logo arc

פרשת יתרו - שוכן בערפל נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת יתרו / תשע"ד

שוכן בערפל

קולות ותמונות

מלחמת החרמה מול עבודת האלילים שהייתה שלטת בעולם העתיק, החלה בשחיטת הפסח. הצאן, שהיה סמל למזל טלה – אליל מצרים, נשחט. ולא זו בלבד, אלא הזמן לשחיטתו והקרבתו כקרבן לה' נקבע לחודש ניסן, שבו קבוצת הכוכבים ממזל טלה מככבת בשמים.

הופעת ה' אלוקי ישראל על הר סיני במתן תורה, לוותה בסממן שהיה היפוכו הגמור של סממן עבודת האלילים.

אין יותר תמונות וסמלים, יש רק קולות.

"...קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים, זוּלָתִי קוֹל (דברים ד, יב)".

בניגוד גמור לפסל ולסמל, שהיווה את המוקד בעבודה זרה, עבודת ה' היא ללא תמונה.

בסיום עשרת הדיברות, חורטת התורה בתודעה את הדגש הבא.

"...וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים (שמות כ, יז)".

כשהכתוב מדגיש שה' שוכן בערפל, אין הכוונה שהוא בפנים והערפל מקיף אותו. גם אם אדם יחדור אל תוך הערפל וגם אם יביא אמצעים טכניים לחדירת הערפל, הוא לא יראה שם את ה', אלא זו הודעה שמשמעותה היא, שה' איננו נראה לעיני בשר ודם.

שלמה המלך חוזר על כך ביתר שאת, בתפילתו הגדולה עם חנוכת בית המקדש.

"ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל (מלכים-א ח, יב)".

זו גם משמעות הפסוק הבא.

"וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל...(במדבר יב,ה)".

גם כאן אין הכוונה, שה' נמצא בתוך הענן, אלא הכוונה להבהיר, שבעבודת ה' אין לחפש דמות או תבנית, גם לא כזו שמסתתרת.

ה' מצווה וחוזר ומצווה, מזהיר וחוזר ומזהיר, כפי שעשה מיד אחרי סיום עשרת הדיברות.

"...אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם (שמות כ, יט-כ)".

דמיון ושחיתות

אחרי הקביעה החד משמעית הזאת, ראוי בכל אופן לשאול.

גם אם נאמר, שזו טיפשות ואיוולת לעבוד עץ ואבן דוממים שאין בהם כלום, האם על טיפשות צריך להעניש עונש מוות? האם לא היה מן הראוי, לשלוח אנשים כאלה לטיפול נפשי?

וקשה מזו.

הרי לא ייתכן שבין מיליוני אנשים, לא יהיו אנשים פיקחים שישאלו את עצמם כיצד השתבשה עליהם דעתם להשתחוות לצלמים עשויים כסף וזהב?

הגמרא במסכת סנהדרין מוסרת בידינו מפתח חשוב לפִתרון התעלומה.

"אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא (סנהדרין סג:)".

נציע מבוא לפירוש הדברים.

שלוש עבירות נחשבות לחמורות ביותר. עבירות, שעדיף למות ולא לבצע אותם.

1) עבודה זרה. 2) גילוי עריות.   3) שפיכות דמים.

בכל אדם קיימים דחפים יצריים נמוכים ושפלים, הדוחפים אותו לכעס ונקמנות מְלוּוִים באלימות קשה, העלולים להגיע עד לשפיכות דמים.

כמו כן קיימים דחפים יצריים מיניים חשוכים ואפלים, המגרים את האדם למעשה זימה.

מצד שני, המצפון הטהור והנקי שה' נטע באדם, מהווה מחסום בפני התפרצויות הרסניות אלה.

באה תורת ה' ומחנכת ומדריכה מה אסור ומה מותר, בכדי לעזור לנו להשתלט על הדחפים היצריים השליליים, ולתת ביטוי לטוהר הפנימי שיש בנו.

עובדי האלילים, שרצו לתת פורקן וחופש ליצריהם האפלים, בחרו דווקא באלילים שאינם שומעים ואינם מדברים, בכדי לתת להם הכשר למעשים החמורים. אלילי זהב וכסף, עץ ואבן, מאפשרים להם לעשות ככל העולה על רוחם.

נתבונן בילד או בילדה המשחקים בבובות. הילדים בונים סיפור דמיוני, בו הם משתפים את הבובה. הם מדברים אל הבובה כאילו היא שומעת, והם משיבים לעצמם את התשובה שהם רוצים ומדמיינים כאילו הבובה עונה להם.

לדמיון הפרוע, תפקיד מרכזי בעבודת האלילים. ככל שהאליל דומם יותר, כך הוא משרת טוב יותר את נתינו. עבודת האלילים משתקת את קול המצפון, ובכך היא הופכת לגורם השפעה הרסני.

בכל פרשיות התורה העוסקות באיסורי עריות חמורים ובכל פרשיות הרוצחים, חוזרת התורה ומדגישה, כי כאן בארץ ישראל, בחסות שלטון עבודת האלילים, נעשו כל התועבות האסורות.

אבני מזבח

כיצד מסתיימת פרשת יתרו?

היא מסתיימת בהוראות לבניית המזבח, למניעת כֶּשֶל בשתי העבירות החמורות, שעליהם התרענו לעיל.

  1. שפיכות דמים ואלימות.

"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב...וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ (שמות כ, כ-כב)".

החרב המונפת לסיתות,מסמלת אלימות ורצח ולכן אסור לבנות את המזבח מאבנים שסותתו בגרזן ובחרב.

  1. זימה וגילוי עריות.

"וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו (שם, פסוק כג)".

המדרגות והרחבת פסיעות הרגליים, מסמלות את הזימה וגילוי הערווה, ומשום כך יש לעלות למזבח בכֶּבֶּשׁ ולא במדרגות.

העובדה שהתורה כורכת איסור עבודה זרה מכסף וזהב, לשפיכות דמים וגילוי עריות, מלמדת על הקשר ההרסני ביניהם ובמיוחד כשהוא מתחבר למזבח.

נערוך השוואה מול מעשיהם של עובדי הבעל, בזמנו של אליהו הנביא.

במבחן הגורלי שערך אליהו הנביא מול עובדי הבעל נקבע כי אש היורדת מן השמים, תהווה הוכחה אם ה' הוא האלוקים או הבעל.

כיצד התנהגו עובדי אליל הבעל, כשנכזבה תוחלתם להופעת האש על המזבח שבנו?

"...וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל, מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: הַבַּעַל עֲנֵנוּ. וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה. וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה (מלכים-א יח, כו)".

הביטוי "וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ" הוא ריקוד שעשו על המזבח בדילוג והנפת רגליים. זה בדיוק מה שהתורה אסרה בעשיית מדרגות למזבח.

מה עשו אחר כך?

"וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם (שם, פסוק כח)".

חרב ושפיכות דמים, תופעה שהתורה הזהירה מפניה ושבגינה נאסר בניית מזבח מאבנים שסותתו בחרב.

מוכח בעליל, שעבודה זרה מכשירה זימה ושפיכות דמים.

הדמיה נבואית ותוכחתה

על רקע ההודעה החד משמעית של ה' למשה "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות לג, כ)", כיצד נבין את חזונו הדרמאטי של ישעיהו הנביא?

"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד... (ישעיהו ו, א-ב)".

הייתכן כי האדם יראה את ה' וחי?! כיצד אפשר לומר ששרפים ניצבים בסמוך לו? האם יש מקום פנוי סמוך לו, והרי מלוא כל הארץ כבודו?! ועוד ועוד.

השאלות הקשות האלה, יובילו אותנו להבנה אחרת לגמרי מזו הניבטת מפשט לשון הכתובים. אנו נסתמך על דברי חז"ל במסכת יבמות.

"אמר ליה (מנשה המלך לישעיהו הנביא), משה רבך אמר "כי לא יראני האדם וחי", ואת אמרת "ואראה את ה' "?

...קשו קראי אהדדי (המקראות סותרים זה את זה)! ...כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה (יבמות מט:)".

רש"י מפרש "כסבורים (הנביאים) לראות ולא ראו...".

פירוש הביטוי "אספקלריא מאירה", זכוכית מלוטשת ושקופה. לעומתה, "אספקלריא שאינה מאירה" זכוכית עכורה ומחוספסת המציגה תמונה מטושטשת.

כוונת חז"ל לומר , שמבעד לאספקלריא מאירה דהיינו שמשת החלון, רואים את הדמות האמיתית, ואילו אספקלריא שאינה מאירה, זו מַרְאָה (רְאִי כעין המראות הצובאות) המשקפת את הדמות של מי שמביט בה.

ההבנה הזו מסתמכת על דברי ה' המפורשים בתורה, שנאמרו לאהרן ומרים.

"אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם, ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה...וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת (במדבר יב, ו-ח)".

כלומר, ההבדל בין מַרְאֶה למַרְאָה הוא ההבדל בין זכוכית שקופה לאטומה (מאחור). זו מראה את הדמות העומדת מאחוריה, וזו מראה את הדמות המביטה בה.

מכאן נבוא אל פירוש חזונו של ישעיהו הנביא.

הנביא, חדור בהכרה עוצמתית, שמלך כל הארץ השופט את העולם כולו מדבר אליו, מיד, לחלקיק של שניה, נוצר בדמיונו כְּמִתּוׂךְ חלום, דמות של שופט כל הארץ בבית דין של מעלה וסביבו שרפים, סנגורים וקטגורים, המלמדים זכות וחובה על הנידונים לפניו.

הדמיון הבעייתי הזה, מעורר תגובה חריפה של מלאכי השרת, הנוזפים בנביא ואומרים לו, שה' נבדל ומרומם מכל דמיון. אין כל אפשרות שיימצא במקום אחד בלבד, כי מלוא כל הארץ כבודו.

"וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ו, ג)".

הווי אומר: נבדל ומרומם, נבדל ומרומם... כבודו מלא עולם.

ראיה לדבר הפסוק הבא בישעיהו.

"וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ (ישעיהו מ, כה)".

הנביא נחרד מדמיונו העצמי ומגיב בבהלה.

"וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי... "

אוי לי על כי דימיתי את ה' בדמיוני. אולי ברגע זה נפסלתי מהיות נביא ואינני ראוי יותר להיות שליח לדבר אל העם? אולי בעווני נפסלו שפתי מלמסור את דבר ה', ואולי אין בכל העם מי שידבר בשם ה'.

"...כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב".

ומדוע אינני רשאי לדבר כנביא?

"כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי".

כי העזתי לעשות דבר אסור ולדמיין את המלך ה' צבאות.

מיד חש הנביא ישעיהו כי מטהרים את שפתיו בגחלת לוהטת מן המזבח, וכעת הוא כשר שוב להיות שליח ה'.

"וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (שם, פסוקים ו-ז)".

כפרת העוון מאפשרת לישעיהו לחזור ולהתנדב להיות שליח ה' בנבואה לעם ישראל.

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ? וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי (שם, פסוק ח)".

ישעיהו הנביא נשלח לעם ישראל ובפיו מֶסֶר נבואי קשה. מעתה העם יחזה מחזות מטושטשים ומתעים, שיקשו עליו לפלס את דרכו.

"וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה, שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ".

וכל כך למה?

כיוון שהעם מטשטש במכוון את לבבו, את שמיעתו ואת ראייתו. הוא איננו מעוניין להביט נכוחה. העם חושש פן יחזור בתשובה. מבחינתו, טוב לו להישאר מתבוסס בראייתו החומרית והעכשווית כפי שהוא, מבלי להתרפאות.

"הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ (שם, פסוק י)".

מתברר שכל החזון המוזר והמדהים הזה של ישעיהו הנביא, בא לבטא את מצבו הרוחני הירוד של עם ישראל ואת תוכן נבואת התוכחה שהוא עומד להשמיע.

כלומר, כמו שהראיתי לך ישעיהו מראות שאינן אלא דמיון, כך העם הזה שוגה בדמיונותיו, ואינו רוצה לקרוא את המפה.

ישעיהו נחרד מן הנבואה הקשה ושואל בכאב:

"וָאֹמַר עַד מָתַי אֲ-דֹנָי (שם, פסוק יא)".

והקב"ה משיב לו:

"וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה...".

גם את החורבן הזה גילה ה' לישעיהו במחזה שהראו לו.

"וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן (שם, פסוק ד)".

העשן הזה הוא אבק העולה מהתמוטטות קירות ההיכל בחזונו של ישעיהו, המתאר את החורבן העתידי (שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם...).

המזבח והמקום

הדבר היחיד שהתורה התירה הוא בניית מזבח להקרבת קרבן.

קדושת המזבח נובעת מקדושת המקום שבו הייתה התגלות אלוקית. בספר בראשית אנחנו מוצאים שבכל מקום שבו ה' מתגלה לאבות, הם בנו מזבח.

המזבח והקרבן היו בדרך כלל תגובת האדם לגילוי הא-להי, אם בחלום ואם בנבואה.

היוצאים מן הכלל, שבהם קדמו המזבח והקרבן לגילוי הא-להי וגם הכשירו את הופעתו, היו בשלושה מקומות בלבד.

