logo arc

פרשת שופטים - נבואה במבחן מימושה נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת שופטים/ תשע"ה

נבואה במבחן מימושה

 

אֵיכָה נֵדַע

בתקופה הקדומה, שבה הייתה הנבואה נפוצה בישראל, פָּשְׂתָה בעם תופעה קשה ובעייתית מאוד בדמות נבואת השקר. אנשים בעלי דמיון היו מפרשים את חלומותיהם על פי מאווייהם והיו טוענים שקיבלו מסרים מאת ה'.

פרשת נביאי השקר המפורסמת ביותר, התרחשה בזמן אחאב מלך ישראל. 400 מנביאיו יעצו לו פה אחד לצאת ולהילחם בארם, ואף ניבאו לו ניצחון וחזרה בשלום משדה הקרב.

הסוף המר ידוע, אחאב המלך נפל בקרב ונהרג.

חלק לא מבוטל מן הצרות שנחתו על עם ישראל, נבע מן האשליות הוורודות שנטעו בעם נביאי השקר. המציאות הזו חייבה אמת מידה מדויקת שעל פיה ניתן יהיה להבחין בבירור בין נביא אמת לבין נביא שקר.

בפרשת שופטים, קובעת התורה את מבחן התוצאה שכל נביא חייב לעבור אותו. הכתוב פותח בהצגת הבעיה שעלולה להיווצר:

"וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'? (דברים יח, כא)".

התשובה היא חד משמעית:

"... אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' (שם, פסוק כב)".

מכאן רואים בבירור, שכל נבואה תיבחן באמצעות התממשותה המוחלטת. לכאורה, אין התורה מבחינה בין אם הנבואה היא נבואת שלום טובה וברכה, ובין אם היא נבואת פורענות וגזירה קשה.

אבן בוחן זו מעוררת שאלה קשה.

אם זו היא אמת המידה, כיצד נבין את אשר אירע ליונה הנביא? יונה נשלח על ידי ה' לעיר נינוה ובפיו חזות קשה:

"... עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת (יונה ג, ד)".

מה שקרה בפועל היה:

"וַיִּנָּחֶם הָאֱ-לֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה (יונה ג, י)".

הנה נבואה שלא התגשמה. האם יש בכך כדי להעיד שהיא נבואת שקר?

גם יונה הנביא בעצמו התפלל אל ה':

"... עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵ-ל חַנּוּן וְרַחוּם... וְנִחָם עַל הָרָעָה (יונה ד, ב)".

יונה הנביא מסביר את בריחתו בחששו פן נבואתו לא תתקיים והוא ייחשד בנבואת שקר.

את ההבנה המדויקת בקנה המידה שהתורה הציבה, מספק לנו ירמיה הנביא.

ויכוח מר ניטש בינו לבין חנניה בן עזור הנביא. ירמיהו הנביא ניבא פורענות, חורבן וגלות על עם ישראל על ידי נבוכדנצר מלך בבל. לעומתו, חנניה בן עזור ניבא טובות וישועות הכוללות את שבירת שלטונו של מלך בבל ושִחרורו של עם ישראל מידו:

"... אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא... לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה'... שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל (ירמיהו כח, א-ב)".

ירמיהו הנביא מגיב מיידית:

"אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה'. יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיך... אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה... הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת (שם, פסוקים ו-ט)".

כלומר, ראשית, הלוואי שנבואתך תתקיים ואני הראשון שאברך על כך. אך דע לך! אם דבריך לא יתקיימו, אות הוא כי לא ה' שלח אותך אלא אתה מדמיין מעצמך ובכך אתה הופך את עצמך מנביא אמת לנביא שקר.

מצד שני, גם אם יהיה שלום כדבריך, עדיין אין זו הוכחה שאני ניבאתי שקר. נבואת פורענות עשויה להתבטל אם העם יחזור בתשובה.

נוכל לסכם זאת כך: נבואה שהיא הבטחה לטובה ולברכה - חייבת להתגשם (גם אם נשתנו הנסיבות לרעה), ואם לא - הרי זו נבואת שקר. לא כן נבואת פורענות. זו עשויה להתבטל אם נשתנו הנסיבות, כגון חזרה בתשובה, או אם נערכה תפילה ובקשת רחמים שחוללה את המפנה.

כמסקנה זו בדיוק, כותב הרמב"ם בדברי הקדמתו לפירוש המשנה. הרמב"ם מוסיף הסבר, שאם גם הבטחה לטובה עלולה להתבטל, הרי שלא נשאר שום תבחין לבדיקת אמיתות הנבואה.

אישור לכך נמצא בדברי הגמרא:

"אמר רבי אחא ברבי חנינא לעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה (שבת נה.)".

רבי אחא מתכוון גם למציאות, בה נשתנו הנסיבות לרעה.

בשוב רשע מרשעתו

יוצא אפוא, שמבחן האמת הוא רק לנבואת ברכה. ההסבר לַשֹׁנִי בין נבואת שלום וברכה לבין נבואת פורענות איננו רק טכני, אלא מהותי:

"הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ה' אלוקים? הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה (יחזקאל יח, כג)".

הכתוב מלמד אותנו, כי רצון ה' האמיתי הוא בשובו של רשע מדרכו הרעה. מכאן אנו למדים, שנבואה רעה היא בגדר איום בלבד, שמגמתו להרתיע את עושי הרִשעָה ולעודד אותם לשוב בתשובה. כאשר משתנים מעשיו לטובה, מופיע רצון ה' המקורי לתת לו חיים. הגזירה מתבטלת כי מלכתחילה הייתה רק איום. כלומר, ביטול נבואת פורענות הוא ביטול האיום וגילוי רצון ה' המקורי שלא השתנה.

בנבואת ברכה התמונה שונה.

נבואה המבשרת טוב, מביעה את רצון ה' האמיתי, כי ה' הוא מקור הטוב הרוצה להיטיב. קיומה המלא של נבואה טובה הוא מוחלט עד כדי כך, שאפילו אם היא הייתה תלויה בתנאי מפורש והתנאי לא התקיים, אין זה מפריע למימוש ההבטחה.

כך בדיוק קובעת הגמרא:

"כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי לא חזר בו. מנין? ממשה רבנו. ה' הבטיח לו בחטא העגל: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי... וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות לב, י) (ברכות ז.)".

יש פה תנאי מפורש: אם חס וחלילה עם ישראל יכלה, משה רבנו יהיה הגרעין שממנו יצמח עם ישראל מחדש.

לכאורה, התנאי הזה לא התקיים, כי משה רבנו התפלל וביטל את הגזרה על ישראל. בכל זאת התקיימה הברכה במלואה בזרעו של משה.

גם כאן אם נעמיק בלשון הכתוב ניווכח, כי רצון ה' האמיתי היה באי קיום גזירת הכיליון על ישראל. הרמז הוא במילה "הַנִּיחָה לִּי". כלומר, כשה' מבקש ממשה שלא יעצור בעדו, הוא כאילו אומר למשה: "בידך הדבר תלוי, בתפילותיך ובתחנוניך".

על פי זה ברור, שהתנאי הכולל את כליון עם ישראל, רצון ה' האמיתי. מטרת התנאי היא לזרז את משה, שיעמוד בתפילה על עם ישראל.

זכות זו עמדה לו גם לפריון זרעו.

נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר

התמונה תתבהר עוד יותר כשנעמיק בדוּ שיח בין שאול המלך לבין שמואל הנביא.

שאול מבקש מחילה וסליחה:

"וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי... (שמואל-א טו, כה)".

שמואל מסרב:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם (שמואל א טו, כט)".

לכאורה, שמואל הנביא אומר דבר והיפוכו. מצד אחד, בפועל ה' ניחם על המלכת שאול ופוקד להעביר את מלכותו לאדם אחר, ומצד שני שמואל עומד ומצהיר, כי ה' איננו אדם המתחרט ולכן לא ייסוג מן ההחלטה להעביר את המלכות לאדם אחר.

מדוע שלא נגיד, כשם שניחם על המלכת שאול, כך הוא עשוי להתחרט גם על ביטול מלכותו? אולי יש סיכוי שיקבל החלטה מחודשת על החזרת מלכותו?

בתשובה לשאלה זו נקדים ונאמר, שבדרך כלל חרטה של בן אנוש נובעת מחשיבה מוטעית או מן העובדה שלא נלקחו בחשבון מראש כל הגורמים המשפיעים והנוגעים בדבר.

אצל הקב"ה אין הדבר כן.

ברור לכל, כי בהגדרה מוחלטת אלוקים אינו שוגה ואינו טועה, אלא שהוא נותן אֵמון בבני אדם ומפקיד בידיהם משימות גדולות. ה' מספק לבני אדם את כל הנתונים הדרושים לעמוד בהצלחה במשימה שהוטלה עליהם. אולם, היות וה' העניק בחירה חופשית, עלול האדם לבחור בדרך אחרת ולא למלא את שליחותו. כאשר זה קורה, ה' בוחר שליח אחר לבצע את שליחותו. במקרה שלנו, רצון ה' היה בהנהגת ישראל בדרך ה' ובהשמדת עמלק. השליח שנבחר לביצוע משימה זו, היה שאול המלך שבחר לשמוע בקול העם ולא בקול ה'. אין בהחלפת השליח הזה משום חרטה או שינוי מרצון ה' המקורי בהשמדת עמלק.

חוץ מדבר זה

הציטוט מן הגמרא במסכת שבת שהובא לעיל לא היה שלם. המשפט השלם הוא זה:

"מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה, חוץ מדבר זה".

מהו דבר זה?

כאן מוצג אירוע יוצא דופן. יחזקאל הנביא רואה בחזונו הנבואי את חורבן בית המקדש. בתחילת נבואתו הוא שומע שה' נתן פקודה למלאכים לא לנגוע בצדיקים לרעה. בסוף נבואתו הוא שומע את ההיפך ורואה אל מול עיניו כיצד הפורענות מתחילה דווקא בצדיקים.

כאן לכאורה השתנתה מידה טובה לרעה!

אמנם הגמרא מציינת שזה יוצא דופן, אך אנו מבקשים להבין מדוע המקרה הזה הוא יוצא דופן?

הגמרא מלמדת, שאחד מכללי ההשגחה האלוקית היא זו: כאשר פורצת מגפה חלילה או מלחמה, ייתכן כי גם צדיקים עלולים להיפגע:

"... כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים... (בבא קמא ס.)".

ישאל השואל: היכן הצדק? נשיב ונאמר: במציאות נורמאלית לא נגזרה על הצדיק הזה מיתה. אך כאשר משתוללת מגפה או מלחמה, בדרך הטבע נהרגים ומתים אנשים רבים. כדי שהצדיק יינצל, יש צורך בהחלטה שמיימית מיוחדת, וכשאין החלטה כזו - הוא נספה.

במילים אחרות.

במצב של שקט ושלווה, צריך גזירה עליונה כדי שהאדם ימות. אולם במצב של סכנה, צריך החלטה אלוקית מיוחדת כדי שהאדם יינצל מפגעי הסכנה.

נחזור אל נבואת יחזקאל.

ההבטחה שקיבל הייתה שהצדיק לא יִסָפֶה בחורבן הכללי בגלל עוונות הרשעים. אך אם היה בידו למנוע את מעשה הרֶשַע ולא מנע, כגון שהיה יכול להוכיח אותם ולעצור בעדם, הרי שהוא מת בעוון עצמו, בעוון הסכמה בשתיקה.

כלומר, נשתמרה ההבטחה המקורית שהם לא ימותו בעוון אחרים, אך לא הובטח שהם לא ימותו בעוון עצמם.

וזו לשון הגמרא:

"שהיה להם למחות ולא מיחו" (שם).

לסיכום, גם כאן לא היה שום יוצא דופן כיוון שההבטחה המקורית לא הופרה, אלא שהתביעה נגעה לתלונה אחרת.

וַיִּירָא יַעֲקֹב

האמירה, שהקב"ה אינו חוזר בו מהבטחות לטובה, מעמידה אותנו בשאלה קשה בכל הנוגע ליעקב אבינו

שהייתה לו הבטחה חיובית מפורשת:

"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ... (בראשית כח, טו) ".

לאור כל הנאמר לעיל, לא ברור מדוע יעקב אבינו פחד מאוד לפני פגישתו עם אחיו עשו?

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד... (בראשית לב, ח)".

הגמרא מבארת שיעקב פחד שמא יגרמו חטאיו לביטול ההבטחה האלוקית:

"אמר: שמא יגרום החטא (ברכות ד.)".

כאן חוזרת השאלה.

הרי הוכח לעיל שאין הקב"ה חוזר בו מהבטחות לטובה בכל מקרה!

הרמב"ם מבחין בין הבטחות לאומה דרך הנביא ובין הבטחה פרטית לנביא עצמו. דברי הרמב"ם אינם מובנים, שהרי הגמרא ציינה לעיל שגם הבטחה פרטית שניתנה למשה נתקיימה בזרעו, למרות שהתנאי המפורש לא התממש!

כאן נדרשת גישה שונה. נשוב אל חלום יעקב בצאתו מארץ ישראל:

"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו... (שם, פסוק יג)".

יש לשים לב ששם ה' הנזכר כאן הוא שם הויה המבטא את מידת הרחמים, ולא שם אלוקים המבטא את מידת הדין. כלומר, ההבטחה כאן היא בגישה של חסד ולא בזכות עצמית. הווי אומר, יעקב קיבל הבטחה בזכות אבותיו אברהם ויצחק ולא בזכות מעשיו העצמיים.

בהקיצו מן החלום, ביקש יעקב שכל ההבטחות שהובטחו לו בזכות אבותיו, יתגשמו בזכות מעשיו הוא, ורק אם מגיע לו על פי דין.

במילים אחרות, הוא ביקש שמידת הרחמים תתעלה למידת הדין.

על פי זה, הפסוק "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז, כ)" נשען על שתי פסקאות:

א) "... אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי ... (שם, פסוק כ)" (מידת דין).

ב) "... וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים (שם, פסוק כא)". (שם הויה שהוא רחמים יתהפך לשם אלוקים שהוא מידת הדין).

לפני היציאה מן הארץ ביקש יעקב ביוזמתו להתעלות למידת הדין המבשרת מידה כנגד מידה. בחזרתו מארם נהריים חשש יעקב אבינו שמא ירד ממדרגתו ולא יהיה ראוי לקיום השמירה האלוקית עליו כפי שהוא עצמו ביקש! הרי הוא ביקש שכל הבטחות ה' אליו יקויימו אך ורק אם מגיע לו!!!

הכלל שהבטחה אלוקית חיובית אינה משתנה, תקף גם כאן.

הוכחה לפירוש זה נמצא בגוף תפילתו של יעקב אבינו:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱ-לֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵא-לֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ (בראשית לב, י)".

הנה כאן יעקב אבינו חוזר להתפלל ולבקש עזרה בזכות אבותיו ובשם הויה. הוא מוותר על בקשתו המקורית להיות נידון בזכות מעשיו על פי מידת הדין.

על פי הקדמה זו, נבין מדוע נוקטת התורה על פי רוב בלשון של תְּנַאי כפול. כגון, אם תעשה כך וכך...יהיה כך וכך. ואם לא... אז... כדוגמת התנאי הבא:

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ...וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם...וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ...אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם... (ויקרא כו, ג-טז)".

מדוע לא נאמר: מכלל הן אתה שומע לאו?

הנימוק הוא, שאם התורה הייתה מסתפקת בהצגת תנאי להבטחות חיוביות בלבד, אפשר שגם אם לא יקויים התנאי, ההבטחה לא תופר (התנאי הוא לזירוז בלבד). משום כך חוזרת התורה ומדגישה את הצד השני של המטבע.

כל התפישה הזאת מקורה בהבנת יסוד, שה' הוא מקור הטוב וחפץ להיטיב. את זאת אנו מבטאים בבירור בסוף כל תפילת שמונה עשרה:

               "הא-ל ישועתנו ועזרתנו סלה הא-ל הטוב. ..הטוב שמך ולך נאה להודות".

הוספת תגובה

משתתפים בשיחה זו

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

logo arc חוברת מאמרים לחנוכה נפוץ

logo arc פרשת וישב - חלומות נושאי מסר נפוץ

החלום הוא מסגרת כללית, העשויה לצאת לפועל בכל מיני דרכים. משל לרעיון, שאפשר לעצב אותו בכמה אופנים. המעצֵב, הוא זה שיקב...
logo arc פרשת וישלח - אל תירא עבדי יעקב נפוץ

משום כך, הפחד של יעקב אינו מובן, במיוחד על רקע כל המוצאות אותו. יעקב צועד יד ביד עם ההבטחה האלוקית שניתנה לו בצאתו מן ...
פרשת תולדות - הגורל פרשת תולדות - הגורל נפוץ

1) מדוע התעקש יצחק אבינו לברך את עשיו, למרות אופיו הקשה והשלילי? 2) מדוע בחרה רבקה בדרך לא ישרה, כדי שהצדק - כפי שהוא נר...
פרשת חיי שרה פרשת חיי שרה נפוץ

פרשת חיי שרה - בְּכֶסֶף מָלֵא פרשת חיי שרה - בְּכֶסֶף מָלֵא נפוץ

בסיפור קניית מערת המכפלה, מתנהגים המוכר והקונה בצורה הפוכה לחלוטין מכללי המסחר. אברהם אבינו, הקונה, מדגיש את חשיבו...