logo arc

נשא - נושֵׂא ונישָׂא נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת נשֹא / תשע"ד

נושֵׂא ונישָׂא

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט)

תְנַאֵי סַף

מעטים האנשים שזכו לשמוע את קול ה' מדבר אליהם. גם אלו הזוכים להגיע לדרגת נבואה, חייבים למלא מספר תְנָאֵי יסוד, שבלעדיהם לא תיכון נבואתם.

את רשימת התנאים האלה עורכת הגמרא במסכת שבת (דף ל:).

                "ללמדך שאין שכינה שורה,

לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים.

אלא מתוך שמחה של מצווה. שנא' "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' (מלכים-ב ג, טו)".

מהו הציר שסביבו חגות דרישות סף אלה?

הציר הוא המטרה אשר הוצבה בפנינו על ידי מי שברא את העולם כולו. למטרה זו קוראים בשם מצוה ויש לחתור אליה בדבקות.

כל נבואה היא שליחות וכל נביא הוא שליח לעם ישראל. לשליחות יש יעד ועל הנביא להתרכז ביעד שהציב בפניו הקב"ה ולהתעלם מכל הקשיים, החַסַמִים והלחצים העומדים בפניו.

לפני שהנביא היה מקבל את שליחותו האלוקית, היה עליו לעבור מבחן סַף הבודק את יכולתו לעמוד בפני לחצים וקשיים שיפריעו לו במילוי שליחותו. דוגמא בולטת אנו מוצאים באליהו הנביא:

"וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר.

וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'.

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (מלכים-א יט, יא-יב)".

רק נביא המסוגל לעמוד איתן בפני רוחות סוערות, רעש של רעידת אדמה ולהבות אש מאיימות, הוא הראוי להגיע אל הדממה שמתוכה בוקע קול ה'.

נשוב ונתייחס אחת לאחת לרשימת העַכָּבוֹת שהגמרא מנתה לעיל, אשר מפריעות לקבלת הנבואה:

  • לא מתוך עצבות. 2) לא מתוך עצלות.

1) עצבות מתבטאת בשקיעת הנפש בתוך עצמה עד כדי איבוד שדה הראיה הרוחני. החלל והריקנות משתלטים על החזון וחוסמים את היכולת לראות את התכלית ואת היעד.

2) עצלות נובעת מכבדות החומר, שהוא כמשקולת על רגליו של השליח. הכבֵדות יוצרת קשיים בתנועה אל היעד.

את שתי העכבות האלה פותרת השמחה.

נושא ונישא

הפסוק שהגמרא ציטטה לעיל "... וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'", מציג את הנגינה כאמצעי להתעוררות השמחה. כיצד?

אחת מעבודות השֵׁירוּת של הלויים בבית המקדש, היתה השירה בליווי כלי נגינה. האם יש מקור בתורה לשירת הלויים? הגמרא במסכת ערכין (דף יא.) מציינת כמה מקורות ובהם המקור הבא:

"... כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט)".

מדובר כאן בנשיאת ארון הברית השולחן והמזבח וכו', שחייבת להתבצע בצורה אישית על הכתפיים ולא בעגלות, כקרשי משכן ויריעותיו. חז"ל לקחו את הביטוי "יִשָּׂאוּ" למקום אחר:

אין "יִשָּׂאוּ" אלא שירה, שנא': "שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל (תהילים פא, ג)"

ואומר: "... יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ... (ישעיהו כד, יד)".

לא ברור מה הקשר בין פשט לשון התורה לבין הפסוקים האלה העוסקים בשירה?

התשובה שנציג, נעוצה בדמיון הרב שבין ארון הברית לבין שירה וזימרה.

הגמרא במסכת סוטה (דף לה.) מציינת, שארון הברית היה נושא את נושאיו, כפי שאירע במעבר הירדן בכניסת ישראל לארץ ישראל.

אמנם אנחנו סבורים שאנו נושאים את ארון הברית על כתפינו, אך למעשה הוא נושא אותנו.

נוכל לדמות זאת לכתפיים, הסבורים שהם נושאים את הראש עליהם, בעוד שהאמת ידועה לכל, שהראש הוא הנושא את כל גוף האדם ומעמידו בקומה זקופה. הראש הוא עניו ואינו מבליט את חשיבותו ועל ידי כך הוא נותן מקום לטעות שהכתפיים נושאים אותו.

גם השירה נושאת את נושאיה. כאשר אנחנו שרים, נדמה כאילו אנו נושאים את השירה ואת הנגינה, בעוד שהאמת היא, שהשירה נושאת את רוחנו ונפשנו למעלה. נוכיח זאת מן העובדה, שהשירה והזימרה מובילים אל הריקוד, שבו האדם נושא את רגליו מעל הארץ. הניגון והשירה הופכים את האדם לקל רגלים, זריז ונישא על כנפי הזֶמֶר.

שמחה היא פיתרון גם לעצבות וגם לעצלות. היא מרוממת את הרוח, מאפשרת לראות את המטרה (היפוך העצבות), ומניעה אותנו אליה בזריזות (היפוך העצלות).

הוא הדין והוא הטעם בשליחות של מצוה. לכאורה אנו נושאים את שליחות המצוה על כתפינו, אך לאמיתו של דבר השליחות נושאת אותנו על כתפיה.

נשוב אל הגמרא שציינה עוד 4 עכבות לנבואה.

  • שחוק - שפירושו הוא, ליצנות וליגלוג.
  • קלות ראש - זחיחות דעת שיש בה משום יוהרא.
  • שיחה - היסח הדעת.
  • דברים בטלים - עיסוק בפרטים חסרי ערך.

השיחרור מכל העכבות האלו, הוא באמצעות הצבת מטרה נעלה, שהיא מצוות ה'. אם יעד שליחותנו יהיה השגת המטרה שהיא המצוה שה' מציב מולנו, נצליח להתגבר על כל הקשיים ואז תותגשנה היפוכן של תכונות אלו.

  • יראת כבוד (במקום שחוק)
  • הכנעה וכובד ראש (במקום קלות ראש)
  • ריכוז והתמקדות (במקום שיחה)
  • משימות עֶרְכִּיוֹת (במקום דברים בטלים).

נסכם ונאמר: השילוב בין מצוה לשמחה יוצר את התנאים החיוניים להופעת הנבואה. זו הופכת אותנו לשליחים לדבר האלוקים, שלוחי מצוות ה'.

רוח יעקב

ספר הזוהר מציין בהקשר לכך את העובדה, שבכל שנות היעלמותו של יוסף, נסתלקה השכינה מיעקב אבינו ולא שרתה עליו נבואה. רק כאשר התבשר יעקב כי עוד יוסף חי, חזרה אליו רוח הנבואה. זהו פירוש הפסוק "... וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (בראשית מה, כז)".

ספר הזוהר מדגיש כי דיכאונו של יעקב, הוא שמנע ממנו את השראת השכינה. והשמחה על התגלות יוסף, היא הסיבה לחידוש רוח הנבואה (זוהר בראשית/ וישב/ קכ:).

נשוב ונתמקד בנקודה זו. בשעה שהגיעה ליעקב הבשורה המרה, נאמר:

"וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים...

וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר: כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה (בראשית לז, לד-לה)".

כלומר, יעקב אבינו שקע ביגונו ולא היה יכול לראות יותר את המטרה, שהיא העמדת משפחת בית יעקב ובית ישראל. האימרה , "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה", היא ביטוי לאיבוד המטרה בחיים.

לא כן כאשר נמצאה האבדה, והופיעה הבשורה המדהימה:

"וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי...

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת (בראשית מה, כו-כח)".

כלומר, השמחה רוממה את נפשו לגובה כזה, שממנו יכול הוא לראות שוב את המטרה והיא, מפגש עם יוסף והתחלת קיום גזירת ברית בין הבתרים. רק אז היה מסוגל לשמוע את דבר ה' האומר אליו:

"וַיֹּאמֶר... אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם (בראשית מו, ג)".

כאבו של הנביא

נשוב אל הפסוק, שממנו למדנו שהנבואה שורה מתוך שמחה:

"וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' (מלכים-ב ג, טו)".

מה כל כך הפריע לאלישע הנביא וגרם לו לעצבות, שלא איפשרה את הופעת הנבואה? אלישע הנביא רואה מולו את יהורם בן אחאב מלך ישראל, הממשיך לעבוד עבודה זרה שאמו איזבל הביאה איתה מצידון והם הבעל והאשירה. כנביא, הוא חש כאב עמוק, שלא הצליח להחזירו לעבודת ה' ולניפוץ עבודת האלילים.

מצד שני, עמד לפניו יהושפט מלך יהודה, שהיה צדיק ועובד ה'. לכן ביקש אלישע הנביא לנגן לפניו כדי לרומם את רוחו, שיוכל לראות את המטרה שהיא מצוה גדולה. גם הצלת צבאות ישראל מִמָוֶת בצמא וגם אפשרות שיהושפט מלך יהודה ייעזר בנס הגדול כדי להשפיע על יהורם מלך ישראל לשוב בתשובה שלמה.

שמחת הניגון ומטרת המצוה הם הם שמחה של מצוה.

אלישע הנביא פונה בכעס אל יהורם ואומר לו:

"... מַה לִּי וָלָךְ? לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ... לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ (מלכים-ב, ג, יג-יד)".

אלישע זוכר היטב את הצער אשר עבר על מורו ורבו אליהו הנביא אחרי המעמד הנשגב של קידוש ה' בהר הכרמל, שבו ירדה אש מן השמים והעם נפל על פניו וקרא בקול: "... ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים (מלכים-א יח, לט)".

באותו מעמד, נהרגו כל נביאי הבעל שנכשלו כישלון מחפיר ומטר כבד החל לרדת אחרי עצירת גשמים ארוכה. אליהו הנביא בשיא התעלות הנפש ובשיא השמחה, משנס מותניו ורץ רַגְלִי בגשם הסוחף, לפני כרכרתו של המלך אחאב.

אליהו הנביא רץ עשרות קילומטרים, מן הכרמל במערב בואכה עמק יזרעאל במזרח. אליהו הגיע לשיא שליחותו הנבואית, גם להחזיר את העם בתשובה גם להשמיד את אליל הבעל מישראל וגם להוריד גשמי ברכה לארץ ישראל.

אולם מה קרה אח"כ?

איזבל המלכה מאיימת על חייו. בעקבות זאת, אליהו הנביא שוקע בייאוש עמוק ומבקש למות:

"... רַב עַתָּה. ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי (מלכים-א יט, ד)".

ה' עונה לאליהו ואומר לו:

"... וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ (שם, פסוק טז)".

כלומר, אם אתה חש שאין לך יותר תכלית ומטרה, אות הוא כי הגעת לקצה דרכך הנבואית. מעתה שליחותי תתבצע על ידי תלמידך אלישע, שימלא את מקומך.

כל זה מסביר מדוע נהגו הנביאים לצרף אליהם יודעי נַגֵּן עם כלי נגינה.

כאשר שמואל מדריך את שאול לפני משיחתו למלך, הוא אומר לו:

"... וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים (שמואל-א י, ה)".

העצבות, שבה היו הנביאים שרויים, נבעה מן הכאב שלא הצליחו לשנות את העם שינוי מהותי ולא הצליחו לבער את נגע עבודת האלילים מארץ ישראל. לכן דווקא הם, היו צריכים כלי נגינה לשמח את לבם בכדי שיוכלו להמשיך ולהתנבא.

יָקָר מִזּוֹלֵל

אותה תחושה ליוותה את ירמיהו הנביא.

ירמיהו עומד לפני ה' ומגולל את אשר על לבו. יום יום הוא חש על בשרו את היחס הפוגעני של בני דורו, אשר מקללים אותו ומציקים לו על דבריו הקשים המנבאים את חורבן ישראל. הכאב הזה גורם לו עצבות שאינה מאפשרת לו לקבל את שליחות ה':

"... לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי...

... נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם, וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי ה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת

... לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא... (ירמיהו טו, י-יח)".

מה היתה תשובת ה' אליו?

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה', אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ, לְפָנַי תַּעֲמֹד.

וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה (שם, פסוק יט)".

כלומר, אם אתה ירמיהו תחזור בך ממה שאמרת, תמשיך לעמוד לפני כנביא ושליח לעם ישראל.

מבחינתי - אומר ה', די לי אם תציל נפש אחת שהיא יקרה. אם כך תעשה, תמשיך לייצג אותי ותהיה הדובר שלי (כמו פִי).

זהו עידוד לירמיהו לקבל עליו את שליחות ה', דבר הדורש כוחות נפש ומוכנות למשימה גדולה ומורכבת.

השמחה בעבודת ה'

עד עתה עסקנו בשמחה חיצונית, הנובעת משימוש בכלי נגינה, והמאפשרת את קבלת הנבואה והשליחות האלוקית. מצד שני, עצם השליחות למטרה נשגבה שהיא המצוה, היא היא מקור השמחה האמיתית.

