת. גם העגלה בגלל גודלה נשמרת מעט במקום בו היא נמצאת, לכן לא ניתן לזכות בה.

  • ב. הט"ז עוד כתב: במסכת בבא מציעא בדף כא עמוד ב מבואר, שבזמן אסיפת התבואה, אם הבעלים אספו את התבואה והותירו חלקה - הבעלים וודאי הפקירו את מה שנותר, וזה נקרא אבידה מדעת[5]. ולכאורה יש הוכחה מדברי הגמ' לשיטת הרא"ש, (כפי שאכן כתב הש"ך בס"ק ג), אך הט"ז ביאר: "נראה דשאני התם דאנן סהדי דזה לא יטריח עצמו בשביל קב בד' אמות". כלומר, כאשר יש אנן סהדי שהבעלים הפקירו, כגון בעלים שהשאירו מעט תבואה בשטח מפוזר בארבע אמות - הבעלים לא יטרחו לאסוף את התבואה, אך כאשר אין אנן סהדי שהבעלים הפקירו - אסור לקחת את האבידה מדעת.

המחנה אפרים (הלכות זכיה מהפקר סימן ו) חילק בין אבידה מדעת שיש בה אומדנא שהבעלים הפקירו ובין אבידה מדעת שאין אומדנה שהבעלים הפקירו: "ונראה על פי דבריהם דיש חילוק באבידה מדעת בין היכא דגמר בדעתו לאפקורי, כגון ההיא דפרק אלו מציאות, דאנן סהדי דקב בד' אמות דנפיש טרחייהו - לא טרח איניש, ולא הדר אתי ושקיל להו, דככה"ג הוי הפקר גמור ודאי, אבל כל דליכא אומדנא כ"כ - לא הוי הפקר לגמרי".

  • ג. במסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב מובא: "אשפה העשויה לפנות - אבידה מדעת היא"? הגמ' מבררת: אם הברייתא דיברה על מקרה בו אדם הניח את החפץ באשפה העשויה להתפנות, הרי וודאי שדעתו לזרוק את החפץ, נמצא שאיבדה בידיים, וזו אבידה מדעת.

הנתיבות בסימן רסא בס"ק א כתב: לדעת הרמב"ם, אבידה מדעת שיש בה סימן - הבעלים לא מתייאשים ממנה, כי הבעלים סבורים שיתכן והחפץ יחזור אליהם ע"י אדם שימצא את החפץ, מבלי שיהיה מודע לכך שמדובר באבידה מדעת, ואם מי שמצא את החפץ מודע לכך שזו אבידה מדעת - אסור לו להשתמש בחפץ, כך שהוא לא ייגע בחפץ, ובסופו של דבר יתכן ויגיע אדם שיחשוב שמדובר באבידה רגילה ויחזיר את החפץ לבעלים.

הנתיבות הוסיף: כאשר יש אומדן שהבעלים התייאשו, כגון שהניחו את החפץ באשפה שמפנים אותה - גם לדעת הרמב"ם נחשב להפקר ויכול ליטול את החפץ, כי בוודאי יש ייאוש גמור לבעלים, וכן במכנשתא דביזרי (כמבואר לעיל) - חכמים אמדו את דעת הבעלים שוודאי הפקירו והתייאשו ממה שנותר בשדה.

  • ד. במסכת בבא מציעא דף לא עמוד א מובא: "אי אתרו בה ולא אזדהרו בה - ודאי אבידה מדעת היא". כלומר בהמה של יהודי שרועה בכרם גוי, והגוי התרה בבעל הבהמה שאם בהמתו תחזור ותרעה בכרם - הגוי בעל הכרם יהרוג את הבהמה. כעת אם בהמה זו תחזור ותרעה בכרם לאחר ההתראה - אין צורך להשיב את הבהמה לבעליה, כי הבהמה מוגדרת כאבידה מדעת. וכך פסק השולחן ערוך בסימן רסא סעיף ב.

הטור (שם) פסק כפי שיטת הרא"ש: "דאבידה מדעת - הוי הפקר". הבית יוסף (סימן רסא סעיף ד) העיר על דברי הטור: "לאו מילתא היא, שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו - לא נאמר שהפקירה". כלומר נכון שבעל הבהמה לא חושש לשמור את בהמתו, אך אין להסיק מכך שהוא הפקירה. ומכאן גם ניתן ללמוד למקרה שלנו, למרות שבעל המרכול לא חושש לשמור על עגלות הקניות שלו - אין להסיק מכך שהוא הפקיר את העגלות וכל מי שרואה יכול לקחת לעצמו.

החוות יאיר (סימן ו) הביא את דברי הטור והעיר על דבריו: "וראיתי ולא אבין דעת רבינו הטור, דרצה לנוד מדברי הרמב"ם והרמ"ה במקום הלזה, אשר ודאי א"א לנוד מדבריהם, דהלא פשטא דהש"ס לעין הרואה איננה נותנת רשות להרואה ליטלה לעצמו, דאיך יטלנה לעצמו, והלא הרואה אינו יודע אי אתרו בה כבר אי לאו, רק דממ"נ אין הרואה חייב להטפל בה, דאי לא אתרו בה - א"כ לא קטלו לה, ואי אתרו בה מכ"ש שאינו חייב להטפל בה - דהלא אבידה מדעת היא. ואי הוה ידע בה המוצאה דכבר אתרו בה, הוה ליה רשות ליטלה לעצמו, וא"כ מכ"ש שאינו חייב להחזירה, אבל ודאי באמת זה לא יעלה על דעת אדם דהרואה רשאי ליטלנה לעצמו, דהלא אינו יודע ודאי אם כבר התרו בה".

  • ה. במסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב מובא: "אי בפתוח - אבידה מדעת היא". כלומר המוצא חבית יין פתוחה, "וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה" (רש"י ד"ה ופרכינן) - החבית נחשבת להפקר וניתן לנוטלה. מדברי הגמ' ניתן להוכיח כדברי הרא"ש, שניתן לקחת אבידה מדעת, אך גם שיטת הרמב"ם מתבארת לאור דברי הנתיבות לעיל, שבמקום שיש אומדנא דמוכח שהבעלים הפקירו - ניתן לקחת. חבית יין ששקצים ורמשים ונחשים שתים ממנה - וודאי הבעלים הפקירו וניתן לכו"ע לקחתה.
  • ו. במסכת סנהדרין דף מח עמוד א מובא: "היו אביו ואמו מזרקין בו כלים - מצוה על האחרים להצילן". רש"י (ד"ה מצוה) ביאר: "מצוה על אחרים - הרואין אותם להצילם וליטלן מעליו, דאין השבת אבידה גדול מזה". וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן שמט סעיף ג). הרמ"ה (מסכת סנהדרין דף מח עמוד ב) ביאר: "וליכא הכא משום אבדה מדעת, דאגב מרירייהו קא עבדי". כלומר כאשר יש סיבה מדוע האדם מאבד את חפציו, כגון בגלל כעס ומרירות - אין דין החפץ כדין אבידה מדעת. הש"ך (יורה דעה סימן שמט ס"ק ד) הוסיף: "שיש בו משום השבת אבדה, דודאי יתחרטו אח"כ". כלומר אין גמירות דעת להפקיר את החפץ. גם בעגלת קניות אין גמירות דעת להפקיר את העגלות.

המחנה אפרים (הלכות זכיה מהפקר סימן ו) נשאל: אדם שמתוך כעסו זרק כלי לשברו, וחברו הצליח לתפוס את הכלי, האם החבר זכה בכלי, או שיכול הזורק לומר שלא הפקיר את הכלי אלא רצה לזרוק כדי להרגיע את כעסו. המחנה אפרים פסק: "ולענין נדון דידן נראה דכ"ע יודו דלא הוי הפקר, כיון שהשליכו מתוך כעסו, ולא חשיב אבידה מדעת, ולפי מה שפירש רש"י ז"ל יראה דבנ"ד מצוה על אחרים להצילם, וכ"ש שיכול לומר אני לא הפקרתי אותם, אלא רצוני היה להניח כעסי".

מכאן ניתן ללמוד שאם יש סיבה מדוע הבעלים מאבדים את הכלי - לכו"ע הכלי אינו הפקר, כגון הזורק כלי כדי להרגיע את כעסו - הכלי אינו הפקר. כמו כן בעל מרכולת שלא מוחה בלקוחות שמוציאים את העגלות קנייה בכדי לשמר על לקוחותיו שיהיו מרוצים - אין להתייחס לחוסר השמירה של העגלות כמו לאבידה מדעת, אלא מכיוון שיש סיבה מדוע בעל המרכול לא מוחה במי שמוציא את העגלה, לכך אין העגלה נחשבת להפקר ואסור ליטלה.

  • ז. הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק יא הלכה יא) כתב: "המאבד ממונו לדעת - אין נזקקין לו, כיצד? הניח פרתו ברפת שאין לה דלת, ולא קשרה, והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים, והלך לו, וכל כיוצא בזה - הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו - אינו זקוק להחזיר, שנאמר 'אשר תאבד' - פרט למאבד לדעתו".

כלומר אדם שהניח את פרתו ברפת ללא דלת ולא קשר את הפרה, והפרה הלכה ואבדה - זה נקרא אבדה מדעת. לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, אסור לקחת את הפרה כשם שאסור לקחת אבידה מדעת, (אומנם לא צריך להשיב), אך לדעת הרמ"א, אומנם מותר לקחת אבידה מדעת, אבל המשאיר פרה ברפת ללא דלת - לא נחשב לאבידה מדעת, כי יש הרבה אנשים שמשאירים כך את הפרה ללא שמירה[6]. (ערוך השולחן סימן רסא סעיף ד).

הנחת פרה לא קשורה - דומה להנחת עגלת קניות ללא שמירה - לדעת השולחן ערוך אסור לקחת את העגלה, ולדעת הרמ"א אין לראות בכך משום אבידה מדעת, כי הרבה מהחנויות מניחים את עגל הקניות ללא שמירה, כך שגם לדעת הרמ"א אסור ליטול את עגלת הקניות.

בחלק מהמרכולים צריך להפקיד חמישה שקלים בכדי להוציא את העגלה, כך שהעגלה נחשבת לשמורה (כמו פרה קשורה), וודאי שאין להחיל עליהן דין אבידה מדעת, אך גם במקום שניתן לקחת את עגלת הקניות ללא תשלום - בד"כ בעל החנות מקפיד שלא יוציאו את עגלת הקניות ממתחם הקניות, כי גלגלי העגלה נהרסים באספלט, וגם כי יש חשש שלא יחזירו את העגלה וייגרם לבעל המרכול הפסד בשווי מאות שקלים (עלות כל עגלת קניות היא מאות שקלים), לכן רק אם בעל המרכול נותן אישור מפורש להוציא את העגלה - יהיה מותר להוציא. ואם מצא עגלת קניות בבניין - אסור לו להשתמש לשימוש אישי, כדין שואל שלא מדעת שהוא גזלן.

ערוך השולחן (סימן רסא סעיף ד) פסק: אין צורך להחזיר אבידה מדעת, כי הבעלים לא חסו על ממונם, אך גם אסור ליטול את האבידה. אומנם במקום שיש אבידה גמורה מדעת, י"א שנחשב להפקר וניתן לקחת, אך אם הבעלים רק לא שמרו כראוי - אין זה הפקר.

 

 

הודעה לבעל המרכול

אם ניתן לזהות לאיזה מרכול שייכת העגלה - מספיק להתקשר לבעל המרכול להודיע לו היכן נמצאת העגלה, אך אין צורך לסחוב לבד את העגלה כאשר בעלי המרכולת מודעים לאבידה ולא שולחים עובד לאסוף את עגלת הקניות. מי שרוצה להדר במצוות השבת אבידה ולהחזיר את עגלת הקניות לחנות - תבוא עליו ברכה.

השולחן ערוך (בסימן רעב סעיף ז, ע"פ דברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף לא עמוד א) כתב: "שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו: הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק - הרי זה פטור, שנאמר: עמו (שמות כג, ה) ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה, חייב לטעון ולפרוק לבדו".

כלומר ישנה מצווה לעזור לבעל החמור לפרוק את המשא, אך זה בתנאי שגם הבעלים מסייעים, אך אם הבעלים לא מסייעים בפריקת המשא - אין חיוב לסייע. מכאן ניתן ללמוד גם על מצוות השבת אבידה, שאם בעל האבידה נמצא באזור בהו נמצאת עגלת הקניות, שלא יכול לבקש מהמוצא שיטרח ויביא את העגלה והוא ישב בחנותו.

 

 

[1] בדף כג עמוד ב מובא: "ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא, (אדם מצא זפת בגת), אתא לקמיה דרב, (לשאול מה לעשות עם הזפת). אמר ליה: זיל שקול לנפשך, (מכיוון שאין לזפת סימן, יכול אתה לקחת את הזפת לעצמך). חזייה דהוה קא מחסם, (רב ראה שליבו נוקפו), אמר ליה: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה". (רב אמר לו: הזפת שייך לך לגמרי, ואפ' בני חייא ישתמש בזפת זה, ותביא לו קצת כך שתהיה בטוח שזה שלך).

"לימא קא סבר רב מקום לא הוי סימן? אמר רבי אבא: משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא דקדחי ביה חלפי". (שעלו בזפת צמחים, וודאי שעבר הרבה זמן והבעלים כבר התייאשו).

[2] הב"ח (שו"ת ישנות סימן צז) העיר: "ונראה וודאי דהרמב"ם מצא דרשא זו בתוספתא או בירושלמי".

[3] האבני מילואים (סימן ל ס"ק יב) כתב: הריטב"א סבור כדעת הרמב"ם.

[4] הש"ך בס"ק ג פסק כשיטת הרא"ש: "ומה שהכריע הב"ח (כשיטת הרמב"ם), מלקמן סימן רעג סעיף ג: ומהו ההפקר - שיאמר אדם נכסים אלו הפקר כו', (וכאן לא הייתה אמירה ברורה שהנכסים הפקר), לאו מלתא היא, דודאי ה"ה בדבר שניכר מחשבתו שמפקירן - הוי הפקר. כדאמרינן לקמן סימן רסד סעיף ה, גבי דבש ושרפה. וכן בסוף סימן תיא, גבי סתם גללים אפקורי מפקר להו. וכה"ג בכמה דוכתי. הלכך עיקר כהטור. וכן משמע מדברי הגהת אשר"י שהבאתי לעיל ריש סימן רס ע"ש. שוב מצאתי להדיא בתוספות פ"ק דשבת דף יח עמוד ב, ובאלו מציאות דף ל עמוד ב, שכתבו והא דקאמר גבי גיגית נר וקדרה אפקורי מפקר להו, אע"ג דליכא ג', התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו".

[5] כך מובא בגמ': "הכא במכנשתא דביזרי עסקינן, דאבידה מדעת היא". הב"ח גרס כפי המובא בדף כא עמוד א: "הכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, דאבידה מדעת היא".

[6] הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק ד הערה לב) כתב בשם הלכה למשה (פרק יא הלכה יא): אין מחלוקת בין השולחן ערוך ובין הרמ"א. הרמ"א דיבר על מקרה בו נמצאה פרה ויתכן שהבעלים קשרו את הפרה אלא שאדם אחר פתח את הקשר, כך שאין להגדיר זאת כאבידה מדעת אלא כאבידה רגילה, אך השולחן ערוך דיבר על מציאות בה יש ידיעה ברורה שהבעלים הניחו את הפרה לא קשורה וללא שמירה, שאז דין הפרה כדין אבידה מדעת.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן