אדם שמכר את דירתו, ומעוניין לדעת מה מותר לו לקחת עמו ולהוציא מהבית, ומה כלול במכירה (וצריך להשאיר בבית לקונה) - עליו לבחון את הדברים לפי הסדר המפורט לקמן.

 

הרב ישועה רטבי

 

 

שאלה:

מכרתי את הדירה שלי, האם אני יכול לקחת את המזגנים, נברשת, מערכת חימום גז וכד', וכן מזוזות מהודרות שיש לי בבית (ולשים מזוזות כשרות במקום), או שלאחר המכירה - הכל שייך לקונה, ואני לא יכול לקחת כלום ללא רשותו.

 

 

תשובה:

אדם שמכר את דירתו, ומעוניין לדעת מה מותר לו לקחת עמו ולהוציא מהבית, ומה כלול במכירה (וצריך להשאיר בבית לקונה) - עליו לבחון את הדברים לפי הסדר הבא:

  • א. בדיקת חוזה המכירה - אם בחוזה מפורט למי שייך כל דבר - האמור בחוזה גובר, כי כל תנאי שבממון תקף. (מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות, שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, בסימן שטו סעיף ב, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י).

הפתחי חושן (קניינים פרק יד הערה ב) הציע לפרט בחוזה מה כלול במכירה, במיוחד במכשירי חשמל, ארונות וכד', שמצוי שיש בהם וויכוח בין הקונה למוכר, ולא להסתמך על הסכמות שנאמרות בע"פ, זאת בכדי למנוע מחלוקות בעתיד.

  • ב. מנהג מדינה - אם בחוזה לא כתוב מה נכלל במכירה - יש לבחון האם קיים מנהג מדינה במכירת בית, במידה ויש מנהג מדינה הרי שהוא קובע מה נכלל במכירת בית.
  • ג. פסיקת ההלכה - אם לא קיים מנהג מדינה, הדין ייפסק לפי מה שקבעו חז"ל ונפסק להלכה בשולחן ערוך בסימנים ריד-רכ. העיקרון שמתבאר בחו"מ סימן ריד סעיף יא הוא, שכל דבר שהוא מחובר לבית - נכלל במכירת הבית, אבל שהוא לא מחובר לבית - לא נכלל במכירה, כמו כן דבר שהוא נועד ליופי ולא משמש את הבית ולא מהותי לבית, גם אם מחובר לבית - יכול המוכר לקחתו.

 

לאור זאת, הדינים הבאים שייכים רק במידה ואין מנהג מדינה, וכן במידה ובחוזה לא מצוין כיצד יש להתייחס לפריטים הבאים:

  • א. מכונת כביסה, תנורי אפייה, בלוני גז ושאר כלי חשמל שלא קבועים בקרקע - לא נמכרים עם הבית ויכול המוכר לקחתם. (פתחי חושן קניינים פרק יד הערה סד).
  • ב. דוד שמש, בוילר חשמלי, בתי מנורה, ברזים יקרים ושאר הדברים שקבועים בקרקע - נמכרים עם הבית והמוכר לא יכול להחליפם בכלים פשוטים יותר. פתחי חושן (שם).
  • ג. מזגנים - נחשבים מחוברים לקרקע, למרות שהם מחוברים בצורה חזקה.
  • ד. נברשת - נראה שהיא לא כלולה במכירה, כי נברשת עשויה לנוי, לכן המוכר יכול לקחת את הנברשת ולהניח במקום בית מנורה פשוט.
  • ה. מזוזות - לדעת השיבת ציון (בנו של הנודע ביהודה), המזוזה שייכת לקונה, כי יש איסור להוציא את המזוזות, אך שבט הלוי פסק, שהמוכר יכול לקחת את המזוזות המהודרות ולשים במקומן מזוזות כשרות, כי מצוות מזוזה היא מצוות הדר, כך שלאחר רכישת הדירה, מצווה מזוזה תהיה מוטלת על הלקוח, ולא יתכן לומר שהמוכר צריך לממן מכיסו מזוזות מהודרות בשביל מצווה שלא שייכת לו אלא מוטלת על הלקוח.

ניתן להוסיף ולומר, לפי חלק מהפוסקים, מכירת הבית חלה רק לאחר הרישום בטאבו, כך שגם לאחר החתימה על החוזה - הקונה עוד לא קנה את הבית ויכול המוכר להוציא את המזוזות.

 

 

הקדמה

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כו הלכה ז) כתב: בכדי לקבוע מה נכלל במכירת בית - יש לבחון בהתחלה מה הוא מנהג מדינה, אם יש מנהג מדינה הוא תקף, ואם אין מנהג מדינה - אזי הולכים אחר מה שקבעו חז"ל ונפסק להלכה בסימנים ריד-רכ.

וכך כתב ערוך השולחן (סימן ריד סעיף א): "בסימנים אלו עד סי' רכ"א יתבארו דברים שהמוכר מכרן בסתם ולא פירש הפרטים... ובכולהו הוי טעמא, משום דקים להו לחז"ל שזה הדבר דרך בני אדם לכלול אותו בלשון זה, מפני שהוא עיקר תשמישו של אותו דבר הנמכר, ובודאי היה דעת המוכר להקנות לו אותו דבר הפרטי בהכללי". לאחר מכן ערוך השולחן הביא את דברי הרמב"ם, שדברי חז"ל אמורים רק במקום שאין מנהג.

ערוך השולחן (סעיף ב) עוד כתב: "ודע דבזמניהם לא היה כמו בזמנינו במדינותינו, שכל הבניינים כלולים בלשון בית, וכשמוכרים בלעדי הבנינים והעליות מפרשים בפרטיות, אבל בזמניהם שם בית לא כלל רק החדרים שדרים שם, וגם לא עליות, וכן שארי דברים שבזמנינו אינו כן לפי הלשון".

הרמב"ם בהלכה ח סיכם: "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן - הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג, אבל מקום שאין ידוע בו מנהג ולא שמות מיוחדין, אלא יש קורין כך ויש שקורין כך - עושים כמו שפירשו חכמים בפרקים אלו". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רטו סעיף ח.

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כז הלכה יא) חזר והדגיש: "אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו שהוא מנהג המדינה והשמות הידועים ביחוד לכל דבר ודבר, ובמקום שאין מנהג ולא שם שהכל אומרים לו ביחוד ולא שיתוף הולכין אחר אלו הכללות שביארו חכמים כמו שביארנו". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רכ סעיף טו.

וכן עוד כתב הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יז הלכה ו, ונפסק ע"י השולחן ערוך בסימן רל סעיף י, וכן בפרק יח הלכה יב, ונפסק ע"י השולחן ערוך בסימן רכט סעיף ב, וכן בפרק כח הלכה טו.

 

למעשה, בכדי לקבוע מה נכלל במכירה, יש לבחון את הדברים הבאים לפי סדר זה:

  • א. בדיקת חוזה המכירה - אם בחוזה מפורט למי שייך כל דבר - האמור בחוזה גובר, כי כל תנאי שבממון תקף. מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, בסימן שטו סעיף ב, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י.
  • ב. מנהג מדינה - אם בחוזה לא כתוב מה נכלל במכירה - יש לבחון האם קיים מנהג מדינה במכירת בית, במידה ויש מנהג מדינה הרי שהוא קובע מה נכלל במכירת בית.
  • ג. פסיקת ההלכה - אם לא קיים מנהג מדינה, הדין ייפסק לפי מה שקבעו חז"ל ונפסק להלכה בשולחן ערוך בסימנים ריד-רכ.

הצעת הפתחי חושן - הפתחי חושן (קניינים פרק יד סעיף א) כתב: "המוכר דבר לחבירו - יפרש ויפרט מה שמוכר לו עם או בלי התשמישים הנלוים למקח. ובקרקע - יפרט בדיוק מה ובאיזה גבולות הוא מוכר לו, ואפילו דברים שקונה גם בלי שיפרט - ראוי שיפרט אותם בשעת מכירה ובשטר המכירה".

