logo arc

פרשת בלק - לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב נפוץ

ב"ה                                                                                                                        

הרב שבתי סבתו

לפרשת בלק / תשע"ד

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב

לֹא הִבִּיט אָוֶן

לא לחינם כותבת התורה את ברכותיו של בלעם נביא הגויים. למעשה, אלו הם דברי ה' אשר שם אותם בפי בלעם:

"וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר (במדבר כג, ה)".

בין יתר הברכות מופיעה הברכה הבאה:

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל... (שם, פסוק כא)".

כוונת הכתוב איננה ברורה. האם פירושו של דבר הוא, שלעולם אין ה' רואה שום פגם במעשי בני ישראל? האם לעולם עם ישראל אינו חוטא, או לחילופין, שחטאיו לא נחשבים בעיני ה' לחטא?

המפתח להבנה מצוי באחת מן המשניות המפורסמות במסכת אבות.

"רבי שמעון בן אלעזר אומר:

  • אל תרצה את חברך בשעת כעסו.
  • ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו.
  • ואל תשאל לו בשעת נדרו.
  • ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו (אבות ד, יח)".

המשנה מורכבת מארבעה ציוויים והנחיות. המכנה המשותף לכולם: זהירות מפעולות שֶׁתַּשֵּׂגְנָה את ההיפך ממטרותיהן הראויות.

נעילת דלת

נבחן אחת לאחת את ארבעת הפִסקאות, ונמצא את קישורן למכנה המשותף הזה.

  • אל תרצה את חברך בשעת כעסו.

המטרה היא ראויה, לנסות לפייס את הכועס. הבעיה היא, שפיוס בשעת כעס יוצר תוצאה הפוכה. בשעת הכעס, מתפתח מצב של איבוד שליטה, המביא לחוסר איזון רִגשי. אם באותו רגע ננסה להרגיע את התוקף או לגונן על המותקף, התוצאה תהיה הגדלת הכעס. משל לשופך דלי של מים על מחבת מלאה שמן רותח כדי לצנן את השמן. התוצאה תהיה, התפרצות להבות ועשן סמיך.

  • ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו.

השעה הזאת שבה המת מוטל לפני האבל, היא שעה של יגון וכאב עמוק. האָבֵל מכונס בתוך עצמו, שקוע בהלם החיסרון והחלל שנוצר. בשעה כזו יש להזדהות עם כאבו ולא לנסות לנחם אותו. תנחומים ברגע זה יישמעו תלושים מן המציאות והזויים במידה רבה. ברגעים בהם קיים חלל בנפש, אין יכולת קליטה והמנחם ייתפס כעומד מנגד.

  • ואל תשאל לו בשעת נדרו.

בדרך כלל, נֶדֶר הוא הכרזה הבאה בעקבות התרגשות וחוויה של נס גדול, או כתוצאה מִפַּחַד וחוסר אונים. פעמים רבות, הנדר עלול להיות תוצאה של כעס ותחושות נקם. כאשר חולפת שעת ההתרגשות או הכעס, מתעוררת שעת חרטה והנודר מבקש דרך להשתחרר מן הכבלים ששם על עצמו במו פיו. התרת הנדר מתבצעת על ידי חכם באמצעות סדרה של שאלות הבהרה. אם בתום השאלות מתברר שהנודר לא חשב על השלכות הנדר, הרי שכוונת הנדר לוקה בחסר אל מול המציאות, והנדר מתבטל.

נדגים זאת באופן הבא. אדם ששתה יין בכמויות גדולות והשתכר, וכשהתפכח נדר שלא ישתה יותר יין. כשמגיע ליל שבת ועמו הקידוש, נזכר שהיין אסור עליו בנדר. הנודר מתחרט והולך לחכם. החכם שואל אותו: האם בשעה שנדרת היית מודע למצוות קידוש על היין בשבת? אם ישיב בשלילה הנדר בטל, מכיוון שלא נלקחה בחשבון השלכה מן הסוג הזה.

אם בשעת הנדר, ינסה מאן דהו להכין לו פתח של נסיגה על ידי שישאל אותו אם הוא מתכוון גם על יין קידוש לשבת, התשובה עלולה להיות חיובית, ולא זו בלבד אלא הוא עלול להוסיף גם יין קידוש בליל יום טוב. ברגע של התרגשות אין איזון נפשי. משום כך התשובות עלולות להיות הפוכות, כאלה שינעלו בפני הנודר את הפתח לעתיד, במידה ויתחרט על דבריו.

  • ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.

מדוע יש להסב את הפנים ולא להתבונן בחוטא ברגע של חולשה וביצוע עוון?

הטעם להוראה זו, שאם יגלה החוטא שזוג עיניים התבוננו בו ברגע עשיית החטא, תחושות הבושה והחרפה ימנעו ממנו את הגישה לתשובה וחרטה. תמיד הוא יזכור את העיניים המביטות בו בשעת מעשה. האיסור להתבונן בחוטא בשעת החטא הוא כדי שלא לנעול בפניו את דלת התשובה והכפרה.

אנו רואים, כי המכנה המשותף לכל ארבעת חלקי המשנה הוא, שיש לתת לזמן לעשות את שלו. לא לנסות לתת פתרונות מִיָּדִיִּים למעשים הנובעים מחוסר איזון רִגשי. יש להיזהר מהתערבות יֶתֶר ברגעי חולשה, כדי לא להחמיר את המצב עוד יותר.

אַיֶּכָּה

הגישה הזאת שאותה למדנו מן המשנה לעיל, עומדת ביסודו של אותו דוּ-שיח מוזר, שהתפתח בין ה' ובין אדם הראשון:

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן (בראשית ג, ח)".

קשה לאדם הראשון לעמוד חשוף מול בורא עולם אחרי שהמרה את פיו. שתי תחושות דחפו את אדם הראשון למקום מחבוא. בושה - הנובעת מן החטא והכישלון, יחד עם מבוכה - הנובעת מאי הכרת הטוב,.

ה' עובר וקורא בקול רם:

"וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה? (שם, פסוק ט)".

כשהשואל הוא ה', השאלה הזאת נראית דֵי תמוהה, שהרי אין בעולם דבר נעלם ממנו:

"הִנֵּה אֲנִי ה', אֱ-לֹהֵי כָּל בָּשָׂר, הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר? (ירמיהו לב, כז)".

כשנתבונן עוד יותר, נבין, שהשאלה שה' שאל "אַיֶּכָּה" כּוּוְנָה ליצור אשליה בעומק הכרתו של אדם הראשון כאילו ה' לא רואה אותו. מיד צצה אשליה נוספת. אולי גם ה' לא ראה אותו כשאכל מן הפרי האסור?

אדם הראשון מחליט להגיב לשאלת ה' מבלי לגלות שאכל מן העץ האסור:

"וַיֹּאמֶר, אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא (בראשית ג, י)".

הוא לא מזכיר את חטא האכילה.

בתגובה, אין הקב"ה תוקף אותו חזיתית באמירה נחרצת: ראיתי אותך אוכל מפרי עץ הדעת, מדוע עשית זאת?

לחילופין, ה' מנסח את דבריו בצורה עקיפה:

"וַיֹּאמֶר, מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתּ?ָ (שם, פסוק יא)".

הניסוח עדין ויוצר היקש הגיוני: מן הסתם אכלת מעץ הדעת, אחרת איך אתה, אדם, יודע שאתה עירום? והרי זה דבר שלא ידעת עליו קודם.

באמצעות הניסוח הזה, מתחזקת תחושתו של אדם הראשון, שה' לא ראה אותו בביצוע החטא.

אמור מעתה, אדם הראשון מסיק שה' מגיע למסקנה שהוא אכל מן הפרי האסור באמצעות היקש הגיוני ולא באמצעות רְאִיָה חזותית!

בפועל, הקב"ה קיים את דברי המשנה שצוטטה לעיל:

                "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו".

כלומר, בכך שהוא יוצר רושם שהוא לא הסתכל בשעת החטא, ה' מעוניין להשאיר לאדם הראשון את דלת התשובה פתוחה. אדם הראשון יוכל להשלות את עצמו שה' לא ראה וכך תימנע ממנו בושה ומבוכה, שהייתה עלולה לחסום בפניו את הרצון להתחרט.

אֵי הֶבֶל אָחִיךָ

באותה שיטה בדיוק נקט הקב"ה, בבואו להטיל על קין את אשמת רצח אחיו.

ה' שואל אותו אחר מעשה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ? (בראשית ד, ט)".

גם כאן, השאלה הזו נועדה להשאיר את דלת התשובה והחרטה פתוחה. ה' כביכול, לא ראה את אשר התרחש אלא רק מבחין בהיעדרו של הבל. קין הגיב בחוצפה, בניגוד לאדם אביו שהגיב בבושה:

"וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי!

בנוסף על כך שהוא משקר במצח נחושה ואומר "לֹא יָדַעְתִּי", הוא מוסיף פליאה על עצם השאלה, במעין היתממות:

"הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי"?

כלומר, ממה מתחילה השאלה "היכן הבל אחיך"? האם אני נחשב לשומר שכר או חינם על אחי?

על התשובה החצופה הזו הוא 'זכה' לתגובה חדה וכואבת:

"וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה (שם, פסוק י)".

קולה של נפש הנרצח מבעבע מן האדמה ונשמע היטב. נשים לב, כי גם כאן למרות הדברים הקשים, עדיין נשאר הרושם שכביכול ה' לא ראה אותו בשעת מעשה, אלא רק שומע כעת את קול צעקת הנפש מן האדמה.

כל זה נועד כאמור להשאיר סדק צר לקין, כדי שיוכל להתחרט ולחזור בתשובה.

משל הלבנה והחמה

ההבנות אליהם הגענו, יובילו אותנו לפִענוח אִמרה תמוהה מאד במסכת ראש השנה.

היות וראש השנה הוא גם ראש חודש תשרי, הפרק הראשון במסכת עוסק בעניין קידוש החודש. אחת המשניות מלמדת על אופן חקירת העדים שראו את הלבנה בחידושה. אחת מן השאלות נוגעות ליחס בין מיקום השמש למיקום הירח. הַדָּגֶש הוא על העובדה המוכרת שהצד המואר של הלבנה חייב להיות מול פני השמש. הגמרא, בהתייחסה לפִּסקה הזאת, מצטטת את דברי רבי יוחנן:

"אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"? (איוב כה, ב).

מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (ראש השנה כג:)".

כלומר, הצד האפל של הירח איננו פונה לעולם אל מול פני השמש. לשאלה מדוע? משיבה הגמרא:

                "... דחלשה דעתה... (שם)".

הלבנה מתביישת להראות לפני השמש את צידה הפגום והאפל.

התשובה הזאת נשמעת מוזרה מאוד.

האם יש לירח רגשות?... האם זו באמת הסיבה?... הכול יודעים כי הצד האפל של הירח נובע מן העובדה שקרני השמש הן ישרות. כאשר הן נתקלות במשטח כדורי הן אינן עוקפות אותו לצידו האחורי ולכן הוא נשאר אפל. הצד המואר והצד האפל של פני הירח, הם כתופעת היום והלילה על פני כדור הארץ.

נראה אפוא, שכוונת הגמרא היא להציג מָשָל ונמשל.

הקב"ה משול לשמש "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים (תהילים פד, יב)", ועם ישראל משול ללבנה. כשם שאור הלבנה נובע מאור החמה, כך אורו של עם ישראל נובע מהארת ה' עליו:

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח (ישעיהו ס, א)".

כשהגמרא אומרת, מעולם לא ראתה חמה פגימתה של הלבנה היא מתכוונת לומר, שה' לא מתבונן לכיוונו של עם ישראל בשעת הפגם והחטא. כלומר, בשעה שעם ישראל חוטא, הקב"ה מסתיר פניו כלא רואה.

מה פירוש שה' מסתיר פניו? וגם אם כן, כיצד יודע זאת עם ישראל?

התשובה היא שה' נותן לעם ישראל את התחושה, שהוא לא ראה אותם חוטאים, בדיוק כפי שעשה זאת עם אדם הראשון. כל זאת, כדי שעם ישראל המשול ללבנה, לא יתבייש בחטאיו עד כדי חסימה מלשוב בתשובה.

כשהגמרא אומרת: כדי שהלבנה לא תתבייש מול פני החמה, כוונתה לומר, שעם ישראל לא יתבייש בפני הקב"ה.

קיללת חינם

שלמה המלך קובע בצורה נחרצת.

"כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא תָבֹא (משלי כו, ב)".

אמירה זו צודקת והגיונית. לא ייתכן כי ה' יאולץ להרע לאדם חף מפשע אך ורק מפני שקיללו את אותו אדם. אם כן, כיצד נבין את דברי בלק מלך מואב ששלח לבלעם:

"כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (במדבר כב, ו)"?

את התשובה מציג בלעם בעצמו:

"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' (במדבר כג, ח)".

הווי אומר, בלעם אינו מחדש פורענות אלא מתביית על כעס קיים של הקב"ה מסיבה כלשהי, ומוביל אותו למטרה שבה הוא חפץ.

זהו הרקע לדברי חז"ל:

"מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה (ברכות ז.)".

כלומר, בלעם היה יודע להוביל את הכעס האלוקי לכיוון המקולל. גם הבנה זו עדיין אינה פותרת את הבעיה המוסרית. מדוע שהקב"ה יתרצה שזעמו ינותב לאדם זכאי?

את התשובה מספק שלמה המלך בספר קוהלת:

"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז, כ)".

לא תמיד די בחטא כדי להפעיל עונש מיידי, אלא שבצירוף הכעס האלוקי והניתוב של קללת בלעם, היה העונש מופעל.

על מה ולמה יוצא הכעס האלוקי?

הגמרא מציינת שבכל יום בשעת הנץ החמה ה' כועס על כפיות הטובה של מלכי מזרח ומערב, שמניחים כתריהם בראשיהם ומשתחווים לשמש (על פי ברכות ז.). בסופו של יום, עוון זה נוגע לכל אדם בתבל, שלא עשה כל שהיה ביכולתו למנוע את התופעה המבישה הזאת.

דומה הדבר לשעת מלחמה שבה נספה צדיק ורשע. צדיק במובן זכאי, שאילולא שעת המלחמה לא היה נענש באופן מיוחד, אלא שבשעת סכנה אין מי שילמד עליו זכות ויציל אותו מן הפורענות.

על כך קובל בלעם:

"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' (במדבר כג, ח)".

בלעם מוסיף ומתאונן:

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל (שם, פסוק כא)".

כלומר, גם אם היה זועם על העולם, עם ישראל היה נשאר ללא רבב! כיצד? כשעם ישראל חוטא, הקב"ה מאפשר לחוקי הטבע לפעול עליו אם לטוב ואם לרע. כשהתלוננו ישראל על המָן וטענו שהוא לחם קלוקל, הסיר ה' את השגחתו המיוחדת מהם, ואז צצו הנחשים הקיימים ממילא במדבר. כשעם ישראל רואה שהוא לא מושגח באופן מיוחד אלא נתון להשפעת חוקי הטבע, הוא סבור שה' מסתיר את פניו ממנו ולא מסתכל עליו.

"וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה (דברים לא, יז)".

אם הוא איננו מסתכל עליו, ייתכן שגם לא ראה אותו בשעה שחטא. התחושה הזאת היא המכשירה את הדרך לחזרה בתשובה, ואז באמת הקללה לא יכולה לחול עליו.

קשת בענן

נחתום את המאמר הזה בביאור להמשך המאמר התמוה שהוזכר לעיל וצוטט ממסכת ראש השנה:

                "אמר רבי יוחנן... מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, ולא פגימתה של קשת (ראש השנה כג:)".

המושג פגימתה של קשת מתייחס לצד הקעור של הקשת, שהוא מקום היֶתֶר או המיתר האחוז בקצוות קשת החיצים.

לשאלה מדוע הצד הקעור (שבו מקום המיתר) אינו פונה מול השמש, משיבה הגמרא באִמרה תמוהה מאוד:

"כדי שלא יאמרו עובדי השמש, שהיא יורה חיצים לעבר אויביה".

היום הרי ידוע, שכאשר קרני השמש הלבנות פוגעות בטיפות המים העגולות, הן נשברות ומתפצלות לשבעת צבעי הקשת. הצבעים הנראים לעין הם ביטוי לאורכי גל שונים. זווית השבירה היא המכתיבה את כיוון העיגול של הקשת.

ברור הוא, שהגמרא משתמשת במשל הקשת והחיצים כדי להביע מסר עמוק. המסר הוא שאין הופעת הקשת בשמים ביטוי לכעס הבורא על עולמו, אלא לצערו של הקב"ה. הקב"ה מצטער על כך, שבני אדם - נזר בריאתו, משחיתים את דרכם:

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם... וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו, ה-ו)".

עם תום השמדת החי והצומח באמצעות מי המבול, נשבע ה' שלא יביא עוד מבול לשחת את הארץ. מהו האות והסימן לנאמנות ה' לשבועתו? ...קשת בענן.

"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (בראשית ט, יג)".

כלומר, הקב"ה מבטיח שיפזר את ענני הגשם באופן שהשמש תציץ דרכם ותאיר בטיפות הגשם. בהכרח יביא הדבר לשבירת האור לצבעי הקשת. כוונת ה' בפיזור ענני הגשם היא להביע צער שרצונו לא התממש והאדם בעל הבחירה החופשית לא בחר בטוב אלא ברע. הבחירה בקשת כאות, מסמלת את צערו של הקב"ה ולא את כעסו. הצד הקמור של הקשת המופנה כלפי השמש, הוא משל לאדם המחזיק את קשת החיצים כשהיא הפוכה ובכך משגר מסר של אי לוחמה.

כשבני אדם בוחרים ברע הם גורמים עצב לבורא העולם ומעלים שאלות על עצם קיומם. לעומת זאת כאשר בני אנוש בוחרים בטוב, הם משמחים את הקב"ה, הרואה בהם שותפים לקיום יצירתו המפוארת.

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

logo arc פרשת כי תצא - כבוד האדם נפוץ

ב"ה Aug. '13 אלול תשע"ג Parashat Ki Tetze פרשת כי תצא Rabbi Shabtai Sabato הרב שבתי סבתו כבוד האדם Human Dignity Employer and Employee The commandmen...
logo arc פרשת ניצבים - דרך ישרה נפוץ

מהו השער שדרכו ניתן להגיע אל הבנת מצוות ה' וקיומם? מהי דרך החיים שתוביל אל כל המצוות? המכנה המשותף של כל התשובות, נוג...
פרשת שופטים - נבואה במבחן מימושה פרשת שופטים - נבואה במבחן מימושה נפוץ

חלק לא מבוטל מן הצרות שנחתו על עם ישראל, נבע מן האשליות הוורודות שנטעו בעם נביאי השקר. המציאות הזו חייבה אמת מידה מדו...
פרשת ראה - המקום אשר יבחר פרשת ראה - המקום אשר יבחר נפוץ

האמירה הזאת אֲשֶׁר יִבְחַר חוזרת עשרים ושתיים פעמים בספר דברים ומעלה סימני שאלה גדולים. האם באמת עדיין לא נבחר מקום...
logo arc פרשת עקב - ענוה ומשמעותה נפוץ

לשם מה אנו פותחים באמירה: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא"? מדוע יש צורך לפתוח את התפילה בדברי שבח לבורא? מה ייתן ומה יוסיף ...
פרשת ואתחנן - אהבה ושבועה פרשת ואתחנן - אהבה ושבועה נפוץ

במה זכה הדור הזה - דור יציאת מצרים - להיבחר לעם סגולה לה' ולקבל את התורה? ובמה זכה הדור השני - דור הכניסה לארץ - בנחלת א...