logo arc

פרשת משפטים - עין תחת עין נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת משפטים / תשע"ד

עַיִן תַּחַת עַיִן

דברים שבכתב ודברים שבעל פה

פרשת משפטים, נותנת לנו הזדמנות ללמוד על הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.

התורה שבכתב דואגת לפזר רמזים במקומות שונים, ואת המפתח להבנתם ולקישורם זה לזה, היא מפקידה בידיה של התורה שבעל פה. המאמר הזה יבהיר, מדוע למעלה מאלף וחמש מאות שנים, נהגה ההלכה האוסרת לומר בעל פה דברים שבכתב, ומצד שני, אוסרת לכתוב דברים שבעל פה, כדברי הגמרא:

"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב (גיטין ס:)".

אחת הדוגמאות הבולטות שתחדד את השוני בין מהות התורה שבכתב למהות התורה שבעל פה, תעסוק בדינו של החובל בחברו.

החובל בחברו ופגע באחד מאיבריו, ייענש בהתאם, כדברי הכתוב:

"...וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל, כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה (שמות כא, כג-כה)".

שׁמונֶה פעמים בזה אחר זה מדגישה התורה, כי חובה על בית הדין לפגוע באיבר גופו המקביל של הפוגע. על אף זאת ולמרות זאת, באו חז"ל וקבעו על פי ההלכה המסורה בידם בעל פה מדור לדור עד משה רבנו, שהכוונה היא לתשלום ממוני ולא פגיעה באיבר מקביל.

                "תניא. רבי שמעון בן יוחאי אומר "עַיִן תַּחַת עַיִן" - ממון (בבא קמא פד.)".

האם אין כאן התנגשות גלויה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה?

סוגיות הגמרא במסכת בבא קמא יאירו את עינינו ויובילו אותנו צעד אחר צעד, לפִענוח האמת בדברי ה'.

חלוּפַת הכופר

ראשית, נצא מתוך הנחה שכוונת התורה היא כלשונה: "עַיִן תַּחַת עַיִן" ממש.

כעת נשאל: האם ניתן להמיר את העונש הקשה הזה בתשלום כספי שייקרא "כופר"? האם יש מקום אחר שבו מעניקה התורה חלופה כזו?

אמנם כן. מצאנו זאת בשור מועד, הנוגח והורג אדם:

"וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת (שמות כא, כט)".

כלומר, יש להרוג את בעליו של שור המועד שנגח והרג אדם. החובה הזאת אינה מוחלטת וניתן להמירה בברירת קנס כספי. כדברי הכתוב:

"אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו (שמות כא, ל)".

על פי התקדים הזה, אולי ניתן ליישם את חלופת הכופר, שהוא קנס כספי, גם באדם שפוגע בעינו של חברו?

ייתכן שהתשובה היא חיובית, אך מצד שני, מצאנו שני מקומות, שבהם שוללת התורה מתן כופר נפש, מכל וכל.

  • "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת (במדבר לה, לא)".

כלומר, רוצח בכוונה תחילה אינו יכול ליהנות מן החלופה הזאת.

  • "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ, לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ... (שם, פסוק לב)".

גם הורג בשגגה אינו יכול ליהנות מן הברירה הזאת.

סיכום ביניים.

  • שור שהורג אדם - אין להרוג את בעל השור. במקום זאת, הוא משלם קנס כופר נפש למשפחת ההרוג.
  • אדם שהורג אדם, בין בשוגג ובין במזיד - חובה להוציא אותו להורג או להגלותו לעיר מקלט, ואסור להמיר את עונשו בכופר נפש.

ההיגיון האנושי מחייב את השאלה הבאה.

אם ההורג בשוגג - שעונשו הוא גלות, אינו יכול להמיר אותו בקנס כספי, קל וחומר להורג במזיד - שעונשו חמור יותר (מיתה), שלא יוכל להמירו בכופר!

מדוע אם כן הוסיפה התורה פסוק נוסף, המתמקד בהורג במזיד?

נעמיק וניווכח, שהפסוק הנוסף איננו מיותר.

הפסוק הנוסף נועד להדגיש, שדווקא 'רוצח', איננו יכול ליהנות מן החלופה הזאת - ששמה 'כופר'. אבל הפוצע את חברו, יוכל ליהנות מחלופת הכופר במקום להיפצע במקביל.

לכאורה, הנה מצאנו את מה שחיפשנו. מן הרמז הזה אנו למדים כי "עַיִן תַּחַת עַיִן" אינה הברירה היחידה, אלא ניתן להמירה בכופר כספי.

על פי הקו ההגיוני הזה, תישאל השאלה הבאה:

האם התורה מתעניינת אך ורק במיצוי עונש הפושע, או שהיא נותנת את דעתה גם להטבה עם הנפגע באמצעות פיצוי על פגיעתו?

השאלה הזו קשורה בשאלה הבאה:

מה יהיה הדין אם הפוגע בעינו של חברו, יעדיף שבית הדין יפגע בעינו שלו, במקום לשלם תשלום כופר גבוה. האם קיימת אפשרות כזאת?

צֶדֶק - הלכה למעשה

התשובה מונחת בפסוק הבא:

"וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף...רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא, יח-יט)". ["שִׁבְתּוֹ" הכוונה - שִׁבְתּוֹ בביתו עד שיחלים].

רואים בבירור, שהתורה מחייבת את האדם הפוצע את חברו, לשאת גם בדמי האבטלה שנגרמה לנפגע עקב פציעתו (שִׁבְתּוֹ יִתֵּן), וגם בהוצאותיו הרפואיות (וְרַפֹּא יְרַפֵּא). כלומר, התורה נותנת את דעתה לא רק למיצוי העונש עם הפוגע, אלא גם לפיצויו של הנפגע.

התובנה הבסיסית הזו, תוביל אותנו לצעד הבא.

כשהתורה כותבת: "פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה", מן הסתם היא מתכוונת גם לעונש גופני וגם לפיצוי כספי ממשי על פגיעה בכושר העבודה.

הפיצוי הזה נקרא - נזק.

בנוסף, עליו לשלם גם דמי אבטלה ולשאת בהוצאות הרפואיות של הנפגע. התורה גם רומזת, שעל הפוגע לפצות את הנפגע על הצער, הכאב ועוגמת הנפש שנגרמו לו.

לאור המסקנות האלה, מדוע בכל זאת מעדיפה התורה לכתוב: "עַיִן תַּחַת עַיִן"?

התורה מעדיפה את הביטוי הזה כדי ללמדנו, שהפגיעה הזאת היא חמורה מאוד, והיה מן הראוי לפגוע בעינו של הפוגע, ולא להסתפק בפיצוי כספי בלבד.

נמשיך ונפַתֵּח את הדיון הבא.

לכאורה, על פי מידת הצדק, שהיא מידה כנגד מידה, היה צריך לפעול כך. כל הפוגע בעינו של חברו, מן הראוי הוא שיפגעו בעינו שלו, בנוסף לפיצוי כספי לנפגע!

אך מצד שני, אולי דווקא הצדק המוחלט אינו מאפשר ביצוע עונש "עַיִן תַּחַת עַיִן" ממש, מן הטעמים הבאים:

  • כיצד נפעל במקרה שעינו של הפוגע רואה בבהירות, בעוד שהנפגע היה לוקה בקוצר ראייה?
  • מה נעשה במקרה הפוך, שבו מצבו הרפואי של הפוגע רעוע וכל פגיעה בעינו תסכן את חייו, בעוד שהנפגע היה בריא בגופו ורק עינו נפגעה?
  • מה יהיה הדין אם עיוור פוגע בעינו של אדם בריא?

השאלות האלה מלמדות, שגם מזווית הראייה של הצדק, לא נוכל לבצע אפילו עונש חלקי, הכרוך בפגיעה גופנית.

נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ

נשוב אל התורה ונראה כיצד היא מדייקת בלשונה. בספר ויקרא, התורה מצמידה שלוש תמונות מצב, זו לצד זו:

  • הורג אדם - "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם, מוֹת יוּמָת (ויקרא כד, יז)".
  • הורג בהמה - "וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ (שם, פסוק יח)".
  • פוצע אדם - "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ...עַיִן תַּחַת עַיִן (שם, פסוק יט)".

מהו ההיגיון העומד מאחורי הסדר הזה: ● הורג אדם ● הורג בהמה ● פוצע אדם?

לכאורה יש כאן סמיכות הורג להורג. 1) הורג אדם 2) הורג בהמה.

מצד שני, יש כאן סדר לא הגיוני. 1) אדם 2) בהמה 3) אדם.

לכאורה, היה מן הראוי לסמוך פוצע אדם להורג אדם (3, 1), ורק אחרי זה לעסוק בהורג בהמה (2)!

ההפרעה בסדר ההגיוני, על ידי השתלת פסוק העוסק בהורג בהמה (2), בין הורג אדם לפוצע אדם (3, 1), מלמדת משהו.

נתבונן בפסוק האמצעי.

"וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ".

אם מדובר בתשלומים, מדוע משתמשת התורה בביטוי "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ"? היה צריך להיות כתוב - כסף תחת נפש?

מכאן שההורג בהמה חייב להעמיד בהמה אחרת במקומה, "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ". אולם כיוון שאפשר לרכוש בהמה בכסף, ניתן לעשות זאת באמצעות תשלום כספי.

זה יוביל אותנו להצגת ההיגיון העומד מאחרי סדר הכתובים.

  • הורג אדם - (שתי חומרות) גם הורג, וגם אדם. עונשו הוא מוות ללא כל ברירה כספית.
  • הורג בהמה - (חומרה אחת) אמנם הורג, אבל זו בהמה. אפשר לשלם גם בהמה אחרת וגם כסף תמורתה.
  • פוצע אדם - (חומרה אחת) אמנם אדם, אך רק פוצע. העונש יהיה תשלום כספי בלבד.

יש לשים לב לעובדה נוספת.

ישנם מצבים רבים, בהם תשלום כספי גבוה, קשה כהקרבת נפש. אדם עני, מסכן את חייו כדי להרוויח פרוטות למחייתו, כדברי הכתוב:

  • "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי...בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ...כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו הוּא נשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ (דברים כד, יד-טו)".
  • "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע (גוזל כסף), אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח (משלי א, יט)". והכוונה לנפש הנגזל (לאחת הדעות).

התובנה הזאת מחזירה אותנו אל הפסוק שבו פתחנו את המאמר, ומאירה אותו באור חדש, על פי התורה שבעל פה:

"וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן... (שמות כא, כג-כד)".

אנו משנים את ההבנה הפשטנית, שהפסוק פותח בהורג נפש וממשיך בפוצע עין, שן, יד וכו'. במקומה אנו אומרים: הביטוי "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" הוא בעצם כותרת, שתחתיה נפרשים דוגמאות (עין, שן, יד, רגל, כוויה, פצע, חבורה).

לכותרת הזאת בספר שמות, יש כותרת מקבילה בספר ויקרא, הנותנת בידינו מפתח להבנת כוונת התורה.

"וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ".

הרי ברור, כי "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" בבהמה, כוונתו להעמיד בהמה במקום זו שמתה. בהמה ניתן לרכוש בכסף, והרי הוא תשלום ממוני!

מכאן, שגם הכותרת בספר שמות "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ", מתייחסת לתשלום ממון. הכותרת הזאת מהווה סַמָּן ימני לכל הדוגמאות שתבואנה אחריה. זאת אומרת, שיש להחיל תשלום כספי על כל 7 הדוגמאות הבאות אחריה: עין, שן, יד, רגל, כוויה, פצע, חבורה.

התבנית הזאת, המחברת את הכותרת עם כל פרט משבעת הפרטים, מזכירה את סדר הזאות הדם ביום הכיפורים, כפי שמלמדת המשנה במסכת יומא:

"...אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף (יומא נג:)".

הכהן הגדול היה מזה שמונה הזאות מן הדם, בטור עורפי - בזה אחר זה, על הקרקע שלפני ארון הברית.

המשנה ממשיכה ומלמדת:

                "וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש... אחת ושבע (שם)".

המשמעות של הסִפרור הזה היא, שחובה לקשור את ההזאה הראשית (אחת - שהיא הכותרת) עם כל אחת מן ההזאות תחתיה.

בעולם עשר הספירות, מצוינת ספירת הבינה ככותרת, שתחתיה יש 7 ספירות, המציינות מידות שונות.

                בינה - 1) חסד 2) גבורה 3) תפארת 4) נצח 5) הוד 6) יסוד 7) מלכות.

ספירת הבינה מוגדרת כאם הבנים. כלומר, הבינה השִכלית היא אֵם לשבע המידות תחתיה.

מכאן, שחובה לקשר את הבינה עם כל אחת מן המידות שתחתיה. כלומר: לשלב שכל ובינה בהפעלת המידות.

לדוגמא: איש חסד, חייב לפעול בשיקול דעת ובתבונה, באופן שהתוצאה תהיה חסד אמיתי. חסד ללא בינה עלול להביא לתוצאה הפוכה, ועזרה פומבית עלולה לבייש את המסכן.

נשוב אל הנושא הראשי.

כאמור לעיל, רומזת התורה בכותרתה "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" לתשלום ממוני, אשר יתבצע בהתאם לכל נזק משבעת הדוגמאות המצורפות (עין, שן, יד...).

דברי סיכום

במאמר הזה ראינו, כיצד המפתח להבנת התורה שבכתב, היא התורה שבעל פה. הרמזים המוצפנים בתורה שבכתב, מובילים אותנו להבנות האמיתיות של הביצוע כפי שחושפת התורה שבעל פה.

אם כן, מדוע התורה שבכתב לא כתבה זאת במפורש, אלא רק דרך מבוך ורמזים?

התשובה נעוצה בתפיסה, כי בנוסף על היותה ספר חוקים ומשפטים, יש לתורה שבכתב תפקיד חינוכי. אי אפשר לכתוב בפירוש "ישלם", כי אז לא היה מודגש מספיק ערך המעשה החמור מאד של כריתת איבר או פגיעה בו. על הפוגע לדעת כי הצדק המוחלט הוא "עַיִן תַּחַת עַיִן", "יַד תַּחַת יַד" וכו'.

התורה שבכתב מעוצבת באופן שהמילים תשארנה חקוקות תמיד מול העיניים. האמת המוסרית המוחלטת אינה ניתנת לשינוי.

מאידך, התורה שבעל פה מנחה את חכמי ישראל בביצועם המעשי של החוקים התורניים.

משום כך אין מנוס מן הקביעה כי "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב (גיטין דף ס:)".

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

logo arc 034 ta'anit 18a נפוץ

logo arc 033 ta'anit 17b נפוץ

logo arc 032 ta'anit 17a נפוץ

logo arc 031 ta'anit 16b נפוץ

logo arc 030 ta'anit 16a נפוץ

logo arc 057 ta'anit 29b נפוץ