logo arc

פרשת תזריע - לעיני הכהן נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת תזריע / תשע"ד

עֵינֵי הַכֹּהֵן

שעת תחולת הטומאה

במאמר הזה ננסה לפענח הלכה מסתורית הקובעת, כי טומאת נגעים איננה מקבלת תוקף של טומאה אלא משעה שראה אותם הכהן ואישר שאכן הם נגעים.

כדי לחדד את המוּזרוּת שבדבר, נשווה זאת למחלות התוקפות את גוף האדם, אך כל עוד לא הכריז הרופא שהמטופל חולה, אין הוא חולה באמת.

מניין שטומאת נגעים תלויה בראיית הכוהן?

"וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא (ויקרא יג, יד)".

פירושו של דבר הוא, שאין הנגע מטמא למפרע מיום שהופיע בגוף האדם או בביתו, אלא משעת ראיית הכהן והכרזתו כנגע טמא (יבואר בהמשך). על פי היסוד הזה, ניתן לשלוט בטומאה ולדחות את תחולתה על האדם או על ביתו, על ידי דחיית ביקורו של הכהן.

הנה שלוש דוגמאות.

  • "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד, לו)".

כאן התורה בעצמה מציעה דרך להציל את כלי הבית מטומאה וחלק מהם כגון כלי חרס - גם משבירה, על ידי דחיית ביקורו של הכהן עד לפינוי הבית.

  • "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא (ויקרא יג, יד)".

חז"ל מדייקים מן המילים בפסוק ומרחיבים את השימוש בהלכה זו.

"יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו. מכאן אמרו, חתן שנולד בו נגע, נותנים לו שבעת ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל - נותנים לו שבעת ימי הרגל (מועד קטן ז:)".

כלומר, אם חתן מגלה בגופו נגע, אין הוא חייב לגשת מיד אל הכהן, אלא הוא רשאי להמתין עד שיעברו שבעת ימי המשתה. אולם, לא רק חתן, אלא כל אדם המגלה בגופו נגע בתוך שבעת ימי החג, ממתינים לו עד עבור החג.

  • "בית אפל, אין פותחין בו חלונות לראות נגעו (משנה נגעים ב, ג)".

על פי ההלכה הזאת, מרתף שכל קירותיו מנוגעות, יהיה טהור לעולם, הואיל והוא חשוך בטבעו.

הקושי הוא גדול. האם על ידי כך שאנו מתעלמים מן הנגע, הוא אינו קיים? האם על ידי שנכבה את האורות ולא נראה את כתמי השמן שעל רצפת הבית, נוכל להכריז שאין כל כתם בבית?

מכל הדוגמאות שהובאו לעיל משתמע, שטומאת הנגעים תלויה בצורה מוחלטת בראיית הכהן. גם עצם הטומאה, וגם שעת תחולת הטומאה.

בהשוואה לטומאות אחרות, כל טומאה אחרת מלבד טומאת נגעים, חלה מרגע שגורם הטומאה מופיע בשטח, וזאת בלי כל קשר לבדיקת המומחה. בשאר הטומאות זה נשמע הגיוני. מאותו רגע שהשרץ מת, הוא יטמא את כל סביבתו. בטומאת נגעים זה נשמע תמוה, לפיכך עלינו להעמיק ביסוד טומאת הנגעים.

טומאה יחסית

עצם העובדה, שמי שאמור לטפל במנוגע הוא כהן ולא רופא מלמדת, שהבעיה היא רוחנית ולא חומרית.

תפקיד הרופא הוא לטפל בחולי גופני או נפשי, ותפקיד הכהן הוא לטפל בפגם רוחני או מוסרי.

הנגע הוא סימן חיצוני לעוון פנימי. זו הסיבה לאזהרת התורה:

"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים... (דברים כד, ח)".

מדוע התורה נוקטת אזהרה חמורה בכל הנוגע לנגע הצרעת ואוסרת להסיר אותו או לכרות אותו?

התשובה היא, כי הסרת הנגע תפגע בסימן החיצוני אך לא תטפל בשורש הבעיה הרוחנית-מוסרית-פנימית.

למה הדבר דומה? ללקיחת תרופות משככי כאבים ללא טיפול בבעיה הרפואית עצמה.

למרות זאת, אין הנגע מטמא ואין המנוגע נשלח להסגר כל עוד אין מפגש בינו לבין עיני הכהן.

מה עושה המפגש הזה?

למעשה, כל התחושות הן יחסיות. הנוסע במכונית במהירות של 109 קילומטר לשעה, ומשני צידי הכביש שדרות עצים, יחוש בוודאי במהירות הגבוהה. מצד שני, כשאנו מתרווחים במנוחה על כורסה בחדרנו, איננו חשים בטיסתו של כדור הארץ סביב השמש במהירות פנטסטית של 109,000 קילומטר לשעה (פי 1000 ממהירותה של המכונית). הסיבה נעוצה בעובדה, שבחלל אין כל עצמים סביבנו, שיקנו לנו את תחושת המהירות.

נציג דוגמא נוספת.

אם נטבול אצבע יד ימין במים חמים ונשוב ונטבול אותה במים פושרים, התחושה תהיה של מים קרים. כעת נטבול אצבע יד שמאל במים קרים ונשוב ונטבול אותה באותם מים פושרים, כעת תהיה התחושה שהמים חמים.

כעת נעשה ניסוי נוסף.

נטבול שוב את שתי האצבעות יחד בכלי המים הפושרים, הפעם נקבל תחושות סותרות. יד ימין תשדר למוח שהמים קרים ויד שמאל תשדר למוח שהמים חמים.

באותו אופן, פועלת התחושה המוסרית. אין המנוגע מרגיש בפגמו המוסרי, עד שהכהן בעיניו הטהורות ניצב מולו.

נתבונן בדמותו של הכהן על פי הנביא מלאכי.

"כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא (מלאכי ב, ז)".

המפגש בין עיניו הטהורות של מלאך ה', לבין אדם מנוגע, מבליט את כיעורו המוסרי של המנוגע בעיני עצמו. ייתכן שתינתן לו ארכה של שבוע ימים בהסגר מבודד, להרהר במעשיו, להכות על חטא ולחזור בתשובה.

זה מסביר, מדוע רק מול עיני הכהן, הופך הנגע לטמא ולא לפני כן.

יהירות וגבהות לב

מה הם העוונות שבעֶטְיָם באים נגעים? הגמרא במסכת ערכין מונה שבעה עוונות.

                "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן.

על שבעה דברים נגעים באים. 1) לשון הרע. 2) שפיכות דמים. 3) שבועת שווא. 4) גילוי עריות.

5) גסות הרוח. 6) גזל. 7) צרות העין (ערכין טז.)".

בתוך כל הרשימה הזאת מוזכר עוון אחד, שהוא הגורם לכולם. כדי למצוא אותו, נחפש בכל התנ"ך מקור ברור לקשר בין העוון לבין הנגע.

המקור הוא בספר דברי הימים.

עוזיהו מלך יהודה, מתעקש להקטיר קטורת בבית המקדש, על אף מחאותיו של הכהן הגדול שעמד מולו יחד עם שמונים כוהנים.

"וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּה' אֱ-לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל... וַיֹּאמְרוּ לוֹ... צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ... וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ... וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה'... וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית... (דברי הימים-ב כו, טז-כא)".

מן המקור הזה אנו לְמֵדִים, כי יהירות וגבהות הלב, הם הגורם ההתחלתי הראשי להופעת הצרעת. אם נבחן את המקורות שהגמרא מביאה לקשר בין שבעת העוונות לבין הצרעת נמצא, שיסוד כולם הוא עוון הגאווה.

נדגים זאת במקור נוסף, המופיע בתורה עצמה.

מרים הנביאה ואהרן הכהן, מתלחשים על משה אחיהם משהו שהתורה לא מבהירה.

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח...

וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'?! הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! וַיִּשְׁמַע ה' (במדבר יב, א-ב)".

לא ברור בדיוק מה פירוש "הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית", אבל מתוכן הנזיפה שה' נזף בהם אנו למדים שהעוון הוא לשון הרע.

"...וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (שם, פסוק ח)".

אולם, הדיבור הרכילותי הזה לא היה מתאפשר, אלמלא הרגישו אהרן ומרים שנבואתם אינה פחותה מזו של משה, כפי שהם עצמם התבטאו.

"... הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'?! הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! ...".

התחושה הזאת נובעת מיהירות.

אישור לכך ניתן בהדגשה המיידית של התורה, שמשה רבנו ניחון בתכונה הפוכה.

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (שם, פסוק ג)".

תגובת ה' גם היא, מתייחסת לעצם המחשבה המוטעית והמתנשאת, שהם נביאים ברמתו של משה.

"וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן... וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי. אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם, ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה... פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת...

וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג... (שם, פסוקים ד-י)".

כלומר הופעת הצרעת נגרמת על ידי לשון הרע, שסיבתו ההתחלתית היא יהירות וגאווה.

גם במעמד הסנה הראשון, שבו נשלח משה לגאול את ישראל ממצרים, האות השני כלל הופעת צרעת על ידו של משה. הכתוב לא מציין בפירוש, שהצרעת היא עונש על הוצאת דיבה על עם ישראל.

משה טען "...וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי... (שמות ד, א)". יש בטענה הזאת מידה של התנשאות על העם.

גם חז"ל התבטאו ברוח הזאת.

"הם, מאמינים בני מאמינים. אתה, אין סופך להאמין...! (שבת צז.)".

בהנחה שהגאווה היא שורש נגע הצרעת, העונש יהיה באותה מידה – השפלה.

"... בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא יג, מו)".

כלומר, שם לא יהיה לו בפני מי ועל מי להתגאות.

כיעורו של עוון היהירות וההתנשאות אינו מתגלה אלא מול עיניו הטהורות והענוותניות של הכהן. מה באמת מייחד את הכהן? התיאור המובהק של הכהן האידיאלי מצוי בספר מלאכי.

"תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו. בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.

כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא (מלאכי ב, ו-ז)".

הביטוי "מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת" אומר הכול. הכהן יודע כי הוא שליח (מלאך) של ה', וכל סגולותיו וכישרונותיו הוענקו לו לצורך מילוי שליחותו. זו תחושת ענווה אמיתית.

מן המידה הנאצלת הזאת מושפעות גם תורת האמת שבפיו, גם אהבת השלום שבו, וגם יכולתו להשיב רבים מעוון. מן המקום הזה, שהוא ענווה ושִפלוּת רוח, מתרוממת ברכת כהנים בעין טובה, המברכת את ישראל בכל לב. מול עיני הכהן האלה, מתחדד ובולט כיעורו של עוון הנגע. משום כך, מרגע שהכהן מכריז... חלה הטומאה.

נוסיף ונרחיב בהלכה המעניינת הזו, שהובאה בתחילת המאמר.

"בית אפל, אין פותחין בו חלונות לראות נגעו (נגעים ב, ג)".

כלומר, כל עוד אין אור, אין טומאת נגע. לכאורה ניתן להמשיך במצב הזה ללא הגבלת זמן. אם נעשה כך, לשם מה ה' שלח את הנגע הזה?

התשובה היא, כדי שהבית הזה יישאר באפלה, וכל עוד הוא חשוך, אין בעיה.

הרעיון הזה שימש את רבי אלעזר בעצתו המופלאה

                "לעולם הוי קָבֵל (אָפֵל) וקיים (סנהדרין צב.)".

כלומר, מי שנשאר בצֵל ואינו עולה לגדולה, מאריך ימים. או במילים אחרות, כשאדם עולה לגדולה הוא נחשף להרבה זוגות עיניים המתבוננות בו בדקדקנות. במעמד גבוה זה, מתגלים בו הרבה פגמים, שאיש לא שם לב אליהם בהיותו עדיין אדם פשוט.

נמחיש זאת בדוגמא הבאה.

שאול המלך היה צנוע ונחבא אל הכלים. תכונה מקסימה זו שהייתה בגדר מעלה קודם עלייתו לכס המלוכה, הפכה לרועץ מרגע שהתמנה לכהונה הרמה. חולשתו בעמידתו מול העם התגלתה במלחמת עמלק, כפי שהוא בעצמו הודה:

"... כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם (שמואל-א טו, כד)".

על הנקודה הזאת בדיוק, נזף בו קשות שמואל הנביא.

"... הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה... (שם, פסוק יז)".

רקע סביבתי

בּוֹלטוּת העוון על רקע סביבה טהורה וקדושה, שימש כטענה בפיה של האישה הצידונית, שבביתה התגורר אליהו הנביא.

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת, וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה.

וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ, מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים. בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי! (מלכים-א יז, יז-יח)".

כלומר, האישה מתלוננת כי נוכחותו של איש אלוקים בביתה, מבליטה עד למאוד את פגם עוונותיה, וזו היא הסיבה למות בנה.

העיקרון הזה מבאר משנה סתומה במסכת ראש השנה.

"בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם (תהילים לג, טו) (ראש השנה טז.)".

כלומר, בראש השנה כל בני אנוש נידונים אחד אחד, כבני צאן היוצאים מתוך הדיר. מה שמוזר במשנה הזו, הוא הפסוק המובא כראיה. לכאורה, פירוש הפסוק הוא, שה' - יוצר הכול, רואה את לבם יחד ומבין בבת אחת את כל מעשיהם, כפי שהגמרא עצמה מוסיפה בשם רבי יוחנן

"וכולם נסקרים בסקירה אחת!".

זו לכאורה, ראיה הפוכה לקביעה שכל אחד נידון בפני עצמו!

התשובה היא, שכל אדם נידון פעמיים. פעם אחת על מעשיו בפני עצמו, ופעם נוספת על רקע סביבתו. אדם השוכן בין רשעים אינו דומה לשוכן בין צדיקים.

הסקירה האחת, היא בעצם העלאת הרקע הסביבתי של אדם הנידון. זו גישה צודקת, הלוקחת בחשבון את התנאים הסביבתיים שהובילו אל מעשה העוון או המעשה הטוב.

כשאדם חי בחברת צדיקים ואינו לומד ממעשיהם, עוונו נחשב חמור יותר. מאידך, כשהוא חי בחברת רשעים ואינו לומד ממעשיהם, מעשיו הטובים מוערכים כפליים.

מחיצת צדיק

הדברים האמורים לעיל, שיש לחשוש מפני חבירה לצדיקים, סותרים לכאורה מאמר מפורסם של חז"ל.

"אמר אביי. אף אנו נאמר, תיכף לתלמידי חכמים, ברכה. שנא': "... נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ (בראשית ל, כז)", ואומר: "... וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף... (בראשית לט, ה) (ברכות מב.)".

כאשר הקב"ה מברך תלמיד חכם, הוא מברך את מי שמארח אותו, ומהנה אותו. כך קרה ללבן הארמי שאירח את יעקב, וכך קרה גם לפוטיפר סריס פרעה, שאירח את יוסף.

לכאורה כך גם קרה לאותה אישה צידונית שאירחה את אליהו הנביא,

"כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (מלכים-א יז, יד)".

אם כך מדוע נענשה?

התשובה היא, שבאירוע בו היה מעורב אליהו הנביא, היה נס מתמשך ולא סתם ברכה. בכדי לעמוד ברמה הגבוהה של נס מתמשך, צריך צִדקוּת מיוחדת, שלא הייתה בנמצא אצל האישה הצידונית.

נשוב אל הכהן.

המפגש האידיאלי בין הכהן לבין הישראל, הוא המפגש בין נותן למקבל. מצד אחד, הכהן מקבל תרומה, ומצד שני, הוא מעניק ברכה לבעל הבית, ומלמד תורה אותו ואת בני ביתו. כאשר זה לא קורה, מתרחש מפגש אחר וקשה. זהו המפגש של המנוגע עם הכהן.

"אמר הקב"ה. אני אמרתי תן מתנותיך לכהן, ולא עשית כן. אני מצריכך... אל הכהן (תזריע רבה, ו)".

הסדר הטבעי צריך להיות כפי שנזכר בספר יחזקאל:

"... וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ (יחזקאל מד, ל)".

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

logo arc פרשת כי תצא - כבוד האדם נפוץ

ב"ה Aug. '13 אלול תשע"ג Parashat Ki Tetze פרשת כי תצא Rabbi Shabtai Sabato הרב שבתי סבתו כבוד האדם Human Dignity Employer and Employee The commandmen...
logo arc פרשת ניצבים - דרך ישרה נפוץ

מהו השער שדרכו ניתן להגיע אל הבנת מצוות ה' וקיומם? מהי דרך החיים שתוביל אל כל המצוות? המכנה המשותף של כל התשובות, נוג...
פרשת שופטים - נבואה במבחן מימושה פרשת שופטים - נבואה במבחן מימושה נפוץ

חלק לא מבוטל מן הצרות שנחתו על עם ישראל, נבע מן האשליות הוורודות שנטעו בעם נביאי השקר. המציאות הזו חייבה אמת מידה מדו...
פרשת ראה - המקום אשר יבחר פרשת ראה - המקום אשר יבחר נפוץ

האמירה הזאת אֲשֶׁר יִבְחַר חוזרת עשרים ושתיים פעמים בספר דברים ומעלה סימני שאלה גדולים. האם באמת עדיין לא נבחר מקום...
logo arc פרשת עקב - ענוה ומשמעותה נפוץ

לשם מה אנו פותחים באמירה: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא"? מדוע יש צורך לפתוח את התפילה בדברי שבח לבורא? מה ייתן ומה יוסיף ...
פרשת ואתחנן - אהבה ושבועה פרשת ואתחנן - אהבה ושבועה נפוץ

במה זכה הדור הזה - דור יציאת מצרים - להיבחר לעם סגולה לה' ולקבל את התורה? ובמה זכה הדור השני - דור הכניסה לארץ - בנחלת א...