  • בחנוכת המשכן שנבנה במדבר.
  • בחנוכת המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים.
  • במזבח שבנה אליהו הנביא בהר הכרמל, מול עובדי הבעל.

בכל שלושת המקומות האלה, המתינו הכול לאישור האלוקי שבא בדמות הופעת אש מן השמים ושריפת הקרבן ואשר סביבו.

  • בחנוכת המשכן במדבר, נאמר:

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט, כד)".

  • בחנוכת המקדש בירושלים, נאמר:

"וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת...

וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת, וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה... (דברי הימים-ב, ז, א-ג)".

  • בהר הכרמל, נאמר:

"וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים, ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים (מלכים-א יח, לח-לט)".

על קדושת המקום כותבת התורה את הדברים האלה.

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ

...בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ, כא)".

הפסוק הזה טעון ביאור.

  • מה פירוש: בְּכָל הַמָּקוֹם (בה"א הידיעה)? אולי מבחינה לשונית, היה נכון יותר לומר: בכל מקום?!
  • היכן מצאנו שה' הזכיר את שמו באיזשהו מקום?

תשובה לשאלות אלו, נמצא בפרשת כי תשא, בדוּ-שיח בין משה רבנו לקב"ה.

"וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ (שמות לג, יח)".

הבקשה הנועזת הזו היא על רקע מה שמשה רבנו בעצמו אמר לבני ישראל.

"...קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל (דברים ד, יב)".

מה הייתה תגובת ה' למשה?

"וַיֹּאמֶר: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ...(שמות לג, יט)".

זו הפעם הראשונה, שה' קורא ומזכיר את שמו. והיכן המקום שעליו הוא מזכיר את שמו?

נתבונן בהמשך.

"וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (שם, פסוקים כא-כג)".

המקום הזה הוא הצור. שם במערה בתוך הסלע, הסתתר משה רבנו כדי שלא יראה את פני ה'.

נחזור ונציג את רצף הפסוקים, הממוקדים בנקודה אחת.

  • פסוק יח: "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים" – לא רואים את פני ה'.
  • פסוק יט: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" – דיברתי בלבד, רק קולות.
  • פסוק כ: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" - אל תציירו דמויות לעבדם.
  • פסוק כא: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי...: אני מרשה לכם מזבח העשוי מחומר שלא עֻבַּד בידי אדם.
  • המשך: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" –

בכל המקום המיוחד הזה שאותו ייחדתי עבורך משה, ושבתוכו אסתיר אותך בצל כף ידי, ואקרא בשם ה' עבורך, שם אבוא אליך וברכתיך.

שמיעה וראייה

על אף כל האזהרות האלה, נכשל חלק מן העם בעגל הזהב שהיה לאלוהי זהב.

מה הייתה התוצאה שמפניה הזהירה התורה כל כך?

"...וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות לב, ו)".

הביטוי "וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" משמעותו בכל התורה, זימה ושפיכות דמים. זו תוצאה בלתי נמנעת מעבודת אלילים מתועבת כל כך.

זו גם הסיבה מדוע התרחקה היהדות בכל שנותיה מפיתוח תרבות של הצגה ותיאטרון על כל גִלגוליהם העכשוויים.

כלי התקשורת הזה חזק מאוד, עד כדי שיתוק ביקורת הצופה. לַמֵדְיָה הזאת השפעה מכרעת ועלולה להיות הרסנית. משום כך נדרשת זהירות גדולה מאוד בשימוש בכלי הזה.

תמונה אחת שווה אלף מילים, ודווקא משום כך, טעות או הטעייה מכוונת בתמונה חזותית קשה מאוד לתיקון.

היהדות לדורותיה שמה את הדגש על השמיעה. "הסכת שמע ישראל...(דברים כז, ט)". אמנם, גם לשמיעה יש השפעה, אך חוש הביקורת של השומע, לא משותק ולא מנוטרל.

דווקא התבוננות במעשי ה' בטבע החי והצומח, בדממה האופיינית לו, היא המעלה את דרגתו הרוחנית של האדם לראיית מראות אלוקיים.

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

logo arc 034 ta'anit 18a נפוץ

logo arc 033 ta'anit 17b נפוץ

logo arc 032 ta'anit 17a נפוץ

logo arc 031 ta'anit 16b נפוץ

logo arc 030 ta'anit 16a נפוץ

logo arc 057 ta'anit 29b נפוץ