נזקי שוכר - שוכר שהשאיר בית במצב שלא ניתן להשכירו לאחרים בגלל ליקויים שונים בריצוף בשיש, בדלתות ועוד. מה האחריות של השוכר על נזקים אלו.

 

הרב ישועה רטבי

 

שאלה:

השכרתי דירה עם חוזה שבפירוש צוין בו: "לשמרו שמירה מעולה, לא לעשות פעולה או מחדל שיש בהם לפגוע במושכר", בפועל- החזיק מאוד לא יפה, כולו עלה קמשונים... השוכר קדח בקרמיקות מטבח, (2 נשברו, ולא ניתן להשיג כמותן), ובקרמיקות אמבטיה. הוא גם קדח עשרות דיבלים (הרשתי רק לתקוע מסמרים), גרם קילופים קשים בצבע דלתות מתכת, וכן פגע בעץ (קילוף שכבה) של דלתות עץ, וכן הכתים דלת עץ שמצריך צביעה. הוא גרם לכתמים שחורים שלא יורדים מקירות חיצוניות של הבית, וכן כתמים ברצפת מרפסת, שבר פאנלים- חלקם אבדו ולא ניתן למצוא כמותם. כמו"כ לא השיב הבית נקי בעוד החוזה חייב להשיבו נקי כמו שקיבלו, וקיבלו מבריק.

כשהבאתי בקיץ שוכרים פוטנציאלים חדשים- ראו הבית וברחו- אף שתמיד הבית היה אטרקטיבי להשכרה, וכעת נותרתי ללא שוכרים- אולי אצליח רק בקיץ הבא... הנזק כולל ארנונה לשנה כ-40,000 ש"ח.

כמו"כ כחצי שנה לפני סיום החוזה- עזב השוכר את הבית והביא שוכר אחר במקומו- גוי, בניגוד להסכם שקבע ש"השוכר לא יעביר או ישכיר או יעניק כל זכות במושכר...ואם ירצה לעזוב לפני תום השכירות, יהא עליו לשלם ..עד תום השכירות ..או לאתר דייר אחר לשביעות רצון המשכיר ובהסכמתו". בכך יתכן והטריף את השיש וכיורים.

האם יש זכאות להוצאות- טרחה (איסוף הוכחות, כתיבת טענות..)/ זמן/ עוגמת נפש?

אציין שבידי צ'ק של השוכר בסך 10,500 וכן שני ערבים- בסך 5,000 כפול 2. האם דין הצ'קים כגבוי ועליו להוכיח כדי להוציא מידי, או רק אם אפדה אותם בפועל? אוכל לפדות גם של הערבים?

 

 

תשובה:

  • א. מעיקר הדין, לא ניתן לחייב שומר על פשיעה בשמירה על הבית, אך למעשה אם כתוב בחוזה שיש חיוב על השוכר להחזיר את הבית לקדמותו - ההתחייבות הכתובה בחוזה תקפה.
  • ב. השוכר בית מרוהט - חייב בתשלום על הרהיטים שניזוקו, כי הם נחשבים לתלוש.
  • ג. שוכר שהזיק בבית השכור - חייב לשלם על תיקון ההיזק.
  • ד. שוכר לא חייב לשלם על נזקים שנוצרו כתוצאה מבלאי טבעי, כאשר אין על כך חיוב מפורש בחוזה, כי יש לשוכר פטור של מתה מחמת מלאכה.
  • ה. שוכר חייב לשלם על בלאי טבעי כאשר יש על כך חיוב מפורש בחוזה. למשל צביעת בית וכד'.
  • ו. למעשה, לאור התחייבות השוכר בחוזה להחזיר את הבית באותו מצב כפי שקיבל, הרי שחלה עליו חובה לשלם על התיקונים הנצרכים בכדי להחזיר את הבית לקדמותו, לפיכך על השוכר לשלם:
  1. לחברת צביעה במחיר זול שתצבע את הבית ואת הדלתות.
  2. לחברת ניקיון זולה שתנקה את הכתמים.
  3. הסכום הנדרש לצורך החלפת הפאנלים והריצוף השבור.
  4. ניתן לפדות צ'קים רק בסכום הנ"ל ולא מעבר לכך.
  • ז. שוכר שהשאיר את הדירה בצורה לקויה מאוד, כך שלא ניתן להשכירה לאחר - ניתן לחייב את השוכר בתשלום עוד מספר ימים הנדרש לצורך תיקון הבית והכנתו לקראת שוכר חדש.
  • ח. על הפסד שוכר בסך 40,000 ש"ח - לא ניתן לחייב כדין מניעת רווח. מניעת רווח נחשבת לגרמא, ולא ניתן לחייב עליה בדין תורה, אא"כ מדובר ברווח ברור ומזומן שניתן להוכחה בבית הדין.
  • ט. השוכר השכיר את הבית לאחר בניגוד לרצונך. השוכר וודאי עבר על איסור, אך מכך ששתקת והסכמת יתכן וזו מחילה. (צריך לברר זאת בבית דין). כמו כן לא ניתן לחייב על הטרפת השיש או בגלל שזה גרמא או בגלל שזה היזק שאינו ניכר.
  • י. על עוגמת נפש לא מחייבים בבית דין. על הוצאות (הוצאות עם קבלה לא על כתיבת טענות) - לפעמים יש חיוב, תלוי בנסיבות לפי שיקול דעת הדיינים.
  • יא. מומלץ לערוך חוזה שכירות דירה שתקף ע"פ דין תורה ולפי החוק. ניתן להורידו מאתר דין תורה.

 

הנושאים לדיון:

  • א. שוכר שפשע בשמירה על קרקע.
  • ב. שוכר שפשע בשמירה על השיש וארונות המטבח.
  • ג. שוכר שהזיק בבית.
  • ד. חיובים שכתובים בחוזה.
  • ה. תשלום שכירות על הזמן שהבית לא ראוי להשכרה.
  • ו. מניעת רווח משוכר חדש.

 

א-     שוכר שפשע בשמירה על קרקע

השוכר נחשב לאחד מהשומרים וחלים עליו דיני שומר שכר, (כמבואר במסכת בבא מציעא דף פ עמוד ב), כך שהוא חייב על גניבה ואבידה ופטור על אונסים. אומנם במסכת שבועות דף מב עמוד ב מבואר, שאין דין שבועה וחיוב תשלומים לשומר על קרקע, כך שלא ניתן לחייב את השוכר מדין שומר.

אומנם נחלקו הראשונים האם יש חיוב לשומר שגרם לנזק בגלל רשלנות, לדעת הרמב"ם בהלכות שכירות (פרק ב הלכה ג), אם ידוע לנו שהשומר פשע וגרם לנזק בגלל רשלנות הוא חייב לשלם, כי פשיעה חשובה כמו מזיק בידיים[1]. (כל הפטור שיש לשומר בקרקעות, זה רק אם לא הייתה פשיעה בשמירה). אבל לדעת הרא"ש (מס' ב"מ פרק ד סימן כא), שומר פטור מלשלם גם אם פשע בשמירתו. הרא"ש הוסיף: אין להשוות בין פשיעה ובין מזיק בידיים, שהרי אם פשע ובעליו עמו - פטור, ולעומת זאת מזיק ובעליו עמו - חייב, ומכאן שאין להשוות בין פושע לבין מזיק בידיים.

השולחן ערוך והרמ"א בסימן שא סעיף א, וכן בסימן סו סעיף מ, וכן בסימן צה סעיף א - פסקו כדעת הרא"ש, שאין לחייב שומר בפשיעה על נזקי קרקע. (השולחן ערוך גם הביא את שיטת הרמב"ם: "ויש מחייבים בפשיעה").

הש"ך בסימן סו ס"ק קכו פסק כשיטת הרמב"ם וכתב: למרות שבאמת דעת הרבה מהפוסקים כדברי הרא"ש, בכ"ז ישנן ראיות מהגמ' לפסוק כרמב"ם. "ופשיטא דאין הולכים אחר רוב הפוסקים, במקום שנראה לעינים בש"ס, שהדין עם המועטים, ובפרט כי הפוסקים לא פסקו כן אלא מכח ראיותיהם, וכיון שנסתר הענין, נפל הבנין".

הפתחי תשובה בס"ק ד כתב: הפני יהושע (חלק ב סימן קו) פסק הלכה למעשה כדברי הרמ"א, ולא כדברי הש"ך שפסק כרמב"ם. הפתחי תשובה סיים: "דודאי המוחזק יכול לומר קים לי כרמ"א ורוב גדולי הראשונים, דאף בפשיעה פטור".

צריך לציין, הפטור כאן הוא רק על הנזקים שנגרמים לקרקע, אבל השוכר בית מרוהט - חייב בתשלום על הרהיטים שניזוקו, כי הם נחשבים לתלוש.

לסיכום, מעיקר הדין לא ניתן לחייב שומר בפשיעה בשמירה על קרקע, אא"כ יש חיוב בחוזה כפי שיבואר לקמן.

 

 

ב-      שוכר שפשע בשמירה על השיש וארונות המטבח

לעיל מבואר שאין חיוב תשלומים בשמירה על קרקע. השאלה לדיון היא, האם דבר שהיה תלוש וכעת חיברו לקרקע נחשב לתלוש או למחובר, אם הוא נחשב למחובר לקרקע, הרי שלא חלים עליו דיני שומרים. שאלה זו רלוונטית במיוחד לגבי נזקים שיש בחלונות, דלתות, ארונות מטבח המחוברים לרצפה, ודוד שמש, שנחשב לתלוש ולבסוף חיברו.

הרמ"א בסימן צה סעיף א כתב: "הגה: י"א דתלוש ולבסוף חברו בקרקע - לאו כקרקע דמי (טור בשם עיטור); ויש חולקין. ולכן אם שאל בית, ונשרף - פטור מלשלם". (מרדכי פרק הדיינים).

המקור לכך הוא מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא בדף סה עמוד ב, שם נחלקו ר"א ורבנן בתלוש שחיברו. הרשב"ם (מס' ב"ב דף סז. ד"ה אגבה) הסביר בשם רבנו חננאל: נדוניה נגבית רק מקרקע, והמחובר לקרקע נחשב כקרקע. מכאן שתלוש ולבסוף חברו - נחשב כקרקע, אבל הרמב"ם (הלכות כלים פרק יא הלכה כד) כתב: כלי מתכות תלוש שנקבע בקרקע - מקבל טומאה, משמע שתלוש ולבסוף חברו - נחשב כתלוש ומקבל טומאה. וכ"פ העיטור (הלכות מלוה ע"פ כ ע"ג, מובא בטור סימן צה): דין תלוש ולבסוף חברו כדין תלוש ולא כדין קרקע. וכן נראה שפסק השולחן ערוך בסימן ריד סעיף יא.

הדרכי משה בסימן שא ס"ק ב כתב בשם המרדכי (מס' שבועות סימן תשע"ג): השואל בית ונשרף - פטור, דהוי קרקע. כפי שמובא בתוספות במסכת שבועות דף מב עמוד ב ד"ה שומר. וכ"פ הרמ"א בסימן שא סעיף א. משמע מדברי התוס' והמרדכי, שדין בית כדין קרקע, ואין דיני שומרים בקרקע, ולכן השואל פטור.

הש"ך בסימן צה ס"ק ח כתב: אין מחלוקת בין התוס' והמרדכי ובין העיטור. שכן העיטור דיבר רק על קיר בודד שלא נחשב כקרקע אלא כתלוש, אבל בבית - גם העיטור יסכים שדין בית כדין קרקע.

מעבר לכך, בדיני ממונות בית נחשב כקרקע, "תדע, דהא משמע בכל דוכתי דבית נקנה בכסף ושטר וחזקה כמו קרקע, וגם מיקרי נכסים שיש לו אחריות לענין שעבוד וקדימה ועישור נכסי ושאר כל מילי דממונא, והוא הדין לענין שומרין ושבועה".

צריך לציין, אם בחוזה כתוב במפורש שיש חיוב על השוכר להחזיר את הבית לקדמותו - השוכר חייב לשלם, שכן כל תנאי שבממון תקף.

לסיכום, לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך דבר שהיה תלוש ולאחר מכן חובר לקרקע - נחשב לתלוש ויש עליו חיוב שמירה, אך לדעת רבנו חננאל והמרדכי, בית נחשב לקרקע ואין עליו חיוב שבועה. הרמ"א הביא את שתי הדעות. למעשה אם כתוב בחוזה שיש חיוב על השוכר להחזיר את הבית לקדמותו - ההתחייבות הכתובה בחוזה תקפה.

 

 

ג-      שוכר שהזיק בבית

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ב הלכה ג) כתב: "ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין, ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון". גם הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ד סימן כא) פטר רק שומר שפשע בקרקע, בגלל שפשיעה לדעתו איננה כמו מזיק, משמע ששומר חייב על היזק שעשה בידיים.

הרא"ש (כלל פז סימן ו) כתב: שוכר שהניח סחורה בקומה שנייה בית, ובגלל כובד הסחורה הרצפה של הבית נשברה - אם היה ניכר וידוע שהבית לא בנוי בצורה תקנית, והתרו בשוכר לסלק את הסחורה והוא לא עשה כך[2] - עליו לשלם את כל הוצאות הנזק שגרם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שז סעיף ג.

הרא"ש ביאר: "כיון שהתרו בו - ...פושע הוא, וחייב לשלם כל ההיזק שעשה לבעל הבית ולשכנים, דהוו גירי דיליה, שהכביד משאו על כותלים רעועים, שלא היו יכולין לסבלן והפילן".

הש"ך בס"ק א העיר: השוכר לא נחשב לפושע אלא למזיק בידיים, כי החיטים שגרמו לקריסת הבית נחשבות להיזק ישיר (גירי דיליה). כי אם נאמר שהוא רק פושע הרי שומר פטור בשמירה על קרקעות גם אם פשע.

הש"ך הוסיף: אין חילוק בין שוכר לבין אדם אחר שאינו שוכר, כל מי שגרם לנזק לבית - צריך לשלם כדין מזיק. וכן כתב הנתיבות בחידושים ס"ק א: "מזיק גמור הוא דחייב אפילו בקרקעות".

וכן כתב כנסת הגדולה (הגהות טור סימן שז בס"ק ב): "אבל הנכון אצלי, שהרא"ש ז"ל דקדק בדבריו וכתב: חייב לשלם כל ההזק. ושינה ושילש בדבריו ואמר לשון "הזק", לומר שמה שחייב לשוכר את האוצר אף על פי שפשיעה בקרקעות פטור - היינו משום שהזיק בידים והוו גירי דיליה... ומה שהרא"ש ז"ל כתב בראש לשונו: "פושע הוא" - לאו דוקא פשע, אלא משום דהוי מזיק, ופושע באשגרת לישן נקטיה. א"נ דלישנא ד"פושע הוא" שם משותף לפשיעה ולמזיק בידים, ויתפרש כפי מקומו ונושא שלו, שדבר הלמד מעניינו הוא: ואם הוא אמוד אצל גניבה ואבידה, פירושו הוא שפשע בשמירתו, ואם הוא אמוד אצל היזק, פירושו הוא שפשע בניזקו".

החתם סופר (חושן משפט סימן קמ) חייב שומר בנזקי גרמא: "האמת יורה דרכו, דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו, אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות - חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות - כד מעיינת בהו - איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב".

לסיכום, שוכר שהזיק בידיים בבית השכור - חייב לשלם על תיקון ההיזק.

 

 

ד-      חיובים שכתובים בחוזה

שוכר לא חייב לשלם על נזקים שנוצרו כתוצאה מבלאי טבעי, כאשר אין על כך חיוב מפורש בחוזה, כי יש לשוכר פטור של מתה מחמת מלאכה, כמבואר בשולחן ערוך סימן שמ סעיף א, אבל אם כתוב בחוזה באופן מפורש שהשוכר חייב לשלם גם על בלאי טבעי, כמו צביעת דירה - החוזה תקף ויש חיוב על השוכר לתקן גם בלאי טבעי שמופיע בחוזה.

במסכת בבא מציעא דף צד עמוד א מובא: ניתן להתנות עם שומר שכר, שרמת החיוב שלו תהיה גבוהה כשל שואל. לחלופין גם אם התנה שלא יקבל על עצמו אחריות כדיני השומרים - התנאי תקף גם ללא קניין. הרמ"א בסימן שה סעיף ד, כתב ע"פ דברי המרדכי (מס' ב"מ סימן שסא): שומר שאמר למפקיד בצורה סתמית, שהוא לא מקבל אחריות על החפץ - פטור אפ' מפשיעה[3]. צריך לציין, התנאה זו (המובאת בסימן שה סעיף ד) - תקפה גם ללא קניין, אלא מספיק אמירה והתחייבות בעל פה.

אומנם במסכת בבא מציעא בדף נח עמוד א מובא שיש צורך בקניין: לעיל ראינו שאין לשומר חיוב תשלום בקרקעות, אך אם השומר עשה קניין על ההתחייבות לשלם על נזקי קרקע - הקניין תקף ויש חיוב שבועה ותשלום גם בקרקעות. וכך גם פסק השולחן ערוך בסימן שא סעיף ד: "כל אלו, אם קנו מידם להתחייב באחריותם - חייבים".

הסמ"ע בס"ק ז העיר: רק אם נעשה קניין, יש חיוב, אבל ללא קניין, לא מועילה התחייבות בדיבור. הסמ"ע הביא את קושיית התוס' (מס' ב"מ דף נח. ד"ה אמר ר' יוחנן): הרי אמרנו בסימן שה סעיף ד שמועילה אמירה בע"פ בשומרים, כגון שומר חינם המתנה בדיבור בלבד להתחייב כשואל - דיבורו תקף, א"כ מדוע כאן לא מועיל דיבור וצריך קניין[4]?

הסמ"ע הסביר: אנו אומרים שמועיל דיבור רק כאשר יש עליו את גדרי השומרים, אבל קרקעות אינם בתוך גדרי שומרים, לכן לא מועיל דיבור וצריך קניין.

מכאן שיש תוקף לתנאים הכתובים בחוזה ומתייחסים לחובות של השוכר, גם אם יש בהם החמרה לאחד מהצדדים, לכן אם בחוזה יש חיוב על נזקי קרקע - השוכר יהיה חייב לשלם, למרות שאין חיוב שמירה על קרקע, כי יש התחייבות שבוצע עליה קניין, שהרי כל חוזה חתום נחשב כקניין סיטומתא.

המחנה אפרים (הלכות שומרים סימן ח) כתב: שומר לא חייב על שמירת קרקע רק בשמירה סתמית, אבל אם היה תנאי שהשוכר מקבל עליו לשלם - יש חיוב בתשלום, כי שומר שפשע ולא שמר טוב הוא גרם לנזק, וגרמא בנזיקין פטור, אך אם קיבל עליו לשלם על חיובי גרמא - חייב לשלם כפי שמוכח בגמ' במסכת בבא מציעא בדף עג עמוד ב, שאם אדם קיבל על עצמו חיובי מניעת רווח (שנחשבים לגרמא) - חייב לשלם. וכך גם הדין בכל נזקי גרמא, שאם קיבל עליו לשלם - חייב לשלם.

בסעיף 10 לחוזה נאמר: "השוכר מצהיר כי קיבל את הנכס במצב תקין... ומתחייב... להשיבו למשכיר בתום תקופת השכירות באותו מצב כפי שקיבלו ולאחר צביעה יסודית. השוכר מתחייב לתקן על חשבונו כל תיקון שוטף הנגרם משימושו, למעט בלאי רגיל וסביר או קלקול בתשתית המושכר".

הש"ך בסימן שפז ס"ק א כתב: "דנראה (מתי שמים בנזיקין), דהיינו כשאין אפשר לתקן הכלי, אבל אם אפשר לתקנו - מחויב המזיק לתקנו". (וכן ביאר הש"ך בהרחבה בסימן צה ס"ק יח). מכאן שעל השוכר לשלם על הדברים שניתן לתקנם.

לכן השוכר מחויב לשלם לחברת צביעה זולה שתצבע את הבית ואת הדלתות, וכן לחברת ניקיון זולה שתנקה את הכתמים, וכן לקבלן שיפוצים שיחליף את הפאנלים והרצפות השבורות.

המשכיר יכול לפדות את צ'קים בסכום הנ"ל ולא מעבר לכך. כך כתב הנתיבות (קיצור כללי דיני תפיסה המובאים אחרי סימן כה בס"ק כ): "במחלוקת הפוסקים שהיו אחר חתימת הש"ס - מהני תפיסה אפילו אחר שנולד הספק, אפילו בטוען שמא".

לסיכום, לאור התחייבות השוכר בחוזה להחזיר את הבית באותו מצב כפי שקיבל, הרי שחלה עליו חובה לשלם על התיקונים הנצרכים בכדי להחזיר את הבית לקדמותו, לפיכך על השוכר לשלם לחברת צביעה במחיר זול שיצבע את הבית ואת הדלתות. כמו כן על השוכר לשלם לחברת ניקיון זולה שתנקה את הכתמים. וכן השוכר מחויב לשלם על עבודת החלפת הפנלים והריצוף השבור.

 

 

ה-     תשלום שכירות על הזמן שהבית לא ראוי להשכרה

מהרשד"ם (חושן משפט סימן רצב) דן בשוכר ששבר קיר בבית, האם עליו לשלם את דמי השכירות עד לאחר שישלם את הנזק. מהרשד"ם כתב: "דפשיטא שאין לשוכר לשנות הבית מכמו שהיתה בזמן השכירות אם לא ברשותו, ואחר שכן הוא, נמצא שמעון מזיק ממון חברו בידים וחייב לשלם. ודין זה נלמוד מק"ו, דתנן בהגוזל קמא: הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל, ושבר את האבנים או שהזיק - חייב לשלם. והדברים ק"ו: זה שנכנס לסתור הכותל ברשות אם שבר האבנים או הזיק - חייב לשלם, מי שסתר כותל חברו שלא ברשות חברו, שהזיקו בידים בשאט בנפש - על אחת כמה וכמה שחייב לשלם".

מהרשד"ם הוסיף: "נראה בעיני שחייב שמעון לפרוע כל השכירות...ועוד הטענה הב' טענה גדולה: אני הייתי מקבל הבית אם היית מחזיר אותה לי כמו שהשכרתיה לך, והייתי משכיר אותה לאחרים, אבל עתה היתה מוטלת עליך שתחזרני כמו שהיתה. וכל אחת מאלו הטענות מחייב לשוכר. כ"ש בהצטרף שתיהן".

כלומר על השוכר להחזיר את הדירה כפי שהוא קיבל, וכל עוד שלא החזיר בצורה סבירה שניתן להשכירה לאחרים - נחשב שלא החזיר את הדירה, כך שעל השוכר לשלם גם על הזמן בו צריך לשפץ את הבית ולהכינו למצב שיהיה ניתן להשכירו לאחר.

צריך לציין, החיוב יחול רק במציאות בה הבית לא ראוי להשכרה, אך אם ניתן להשכיר את הבית רק חסר צביעה וכד' - נחשב שהשוכר החזיר את הבית אלא שמוטל עליו חוב כספי לשלם עבור הצביעה.

לסיכום, אם השוכר השאיר את הדירה בצורה לקויה מאוד, כך שלא ניתן להשכירה לאחר - ניתן לחייב את השוכר בתשלום עוד מספר ימים הנדרש לצורך תיקון הבית והכנתו לקראת שוכר חדש.

 

 

ו-       מניעת רווח משוכר חדש

במקרה כאן, המשכיר טוען שנמנע ממנו להשכיר במשך שנה, כך שהנזק כולל ארנונה לשנה הוא כ-40,000 ש"ח. מבחינה הלכתית דמי השכירות נחשבים למניעת רווח.

בירושלמי (מס' בבא מציעא פרק ה הלכה ג) מובא: לא ניתן לחייב על אובדן רווח עתידי. זאת מכיוון שמניעת רווח איננה היזק ישיר אלא גרמא. וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו (המקבל כסף מחבירו בכדי שישקיע וירוויח, והוא לא השקיע, הרי שגרם למניעת רווח) - אין לו עליו אלא תרעומת[5]. ואילו המבטל שדה חבירו - חייב לשפות לו". (פועל שקיבל על עצמו לעבוד בשדה, ולא עבד - חייב לשלם לבעל השדה על אובדן הרווח).

הירושלמי חילק בין מניעת רווח שפטור, ובין מבטל שדה חברו שחייב לשלם. ישנן מספר שיטות לדברי הירושלמי, (השיטות במלואן צוינו בפסקי דין אחרים):

המחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה - דיני ריבית סימן מא) הסביר: "דכי אמרו המבטל כיסו של חברו - פטור מלשלם - היינו משום דמי יימר דמזבני ליה ולא הוי בריא היזקא, אבל זה שכבר היה מזומן להרויח בהם, וע"י העכבתו של זה הפסיד מלהרויח - הרי זה חייב מדינא דגרמי". כלומר כאשר ההפסד הוא ברור וודאי בכסף מזומן - יש חיוב על מניעת רווח[6].

הש"ך בסימן סא ס"ק י שמניעת רווח באי שימוש במחשב נחשב לפחות מגרמא: "דמניעת הריוח - לא קרי הפסד, כדאיתא בירושלמי (מס' ב"מ פרק ט הלכה ג), הביאוהו הפוסקים, 'המבטל כיסו של חבירו, אין לו עליו אלא תרעומת', וגרע מגרמא בנזיקין דפטור, ותו, דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח, דילמא אף היה מגיע הפסד".

מדברי ערוך השולחן (סימן רצב סעיף כ) משמע, שניתן לחייב בתשלום על מניעת רווח כאשר ההיזק ברור. כך כתב ערוך השולחן: "ועוד איתא שם דהמבטל קרקע של חבירו חייב לשלם - ופירשו הטעם מפני שההפסד ברור והוי כגרמי... אבל אם ההפסד ברור - חייב לשלם, ולפ"ז גם במעות כשההפסד ברור - חייב ג"כ לשלם דהוי כגרמי". אבל הקצות (שם) פטר מתשלום על מניעת רווח גם כאשר ברי היזקא.

לסכום, מניעת רווח נחשבת לגרמא ולא ניתן לחייב עליה בדין תורה, אא"כ מדובר ברווח ברור ומזומן שניתן להוכחה בבית הדין.

 

 

 

[1] המרכבת המשנה (שם) ביאר: "כל שההיזק בא מחמת הפשיעה קיי"ל דינא דגרמי דהגורם חשיב כמזיק בידים וחייב". מכאן נראה שהיזק הבא בגלל פשיעה נכלל בגדרי דינא דגרמי.

[2] הנתיבות בס"ק א הקשה: מדוע מועילה התראה של השכנים, הרי בסימן תטז סעיף א נאמר: קיר רעוע שנפל לרשות הרבים - אם בית הדין התרה בו - חייב לשלם. הרמ"א העיר: "ודווקא שהתרו בו בית דין, אבל בלא בית דין אף על פי שהתרו בו חביריו - אינו כלום". א"כ מדוע כאן התראת החברים ללא התראת ב"ד נחשבת להתראה?

הנתיבות ביאר: במציאות בה מרגע הנחת הסחורה בתקרה היה חשש לקריסת הקיר - לא צריך התראה של ב"ד, ומה שהרא"ש כתב שהתרו בו אין זה בהכרח. רק במקום שבהתחלה המבנה תקין ולאחר מכן יש חשש לקריסה - צריך התראה של בית הדין, ואז לא מועילה התראה של השכנים.

[3] הקצות בס"ק א הפנה לדבריו בסימן עב ס"ק יד, שם כתב בשם התומים: שומר שאמר למפקיד: 'על מנת שאני לא מקבל עליו אחריות', גם אם יזיק את החפץ בידיים - פטור מלשלם, שכן יש לדמותו לאדם שביקש מחברו: קרע את כסותי ותיפטר. (מבואר בסימן שפ סעיף א). אומנם הקצות חלק על התומים וכתב: השומר רק פטר את עצמו מאחריות, אך לא מנזיקין, שכן אין בכלל לשון אחריות גם נזק. לכן אם הזיק - חייב לשלם.

[4] התוס' ענו: בקרקעות שטר וכו' - כלל אין חיוב שבועה, לכן השומר לא מחייב את עצמו ללא קניין. התוס' עוד ענו: לשומר חינם יש הנאה בכך שהחשיבו אותו כשואל, כך שיוצא קול שהוא איש נאמן שניתן להשאילו לו, ובאותה הנאה הוא משעבד את עצמו לכן לא צריך קניין.

[5] כמו כן לא ניתן לתבוע אדם על כך שגרם לאיבוד זמנו וכד'.

[6] כך נראה שהבין ראבי"ה (סימן תתקנ"ז): "ושמעינן מירושלמי כדפרישית טעמא, דכל היכא דבידו לקנות ולעסוק בריוח, דומיא דשדה שאילו לא קיבל עליו זה להשתדל בה ולזורעה היה הוא בעצמו עוסק בה ולא היה מובירה - חייב הוא לשלם הפסידו, וברור הריוח, דשדפון לא שכיח, הילכך אפילו אם לא הרויח בו מידי היאך - חייב לשלם הפסידו".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן