נהג שפגע ברכב שחונה על המדרכה באדום לבן, האם הנהג הפוגע חייב לשלם על הנזק, או שפטור מלשלם בגלל שהנהג חנה במקום שאסור לחנות

הרב ישועה רטבי

 

שאלה:

רכב חנה במדרכה באדום לבן, בכניסה לחנייה גדולה. הצד האחורי של הרכב קצת בלט לכוון הכביש, (שני גלגלים שלו היו על המדרכה, ושני גלגלים על הכביש). שמעתי בום קטן, וראיתי קצת צבע אדום אצלי ברכב, וגם ראיתי מכה קטנה אצלו ברכב. אני לא יודע עם המכה הייתה בגללי או לא. יכול להיות שהייתה לו מכה וזה לא ממני, אבל בטוח ששפשפתי את הרכב שלו.

השאלה שלי היא, האם אני צריך לשלם עבור המכה או השפשוף ששפשפתי? כי הרכב חנה בחניה אסורה, במדרכה אדום לבן, ולפי החוק, לא סתם צבעו את המדרכה בצבע אדום לבן?

ומה הדין, אם אני מסופק האם המכה שיש לו ברכב זה ממני או לא, אולי רק שפשפתי אותו?

 

 

תשובה:

  • א. כל נהג מחויב להסתכל ולהיזהר שלא לגרום נזקים ולא לפגוע ברכב אחר. לא ניתן לפטור את הנהג הפוגע בגלל הטעם המובא בגמ': "שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", כי דרכן של נהגים כן להתבונן בנהיגה, ורק להולכי רגל נאמר בגמ', שאין דרכם של הולכי רגל להתבונן בדרכים.
  • ב. המחנה את רכבו במקום שמקובל לחנות בו, מי שיפגע ברכב - יהיה חייב לשלם על הנזקים שייגרמו לרכב.
  • ג. המחנה את רכבו במקום שאסור לחנות והוא חוסם את המעבר - ניתן לנסוע בצורה רגילה למרות שתוך כדי הנסיעה יתכן וייגרם נזק לרכב שחוסם את כל המעבר.
  • ד. המחנה את רכבו במקום שאסור לחנות, והרכב לא חוסם את כל המעבר, כך שיש מקום לעבור בזהירות - אין אפשרות להזיק לרכב החונה, ואם הזיק לרכב החונה - חייב לשלם.
  • ה. במקרה כאן, מכיוון ושמעת מכה, וגם ראית על הרכב שלך את הצבע האדום של הרכב הנפגע, מסתבר שהנזק נגרם ממך ויש חיוב בתשלום.

 

הניח חפץ במקום אסור וניזוק

במשנה במסכת בבא קמא דף כז עמוד א מובא: אסור לאדם להניח חפצים ברשות הרבים, לכן אם אדם הניח כד ברשות הרבים, והולך רגל נתקל בכד ושברו - השובר פטור מלשלם על הכד. וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיב סעיף א.

הגמ' בדף כז עמוד ב ביררה: מדוע האדם ששבר את הכד פטור מלשלם על הכד, הרי היה עליו להסתכל להיכן שהוא הולך, ומכיוון שהזיק עליו לשלם, שהרי אדם מועד לעולם, כמבואר במשנה בדף כו עמוד א?

הגמ' הביאה מספר תשובות:

  • א. רב ביאר: מדובר באדם שמילא את הדרך בחביות וחסם את הדרך, ומכיוון ולכל הולך רגל יש זכות מעבר ברשות הרבים, הרי שיש אפשרות למי שרוצה לעבור בדרך, גם אם תוך כדי הליכתו הוא ישבור את הכדים, כי אין לאדם זכות לחסום את כל הדרך.
  • ב. שמואל ביאר: מדובר בכדים שהונחו במקום חשוך, כך שלא הייתה אפשרות לזהות את הכדים, לכן השובר פטור מלשלם.
  • ג. רבי יוחנן ביאר: מדובר בכדים שהונחו ברחוב פינתי, כך שמי שנכנס מהרחוב הסמוך לא יכול לזהות את הכדים, ולכן הוא פטור מלשלם עליהם.
  • ד. ר' עולא ביאר: הולך רגל שנתקל בכדים המונחים ברצפה ושברם - פטור מלשלם, "לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים". הבית יוסף (סימן תיב) כתב: הסבר זה הוא ההסבר למסקנה.

צריך לציין, דברי הגמ' שייכים רק במקום שלא רגילים להסתכל, כגון במקרה המובא בגמ': אדם הניח כד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בכד ושברה - פטור מלשלם, בגלל שבני אדם לא רגילים להסתכל על המדרכה בשעת הליכתם, כי אדם מסתכל קדימה ולא מסתכל למטה (כמובא בדברי התוס' ד"ה לפי), אבל במקום שחייבים להסתכל, כגון נהג הנוסע ברכב מוטלת עליו חובה להסתכל ולהיזהר בדרכים, ואם הזיק בגלל שלא היה מספיק עירני - חייב לשלם על הנזקים. בנהג שלא היה מספיק זהיר - אנו לא אומרים "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים".

ישנה חובה על נהג להסתכל בדרך ולהיזהר לא לגרום לנזקים, וכדבריו הברורים של התוספות (במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה ה"ג אמאי): "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".

לסיכום, לא ניתן לפטור את הנהג הפוגע בגלל הטעם המובא בגמ', "שאין דרכן של בני אדם להתבונן", כי כל נהג מחויב להסתכל ולהיזהר שלא לפגוע ברכב חונה.

 

 

רכב שחנה במקום מותר וניזוק

בגמ' בדף כז עמוד ב מובא: "אמר רב פפא: קרנא דעצרא הוי, דכיון דברשות קעבדי - איבעי ליה לעיוני ומיזל". כלומר המניח כד במקום שיש רשות להניח כדים - מי שנתקל ושברם חייב לשלם.

הגמ' הביאה דוגמא למקום שיש רשות להניח שם כדים: לפעמים בית הבד היה עמוס באנשים שמכינים שמן, ומחוץ לבית הבד עמד תור של אנשים שמחכים עם הכדים שלהם לתורם, במקרים אלו ניתן להם רשות להניח את כדיהם ברשות הרבים, לפיכך מי שנתקל ושובר את הכדים - חייב לשלם, למרות שהוא נכנס מקרן זווית, והיה לו קשה לראות את הכדים, בכ"ז היה עליו ללכת בזהירות. וכ"פ הרי"ף (דף יב.), הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו), הרא"ש (סימן א) והשולחן ערוך (סימן תיב סעיף ב).

מכאן גם ניתן ללמוד, שאם אדם החנה את רכבו במקום שמקובל לחנות בו, מי שייתקל ברכב - יהיה חייב לשלם על הנזקים שייגרמו לרכב.

הפני יהושע (מסכת בבא קמא דף לב עמוד א) כתב: יש להבחין בין דבר שיש רשות להניחו ובין דבר שאין רשות להניחו. אין רשות להניח תקלה ברשות הרבים, לכן גם לא הטריחו את האדם להסתכל ולהישמר מכך, ואם הזיק - פטור מלשלם, אבל בדבר שיש רשות להניח - וודאי שמוטלת על האדם החובה להסתכל ולהיזהר מהלזיק[1].

הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו) כתב: אם אדם הניח את הכד במקום שמותר לו להניח - המזיק חייב לשלם על הכדים, ואם אדם נתקל בכדים וניזוק מהם - בעל הכדים פטור מלשלם, כי במקום שיש רשות להניח - מוטלת חובה על העוברים ושבים להסתכל ולהיזהר מהלזיק.

הרמב"ם עוד כתב: כך גם הדין במי שהניח את החפץ במקום שבדרך כלל אנשים לא מניחים שם חפצים, כגון במקום חשוך, שאז נחשב כמו מניח חפצים במקום שאסור לו להניח, ולכן אם שבר - פטור מלשלם.

הרמב"ם הוסיף: אדם שחוסם את המעבר בחפצים, כגון שמניח כדים על כל המעבר - אדם שעובר ושובר את הכדים תוך כדי הליכתו - פטור מלשלם על הכדים, ואם ניזוק מהכדים - בעל הכדים חייב לשלם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיב סעיף ב.

לסיכום, המחנה את רכבו במקום שמקובל לחנות בו, מי שיפגע ברכב - יהיה חייב לשלם על הנזקים שייגרמו לרכב.

 

 

רכב שחוסם את המעבר

בגמ' במסכת בבא קמא דף כח עמוד א מובא: "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן - בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס". כלומר מי שממלא חפצים ברשות חבירו, (כגון מילא את החצר בכדים) - יכול בעל החצר יכול לעבור כדרכו, למרות שהוא שובר את החפץ תוך כדי הליכתו.

התוספות (ד"ה משבר) העירו: בעל החצר לא צריך לטרוח ולסדר את הכדים אחד על השני וכך לפנות את המעבר, לא מוטלת עליו חובה לטרוח ולסדר חפצים שהונחו ברשותו, לכן מותר לו ללכת כדרכו, למרות שנגרם נזק לחפץ.

מכאן ניתן ללמוד, שאם אדם חנה במקום שאסור לחנות והוא חוסם את המעבר - ניתן לנסוע בצורה רגילה למרות שתוך כדי הנסיעה יתכן וייגרם נזק לרכב שחוסם את כל המעבר. אומנם אם הרכב לא חוסם את כל המעבר ויש מקום לעבור בזהירות - אין אפשרות להזיק לרכב החונה, כי יש רשות רק להזיז את הרכב, אך אין רשות להזיק לרכב. ואם הזיק לרכב החונה - חייב לשלם.

כך כתב הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף יב עמוד ב): "מדנקט ממלא (אדם מילא את כל המעבר בכדים וחסם את המעבר) - שמעינן, דאי הוה מקום פנוי למיזל ביה - לית ליה רשות לשבר, ואם שבר - חייב". (אם הוא לא חסם את כל המעבר ויש מקום לעבור - אסור לגרום נזק ואם הזיק - חייב לשלם).

"דאע"ג דבעל הכד שלא ברשות הוא דעיילה לחצר חברו[2], נהי דאית ליה רשותא לאפוקינהו, אבל לשבר, כיון שיכול לעבור כדרכו - לא. ואי אפילו בחצירו כן - כ"ש ברשות הרבים כדאמרן לעיל (דף כז ב), אבל כשמילא (המעבר חסום), דהשתא אינו יכול לעבור כדרכו - משבר כשיוצא, ואף על פי ששבר בכדי שיכול לצאת בכניסתו - משבר ונכנס כדי שיכול ליכנס ולצאת ברחבה, ואף על גב דבלא שבירה הוה מצי לסלק החבית ולסדרם, אפ"ה כיון דאיכא טירחא למעבד הכי - לא אטרחו ליה רבנן".

כלומר גם אם רכב חונה במקום שאסור בחנייה - ניתן רק להזיז את הרכב (ע"י פנייה למשטרה וכד'), אבל אין כל היתר לגרום נזק לרכב.

המשנה הלכות (חלק ד סימן רכו) כתב: אדם שמחנה את רכבו במקום שאסור בחנייה, מעבר לכך שהוא עובר על דינא דמלכותא - הוא גם גוזל את הרבים, "כיון דהרחוב שייך לכל העולם והוא גוזל מהם, ופלא שהעולם לא נזהרים בזה, כי קשה גזל הרבים. וראיה ברורה לזה ממה דכתב (בהגהות אשר"י וא"ז) דאסור לעשות סוכה בקרקע שהוא של רבים, הביאו הרמ"א א"ח סי' תרל"ז ס"ג... ואדרבה לפעמים הוא שמתנגדים על שמניחים המכונית לפני בתיהם, ומצערים את בעלי הבתים, ועכ"פ איכא כאן גזל הרבים. וצ"ע מאד אמאי סמכו אפילו שומרי התורה שמניחין המכונית נגד החק".

לסיכום, המחנה במקום שאסור לחנות והוא חוסם את המעבר - ניתן לנסוע בצורה רגילה למרות שתוך כדי הנסיעה יתכן וייגרם נזק לרכב שחוסם את כל המעבר. אומנם אם הרכב לא חוסם את כל המעבר, ויש מקום לעבור בזהירות - אין אפשרות להזיק לרכב החונה, ואם הזיק לרכב החונה - חייב לשלם.

 

 

[1] כך כתב הפני יהושע: "דכיון שאין רשות לשום אדם להניח דבר תקלה ברה"ר, ממילא לא הטריחוהו לבני אדם לעיין בדרכים, ולשמור עצמו מתקלה, כיון דלא שכיחא, אבל הכא שייך שפיר איבעי לסגויי אפילו באדם, כיון שרשות לבני אדם לילך ברה"ר עם משאם, ולפעמים שעומדים לכתף, א"כ יש להם לעיין תמיד במי שהולך לפניהם".

[2] במסכת בבא קמא דף מח עמוד א מובא: "ואמר רבא: נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות... הזיקו בעל הבית - פטור. א"ר פפא: לא אמרן, (בעה"ב שהזיק את הנכנס - פטור), אלא דלא הוה ידע ביה, (בעה"ב לא ידע שנכנס לרשותו אדם), אבל הוה ידע ביה, הזיקו בעל הבית - חייב; מ"ט, (מדוע בעה"ב חייב כאשר מזיק את הנכנס לרשותו ללא רשות, רק בגלל שידע שהוא נמצא בחצרו)? משום דאמר ליה, (הנכנס לחצר אומר לבעה"ב שהזיקו): נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא". (יש לך רשות רק להוציא אותי מהחצר, אך אין לך רשות לגרום לי נזק).

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן