logo arc

פרשת ואתחנן - כח ברוח השם נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת ואתחנן / תשע"ה

כוח ברוח ה'

רוּחַ ה'

פרשת ואתחנן מעלה על נס את מעמד הר סיני ואת הנבואות לעם ישראל כולו. זוהי פעם יחידנית בדברי ימי העולם שעם שלם שומע את קולו של אלוקים:

"הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ־לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי?"                        (דברים ד, לג)

הקשר הנבואי הוא הקשר הגבוה ביותר בין אדם לבין אלוקים. מקובל לחשוב, שהשראה נבואית מתבטאת בהודעות נבואיות או בחזיונות מופלאים הצופים את העתיד. אולם לא הכול נותנים את דעתם למשמעות השליחות הנבואית. השליחות הזאת מכילה אנרגיה רבת עוצמה הדוחפת את הנביא קדימה ומעניקה לו כוח הדרוש לשליחותו מאת ה'. הכוח הזה הוא חיוני, כדי להשמיע נבואות תוכחה.

היטיב לבטא זאת הנביא מיכה:

"וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת רוּחַ ה' וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה, לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ...".          (מיכה ג, ח)

מהו מקור האנרגיה הזאת? מה מקור הכוחות האלו?

התשובה לכאורה פשוטה בתכלית, ונמצא אותה בתחילת נבואת הנביא ירמיהו:

"וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ, לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ, כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ".                                        (ירמיהו א, יח-יט)

המקור לכל האנרגיות והכוחות הוא הקב"ה. בכל זאת, כוונת שאֵלתנו היא, מה צריך האדם לעשות כדי לזכות בקליטת העוצמות הנבואיות? מהו המרכיב החיוני, שבלעדיו לא יוכל הנביא להכיל את האנרגיה הנבואית?

פרשת 'ואתחנן' היא הפרשה הראשונה המלַווה את הימים אחרי תשעה באב, הנקראים ימי נחמה. בדיוק כפי שדרושים אומץ רב, כוח וגבורה להשמיע נבואות זעם ותוכחה, כך דרושה אנרגיה רבה מאוד כדי להשמיע דברי נחמה ועידוד בעת שהכול חָרֵב ללא תקווה.

את זאת אנו למדים מדברי הנבואה של הנביא ישעיהו, הרצופים דברי עידוד ונחמה:

"נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. וְקֹויֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".                              (ישעיהו מ, כט-לא)

ועדיין תישָאֵל אותה שאלה: מנין שואב הנביא את הכוח הזה המזִין את שליחותו ללא לֵאות?

משולש וקודקודיו

חז"ל מסרו לנו את סוד התהליך המאפשר את הופעת הנבואה:

"...ללמדך, שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה. שנאמר: 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'' (מלכים-ב ג, טו)".                         (פסחים קיז.)

הצופן הוא: שמחה של מצווה.

בהמשכו של אותו קטע בגמרא מוסיף רב יהודה בשמו של רב: "וכן לדבר הלכה". כלומר, גם את לימוד התורה, יש לפתוח בשמחה של מצווה.

מהו התחום השלישי הזקוק לשמחה של מצווה?

חז"ל גילו לנו שזהו עולם התפילה:

"תנו רבנן, אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך שמחה של מצוה".                            (ברכות לא.)

כל שלושת העולמות האלו: נבואה, תורה, תפילה, אינם יכולים להתפתח ללא שמחה של מצווה.

המשולש הזה של תורה, תפילה ונבואה, הוא משולש שווה שוקיים. שתי צלעות המשולש הם תורה ותפילה.

התורה היא דרך ה' המכַוונת את חיינו ונותנת להם משמעות. התפילה היא כיסופי הנפש המבטאים את געגועינו לאור ה' שלא יעזבנו וימשיך להיות מקושר אלינו.

בקודקוד המשולש הזה ניצבת הנבואה, הכוללת חזון ושליחות.

מה שחז"ל מלמדים אותנו הוא, שבבסיס המשולש ניצבת שמחה של מצווה. נשוב לפרשת 'ואתחנן' ונחפש את המשולש הזה, שהצבנו זה עתה.

גדלות

עם ישראל זוכה לתואר 'גדול' על אף היותו 'מועט' במניין האוכלוסין מכל העמים:

"...כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".                                (דברים ד, ו)

לתואר "הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה", זכה עם ישראל בזכות שני הערכים הבאים.

הערך הראשון הוא 'עולם התפילה':

"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".        (שם, פסוק ז)

הקריאה לה', היא היא התפילה, והיא גדלותו של עם ישראל.

משה רבנו מתפעל. האם יש עם בעולם המסוגל להתגעגע כל כך לאלוקיו, ולחוש קרבה כזאת שבכל פעם שהוא קורא אל ה' הרי הוא נענה?

בפסוק הבא, ידגיש משה את ערך 'עולם התורה' שגם הוא מלמד על גדולתו של העם:

"וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזּאֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".                       (שם, פסוק ח)

היכן יש בנמצא עם שקיבל חוקים ומשפטים כל כך צודקים וכל כך אמתיים וכל כך שלמים, כחוקי התורה אשר ה' מגיש לבני ישראל דרך משה רבנו?

בשני פסוקים אלה מדגיש משה את שתי צלעות המשולש, שהם עולם התורה ועולם התפילה המזכים את עם ישראל בתואר עם גדול.

היכן מופיע קודקוד המשולש הזה, שהוא עולם הנבואה?

נתבונן בהמשך פרשת 'ואתחנן':

"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ... הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמהוּ?".                                (שם, פסוק לב)

מהו הדבר הגדול הזה?

"הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי?".     (שם, פסוק לג)

זה עולם הנבואה.

כאן מונח מקור הכוח שהיה כל כך נדרש לבני ישראל במדבר כדי להגיע לארץ ישראל ולהלחם בשבעת האומות. דרושה הייתה תחושת כוח, חזון ושליחות, אומץ וגבורה. את הכוח הזה מספקת הנבואה, שהיא הקשבה לחזון והאזנה ישירה לדבר ה'.

התובנה הפנימית הזו, מפורשת בהמשך הפסוקים:

"לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ...".                               (שם, פסוק לח)

לעם ישראל דרושה אנרגיה נבואית עצומה, שתאפשר לו להילחם בעמים גדולים ועצומים מבחינה מספרית.

 

בית גדול

הפסוקים האלה מובילים אותנו להבנת המחלוקת בגמרא (מגילה כז.) בין רבי יוחנן לבין רבי יהושע בן לוי, על משקלם היחסי של בית הכנסת מול בית המדרש.

מי מצלעות המשולש בעלת ערך גבוה יותר? מי קדוש יותר? האם בית הכנסת ששם מתפללים, או בית המדרש ששם לומדים תורה?

לשאלה הזאת יש השפעה מכרעת על השאלה ההלכתית הבאה: האם מותר להפוך בית כנסת לבית המדרש מפני שמעלים אותו בדרגת קדושה, או חל איסור, מפני שמורידים אותו מקדושתו?

ההלכה נפסקה כרבי יהושע בן לוי, המתיר להפוך את בית הכנסת לבית המדרש.

הגמרא מסבירה, שהמחלוקת נוגעת גם לפירוש הפסוק הבא:

"...וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף (מלך בבל) בָּאֵש".       (מלכים-ב כה, ט)

רבי יוחנן פירש: בית גדול - שמגדלים בו תפילה, כלומר - בית הכנסת.

ורבי יהושע בן לוי פירש: בית גדול - מקום שמגדלים בו תורה, כלומר - בית המדרש.

השאלה הראשונה הנשאלת היא, מנין שאבו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי את השראתם לפירוש שפירשו את המושג 'בֵּית גָּדוֹל'? מדוע לא לפרש, בית גדול מימדים?

כעת ברור כי את ההשראה לפירוש 'גדול' הם שאבו מן הפסוקים בפרשת 'ואתחנן', כפי שנתבאר לעיל.

כדי להבין טוב יותר את תפקידה של השמחה בחיבור תורה ותפילה בדרך לפִסגת הנבואה, נערוך השוואה לצמח השדה.

 

האדם ועץ השדה

השוואה זו בין האדם ובין הצמח מצויה בתורה עצמה:

"...כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה...".                 (דברים כ, יט)

ביתר פירוט, עושה זאת המשורר בספר תהילים:

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים... כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ... וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל...".          (תהילים א, א-ג)

כדי שנוכל להפיק את מלוא התועלת מן ההשוואה הזאת, נתבונן בתהליך מופלא בטבע המתבצע מידי יום ביומו והנקרא בשם 'תרכובת אור' (פוטו-סינתזה).

בעלים הירוקים של הצמח קיים חומר הנקרא בשם 'כלורופיל', אשר מעניק לעלים את הגוון הירוק.

לחומר הזה יש תכונה מופלאה. הוא מסוגל 'ללכוד' את האנרגיה המתקבלת מקרני השמש הפוגעות בו, ולהשתמש בה ליצירת פעולת גומלין. דהיינו, ראשית לפרק את מולקולות החומרים לרמתם האטומית, ולשוב ולבנותם מחדש כחומרים אחרים.

החומרים המשתתפים בתהליך הזה הם מים ופחמן דו־חמצני ((co2, שהם חומרים עניים באנרגיה. את המים יונקים השורשים מן האדמה, ואת הפחמן קולט הצמח מן האוויר.

יחידת המים ויחידת הפחמן הדו־חמצני, נפגשות ביחידת הכלורופיל. באמצעות האנרגיה המופקת מאור השמש, מפרק החומר הנקרא כלורופיל את יחידות המים והפחמן. לאחר הביקוע מתמזגים האטומים מחדש בצורה אחרת, ויוצרים מולקולות של סוכר שהוא חומר עשיר באנרגיה ובאמצעותו בונים את גוף הצמח.

כלומר, בעוד אנחנו - בני האדם ובעלי החיים - ניזונים מן הצמחים, הצמחים בונים את גופם בעצמם בעזרת אנרגיית השמש ובאמצעות המים והפחמן שהם יונקים מסביבתם.

באכלנו את הצמח, אנו קולטים בעצם את האנרגיה האצורה במולקולות הסוכרים, והיא נאגרת בשרירים ובשאר תאי הגוף. במקורה, הייתה אנרגיה זו אצורה בקרני השמש המקבלת אותה מבורא עולם.

התהליך החומרי הזה המתבצע על ידי תאי הכלורופיל בצמח, ילמד אותנו על תהליך רוחני זהה המתבצע על ידי האדם; והנה ההשוואה:

על הנשמה מוקרן אור רוחני עצום שמקורו הוא באור ה'. הוא נקלט על ידה והופך למקור של אנרגיה, שבאמצעותה הנשמה לוקחת את עולם התורה ואת עולם התפילה של האדם, מפרקת אותם לרכיבי יסוד, ובונה מהם עולם מלא אנרגיה, כוח והשראה, שהוא עולם הנבואה.

כיצד הנשמה לוכדת את האור הרוחני הכביר הזה?

מהו ה'כלורופיל' המסוגל לקלוט את אור ה' ולעבד את כל התהליך הרוחני המופלא הזה?

ה'כלורופיל' הזה הוא השמחה, ובמיוחד שמחה של מצווה.

התורה - כשהיא לבדה - מתישה כוחו של אדם. המצוות, החוקים והמשפטים וכל אלפי הדינים דורשים השקעה עצומה של מאמץ, זמן וכוח. משום כך ניתן לומר שהתורה כשלעצמה ענייה באנרגיה, ממש כמו המים. גם התפילה כשהיא לבדה דורשת השקעת כוחות נפשיים המלֻווים בהכנעה ובכובד ראש, בתחינה ובהשתפכות הנפש. גם היא כשלעצמה ענייה באנרגיה, כמו הפחמן הדו־חמצני.

בדרך מופלאה, כאשר מופיעה השמחה, שהיא שמחה של מצווה, חוזרים עולם התורה ועולם התפילה - שכל אחד בפני עצמו עני באנרגיה - לרכיבי היסוד שבהם, כדי להיבנות מחדש בהופעה מרוממת, שהיא עולם הנבואה האנרגטי.

כעת מתחילים לחוש תחושה של כוח ושליחות, גבורה וחזון בלימוד תורה ובעיסוק בתפילה, כדי שיהיה אפשר לפעול ולעשות גם בתנאים קשים.

חז"ל ביטאו זאת בהגדרות מנוגדות של התורה.

מצד אחד:

"'הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה' (ישעיהו כח, כט) - אמר רבי חנן, למה נקרא שמה 'תושיה' (שמה של התורה)? - מפני שהיא מתשת כחו של אדם".                              (סנהדרין כו:)

ומצד שני:

"אין עוז אלא תורה, שנאמר: 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם' (תהילים כט, יא)".                          (מדרש תהילים מזמור כא)

כלומר, תורה ללא שמחה מתשת כוחו של אדם; תורה עם שמחה נותנת לו עוז וגבורה.

כך אומר ירמיהו הנביא:

"נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי ה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת".       (ירמיהו טו, טז)

נעמיק קצת יותר בהקבלה בין העולם החומרי לעולם הרוחני.

הצמח או העץ הם למעשה בבואה הפוכה של אדם.

  1. הצמח קולט את דו־תחמוצת־הפחמן ופולט את החמצן, בעוד האדם קולט את החמצן ופולט את דו־תחמוצת־הפחמן.
  2. ראשו של העץ טמון באדמה ורגליו נישאים אל על, לעומת האדם שרגליו על הקרקע וראשו נישא אל על.
  3. בעוד העץ יונק את המים מן האדמה, יונק האדם את התורה מלמעלה, מאת ה' מן השמיים. הפחמן, לעומת זאת, נקלט על ידי העץ מן האוויר למעלה, בעוד התפילה עולה ובוקעת מן הארץ, מתוך תוכו של האדם.

השמחה לוכדת את האור האלוקי הרוחני, ובאמצעות כוחו האנרגטי נוצר כור היתוך לעולמות התורה והתפילה. מכאן צומח ועולה מיזוג חדש שהוא עולם הנבואה המלא כוח.

באמרנו 'נבואה', אנו מתכוונים לכל תחושת שליחות בעשיית מצווה. חיוני ביותר שתתלווה תחושה של כוח ויכולת להקים מפעלים רוחניים, כולל גיוס אמצעים ואנשים לביצוע המשימה.

אלא, שלא כמו בצמח שבו הכלורופיל הוא חלק בלתי נפרד ממנו; באדם, השמחה אינה מובנית בתוכו, אלא תלויה בבחירה ובעבודה עצמית:

"עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה".         (תהילים ק, ב)

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

פרשת ויצא - משאלת לב פרשת ויצא - משאלת לב נפוץ

האם אנחנו רשאים לבקש מאת ה' כל מה שלבנו חפץ ולא תֵחַשֵׁב פנייתנו אליו כחוצפה? ...
logo arc פרשת תולדות - הבורא והמשגיח נפוץ

logo arc חיי שרה - שליחות גורלית נפוץ

אם ראית פרשה שנאמרה ונשנית, אות הוא כי התורה הצפינה כאן מידע חשוב. את המידע הזה נוכל לגלות על ידי השוואה בין שתי הפרש...
logo arc פרשת וירא - מברית לשבועה נפוץ

שבועת אברהם לאבימלך גרמה לעיכוב בני ישראל במדבר, במקום להיכנס מיידית לארץ ישראל. העיכוב הוביל לחטא עגל הזהב, שבעטיו ...
פרשת לך לך - קום התהלך בארץ פרשת לך לך - קום התהלך בארץ נפוץ

האם לאברהם אבינו, בחיר ה', שקיבל כל כך הרבה מתנות והבטחות מאת ה', לא היה על מה להודות? השאלה הזאת תוביל אותנו להעמקה בה...
פרשת נח - גאולת האדמה פרשת נח - גאולת האדמה נפוץ

נח שהוא איש האדמה, קובע את עצמו במקום אחד ונוטע בו כרם ענבים. נח מקווה, שהיין שיפיק מן הכרם, ישמש קרבן לה' כנסך על גבי ה...