שליחותו של כל אדם מישראל מורכבת משלושה רבדים. הרובד הבסיסי הוא היותו של כל אחד חלק מן האנושות כולה המחוייבת ב - 7 מצוות בני נח.

הרובד שעליו, נוגע להיותו של כל אדם מישראל חלק מן האומה הישראלית ושליחותה המיוחדת באמצעות שש מאות ושלוש עשרה מצוות, המסמנות מטרות נעלות ביותר ומחייבות ביותר.

הרובד העליון הוא שליחותו האישית של כל אחד. כל אדם שונה מחברו ומפני כך על כל אחד ואחד מוטל תפקיד ייחודי, ששום אדם אחר בעולם לא יכול למלא אותו במקומו.

לשם כך, ה' מצייד כל אדם בכישרונות ויכולות, כולל הסביבה בה הוא נולד, שיכשירו אותו לתפקידו. לא נותר לכל אחד אלא לגלות את התפקיד הייחודי שלו בעולם.

ביצועה של חלק מן השליחות הכוללת או הפרטית, ממלא רגש שמחה אמיתית שאינה נפסקת לעולם. הנה הגמרא במסכת ברכות מתארת את רב ברונא בגדלותו הרוחנית:

"אמר לו רבי אילעא לעולא: כשאתה מגיע לארץ ישראל תשאל שלומו של רב ברונא אחי במעמד כל החבורה, שאדם גדול הוא ושמח במצוות (ברכות ט:)".

יוצא אפוא, שהשירה והנגינה החיצוניים מסייעים לקבלת הנבואה והשליחות. אחרי קבלת השליחות, היא עצמה הופכת למקור של שמחה ברגע שהיא מתממשת.

את הרעיון העמוק הזה מבטאת הגמרא בדרכה:

"(בכל מקום שנזכר) לדוד מזמור - מלמד ששרתה עליו שכינה ואמר שירה.

מזמור לדוד - מלמד שאמר שירה ואח"כ שרתה עליו שכינה (פסחים)".

התפילה והשליחות

בדיוק כפי שהנבואה והמצוה הם שליחות מאת ה' אל בני ישראל, כך התפילה היא שליחות מאת בני ישראל אל ה'.

התפילה מנוסחת בלשון רבים: השיבנו, סלח לנו, רפאנו, שמע קולנו.

זה מלמד, שכל אחד ואחד מתפלל כשליח ציבור למען כולם. כל אחד מייצג את כל עם ישראל והוא שליח מצווה לפני ה'.

לכן גם התפילה חייבת לבוא מתוך שמחה של מצוה מצד אחד, ומתוך כובד ראש מצד שני.

החיבור בין שניהם מופיע בפסוק אחד בתהילים: "... וְגִילוּ בִּרְעָדָה (תהילים ב, יא)".

מצד אחד, כל אחד מישראל הוא שליח מצוה המביא את בקשת עם ישראל אל ה', ומצד שני במצוות המיוחדות לו, הוא מייצג את שליחות ה' לישראל.

זוהי עבודת ה' בשמחה ואין שמחה גדולה מממנה.

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

פרשת ראה - המקום אשר יבחר פרשת ראה - המקום אשר יבחר חדש נפוץ

האמירה הזאת אֲשֶׁר יִבְחַר חוזרת עשרים ושתיים פעמים בספר דברים ומעלה סימני שאלה גדולים. האם באמת עדיין לא נבחר מקום...
logo arc פרשת עקב - ענוה ומשמעותה נפוץ

לשם מה אנו פותחים באמירה: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא"? מדוע יש צורך לפתוח את התפילה בדברי שבח לבורא? מה ייתן ומה יוסיף ...
פרשת ואתחנן - אהבה ושבועה פרשת ואתחנן - אהבה ושבועה נפוץ

במה זכה הדור הזה - דור יציאת מצרים - להיבחר לעם סגולה לה' ולקבל את התורה? ובמה זכה הדור השני - דור הכניסה לארץ - בנחלת א...
logo arc רבני קהילות נפוץ

logo arc רבני קהילות wmv

פרשת דברים - על פי השם פרשת דברים - על פי השם נפוץ

איך זה ייתכן, שמשה רבנו המוכיח את ישראל שלא להתיירא ממלכי הארץ, פוחד בעצמו ממלך הבשן? התמיהה גדולה עוד יותר, מפני שזה ...