logo arc

פרשת בשלח - מעגלים בשירת הים נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת בשלח / תשע"ד

מעגלים בשירת הים

שלושה מעגלים

בקיעת ים סוף וטביעתו של חיל פרעה ופרשיו, הם ניסים מופלאים המעוררים התפעלות אדירה המתורגמת לשירה נבואית. עם ישראל שאך זה עתה נגאל משנות עבדות רבות, מתרומם בבת אחת לרמה גבוהה מאוד של חזון ושירה. שירה זו, פורצת מפי כולם כאחת.

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'... (שמות טו, א)".

השאלה הנשאלת היא, כיצד פרצה השירה המופלאה הזו, שרוח הקודש מפעמת בתוכה, מגרונות כולם יחד?

על השאלה הזאת משיבים שלושה מגדולי התַּנָּאִים (גמרא מסכת סוטה ל:).

  • "שנו רבותינו. בו ביום דרש רבי עקיבא. בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה.

וכיצד אמרו שירה?

כגדול המקרא את ההלל, והן עונים אחריו ראשי פרקים. משה אומר - "אָשִׁירָה לַה'", והן אומרים: "אָשִׁירָה לַה'". משה אומר: "כִּי גָאֹה גָּאָה", והם אומרים: "אָשִׁירָה לַה' (שמות טו, א)".

לדעת רבי עקיבא, כל מה שעם ישראל היה מסוגל לעשות ביחד, היה לומר שתי מילים בלבד. שתי המילים האלו יהוו את פִזמון השיר. משה הוא המשורר העיקרי ועם ישראל מלווה אותו בפִזמון חוזר, שהוא "אָשִׁירָה לַה'".

הדוגמא שרבי עקיבא מביא, היא קריאת ההלל. גדול מקרא את ההלל לפני ציבור, והללו עונים אחריו בפִזמון חוזר, פעם אחר פעם מילה אחת, והיא "הללויה".

אין צורך שהציבור יגיד בפיו את כל מילות ההלל מפני שיש כלל הלכתי "שומע כעונה".

זו הסיבה מדוע המָשָל הנבחר הוא גדול המקרא את ההלל. יש בכוחו של הגדול להוציא ידי חובה את שומעיו, באמצעות הכלל של "שומע כעונה". אילו היה קטן, לא היה מנוס מלחזור מילה במילה על כל מה שהוא אומר.

שונה היא דעתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי.

  • "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, כקטן המקרא את ההלל. משה אומר "אָשִׁירָה לַה'", והם אומרים: "אָשִׁירָה לַה'". משה אומר: "כִּי גָאֹה גָּאָה", והם אומרים: "כִּי גָאֹה גָּאָה".

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי חולק על רבי עקיבא. לדעתו, עם ישראל לא הסתפק רק בחזרה על פִזמון בן שתי מילים, אלא הקפיד לחזור על כל פסוקית ופסוקית שאמר משה רבנו, עד לסיום כל השירה.

כאן הדימוי הוא לקטן המקרא את ההלל. בתרחיש הזה, אין יוצאים ידי חובה בשמיעה מן הקטן, ולכן צריכים לחזור על כל פסוקית.

דעה שלישית ואחרונה, היא דעתו של רבי נחמיה.

  • "רבי נחמיה אומר, כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והם עונים אחריו".

פורס על שמע פירושו, אומר בקול רם את המילים הראשונות של ברכות קריאת שמע, מכאן ואילך כל הציבור ממשיך בעצמו. לדעת רבי נחמיה, משה הוא רק הפותח. אחרי הפתיחה, עם ישראל מצטרף אליו ברוח הקודש ויחד הם שרים את השירה. כלומר, יצירת מילות השירה מלבד הפתיח, נעשית במשותף על ידי משה וישראל, אלא שמשה רבנו מניע את כל השירה כמנצח על תזמורת.

באופן טבעי, כל ציבור של אנשים, מכיל שלוש רמות של קבוצות, גבוהה בינונית ונמוכה. גם עם ישראל מורכב משלושה מעגלים.

  • מעגל חיצון, הבנוי מפשוטי העם, שלא היו מסוגלים לומר יותר משתי מילים. שתי מילים "אָשִׁירָה לַה'" מביעות רצון לשיר לה'. הפִזמון החוזר הזה, ליווה את כל שירת משה. למעגל הזה כיוון רבי עקיבא את דבריו.
  • מעגל אמצעי, המכיל אנשים משכילים יותר, המסוגלים לחזור במדויק ובהטעמה אחר כל פסוקית. זהו ציבור המבין את שירת משה ומזדהה אתה. למעגל הזה כיוון רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי את דבריו.
  • מעגל פנימי, המורכב מנבחרי העם, שהם אנשים רוחניים מאוד. הללו היו מסוגלים להתרומם לאותו חזון נבואי שהתווה משה רבנו ברוח הקודש, וכך ליצור יחד אתו את מילות השירה. בכל זאת, גם קבוצה זו הייתה זקוקה למתנע, שיתניע את התהליך. משה רבנו מילא את משבצת המתנע. למעגל הזה כיוון רבי נחמיה בדבריו.

על פי השיטה הזאת, שלושת התַּנָּאִים אינם חולקים, אלא מייצגים עבורנו את התנהגותם של כל אחד משלושת המעגלים בעם ישראל.

מן הראוי יהיה, להשוות את רמתם הרוחנית של בני ישראל בצאתם ממצרים, לרמתם הרוחנית כעבור ארבעים שנות נדודים. בשנת הארבעים, התחדשה הבאר הפלאית, שהפיקה מים מן הסלע ועוררה את ישראל לומר שירה, אלא שהפעם הם בגרו מספיק, בכדי לומר שירה בעצמם גם ללא המתנע, שהוא משה רבנו.

"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כא, יז)".

כאן לא נאמר: "מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" כפי שנאמר בשירת הים, אלא רק ישראל. זה מלמדנו שרוח נבואה שרתה על כל ישראל, והכול אמרו שירה בבת אחת. התופעה הזאת היא עדות להתקדמות רוחנית גדולה מאוד בארבעים שנות נדודים במדבר סיני.

משכן לה'

שלושת המעגלים האלו בעם ישראל, באים לידי ביטוי פעם נוספת, בפסוק הבא בשירת הים.

"עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱ-לֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ (שמות טו, ב)".

למלה "וְאַנְוֵהוּ" אין מקבילה בכל התנ"ך והיא מכילה שלוש משמעויות.

  • נווה - בית ומשכן. 2) נאה - יפה.       3) צירוף של שתי מילים - אני והוא.

חז"ל - בתלמוד ובמדרש, מתבססים על שלושת הפרשנויות האלו, בבואם לפרש את הכתובים.

בגמרא, במסכת שבת מופיעה מחלוקת משולשת.

"תניא. "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ"...

...אבא שאול אומר.

הֱוֵי דומה לו. מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון (שבת קלג:)".

אבא שאול מתייחס למעגל הפנימי בעם ישראל.

המעגל הזה, הקרוב ביותר למרכז, מורכב מיחידי סגולה, המזדהים לגמרי עם דרך ה'. היחידים האלו, משתדלים כל הזמן להיות דומים בהתנהגותם ובדרכם לה'. אלו הם אנשי אמת ויושר, אנשי צדק ומשפט, אנשי חסד ורחמים, תפורים במידותיהם בהתאם למידותיו של הקב"ה.

כשאנשי המעגל הזה אומרים "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ", הם מתכוונים ל"אני והוא" כלומר, אני וה'. החסידים האלה, שֵׁם ה' שורה עליהם יומם ולילה. בכל מקום שהם הולכים, הם מייצגים את שֵׁם ה', באופן שכל אחד הופך באופן קבוע לבית מקדש קטן.

עליהם נאמר הפסוק:

"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י)".

לפני ציטוט דעתו של "אבא שאול", מצטטת הברייתא את דעת "תנא קמא".

"תניא. "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ", התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.

תנא קמא מתייחס למעגל האמצעי בעם ישראל.

המעגל האמצעי הזה, מורכב מציבור רוחני. הציבור הזה מזדהה עם מצוות ה', אוהב אותם ורוצה לעשות אותם ברמת ההידור האיכותית ביותר והנאה ביותר. את הנוי האיכותי הזה הוא מבטא באמירת "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ".

ההזדהות עם המצווה מביאה את האדם לחפש אחר סוכה נאה, שופר נאה, לולב נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו, דיו נאה, קולמוס נאה, לבלר אומן, וכריכה בשיראין נאים.

ככל שהמצווה מתבצעת בצורה איכותית יותר, בנוי ובחן, כך משתכללת הופעת שם ה' בעולם ביתר שאת.

יש גם דעה שלישית שאינה מצוטטת בגמרא, אלא לקוחה מן המדרש.

"זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ".

רבי יוסי בן דורמסקית אומר:

אעשה לפניו בית המקדש שנאמר "...וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ (תהילים עט, ז) (ילקוט שמעוני בשלח רמד)".

רבי יוסי בן דורמסקית מתייחס למעגל החיצוני בעם ישראל

המעגל החיצוני הזה, מורכב מפשוטי העם. באמירת "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" הם מבטאים את השאיפה לבנות נווה, בית ומשכן לה'. המקום הזה יישא את שֵׁם ה' ולשם יגיעו ברכות שמים.

על המקום הזה נאמר הפסוק "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים פרק יב, ה)". השאיפה למקדש באה לידי ביטוי גם בהמשך שירת "אז ישיר". "...נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה (בית) קָדְשֶׁךָ (שמות טו, יג)". גם בסוף השירה אנו מוצאים: "...מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (פסוק יז)".

אנו רואים כי שלושת הפירושים לפסוק "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" הלקוח משירת הים, משקפים את עם ישראל כולו על שלושת רבדיו ומעגליו.

כדי להגיע ל"זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ", צריך קודם כל בית לעבודת ה'. השלב הבא, היא הזדהות עם מצוות ה' ורצון לשכלל ולייפות אותם. השלב השלישי והגבוה ביותר, הוא הרצון להידמות לה' בדרכיו ובמשפטיו. זו שותפות מופלאה בקיום העולם, בבחינת "אני – והוא".

נשוב ונציג את קצות המסלול, נקודת המוצא (שלב א) ונקודת היעד (שלב ג).

התורה מבטיחה כי בכל מקום הנושא את שם ה', תשרה ברכה (שלב א).

"בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ, כ)".

על כן, אם בית המקדש הוא המקום היחידי בו ה' מזכיר את שמו, הרי אז מתקיים הפסוק:

"כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם (תהלים קלג, ג)".

אך אם האדם הגיע למדרגה כה גבוהה שהוא עצמו נושא עליו את שם ה' בכל שעה (שלב ג), הרי אז מתקיים בו הפסוק:

"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם (במדבר ו, כז)".

עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ

נשוב אל הפסוק המדובר, שהוא מוקשה מאוד מבחינה תחבירית.

"עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה... (שמות טו, ב)".

כל גדולי המפרשים מתמודדים מול הקושי בפירוש הפסוק, ואיש איש מפרשו כדרכו.

כדי להבינו על בוריו עלינו להקדים מבוא.

בסוף מלחמת עמלק, בונה משה מזבח ואומר את הפסוק הבא.

"וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (שמות יז, טז)".

על קיצור שם ה' לשתי אותיות בלבד "י-ה", אומרים חז"ל.

"...נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו... (רש"י, שם)".

כלומר, כל עוד עמלק קיים, כל עוד הכפירה בה' עדיין קיימת, שם ה' אינו שלם. שלמותו של שם ה' היא בארבע אותיותיו. האותיות האחרונות שהם "וה", הרומזות על המילה "הוֶֹה", מצביעות על היות ה' מלך בהוֶֹה.

עוד יש לזכור, כי המילה זימרה, מתפרשת גם כשבח (מלבד משמעות שירה), כדברי הפסוק הבא, המזכיר את שבח הארץ.

"...קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ... (בראשית מג, יא)".

יעקב אבינו מבקש מבניו לקחת משבח פירות הארץ ולהביא מנחה לשליט מצרים.

לאור דברי מבוא אלו, פירוש הפסוקים בשירת הים, יהיה באופן הבא.

"...אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".

אשירה לשם ה' המלא בארבע אותיותיו, שהתגלה בהֹוֶה אחרי הודאת מצרים במלכות ה'.

"עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה... (שמות טו, ב)".

כלומר, שם ה' המלא שהזכרתי, הוא עוזי ומקור כוחי, והוא גם שבחו של שם י-ה (זמרת י-ה), כי הוא משלים את מלכות ה' בהוֶֹה. באופן זה, שם ה' המלא היה לי לישועה.

הפירוש הזה יתאים במדויק לפסוק מקביל בישעיהו.

"הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד, כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ ה', וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה (ישעיהו יב, ב)".

כלומר, שם ה' המלא, שהוא זמרת י-ה, היה לי למעוז כוח ולישועה. משום כך אבטח ולא אפחד. על פי זה נוכל לומר, ששתי האותיות האחרונות של שם השם המלא, הם משכן ומקדש להופעת שתי האותיות הראשונות.

זהו הקשר עם ההמשך.

"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ".

כלומר, 1) אבנה לו נווה ומשכן   2) אשכלל כל מצווה ומצווה בנוי וחן להופעתו.   3) אהיה דומה לו ובכך אהיה אנכי, משכן קבוע להתגלותו.

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

logo arc 034 ta'anit 18a נפוץ

logo arc 033 ta'anit 17b נפוץ

logo arc 032 ta'anit 17a נפוץ

logo arc 031 ta'anit 16b נפוץ

logo arc 030 ta'anit 16a נפוץ

logo arc 057 ta'anit 29b נפוץ