שואל שלא מדעת שהחזיר את החפץ למקום בו הוא היה מונח אך זהו מקום לא משומר, ואירע אונס לחפץ האם הוא חייב לשלם?

 

 

 שאלה:

לפני כחודש ראיתי פלאפון של חבר שלי מוטען בתוך שקע. הפלאפון היה בטעינה מלאה, ומקובל שאם הפלאפון מלא - אני יכול להטעין את שלי. וכך עשיתי. לאחר מכן החזרתי את הפלאפון של החבר לאותו מקום שהיה - מעל המטען.

אך כעבור זמן החבר הגיע ולא מצא את הפלאפון. הוא חיפש ולא מצא. יש סיכוי שהפלאפון נפל לפח כי המטען היה מעליו אך לא בטוח. וכבר אי היה אפשר לדעת משום שכבר הוציאו את הזבל. רציתי לדעת אם אני צריך לשלם וכמה? (הפלאפון לא היה חדש ולא שווה הרבה).

 

 

הרב ישועה רטבי

 

תשובה:

  • א. אדם שמשתמש בחפץ שלא שייך לו - נקרא שואל שלא מדעת, ודינו כדין גזלן, לפיכך הוא חייב באחריות על החפץ שהשתמש בו. (שולחן ערוך סימן שנט סעיף ה).
  • ב. שואל שלא מדעת נחשב לגזלן כבר מרגע השימוש בחפץ גם אם לא נעשה קניין, כגון אדם שמשתמש במטען של חברו ללא רשות, למרות שהוא לא הגביה ולא משך ולא עשה שום קניין במטען, בכ"ז כבר מעצם השימוש הוא חייב באחריות על מה שיקרה למטען, כי יש לשואל הנאה מעצם השימוש בחפץ, והנאה זו יש לה ערך כספי, כך שנחשב לקניין כסף. (נתיבות בסימן שמ ס"ק ח).
  • ג. יש מהפוסקים המתירים לאדם להשתמש בחפץ שלא שייך לו, במידה והוא יודע בוודאות שהחבר מסכים שהוא ישתמש בחפץ. (ש"ך סימן שנח ס"ק א). לאור זאת, אם מדובר במטען של חבר שבוודאות מתיר להשתמש במטען גם ללא בקשת אישור - דין המשתמש כדין שואל, (ולא כדין שואל שלא מדעת הנחשב לגזלן).
  • ד. כאמור, המשתמש בחפץ של חברו ללא בקשת אישור - יתכן ודינו כדין גזלן (אם הבעלים לא מאשרים לאחרים להשתמש בחפץ, כאמור בסעיף ב), ויתכן ודינו כדין שואל (אם הוא יודע שהבעלים מאשרים לו להשתמש בחפץ, כאמור בסעיף ג). ההשלכה המעשית בין שני המקרים תהיה בשאלה האם צריך להחזיר את החפץ לבעלים, או מספיק להחזיר את החפץ למקום בו הבעלים הניחו אותו. אם דינו מוגדר כגזלן - תהיה עליו אחריות על החפץ עד שיחזיר את החפץ לבעליו, ואם דינו מוגדר כשואל - יכול הוא להחזיר את החפץ למקום בו הבעלים הניחו אותו.
  • ה. במקרה כאן, השואל השתמש במטען אך לא השתמש במכשיר סלולרי אלא רק הזיזו, לפיכך לא ניתן לחייב על פעולת הזזה בלבד שנעשית ברשות ששייכת לכולם. אך אם המטען היה נופל לפח, או אם היה השואל משתמש במכשיר סלולרי - הדין היה כך: המכשיר הסלולרי היה במקום לא משתמר (מעל פח זבל). המשתמש החזיר את המכשיר הסלולרי למקומו (מקום שאינו משתמר), אך לא החזיר את המכשיר לבעליו, ולאחר מכן ככל הנראה המכשיר נפל לפח זבל ואבד. לאור זאת יש לבחון האם אם היה לו רשות להשתמש במכשיר - דינו כשואל, ולפיכך מספיק שהוא יחזיר את המכשיר למקום בו הבעלים הניחו אותו, למרות שזהו מקום לא משומר. ברגע שהוא יחזיר את החפץ למקומו הוא נפטר מחיובו כשואל, ולאחר מכן אין הוא אחראי על המכשיר והוא פטור מלשלם על אובדן המכשיר, אך אם לא היה לו רשות להשתמש במכשיר, הוא מוגדר כגזלן, וחלה עליו אחריות להחזיר את החפץ לבעלים, החזרת החפץ למקום שאינו משומר לא נחשבת כהחזרה, כך שהוא חייב באחריות על החפץ, ועליו לשלם את שווי המכשיר כפי שהיה בעת שלקחו.

 

 

שואל שלא מדעת שהחזיר למקומו

המרדכי (מס' ב"ק סימן קצח) כתב: שומר שהשתמש בחפץ שלא מדעת, ולאחר מכן החזיר את החפץ למקומו - אין דינו כדין שואל אלא כשומר בעלמא.

הרמ"א בסימן רצב סעיף א פסק: שואל שלא מדעת שלקח חפץ ללא רשות הבעלים ולאחר מכן החזיר את החפץ למקומו - לא נחשב כשואל אלא כשומר ולא חייב באחריות על החפץ[1].

הסמ"ע בס"ק ד סייג: המרדכי דיבר על שואל חפץ ללא רשות במציאות בה הבעלים מאשרים את השימוש בחפץ גם ללא בקשת רשות, שאז דין השואל שלא מדעת אינו כדין גזלן, ואם מחזיר את החפץ למקומו - אין דינו כשואל ולא חייב באחריות, אך הרמ"א התייחס גם לשואל שלא מדעת במציאות בה הבעלים מקפידים על השימוש ללא בקשת רשות, כך שדינו כגזלן. הסמ"ע נשאר בצ"ע, מדוע הרמ"א כתב שמספיק להחזיר את החפץ למקום. אומנם למעשה הסמ"ע בס"ק יז כתב כדברי הרמ"א: "דבשואל שלא מדעת, דשימש בפקדון, והחזירה למקומה - פטור מאונסין".

הנתיבות בס"ק ג הסכים לדברי הסמ"ע, שמדובר בשואל שלא מדעת במקום בו הבעלים לא מקפידים על השימוש בחפץ, וכך מדויק מדברי השולחן ערוך שכתב ששואל זה הוא כגזלן ולא כתב שהוא גזלן, כי השימוש ללא בקשת רשות נראה כאילו גזל. אומנם שואל שלא מדעת בחפץ שהבעלים מקפידים עליו - לא מספיק החזרת החפץ למקום אלא צריך ליידע את הבעלים.

וכן כתב ערוך השולחן (סעיף ח) על דברי הרמ"א: "וגדולי אחרונים דחו דבריו, דלהדיא מבואר בש"ס, דבשואל שלא מדעת, אפילו החזירה למקומה - חייב באונסים (ב"מ מ"א א)... ומהמקור שלקח דין זה (מרדכי סוף ב"ק) - מיירי ששאל מדעת הבעלים או בדבר שאין הבעלים מקפידין עליו".

אבל הש"ך בס"ק א תמה על פסק הרמ"א, כי בגמ' משמע שבשואל שלא מדעת כל עוד שלא יידע את הבעלים - לא נחשב להשבה, והמרדכי התייחס לשואל מדעת שאז מועיל להחזיר את החפץ למקום. הש"ך סיים: "הלכך כל זמן שאין לנו יישוב ברור - אין בנו כח לפסוק כדברי הר"ב בזה, שהוא נגד הש"ס וכל הפוסקים".

 

 

שואל שלא מדעת שהחזיר למקום לא משתמר

במסכת בבא בתרא דף פח עמוד א מובא: "כגון שנטלה למוד בה לאחרים, (חנווני לקח כלי מדידה מילד בלי לבקש רשות מאביו והשתמש בכלי מדידה לאחרים, כלומר מדובר בשואל שלא מדעת שמשתמש בכלי ללא בקשת אישור מהבעלים), ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי, מר סבר: שואל הוי, (לדעת רבי יהודה דינו כשואל ולא כגזלן לפיכך ברגע שהוא יחזיר את הכלי למקומו {כלומר לילד} - הוא לא יחשב כשואל שלא מדעת), ומר סבר: גזלן הוי". (לדעת חכמים, שואל שלא מדעת נחשב לגזלן, לכן עליו להחזיר את הכלי לבעלים, ואין הוא יכול להחזיר את הכלי לילד הקטן, כי זו תהיה חזרה למקום שאינו משתמר).

יש מחלוקת באומדן דעת בעל החפץ, לדעת חכמים אנו אומדים את בעל החפץ שאינו מסכים שישתמדו בחפציו, ומבחינתו מי שנוגע בחפציו נחשב לגזלן, לכן שואל שלא מדעת נחשב לגזלן, אבל לדעת רבי יהודה אומדן דעת בעל החפץ היא שהוא מוכן שישתמשו בחפציו, בתנאי שהמשתמש ייקח אחריות על החפץ כמו שואל החייב באונסים.

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה טו) פסק כדעת חכמים, שדין שואל שלא מדעת כדין גזלן, וכ"פ השולחן ערוך בסימן רצב סעיף א, וכן בסימן שנט סעיף ה: "אפילו הלוקח בשאלה, שלא מדעת הבעלים - נקרא גזלן". וכן בסימן שסג סעיף ה.

התוספות (שם ד"ה מר) כתבו: שואל שלא מדעת צריך להחזיר למקום משתמר, ואם הוא החזיר למקום שלא משתמר - לא נחשב שהחזיר וחייב באחריותו.

אם נגדיר את המשתמש כדין שואל - הוא יוכל להחזיר למקום שלא משתמר, אך אם נגדיר את המשתמש כדין גזלן (שואל שלא מדעת) - הוא לא יוכל להחזיר למקום לא משתמר, ואם החזיר ונגרם נזק - חייב לשלם.

כך מוכח מדברי רבינו יונה (מסכת בבא בתרא דף לה עמוד ב): "אף על גב דקיי"ל שלא לדעת אפי' מנין לא צריך, ויחזיר למקום שנטל, אבל בחזרה למקום שאין משתמר לא מפטר אף על פי שנטל משם.

 

 

הדין של שואל שלא מדעת

לדעת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה טו), הטור והשולחן ערוך בסימן רצב סעיף א - השואל חייב באונסים רק מרגע שישתמש בפועל ורק לאחר ביצוע קניין, כי שואל שלא מדעת לא מתכוון לגוזלו, לכן חייב רק מרגע שישתמש בפועל[2], שאז הוא בפועל גוזל, (בניגוד לשליחות יד שחייב כבר מרגע הקניין {הגבהה}, שכן בשליחות יד הוא מתכוון להחסיר, לכן ברגע שעשה קניין - דינו כגזלן). וכן כתבו התוספות (מסכת בבא מציעא דף מא עמוד ב ד"ה חדא): "(שואל) שלא לדעת - אינו חשיב כאילו כבר נשתמש בשביל משיכה לבדה".

אבל לדעת הנימוקי יוסף (דף כג עמוד א), דין שואל שלא מדעת כדין שליחות יד, ובשניהם חייב כבר מרגע הקניין (הגבהה), גם אם לא השתמש בפועל.

בסימן שמח סעיף ד מבואר בדיני גזילה, שצריך הגזלן לבצע קניין בכדי להתחייב, אך הנתיבות בסימן שמ ס"ק ח חידש: הקניין של שואל הוא בעצם השימוש במוצר השאול. כלומר כל המחלוקת בין הראשונים שייכת רק בשואל שעשה קניין אך לא השתמש, אבל אם הוא השתמש בחפץ - גם אם לא עשה קניין (למשל שאל ספסל וישב עליו, השואל השתמש בספסל אך לא עשה קניין, הוא לא הגביה ולא משך את הספסל) - חייב כדין שואל שלא מדעת.

וכן הדין בשואל ספר או מכשיר פלפון או מטען וכד', שמשתמש בחפץ גם בלי להגביה - נחשב לשואל שלא מדעת למרות שלא נעשה קניין, כי יש לשואל הנאה מעצם השימוש בחפץ, והנאה זו יש לה ערך כספי, כך שנחשב לקניין כסף.

וכך מוכח מדברי השיטה מקובצת (מסכת בבא מציעא דף צט עמוד א): "אלא טעמא, משום דאדם משעבד עצמו בכסף, ובההיא הנאה דאושלה ניהליה, ואפקה מרשותיה לרשות שואל - גמר ומשעבד ליה נפשיה באחריות כאלו קבל ממנו שכר לשמור ולהתחייב באונסיה[3]".

 

 

[1] אומנם בשואל כסף - הדין שונה ואם השתמש בכסף - חייב באונסים.

[2] הסמ"ע בס"ק ג הדגיש: רק שואל שלא מדעת, חייב רק מרגע שמשתמש בפועל, משא"כ שואל מדעת - חייב באונסים כבר מרגע שמשך את החפץ מן המשאיל, שכן מרגע ההגבהה החפץ נחשב ברשותו, שיכול להשתמש וכאילו כבר השתמש, משא"כ שואל שלא מדעת שאסור לו להשתמש בחפץ, וכל עוד שלא השתמש בפועל, נחשב החפץ ברשות בעליה.

[3] הסבר זה הוא לדעת רב הונא ששימוש בחפץ קונה, ומי שחולק עליו סבור שגם משיכה קונה וגם שימוש בחפץ קונה, כלומר המחלוקת רק האם משיכה קונה אך וודאי ששימוש קונה לכו"ע.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן