logo arc

פקודי - שליש המידה ומרכזיותה נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת פקודי / תשע"ד

שליש המידה ומרכזיותו

 

שליש המידה

נפתח במדרש המדמה את המצוות למלאכי מרום.

"רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בבגדו, הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (ילקוט שמעוני, שלח, תש"ן)".

שלוש מצוות נמנו כאן, המכונות מלאך ה'.

1) תפילין     2) מזוזה    3) ציצית

לכולן יש מכנה משותף אחד, והיא - נקודת השליש.

  • תפילין - מיקום הנחת תפילין של יד, הוא על הפרק העליון (זרוע), משלושת פרקי היד.
  • ציצית - הידור מצוות הציצית הוא שליש גדיל (חוטים קשורים וכרוכים), ושני שליש ענף (חוטים בדידים).
  • מזוזה - מיקום המזוזה הוא בתחילת השליש העליון של מזוזת הפתח (מלמטה למעלה).

מכנה משותף מצאנו, עתה שֹוּמָה עלינו למצוא לו משמעות. בפיתרון כתב החידה הזה, יסייע לנו ארון הברית, ושני הכרובים שעליו.

"וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת ... (שמות לז, ט)".

גובהו של ארון הברית היה תשעה טפחים ועוד טפח לכפורת, סך הכול עשרה טפחים. בתורה אין מידה לגובה כנפי הכרובים מעל הכפורת.

חז"ל קבעו כלל חשוב.

                "כרובים בשליש הבית הן עומדין (סוכה ה:)".

לפי הכלל הזה, היות וגובה המשכן היה שישים טפחים (אורך הקרשים עשר אמות), גובה כנפי הכרובים (מעל הקרקע) הוא שליש, שהם עשרים טפחים.

חז"ל למדו את העיקרון הזה מן הכרובים הגדולים שעשה שלמה המלך בבית המקדש בנוסף לכרובים הקטנים שהיו על הכפורת. גובהם היה 10 אמות בתוך היכל שגובהו 30 אמות. אמור מעתה, יש לשמר את היחס של 1:3 בגובה הכרובים בכל מקום, בין במשכן ובין במקדש.

אמנם אין בידינו עדיין תשובה לחידת השליש, אולם נוכל להתקדם בפיענוח מאמר תמוה אחר של חז"ל.

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה...וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (בראשית כח, יב)".

                "המלאך שלישו של עולם שנאמר 'וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ' (דניאל י, ו) (בראשית רבה סח, יב)".

המלה תרשיש היא נוטריקון תרי-שש, כלומר שתיים משש, דהיינו שליש. הקושי במאמר הזה גלוי לעין.

כיצד אפשר לייחס למלאך גובה פיסי כאשר אין לו גוף והוא כולו רוחני? גם לא ברור ביחס לאיזה עולם? אם הכוונה לגודל היקום כולו, האם הוא מדיד?

הפיתרון יצמח מתוך העיקרון הנ"ל שהציבו חז"ל. הכרובים מייצגים מלאכים, ומכיוון שהמלאך הוא שלישו של עולם, גם הכרובים יועמדו באופן סמלי בשליש הבית.

ועדיין חידת השליש במקומה עומדת.

מרכז הכובד

בתלמוד הירושלמי במסכת סוכה, אנו מוצאים כלל הנדסי, שכל חפץ שמציבים על הקרקע ומעוניינים שיהיה יציב, יש לדאוג שבסיסו יהיה לכל הפחות שליש מגובהו. על סמך הנחה זו, מקשה התלמוד הירושלמי מן העובדה, שבחג הסוכות בזמן שמחת בית השואבה, היו מציבים שרשרת המנורות בעזרה. כל מנורה התנשאה לגובה 100 אמות, והייתה זקוקה לפי הנחה זו לבסיס של שלושים ושלוש ושליש, והרי אין מקום בעזרה למִקבץ מנורות כאלה?

הירושלמי משיב שהמנורות עמדו בנס.

הכלל ההנדסי הזה נשען על העובדה, שאדם ממוצע שגובהו 3 אמות (עד הכתפיים), דורש בסיס של אמה על אמה כדי לעמוד על רגליו (עמידה נוחה ברגליים פסוקות) (תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה, הלכה ב)".

מכאן נסיק, שנקודת השליש רומזת למרכז הכובד.

כלל הלכתי נוסף חשוב מאוד, מוצג בתלמוד הירושלמי.

"אמר רבי זעירא, נאמר בתורה: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה (דברים יד, כב)". - דבר שהוא נזרע ומצמיח. למעט פחות משליש, שאינו נזרע ומצמיח (ירושלמי, שבועות,פ"ב, ה"ה)".

פירוש דבריו הוא, שכאשר התבואה מגיעה לשליש מגידולה הסופי (בבשלות הגרגרים), רק אז היא מתחייבת במעשר. זהו שלב מכריע בהתפתחות השיבולת.

בשלב הזה, גרגירי החיטה או השעורה בשלים מספיק בכדי לזרעם באדמה על מנת להצמיח את הדור הבא.

גילוי "הסוד הבוטני" הזה קובע עיקרון מדהים.

נקודת המפנה בהתפתחות הצומח, שהיא הנקודה המכריעה בחייו ולשמה הוא נוצר, הוא השלב בו מתאפשר רצף של המשכיות לדורות הבאים, והוא שליש גידולו.

הגדרת חשיבות נקודת השליש בכל מקום תהיה אפוא כך.

נקודת השליש היא מרכז הכובד, הן מן הבחינה הפיזית של עמידה יציבה על הקרקע, והן מן הבחינה העֶרְכִּית של ייעד הקיום, שהוא רצף ההמשכיות לדורות הבאים.

השליחות כמרכז

נשוב אל הפתיח של המאמר, המזכיר את גובהם של הכרובים בשליש המקדש והמשכן.

המֶסֶר פה הוא חזק וצלול. הכרובים הם מלאכים והמלאכים הם שלוחי הקודש של בורא עולם. אך לא רק המלאכים הם שלוחי ה'. לכל יצור בעולם יש תפקיד, והוא שליח למילוי תפקידו. כשהתבואה מגיעה לשליש גידולה, היא בשלה לייצר את ההמשכיות באמצעות זריעה. בהמשך המאמר נראה, כי גם גיל הבר מצווה שהוא שלוש עשרה שנים ויום אחד, הוא שליש הגידול של האדם ואז זרעו בשל להוליד בן (סנהדרין סח:).

מרכז הכובד של שליחות האדם, הוא להכין את הדור הבא, בנים או תלמידים או ממשיכי החסד שאנו עושים.

נחדד את המסר. כדוגמת הכרובים, שכאשר מגיע גובהם לשליש רום המשכן והמקדש הם בשלים לביצוע   שליחותם, כך עולם החי הצומח, כאשר הוא מגיע לשליש גידולו הוא בשל להתחלת ביצוע תכלית שליחותו, שהיא ייצור המשכיותו.

זהו הסוד בדברי חז"ל, שהמלאך הוא שלישו של עולם.

באותה מידה, המצוות מזכירות לנו שאנו שלוחים של הקב"ה, ושמו האחד מוטבע בכל נקודת שליש, שהיא מרכז הכובד שלו, הן בתפילין (בגופנו) והן בציצית (בבגדנו), והן במזוזה (בבתינו).

יציבות

נוסיף כאן דוגמאות נוספות המבהירות כי נקודת השליש מהווה נקודת יציבות.

מן התורה למדנו שהיכר עובר הוא לשלשה חודשים. התקופה הזאת היא שליש מתקופת ההריון (9 חודשים).

                "סומכוס אומר משום רבי מאיר.

מנין שאין העובר ניכר במעי אמו אלא עד שלושה חודשים? שנא' "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים... (בראשית לח, כד)" (בראשית רבה פה, י)".

בנקודת הזמן הזאת, הַעֻבָּר מתייצב ברחם אמו ואין חשש שהיא תהרה שוב ותסכן את קיומו. את הכלל הזה למדנו מן הגמרא במסכת ברכות בהקשר לתפילות המיוחדות המלוות אישה בתקופת הריונה.

המשנה קובעת, שהתועלת בתפילה היא רק על העתיד לבוא ולא על העבר. משום כך, המתפלל לשעבר הרי זו תפילת שווא. הגמרא מדגימה זאת באמצעות תקופת ההיריון. כל שלב ושלב קובע מציאות, שאחריה לא תועיל תפילה. בין השאר, עד שלושה חודשים מתחילת ההיריון, תועיל תפילה שהאישה לא תהרה שוב ותסכן את העובר (ברכות ס.).

דוגמא נוספת לחשיבות השליש כנקודה מייצבת מצאנו בגמרא במסכת שבת.

                "כל משקל שנישא באמצעות מוטות, שליש מלמעלה ושני שלישים מלמטה (שבת צב.)".

כלומר, כאשר שני בני אדם נושאים מִנשא באמצעות מוט, יש לוודא שהטבעות בהם הוא נישא, יהיו בסוף השליש העליון של המִנשא. הנקודה הזו מבטיחה יציבות מקסימאלית, בכדי שהמִנשא לא יתהפך.

עוד דוגמא מעניינת.

                "אמר אביי. הגודש הזה מכיל שליש (שבת לה.)".

כלומר, מיכל שהוא מלא בגרגרים יבשים, מסוגל לקלוט גודש נוסף שייערם עליו ולא יישפך לצדדים. הגודש המקסימאלי הוא חצי מן המיכל, דהיינו שליש מן הכמות כולה.

כאן אפשר להוסיף גם את הנתון הבא שהוא ממש מקביל.

                "אמר רבי זירא, בהידור מצוה עד שליש במצוה (בבא קמא ט:)".

כלומר, אדם שמצא אתרוג במחיר מסוים, ואח"כ מצא אתרוג אחר מהודר ויקר ממנו. אם ההפרש הוא חצי ממה ששילם, וכשנוסיף אותו הוא יהיה שליש מן הסכום הכולל, זה בגדר הידור מצווה. זה דומה מאוד לגודש הנערם על מיכל מלא.

המִזעור המרבי

מהי הכמות המינימאלית השומרת עדיין על איכות הכמות הכוללת?

נלמד את התשובה מחכמי הסנהדרין.

חל איסור עקרוני על חכמי הסנהדרין לעזוב את מקום המקדש. בכל זאת, הרי יש צרכים חוקיים המאלצים את חכמי הסנהדרין לעזוב את מקומם. הכלל שנקבע הוא, שבכל מקרה ובכל מצב, אסור שיצאו החוצה יותר משני שלישים מן הדיינים. במספרים זה מתבטא כך. המינימום הנִדרש הוא 23 דיינים מתוך 70 חברי הסנהדרין המקוריים. זו נקראת סנהדרי גדולה וזו נקראת סנהדרי קטנה (1/3).

דוגמא נוספת, נוכל למצוא בתפילת מוסף של ראש השנה אנו מזכירים 10 פסוקים של מלכויות, 10 זיכרונות ו - 10 שופרות.

על הכמות המינימאלית שתשמור על האיכות המבוקשת למדנו מפיו של רבי יוחנן בן נורי.

"אין פוחתין מעשרה מלכויות, מעשרה זיכרונות ומעשרה שופרות. רבי יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלוש שלוש מכולן - יצא (משנה ראש השנה, ד)".

כלומר, המינימום הוא שלושה פסוקים מכל סוג. הכמות הזו היא כמובן שליש.

 

בר מצווה

תשומת לב מיוחדת ניתֵן לקביעת גיל הבר מצווה, שהוא שלוש עשרה ויום אחד. על תוחלת החיים הממוצעת, אנו למדים מספר תהילים.

"יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה... (תהילים צ, י)".

שמונים שנות חיים מתחלקות לשנים. עד גיל ארבעים ומגיל ארבעים עד שמונים. האמורא המפורסם "שמואל", שהיה מגדולי חכמי ישראל והיה גם רופא חשוב, הנחה את תלמידו "רב יהודה", שעד גיל ארבעים יש להרבות באכילה מאשר שתייה, ומגיל 40, יש להרבות בשתייה מאשר אכילה (שבת קנב.).

ההנחיה הזו מלמדת, שעיקר הצמיחה של האדם היא עד גיל 40, ולכן עליו לספק לגוף בעיקר את אבות המזון לגידולו. מכאן ואילך הגוף הולך וכלה, ועל כן צריך להרבות בשתייה על מנת לעכב את התייבשותו של הגוף (עצמות שרירים ועור).

מהי המשמעות הרוחנית של התהליך הזה?

המשמעות ברורה מאוד. עד גיל ארבעים, אדם עושה למען עצמו. מגיל ארבעים הוא מתחיל להעניק לאחרים, כמשל הנר הדולק שבו השמן הולך וכלה אך האור הולך וגדל. הגישה הזו מסבירה, מדוע הגיל המתאים ביותר להוראה על פי הגמרא הוא 40. הכוונה כאן לסמכות הוראת ההלכה לאחרים. לפני הגיל הזה עדיין אין בשֵׁלוּת ללקיחת אחריות על הוראת הלכות ציבור (מסכת סוטה כב:).

גם כאן רואים בבירור כי גיל 40 הוא נקודת המחצית בחייו של האדם, בה הוא עובר מפיתוח עצמיותו אל הדאגה ולקיחת אחריות לסביבתו.

זה גם מסביר את קביעתה של הגמרא במסכת עבודה זרה.

"אין אדם עומד על דעתו של רבו אלא עד 40 שנה. שנא' "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דברים כט, ג)" (עבודה זרה ה:)".

מקור הקביעה הזו, הם דברי משה לישראל בסוף תקופת 40 שנות נדודים במדבר. הפירוש ההגיוני הוא זה. עם ישראל מתחיל לקלוט את הנהגת משה רק כאשר הם נדרשים לקחת אחריות על עצמם ולהיכנס לארץ ישראל. רק אז הם מתחילים לשחזר את כל העובר עליהם במדבר, שהיה בעצם הכנה נפשית וחומרית לכיבוש ארץ ישראל והתנחלותם בה, על פי ה'.

בדומה לזה, אין תלמיד עומד על דעת רבו ואין הוא מבין לעומק את הנהגות רבו עד שיעמוד במקומו, בבחינת אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב, ד)". משום כך רק בגיל 40, כאשר התלמיד ניגש להוראה, אז הוא קולט לעומק את הסיבות והגורמים להנהגת רבו.

על פי זה הכול ברור. שליש מגיל 40 הוא 13 שנים ומשהו (יום אחד, מייצג את ה"משהו").

כלומר, בנקודה זו מתחיל הילד לקבל אחריות על מעשיו. כמו כן, רק מגיל זה, הילד מסוגל להוליד בנים ובנות, שיצטרך לקחת אחריות לגידולם (סנהדרין סח:). כלומר, הקב"ה הכין את התפתחות המוח לקראת קבלת אחריות בכל תחום. ראינו בתחילת המאמר, שזרע חיטה לא יוכל להצמיח אם הוא לא הגיע לשליש גידולו. כך גיל הבר מצווה הוא נקודת שליש המבטיחה את יציבות רצף הדורות.

זהו הגיל שבו הילד הופך לבר עונשין על ידי בית דין של מטה. זהו הגיל בו הילד מסוגל לקבל עליו אחריות לשמירת המצוות, ולהיות כלול במקבלי שכר או עונש על מעשיהם או מחדליהם. זהו גם הגיל שבו מניחים תפילין, כיוון שהילד כבר מסוגל להיות אחראי על ניקיון גופו, וגם על שלמות כוונתו מהרהורים פסולים.

עוד נקודה נוספת להשלמת המאמר.

חז"ל ביארו בלשונם המיוחדת את שייכות לוחות הברית גם לעולמות העליונים וגם לעולם שלנו.

"אמר רבי ברכיה. הלוחות היה ארכן 6 טפחים. כביכול, היו ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים. בידו של משה שני טפחים. ושני טפחים היו מפרישים בין יד ליד (שמות רבה כח, א)".

כוונת חז"ל היא לציין, שיש שייכות של שליש מן הלוחות לעולם שלנו, ושליש מן הלוחות לעולמות העליונים. במילים אחרות, התורה כולה שייכת לה' והתורה כולה שייכת לנו. זהו הפלא שבהופעות התורה על רבדיה השונים. לנו היא נראית כאילו כולה שייכת לנו, אך בעומקה, היא כולה רוחנית וחכמה עליונה.

המסר החשוב ביותר בשיעור הזה הוא, שאנו קיימים כדי לבצע את שליחותנו בעולם ומה שאיננו מספיקים, אנו מעבירים לדור הבא, שהם הבנים או התלמידים או ממשיכי החסד שהתחלנו בו. העברת הלפיד של השלמת רצון ה' הנשגב והרם לדורות הבאים הוא מרכז הכובד ונקודת השליש של שליחותנו בעולם.

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

פרשת ויגש - איש נבון וחכם פרשת ויגש - איש נבון וחכם נפוץ

התורה מקדישה מקום נרחב לתיאור החכמה והתבונה שגילה יוסף, בקליטת יעקב וכל זרעו אשר הגיעו מארץ ישראל. התיאור הנרחב הזה ...
logo arc חוברת מאמרים לחנוכה נפוץ

logo arc פרשת וישב - חלומות נושאי מסר נפוץ

החלום הוא מסגרת כללית, העשויה לצאת לפועל בכל מיני דרכים. משל לרעיון, שאפשר לעצב אותו בכמה אופנים. המעצֵב, הוא זה שיקב...
logo arc פרשת וישלח - אל תירא עבדי יעקב נפוץ

משום כך, הפחד של יעקב אינו מובן, במיוחד על רקע כל המוצאות אותו. יעקב צועד יד ביד עם ההבטחה האלוקית שניתנה לו בצאתו מן ...
פרשת תולדות - הגורל פרשת תולדות - הגורל נפוץ

1) מדוע התעקש יצחק אבינו לברך את עשיו, למרות אופיו הקשה והשלילי? 2) מדוע בחרה רבקה בדרך לא ישרה, כדי שהצדק - כפי שהוא נר...
פרשת חיי שרה פרשת חיי שרה נפוץ