logo arc

פרשת אמור- רגשי קודש נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת אמור / תשע"ד

רִגְשׁוֹת קֹדֶשׁ

 

חילול הקודש

בפרשת "אמור" בולט קטע קטן אחד, המהווה פרשיה בפני עצמה. הפרשיה הזאת מכילה סידרה של שלוש מצוות המוזכרות בזו אחר זו.

המצווה הראשונה מגדירה תנאי סף להקרבת קרבן.

  • "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ... (ויקרא כב, כז-ל)".

אנחנו מצווים שלא להקריב שום בהמה לקרבן לה', לפני שעברו שבעה ימים מהמלטת הבהמה.

המצווה השנייה עוסקת בכל שחיטת בשר לאכילה.

  • "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, פסוק כח)".

למרות שהתורה משתמשת בלשון זכר, בכל זאת במצווה הזאת אין הכוונה לאב אלא לאם.

המצווה השלישית מגבילה את זמן אכילת הקרבן.

  • "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל... (שם, פסוק כט)".

קרבן תודה נאכל ביום השחיטה ובלילה שלאחריו ולא יותר.

במבט ראשון, לא נראות המצוות האלה יוצאות דופן ממצוות אחרות. לא כך חושבת התורה. את יחסה לקבוצת המצוות האלה מבטא הכתוב באופן מפורש.

"וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (שם, פסוקים לא-לב)".

כלומר, מי שלא מקיים את המצוות האלה, הרי הוא מחלל שם שמים, ומי שמקיים אותם הרי הוא מקדש את שם ה' בתוך בני ישראל. מכאן אנו למדים, כי שלושת המצוות האלה נוגעות באחד הערכים הנעלים והמקודשים ביותר.

נתבונן במצווה הראשונה.

"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה' (שם, פסוק כז)".

אסור לנתק וולד בעל חיים מאמו בפרק זמן של 7 ימים ראשונים להמלטה.

שבעה ימים, זו תקופת הזמן שהתורה קבעה לכיבוד קשר הרגשות בין אם לוולדה כגון פרה או עז, המניקות את ולדותיהן ומעניקות להם חום וחיים. מצווה זו מחנכת אותנו, וזו חובה מוסרית מדרגה ראשונה, לכבד את רגש האִימהוּת שנטע הקב"ה בטבע, והוא רגש קודש. חובה לתת לבעלי חיים את ההזדמנות להוציא אל הפועל את התכונה, שבה בירכן ה'. כאן המקום להדגיש, כי אין זו הבעת כבוד לפרה או לעז, אלא הבעת כבוד והערכה לגילוי החסד אשר נטע ה' בבהמות האלו. בכיבוד הרֶגֶש הנאצל הזה, יש משום כבוד לה'.

התורה מדגישה, שגם אם המטרה היא קדושה כמו הקרבת הוולד לה', עדיין זו פגיעה ברגשות קודש. לכן, אם הקרבן הזה הוא בתוך שבעת ימים ללידתו, הוא איננו רצוי לפני ה'.

רעיון דומה מובע במצווה הבאה אחריה.

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם,פסוק כח)".

אסור באיסור חמור לגזול את הקשר הטבעי הזה בין אם לוולדה. בעיני התורה, יום אחד מסמל קשר. שחיטת אם וולדה ביום אחד, פוגעת בקשר הזה. היא הופכת את הקשר, האמור להיות קשר של חיים, לקשר של מות. זהו מעשה הפוגע עמוקות ברצון ה' הטבוע בבריאה.

מכאן נבין טוב יותר את גודל המצווה בכיבוד אב ואם:

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ... לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ... (דברים ה, טו)".

אביך ואמך השקיעו את כל אשר להם כדי לתת לך חיים, חום ואהבה. התכונה הזו מקורה בחסד האלוקי בבריאת העולם והאדם. הקב"ה מרחם ואוהב את עולמו ואת בריותיו. את אהבתו ואת רחמיו הוא טבע עמוק עמוק בכל יצור בעולם, העוסק ביצירת הדור הבא, ביניהם גם בעלי חיים ועוף השמים. משום כך, כשאנחנו מכבדים אב ואם, אנחנו מכבדים למעשה את הקב"ה שנטע בנו צלם אלוקים, ובזכות המצווה הזו אנחנו זוכים לחיים ארוכים, לטובה וברכה מאת ה'.

כל זה מבהיר היטב את החותמת המאוד משמעותית, אשר חוזרת ונשנית שלוש פעמים בפרשיה הזו והיא: "אני ה' ". הכוונה היא לגילוי ה' ברחמים.

"טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהילים קמה, ט)".

כל הפוגע בבעלי חיים בשעה שהם עוסקים ביישובו של עולם, בהענקת חיים לעולם, בגידול ילדיהם, הוא פוגע בכבוד ה', מחלל את שם ה', ופוגע בבריאה כולה. משום כך מדגישה התורה:

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי... (ויקרא כב, לב)".

כלומר, שבעת הימים הראשונים בהם קשור וולד בהמה אל אמו, הם ימי קודש ואסור לחללם.

על המצווה השלישית בסידרה, נלמד בהמשך המאמר.

שילוח הקן

כאמור לעיל, ה' הטביע בפנימיות נפשם של בני אדם ובעלי חיים, קשרים עזים לוולדותיהם. הרגש מתבטא בהענקת חיים וחום, הגנה וטיפול. לרגש הנאצל של האִימהיוּת אנו מחויבים להתייחס ביראת קודש ובהערצה ואסור לנו באיסור חמור לנצל את גילוי הרגש הזה לצְרָכֵינו.

נזכיר את מה שכתבנו בפרשת משפטים תחת הכותרת "שילוח הקן".

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב, ו)".

התורה עומדת ומזהירה את האדם. דע לך שבשעה שהאם רובצת על האפרוחים, היא ממלאת את תפקידה האימהי ובכך מבצעת את שליחות ה' ביישוב העולם. אסור לך לנצל תכונת קודש זו ולצוד את האם על בניה. אל תנצל את השעה הזו שבה הציפור מעניקה חיים לאפרוחיה, בכדי ללכוד אותה לצרכיך. אל תהפוך קשר של חיים למלכודת מוות. אלא - "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ ... (שם)".

בתמורה לקיום מצווה זו, תזכה בחיים ארוכים - "... לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (שם, פסוק ז)".

כלומר, מידה כנגד מידה.

קידוש החולין

כשם שמצד אחד אסור לחלל את הקודש בבריאה, כך מצד שני קיימת מצווה תמידית לקדש את החולין בבריאה ולהעלות אותן לדרגת קודש.

הרעיון הזה מופיע במצווה השלישית בסִדרה הזאת.

"וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי ה' (ויקרא כב, כט-ל)".

הפעולה במצווה הזאת היא היפוכה של הפעולה במצוות הקודמות. כאן חובה למצות הכול ביום אחד. כלומר, גם להקריב וגם לאכול.

שוחטים בהמה לקרבן ואח"כ אוכלים מן הבשר. אנו לא שוחטים עבורנו אלא לקרבן.

הווי אומר, אם ברצוננו להודות לה' ולהכיר לו תודה באמצעות קרבן תודה, עלינו לדעת, כי הרצון הזה מטהר את שחיטת הבהמה והופך אותה מהוויית חולין להוויית קודש. משום כך, חובה לאכול מן הבשר באותו יום עצמו שבו שחטו את הקרבן, מתוך כוונה טהורה להודות לה'. אם עובר יום אחד, מתנתקת אכילת הבשר מן הרצון להודות לה', ונעשית פסולה. יום אחד הוא יום קובע, לחיבור או לניתוק.

יוצא אפוא, כי לפנינו שתי מצוות הסמוכות זו לזו בקשר ניגודי.

מצד אחד, אסור לשחוט בהמה וולדה ביום אחד, ומצד שני חובה לאכול את בשר קרבן התודה דווקא ביום שחיטתו. כאן, יום אחד הוא קשר פסול, וכאן, יום אחד הוא קשר חיוני.

התורה מתמצתת הכול בפסוק אחד:

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (שם, פסוק לב)".

מצד אחד "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי..." ומצד שני "...וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...".    

כפיות טובה, בניצול לרעה של קשר ההורות, שהוא קשר של הענקת חיים מתנת הבורא, היא חילול הקודש. בה בעת, הכרת הטוב באמצעות קרבן תודה לה', היא קידוש החולין.

לדיון הזה יש השלכה על מה שיהיה "לעתיד לבוא".

לא אחת נשאלת השאלה, כיצד תיתכן חזרת עבודת הקרבנות לבית המקדש על כל פרטיה ודקדוקיה, כאשר המושגים האלה היום, רחוקים מאוד מתודעת בני אדם ויש אפילו כאלה, אשר קצה נפשם ובוחלים בעצם מעשה השחיטה, הוצאת הדם ושריפת הקרבן על גבי המזבח?

ראוי שנזכיר לאותם בני אדם בתוכחה מוסווית, כי שחיטת בעלי חיים לאכילה לא נפסקה אף לרגע. בכל יום נשחטים מליוני ראשי בקר וצאן למטרות שיווק בשר לאכילה. איננו רואים שנפשם של בני אדם קצה באכילת בשר שנשחט בבתי מטבחיים... במיוחד כשהוא מוגש בכלים מבריקים על שולחן מעוצב בצירוף מַפֵּיונים מצויירים ומודפסים.

כלומר, למטרות קודש בחלה נפשם אך למטרות אנוכיות בתאווה בהמית לאכילת בשר, על כך אין עוררין.

נקודת המוצא היא, שהקב"ה לא התיר לאדם הראשון לאכול בשר. גם לבני ישראל בהיותם במדבר, לא התירה התורה שחיטה ואכילת בשר תאווה, אם לא דרך הקרבת קרבן ואכילת שיריים (לדעת רבי ישמעאל).

בהקרבת קרבן בצורתו האמיתית, בא לידי ביטוי מימד נעלה של הקרבת נפש האדם למקור הנפשות והרוחות, אלא שהיא מומרת בנפש הבהמה.

התורה מתחשבת במצב בארץ ישראל, כאשר מקום המקדש בירושלים מרוחק מקצוות הארץ.

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ...וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר...כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'        אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם... (דברים יב, כ-כא)".

במקרה כזה מתירה התורה לשחוט ולאכול בשר בכל מקום.

"וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ (שם)".

ייתכן, שכאשר יחזור ויבנה בית המקדש בקרוב בימינו, יחזור איסור שחיטת בשר תאווה שלא בדרך של קרבן.

הטעם הוא, שהיום ירושלים לא רחוקה משום מקום בארץ יותר מ-3 שעות נסיעה ברכב, ובדרך אווירית, אפילו פחות מ- 1/2 שעה. הנימוק "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם" כבר לא יהיה קיים.

בכל זאת, מה נעשה עם חובה לאכול מבשר קדשים קלים רק בירושלים?

התשובה היא, שגם כאן הרי הובטחנו שעתידה ירושלים להתרחב עד דמשק, דהיינו כל ארץ ישראל תתקדש בקדושתה של ירושלים, כדברי חז"ל.

"מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ... (זכריה ט, א)".

"וכי דמשק מנוחתו? והלא אין מנוחתו אלא בית המקדש שנא' "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד (תהילים קלב, יד), אמר לו, עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשערי דמשק (שיר השירים רבה ז, ג)".

על פי זה שחיטת הקרבן תהיה בבית המקדש ואכילתו (קדשים קלים) תהיה מותרת בכל חלקי ארץ ישראל שיהיו מקודשים בקדושת ירושלים. זו תהיה עלייה גדולה בקדושת החומר ובזיכוך התאווה לבשר.

אמנם יהיה יותר קשה וגם יותר נדיר לאכול בשר, כי יהיה זה רק  בדרך של קרבן - אבל מצד שני, כל בשר שנאכל יהיה מרומם כי הוא יעבור דרך המקדש.  

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

logo arc פרשת כי תצא - כבוד האדם נפוץ

ב"ה Aug. '13 אלול תשע"ג Parashat Ki Tetze פרשת כי תצא Rabbi Shabtai Sabato הרב שבתי סבתו כבוד האדם Human Dignity Employer and Employee The commandmen...
logo arc פרשת ניצבים - דרך ישרה נפוץ

מהו השער שדרכו ניתן להגיע אל הבנת מצוות ה' וקיומם? מהי דרך החיים שתוביל אל כל המצוות? המכנה המשותף של כל התשובות, נוג...
פרשת שופטים - נבואה במבחן מימושה פרשת שופטים - נבואה במבחן מימושה נפוץ

חלק לא מבוטל מן הצרות שנחתו על עם ישראל, נבע מן האשליות הוורודות שנטעו בעם נביאי השקר. המציאות הזו חייבה אמת מידה מדו...
פרשת ראה - המקום אשר יבחר פרשת ראה - המקום אשר יבחר נפוץ

האמירה הזאת אֲשֶׁר יִבְחַר חוזרת עשרים ושתיים פעמים בספר דברים ומעלה סימני שאלה גדולים. האם באמת עדיין לא נבחר מקום...
logo arc פרשת עקב - ענוה ומשמעותה נפוץ

לשם מה אנו פותחים באמירה: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא"? מדוע יש צורך לפתוח את התפילה בדברי שבח לבורא? מה ייתן ומה יוסיף ...
פרשת ואתחנן - אהבה ושבועה פרשת ואתחנן - אהבה ושבועה נפוץ

במה זכה הדור הזה - דור יציאת מצרים - להיבחר לעם סגולה לה' ולקבל את התורה? ובמה זכה הדור השני - דור הכניסה לארץ - בנחלת א...