logo arc

פרשת נח - שני רבדים בשם השם נפוץ

 

ב"ה

לפרשת נֹחַ

הרב שבתי סבתו / תשע"ד

שני רבדים בשם ה'

ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים

התורה מוסרת בידינו מפתחות שבאמצעותם נוכל לגלות את כוונותיה הנסתרות. אחד המפתחות החשובים ביותר, הוא שם ה' המופיע בפרשה או בפִּסקה. במאמר הזה, נתעכב על ההבדל בין השימוש בשם "אלוקים" לבין השימוש בשם הוויה. שם "אלוקים", הוא יותר כללי ודומה למלך או שופט. מאידך, שם הוויה הוא שמו של ה' אלוקי ישראל בלבד. משום כך, תצדק הקריאה "ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים", שפירושה הוא: עם ישראל מודיע לעולם שה', הוא הא-לוה האמיתי.

אך אנו מכירים עוד פָּן מפורסם, בהבנת ההבדל בין שני המינוחים. השם "אלוקים" מורה על מידת הדין, בעוד ששם ה' רומז אל מידת הרחמים. רואים זאת בבירור בפסוק המפורסם:

"ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות לד, ו)".

ההבחנה הזאת היא דֵי ידועה.

פחות ידועה אך יותר עמוקה, היא הזווית שמתגלה לנו בפרשות בראשית ונֹחַ.

כאשר הבורא מכתיב לעולם צָוִוים החלטיים, שאינם מאפשרים שום התנגדות ושום חריגה, אפילו לא אחת למיליון, התורה משתמשת בשם "אלוקים".

דוגמא לשימוש בשם "אלוקים" היא רצון ה' שהעולם יתנהג בחוקים שיצר, הנקראים בשם "חוקי הטבע". חוקים אלו אינם מאפשרים שום חריגה או סלחנות.

אולם, כאשר הבורא מצווה על בני אדם לפעול כך ולא לפעול אחרת, וגם מאפשר להם להתנגד לצו, הרי שאז נעשה שימוש בשם הוויה. הבחירה החופשית היא דוגמא מובהקת ליכולת האדם להתנגד לצו האלוקי למרות העונש, ולכן במקום הזה יהיה השימוש בשם הוויה.

יש להוסיף, כי שם אלוקים מנחה את כל הפעולות שאינן רצוניות בגוף האדם, כגון לב, ראות, כבד, מוח וכו'. בעוד ששם הוויה מנחה את כל הפעולות הרצוניות התלויות ברצון, כגון שרירים רצוניים דוגמת ידיים ורגליים, דיבור, ראייה וכו'.

אפשר להצביע על קשר בין שתי ההבחנות האלה. בין חוקי הטבע, שהם בשם אלוקים - מידת הדין, ובין חוקי התורה, שהם בשם הוויה - מידת הרחמים. בני אדם העוברים על צו ה' וצפויים לעונש, אכן זקוקים לרחמים, וכשה' מרחם עליהם, אז מתגלה שם הוויה המבטא רחמים. לעומת זאת, החומר שביקום, הנכנע לצו האלוקי, המאלץ אותו לנהוג על פי חוקי טבע קבועים, אינו זקוק לרחמים, מפני שהוא איננו יכול להתנגד והוא פועל כרובוט. אז מתגלה שם "אלוקים" שהוא דין.

הדוגמא הבאה תמחיש זאת ביתר שאת.

הציווי הכפול לנֹחַ  

פרשת נֹחַ חוזרת באופן מפליא על שני הרבדים בשם ה'. הציווי הראשון לנֹחַ מופיע בשם אלוקים, באופן הבא.

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי (בראשית ו, יג)".

הפִּסקה הזאת מסתיימת בפסוק הבא.

"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה (בראשית ו, כב)".

יש לשים לב, שהפִּסקה הזאת פותחת בשם אלוקים ומסיימת בשם אלוקים.

לא כן הפִּסקה הבאה. היא פותחת בשם הוויה, ומסיימת בשם הוויה.

"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה (בראשית ז, א)".

"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' (בראשית ז, ה)".

מה מסתתר מאחרי הפרשיות הכפולות האלו?

ציווי בשם אלוקים

על פי המפתח שבידינו נבין, שהציווי הראשון בשם אלוקים הוא מוכתב והחלטי ולא ניתן להתנגדות. לעומתו, הציווי השני נתון לבחירתו של נֹחַ, אשר יחליט אם יבצע או לא יבצע.

בציווי הראשון ה' אומר לנֹחַ: דע לך כי המבול היא עובדה מוגמרת, אך ברור שאחרי המבול העולם חייב לצמוח שוב וזה חוק שה' טבע בבריאה. לכן חיוני הוא, שמכל סוג של חיה ועוף ייכנס זוג אחד, זכר ונקבה אל התיבה. כמו כן חיוני הוא שממין האדם, דהיינו נֹחַ ואשתו, בניו ונשותיהם ייכנסו לתיבה.

מה יקרה אם נֹחַ יסרב להכניס זוגות בעלי חיים לתיבה? התשובה מֻנַּחַת בפסוק הבא:

"שְׁנַיִם מִכּל יָבאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת (שם, פסוק כ)".

כלומר, הם יבואו מאליהם בצו אלוקי ללא תלות בנֹחַ.

אם כך הוא הדבר, מדוע יש צורך שגם נֹחַ וגם שלושת בניו עם נשותיהם ייכנסו לתיבה? מדוע לא מספיק זוג אחד שממנו יצמח המין האנושי?

התשובה היא, כי ראינו, כי גם עולם החי נחלק לשלושה. "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ (בראשית ו, כ)".

מכאן, ששלושת בני נֹחַ, שם חם ויפת, מייצגים שלושה כיוונים שונים בתכלית. שלושה סוגי בני אנוש אלו, חיוניים לעולם. על כן היה צורך במינימום זוג מכל סוג, איש ואשתו.

ועדיין נשאלת השאלה:

לאיזו מטרה חיונית, נכנס נֹחַ ואשתו אל התיבה? האם שם חם ויפת אינם מספיקים? מכאן, שנֹחַ נועד להוליד עוד בן רביעי אחרי צאתו מן התיבה.

נתבונן בפסוקים.

לפני כניסתם לתיבה, הקפיד הקב"ה בכל ציווי, להזכיר בנפרד את נֹחַ עם בניו מצד אחד, ואת אשתו עם נשי בניו מצד שני, כלומר הפרדה מכל יחסי אישות. רק בצאתם מן התיבה נאמר:

"צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (בראשית ח, טז)".

אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ, כלומר הותרו יחסי אישות. ולא עוד אלא שבסוף שבע מצוות בני נֹחַ נאמר ציווי ברור:

"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (בראשית ט, ז)".

המסקנה שהגענו אליה לעיל, שֶׁנֹּחַ היה צריך להוליד בן רביעי, יכולה לשמש יסוד לפירושו של רש"י, על הקללה שקילל נֹחַ את בנו הרביעי של חם, הלוא הוא כנען:

"וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו (בראשית ט, כה)".

רש"י מפרש, שנֹחַ אמר לחם: אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי, ארור בנך הרביעי.

ציווי בשם הוויה

בפִּסקה השנייה בתורה, מופיעים ביטויים חדשים, הקשורים לבחירה החופשית של האדם.

"בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".

ביטויים כמו צדיק ורשע, קשורים לבחירה החופשית ושייכים להופעת שם הוויה. חוקי הטבע עיוורים ואינם מבחינים בין צדיק לרשע.

רק בפִּסקה הזאת, שהיא בשם הוויה, מסביר ה' מדוע נבחר דווקא נֹחַ. הרי כדי לייסד את העולם מחדש, די בכל זוג מקרי. כאן, ברמת הבחירה החופשית, ברמת המוסר והצדק, נבחר נֹחַ בהיותו איש צדיק.

זאת ועוד. כאן מופיע ציווי חדש:

"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (בראשית ז, ב)".

המושג בהמה טהורה, שייך לסוגיית המצוות התלויות בבחירה. הקרבת קרבן מן הבהמה הטהורה, היא מצווה בחירית. המספר שבע, המכיל גם את הקרבנות העתידיים, איננו חיוני לבריאה כמו שניים, זכר ונקבה. לקיחת הבהמות הטהורות תלויה בבחירתו של נֹחַ אם לקיים את דבר ה' או לא. לכן פרשה זו פותחת בשם הוויה ומסיימת בשם הוויה.

ההבנה הזאת פותרת לנו בעיה מסובכת נוספת, המופיעה בהמשך הפסוקים:

"מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה... שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ (שם, פסוקים ח-ט)".

לכאורה משתמע, שהגיעו שניים שניים גם מן הבהמה הטהורה וגם מן הבהמה הטמאה וזה תמוה מאוד. הרי מן הבהמה הטהורה יש להביא שבעה שבעה ולא שְׁנַיִם שְׁנַיִם. כמו כן, הם לא יבואו מאליהם ללא פעולה בחירית של נֹחַ כאמור לעיל?!

זהו הדגש שהתורה שמה. אם המדובר הוא במספר הבסיסי והחיוני לקיום העולם, שהוא שנים - זכר ונקבה, גם מן הבהמה הטהורה באו מאליהם אל התיבה. כלומר, המספר הבסיסי – שניים, חיוני מכל סוג מבלי להבחין בין בהמה טהורה או טמאה, וגם בא מאליו. כל מה שהיה על נֹחַ לעשות הוא להביא עוד חמשה מן הבהמה הטהורה.

לכן, נאמר כאן "כאשר ציווה אלוקים", ולא נאמר כאשר ציווה ה'. הרי ביארנו, ששם אלוקים בציווי הראשון, הוא החלטי ומוכתב ולא תלוי ברצון אדם כל שהוא! מכאן משתמע שחמש הבהמות הטהורות הנוספות, הם עניין לבחירתו של נֹחַ. כמובן שאם יסרב, ייענש.

פרשת כניסתו של נֹחַ לתיבה מסתיימת במילים: "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ (בראשית ז, טז)". הסיום הזה מלמדנו שנֹחַ קיים בצורה מדוקדקת את כל אשר הוטל עליו לעשות כולל הציוויים הבחיריים, ולכן זכה שהסגירה וההגנה בעדו תהיה בשם ה', שהוא מורה על חוקים על טבעיים.

הרובד הכפול שבפרשת בראשית

השתלשלות הבריאה בפרשת בראשית, מסופרת פעמיים.

פעם ראשונה, בששת ימי בראשית עד סוף פרשת ויכולו השמים והארץ (עד פרק ב' פסוק ג).

בפעם השנייה, חוזרת התורה על השתלשלות חלק מאותם אירועים.

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב, ד)".

כאן בולט מאוד הבדל חד משמעי.

בכל הפרק הראשון מוזכר אך ורק שם "אלוקים". החל מן הפסוק הראשון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים" ועד הפסוק האחרון "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת", ללא יוצא מן הכלל.

בפרק השני מצטרף אליו גם שם ה':

"בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב, ד)".

רש"י מביא את המדרש, שמתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין. כלומר, ללא אפשרות סליחה ומחילה. כשראה הקב"ה שאין העולם יכול להתקיים באופן הזה, שיתף עמו מידת הרחמים.

הקושי בפירוש הזה, מובן מאליו. האם הקב"ה לא ידע זאת מראש? מדוע מלכתחילה לא שיתף מידת רחמים בדין?

חז"ל התכוונו לרמוז על שתי הרמות בעיצוב בריאת היקום. חוקי הטבע וחוקי המוסר והבחירה החופשית.

על פי ההקדמה הזאת, יתגלה פירושו של הפסוק הראשון.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א, א)".

גם אם המילה בְּרֵאשִׁית נסמכת למילה הבאה כגון "ראשית דגנך" כפי שמפרש רש"י, עדיין אפשר לומר שכוונת התורה היא: בראשית [הכול], ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.

אך אז תתעורר שאלת השאלות. האם השמים נבראו ביום הראשון? והרי השמים נבראו ביום השני ולפניהם קדמו המים והאור!

משום כך פירש רש"י "בראשית ברוא (בריאת) אלוקים שמים וארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו וכו'.

אולם, על פי ההקדמה שהקדמנו, נוכל לפרש את הפסוק הראשון בתורה באופן הבא:

בראשית הכול, ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. כלומר זו הקדמה כללית לכל מה שייאמר בששת ימי הבריאה. ה' ייסד בתחילה את חוקי הטבע תחת שם אלוקים ורק אח"כ גילה את חוקי המוסר והרצון החופשי בשם הוויה.

ששת ימי בראשית מתאפיינים בחוקי טבע חד משמעיים, שאינם משתנים ואינם מאפשרים שום חריגה, גם לא הקלה שבקלות, וזוהי כוונת חז"ל באמרם מידת הדין.

חוק הכבידה (משיכת כדור הארץ) למשל, פועל בכל זמן ובכל מזג אוויר ולא ניתן לחסום אותו בשום צורה שהיא.

גם באדם יש חלקים פנימיים רבים כמו מוח, לב, ריאות ומעיים, הפועלים תחת בקרה אוטומטית ואינם תחת שליטה רצונית. מרגע היצירה מקבל הלב הוראה מגבוה לפעול, ואין הוא מפסיק את פעולתו אפילו לרגע עד סוף החיים.

הפרשה השנייה החוזרת על השתלשלות הבריאה מתייחסת ליכולת הרצון החופשי של האדם. שרירים רצוניים ומחשבה רצונית הם רובד גבוה, הבנוי על הרובד הראשון. משום כך, בפרשה השנייה מופיע שם הוויה המצטרף אל שם "אלוקים".

זוהי הסיבה, שרק בפרשה השנייה מופיע הצו האלוקי על האדם. צו, שאם האדם ירצה, יוכל לסרב לו.

כמו כן, בפרשה השנייה מופיעה אפשרות בחירת האישה על ידי אדם הראשון. כל זה מרמז, שרק ברובד הזה, שבו מופיע שם הוויה, נוצרה היכולת להפעיל שרירים ומוח בצורה רצונית ולא כפייתית. אילו היה מופיע הצו האלוקי שלא לאכול מעץ הדעת בפרשה הראשונה, היה זה כאילו כתוב "ויאמר אלוקים יהי אור". כלומר, ללא שום יכולת התנגדות.

חטא הארץ

הדברים שכתבנו לעיל פותרים את אחת התעלומות הגדולות.

מפתיע מאוד לגלות פער בין ציווי ה' לבין ביצועו. זה התרחש ביום השלישי לבריאה:

הציווי המקורי היה כך:

"תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ... עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי"

והביצוע היה: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ... וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי (בראשית א, יא-יב)".

כלומר, בניגוד לציווי שהעץ עצמו יהיה אכיל ובטעם הפרי, הביצוע היה חלקי בלבד. העץ עצמו נשאר ללא טעם. כך מפרש רש"י על פי דברי רבותינו:

"רבי יהודה בן שלום אומר ש(הארץ) עברה על הציווי, שהקב"ה אמר: מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן... (בראשית רבה ה, ט)".

הקושי הוא גדול מאוד.

הרי אין לאדמה בחירה חופשית ולא כוח התנגדות לצו ה', אין לה דעה עצמאית ואין לה רצון. איך ייתכן שתמרה את פי ה'?

התשובה לשאלה הזאת מֻנַּחַת בהשתלשלות השנייה של סיפור הבריאה:

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה (בראשית ב, ה)".

הפסוק הזה סותר לכאורה את הנאמר ביום השלישי: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב (בראשית א, יב)"!

את השאלה הזאת, שואל רב אסי בגמרא, ומשיב:

"מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע, עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצימחו. ללמדך שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים (חולין ס:)".

הפירוש הזה מדויק מאוד.

הפסוק הזה הוא חלק מן הפרשה השנייה שבה מופיע שם הוויה בצירוף לשם אלוקים, והמורה על רצון עצמאי ובחירה חופשית. כלומר, הבריאה הראשונית של הצמחייה הייתה ביום השלישי וזה חוק טבע. אך גידול הצמחייה, מתאפשר רק על ידי תפילה המחוללת גשם.

יוצא אפוא, שהגידול של העשבים והאילנות התחולל ביום השישי, אחרי ירידת הגשם, בעקבות תפילתו של אדם הראשון.

התפילה הזאת לא הייתה מושלמת ולכן העץ לא צמח כפי שה' ציווה. כלומר, זה אינו כישלון של האדמה אלא כישלונו של האדם הבחירי.

משום כך, כשחטא האדם ועבר על הציווי המפורש של עץ הדעת, נאמר בעונשו:

"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג, יז)".

כלומר, הארץ מתקללת מסיבת כישלונו של האדם ולא בגלל כישלונה שלה.

צירוף שם הוויה לשם אלוקים בפרק ב' בבראשית, מלמד כי רק שילוב בין חוקי ההוויה לחוקי הטבע, היא הדרך שבה בחר ה', להנהיג בה את העולם.

 

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

פרשת ויגש - איש נבון וחכם פרשת ויגש - איש נבון וחכם חדש נפוץ

התורה מקדישה מקום נרחב לתיאור החכמה והתבונה שגילה יוסף, בקליטת יעקב וכל זרעו אשר הגיעו מארץ ישראל. התיאור הנרחב הזה ...
logo arc חוברת מאמרים לחנוכה נפוץ

logo arc פרשת וישב - חלומות נושאי מסר נפוץ

החלום הוא מסגרת כללית, העשויה לצאת לפועל בכל מיני דרכים. משל לרעיון, שאפשר לעצב אותו בכמה אופנים. המעצֵב, הוא זה שיקב...
logo arc פרשת וישלח - אל תירא עבדי יעקב נפוץ

משום כך, הפחד של יעקב אינו מובן, במיוחד על רקע כל המוצאות אותו. יעקב צועד יד ביד עם ההבטחה האלוקית שניתנה לו בצאתו מן ...
פרשת תולדות - הגורל פרשת תולדות - הגורל נפוץ

1) מדוע התעקש יצחק אבינו לברך את עשיו, למרות אופיו הקשה והשלילי? 2) מדוע בחרה רבקה בדרך לא ישרה, כדי שהצדק - כפי שהוא נר...
פרשת חיי שרה פרשת חיי שרה נפוץ