הפתחי חושן (שם הערה ב) עוד כתב: "וכבר כתבתי בכמה מקומות מדברי החפץ חיים באהבת חסד, שבכל משא ומתן עם חבירו, כגון בשכירות - יש לפרט כל מה שעלול להביא לידי דין ודברים, שכן לפעמים עלול לבוא לידי גזל אם לא יתנה מראש. ומצוי ביותר כשמוכרים דירה, ויש כמה וכמה אביזרים ומכשירים העלולים להיות עילה לויכוחים ומחלוקת אם נכללו במכירה או לא, וביחוד בארונות ואביזרי חשמל, ומן הראוי שאם יש איזה מכשיר או דבר אחר שאין המוכר רוצה לכלול במכירה - יתנה בפירוש, ורצוי מאד שהמוכר והלוקח יעברו על כל הדברים וירשמו מה מוכר ומה לא, ובכל אופן רצוי שהלוקח יראה בעיניו מה הוא קונה, אם הוא באמת כמו שאמר לו המוכר, ולא יסמוך על דברים בעל פה".

 

 

מה כלול במכירת בית

במשנה במסכת בבא בתרא דף סה עמוד א מובא: "המוכר את הבית - מכר את הדלת אבל לא את המפתח". (אדם שמכר את ביתו בצורה סתמית בלי להיכנס לפרטים - דלת הבית מכורה כי היא מחוברת לבית, אבל דבר שלא מחובר לבית כגון מפתחות - לא קנויות לקונה[1]).

"(המוכר את הבית -) מכר את המכתשת קבועה אבל לא את המיטלטלת, (המוכר את הבית מכר גם כלי כתישה שמחוברים לקרקע, אבל לא מכר כלי כתישה מטלטלים). מכר את האיצטרוביל, (החלק התחתון של הרחיים שמחובר לקרקע), אבל לא את הקלת, (כלי מטלטל שנמצא מעל הרחיים, לתוכו מכניסים את החיטים), ולא את התנור ולא את הכירים". (התנור והכיריים מטלטלים, לפיכך הם לא נכללים במכירת הבית).

המשנה בסוף דף סה עמוד א סיימה: "בזמן שאמר לו: הוא וכל מה שבתוכו - הרי כולן מכורין". (אם המוכר אמר לקונה שהבית וכל מה שבתוכו מכור - הכל שייך לקונה כולל מיטלטלים).

מכאן אנו למדים, שהמוכר את ביתו בצורה סתמית בלי להתייחס לכל מה שנמצא בבית ובסביבתו - קנה רק את הדברים המחוברים לבית, ולא קנה את המטלטלים שיש להם שימוש עצמאי ולא קשורים בהכרח לשימוש הבית.

הרשב"ם (ד"ה מכר) סיכם: "כללא דמילתא, כל תשמישי בית הקבועים - מכורין בכלל בית, והמטלטלין - אינם מכורין".

הגמ' בדף סט עמוד א שאלה: "בעי רבי אלעזר: מלבנות של פתחים, מהו? (המוכר את ביתו - האם גם הלייסטים למסגרת שמסביב לדלת כלולים במכירה)? היכא דמחברי בטינא - לא תיבעי לך - דהא מחבר, (לייסטים שמחוברים לקיר עם טיט - וודאי שהם מתבטלים לדלת ושייכים לקונה), כי תיבעי לך - דנקיטי בסיכי, מאי? תיקו". (מדובר בלייסטים שלא דבוקים לקיר, אלא מחוברים ביתדות וניתן בקלות לשולפם. הגמ' נשארה בתיקו, כך שהלייסטים שייכים למוחזק, ויכול המוכר להשאירם ברשותו).

"בעי רבי זירא: מלבנות של חלונות, מהו? מי אמרינן: לנוי בעלמא הוא דעבידי, או דלמא כיון דמחברי - מחברי? תיקו". (לייסטים מסביב לחלון עם עיטורים שעשוי ליופי, האם נאמר שהם לא כלולים במכירת הבית, ודינם פשוט יותר מאשר לייסטים מסביב לדלת שעשוי לשימוש הבית {שלא יהיה מרווח בין הדלת ובין הקיר), אך לייסטים לחלונות הם ליופי ולא כלולים במכירה, או מכיוון שהם מחוברים - הם מתבטלים לחלון וכלולים במכירה).

הרשב"ם (ד"ה בעי) כתב: שאלת הגמ' במלבנות החלונות היא על לייסטים שמחוברים ע"י יתדות, כי אם הם מחוברים בטיט - וודאי שהם מכורים לקונה והמוכר לא יכול לקחתם. אומנם הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כה הלכה ה) כתב: מי שמכר את ביתו - לא מכר "מלבנות החלונות אף על פי שהן מחוברין בטיט מפני שהן לנוי". כלומר הגמ' הסתפקה גם בלייסטים מחוברים בטיט, ומכיוון והגמ' נשארה בספק - לכן המוכר יכול לקחתם כי הוא המוחזק. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף יא.

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כה הלכה ה) פסק: במכירת הבית כלולים דברים המחוברים לקרקע, כמו הלייסטים המחוברים בטיט לקיר, אבל מטלטלים כמו מפתח או לייסטים שלא מחוברים - לא כלולים במכירה והמוכר רשאי ליטלם. כמו כן דבר שמחובר לקרקע אך הוא ליופי כמו מלבנות החלונות - גם אם מחובר לקרקע בטיט - המוכר יכול לקחתם. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף יא.

 

העיקרון שמתבאר בחו"מ סימן ריד סעיף יא הוא, שכל דבר שהוא מחובר לבית - נכלל במכירת הבית, אבל שהוא לא מחובר לבית - לא נכלל במכירה, כמו כן דבר שהוא נועד ליופי ולא משמש את הבית ולא מהותי לבית, גם אם מחובר בטיט - יכול המוכר לקחתו.

לאור זאת פסק הפתחי חושן (קניינים פרק יד הערה סד), כלי חשמל שלא קבועים בקרקע, כמו מכונת כביסה, תנורי אפייה, בלוני גז - לא נמכרים עם הבית ויכול המוכר לקחתם, אבל דברים שקבועים בקרקע, כמו דוד שמש, בוילר חשמלי, בתי מנורה, ברזים יקרים - נמכרים עם הבית והמוכר לא יכול להחליפם בכלים פשוטים יותר.

הפתחי חושן הוסיף: מזגנים - נחשבים מחוברים לקרקע, למרות שהם מחוברים בצורה חזקה.

לגבי נברשת - נראה שהיא לא כלולה במכירה, כי נברשת עשויה לנוי ויש לדמותה למלבנות של חלונות שעשויות לנוי, לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך גם אם הן מחוברות בטיט - לא שייכות לקונה, הנברשת מחוברת בברגים שזה דומה ליתדות המוזכר בגמרא[2], כך שגם לדעת הרשב"ם יש לומר שהנברשת שייכת למוכר ולא ללקוח.

 

 

האם מזוזה מהודרת כלולה במכירת בית

הג"ר שמואל לנדא (בנו של הנודע ביהודה) בשו"ת שיבת ציון (סימן קי, מובא בפתחי תשובה בס"ק ה) נשאל: מוכר בית שרצה לקחת להוריד את המזוזות היקרות ולשים מזוזות פשוטות, אך הלקוח טוען שקנה את כל הבית כולל המזוזות היקרות - מי צודק?

השיבת ציון בתחילת דבריו הביא את דברי השולחן ערוך והרמ"א כאן, שרק דבר המחובר לקרקע נכלל במכירת בית, אבל דבר שמחובר ביתדות - לא נכלל במכירת בית, ומכיוון ומזוזה מחוברת ביתדות ולא בטיט הרי שהיא שייכת למוכר ולא לקונה.

אך לאחר העיון, השיבת ציון חזר בו ופסק שהמזוזות שייכות לקונה, זאת ע"פ ההלכה שנפסקה ביורה דעה סימן רצא סעיף ב, שאסור לשוכר להוציא את המזוזה, גם כאשר המזוזה שייכת לשוכר[3]. א"כ מה שנפסק להלכה שכל דבר שלא מחובר לקרקע שייך למוכר מדובר רק בדברים שהמוכר יכול לקחת עמו, אבל בדבר שהמוכר לא יכול לקחת עמו - לא שייך לו, ומכיוון ואסור להוריד מזוזה מהבית, לכן המזוזה לא שייכת למוכר אלא ללקוח שקנה את הבית.

השיבת ציון סיים, שלמעשה, מנהג המקום הוא זה שקובע: "והנה לכל זה אנו צריכין במקומות ובמדינות אחרות, אבל במדינתנו חק ומנהג מדינה הוא, שכל מי שמוכר בית - גם כל שמחובר בטיט וביתידות שייך לבית ונמכר עם הבית אף שלא מפורש בשטר המכר, א"כ בלא"ה אין להמוכר על הלוקח שום טענה ומענה אודות המזוזות, ודינא דמלכותא דינא, ותו לא מידי". (דברי השיבת ציון מובאים גם בפתחי תשובה ביו"ד סימן רצא ס"ק ז).

אבל בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קנט) מובא: מצוות מזוזה היא מצוות הדר, כך שלאחר רכישת הדירה מצווה מזוזה תהיה מוטלת על הלקוח, ולא יתכן לומר שהמוכר צריך לממן מכיסו מזוזות מהודרות בשביל מצווה שלא שייכת לו אלא מוטלת על הלקוח.

כמו כן יש לחלק בין האיסור הקיים להוצאת מזוזה ובין הבעלות הממונית על המזוזה. נכון קיים איסור להוציא מזוזה, בגלל שגורם להיזק לדייר הבא וכן בגלל סילוק הקדושה, (כמבואר בהערה לעיל), אבל המוכר עדיין נחשב לבעלים על המזוזה, וכפי שפסק הרמ"א ביורה דעה סימן רצא סעיף ב: "אם הקפיד על מעותיה - השני צריך לשלם לו".

ניתן להוסיף ולומר, גם בחידושי המיוחסים לריטב"א (מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א) מובא: "וכל כמה דלא יהיב ליה דמים - נוטלה ויצא". וכן גם השיטה מקובצת (מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א) כתב בשם רבנו יהונתן: "(השוכר) לא יטלנה בידו ויצא - כלומר אלא ימכרנה לו בדמים שהיא שוה. וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתות שלו". כלומר יש חיוב ממוני לשלם למי שרכש את המזוזות.

שבט הלוי סיים, שהמוכר יכול להוריד את המזוזות המהודרות, ולאחר מכן להניח במקומן מזוזות כשרות וזולות: "ומכ"מ אף לדרכו של השיבת ציון, דהלוקח מוחזק גם בדמים, מ"מ אם יש למוכר מזוזות יקרות שהוא קבען - הדין נותן שמותר לפני יציאתו להחליף היקרות על קטנות כשרות ג"כ, ואעפ"י שהביא הפתחי תשובה דלענין איסור להוריד, אפילו במוכר יוצא ולוקח נכנס מיד וקבען מיד אסור, אעפ"י שלא יהי' הבית רגע בלי מזוזה, והיינו משום לא פלוג בגזירתן, מ"מ זה דוקא כשמוכר מוריד והלוקח קובע מיד, בזה שייך לא פלוג, דזה היה עיקר גזירתם, אבל מה שמוכר עושה בעוד הבית ברשותו, שמוריד וקובע מיד אחרים, ומוסר לו הבית עם מזוזות כשרות - בזה לא גזרו, וכיון שכן יכול המוכר לטעון שאף שאסור לקחת, אני הייתי קובע קטנות, וצריך הלוקח לשלם להמוכר עכ"פ ההבדל במחיר בין מזוזות הגדולות היקרות לבין מזוזות הקטנות".

שבט הלוי חזר ופסק כך גם בחלק ו סימן רמז: "מה שפסקתי בעניי בתשובת שבט הלוי (יו"ד קמא סי' קנ"ט - ב) דלא כתשובת שיבת ציון... ובעניי במקומי עומד, דאף דהמוכר אסור להוריד - מכל מקום אין חובתו להמציא מזוזות יקרות להלוקח, ותביעת ממון יש ביניהם".

וכך גם פסק הפתחי חושן (קניינים פרק יד הערה סח): "ולענ"ד צ"ע, דמנא ליה להשיבת ציון לדמות דין המזוזות למלבנות של פתחים, ולמה לא נאמר דדמיא למלבנות של חלונות, ולהרמב"ם אפשר דפשיטא דלא קנה, וגם מ"ש שאסור לו להורידן, כבר כתבתי במקום אחר (חובת הדר פרק א סעיף יב), שאם הם מזוזות יקרות - יכול להורידן ולקבוע פשוטות כשרות, וא"כ לא זכה רק בהפרש שבין מהודרות לפשוטות". הפתחי חושן נשאר בצ"ע.

אומנם אפשר לתרץ את קושיית הפתחי חושן כך: יש להשוות מזוזה למלבנות של פתחים ולא למלבנות של חלונות, כי מלבנות של חלונות זה דבר שנועד ליופי ולא משמש את הבית ולא מהותי לבית, ומלבנות של פתחים זה דבר שמהותי לבית, משמש את הבית ומחזקו, כמובן שהיחס למזוזה הוא כדבר מהותי לבית ולא כנוי בעלמא, לכן נכונים דברי השיבת ציון שהשווה את המזוזה למלבנות של פתחים.

 

ניתן להוסיף סברא נוספת, מדוע המוכר יוכל לקחת את המזוזות ולהחליפם במזוזות כשרות: לפי החוק[4], רק ברישום בטאבו הקנייה חלה, מכירת בית ללא רישום בטאבו חשובה כהתחייבות לבצע עסקה אך הבעלות לא עברה לקונה, ישנם פוסקים הסבורים שהרישום בטאבו מחייב[5], כך שוודאי המוכר יכול להחליף את המזוזות בין החתימה על החוזה לבין הרישום בטאבו.

מכאן, שלאחר הרישום בטאבו - הקונה יהיה הוחזק בבית ובמזוזות ואז לא יוכל המוכר להחליף את המזוזות או לדרוש מהקונה שיוסיף לו תשלום על כך שקיבל מזוזות מהודרות.

 

 

 

[1] השיטה מקובצת (מסכת בבא בתרא דף סה עמוד א) ביאר בשם הראב"ד: "מפני שהמפתח אינו צריך אלא לנטירותא יתירתא הוא, אבל הדלת - ודאי כאחד מן הכתלים הוא".

הפתחי חושן (קניינים פרק יד הערה סג) כתב: "ולענ"ד נראה, שבזמננו שכל מנעול יש לו מפתח מיוחד, ואי אפשר לפתוח המנעול רק במפתח זה - מסתבר שהוא חלק מהמנעול המחובר בדלת, וכיון שהמנעול נמכר - גם המפתח נמכר, וכ"ש שבלא"ה לא יוכל המוכר להשתמש במפתח זה למנעול אחר, ויש גם קפידא שלא ישאר מפתח אצל אחר - ובודאי נמכר עם הבית".

[2] בספר ישעיהו פרק מא פסוק ז נאמר: "וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט". המצודת ציון ביאר: "במסמרים - יתדות". וכן במשנה (מסכת שבת פרק ו משנה י) מובא: "יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה". התפארת ישראל ביאר: "מסמר מן הצלוב - יתד".

[3] ישנם שני טעמים מדוע הגמ' אסרה לשוכר להוציא את המזוזות בסיום תקופת השכירות:

  • א. התוספות (ד"ה לא) ביארו: "לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה, וכשנוטלה - כאילו מזיק אותן שידורו בבית". גם הסמ"ע (סימן שיד ס"ק ח) הביא ביאור זה: "והטעם, שלא ישלטו מזיקין בבית, וכאילו הזיקו בידים דמי". וכך כתבו תוספות הרא"ש (מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א): "שהמזוזה היא שמירת הבית מן המזיקין ובנטילתה מזיק לנכנס לדור בתוכה".

התוספות במסכת שבת דף כב עמוד א (ד"ה רב) הוסיפו: "מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקין". גם האור החיים בספרו ראשון לציון (יו"ד סימן רצא סעיף ב) כתב: "דהמזוזה היא שמירה לבית שהקב"ה יושב ומשמר אותנו מבחוץ".

  • ב. הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א) ביאר: "שאני הכא דכיון דחלה קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקה משם".

[4] ע"פ החוק (חוק המקרקעין סעיף 7 ב) יש חובה לרשום את מכירת הנכס בטאבו: "עסקה שלא נגמרה ברישום - רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".

[5] מהר"י באסן (סימן צא) כתב: למרות שע"פ ההלכה קניין חזקה מועיל ואין צורך ברישום נוסף, בכ"ז מכיוון שע"פ החוק יש חובה לרשום בפנקס המותיבילי (=טאבו), לכן לא סמכא דעתו לקנות עד שיסתיים הרישום בטאבו. וכך כתבו כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן קצ בס"ק לב), הדברי אמת (סימן יב), הפני משה (חלק ב סימן עז), החתם סופר (חו"מ סימן קמב), ועוד פוסקים.

כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן קצ בס"ק ח) עוד כתב: גם אם אין דינא דמלכותא, בכ"ז יש תוקף לרישום בטאבו בגלל שכך הוא מנהג הסוחרים.

ע"פ דברי החתם סופר (חושן משפט סימן מד) המפורסמים, שיש חובה לפסוק כפי הדינא דמלכותא בכל חוק שנועד לצורך הסדרת חיים תקינים לטובת הציבור - ניתן לומר שיש תוקף לדינא דמלכותא בכל הנוגע לחיוב הרישום בטאבו, כי הרישום בטאבו נועד להגן על הקונים, בכדי שלא תהיה מכירה כפולה של בתים, כעין תקנת השוק, כך שיש תוקף לחוק זה.

ערוך השולחן (סימן קצ סעיף כה) כתב: "ולכן במקום שהמנהג שכל זמן שלא בא קיום מערכאות לא נגמרה המכירה - אין הקניין נגמר עד שיתקיים בהערכאות, וכשנגמר קונה למפרע משעת הקניין בלא זה הכל לפי תנאם".

הגרי"ש אלישיב (פסקי דין רבניים חלק ו פס"ד בעמוד 376) כתב: "לפי הנוהג כאן בארץ שעל עניני העברות בין איש לרעהו, אם הוא מוכר או נותן מתנה, הכל לאשר לכל מעבירים ע"י רישום בספרי האחוזה, א"כ יש לראות בזה קנין מדין סיטומתא". דהיינו רישום הבעלות בטאבו נחשב לקניין סיטומתא.

הציץ אליעזר (חלק ח סימן מ) פסק, שלא מועיל קניין כסף ושטר ללא רישום בטאבו. וכ"פ האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן סב): "ופשוט שאף במכירת קרקעות ובתים - לא נקנו במדינתנו וכדומה - לא בכסף ולא בשטר - כל זמן שלא עשה לו כדיני המדינה, דשום אדם לא סמך דעתו אלא על דיני המדינה בזה".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן