logo arc

פרשת שמיני - אחריות ומשמעותה נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת שמיני / תשע"ד

אחריות ומשמעותה

רַב חֶסֶד

בין דבריו החריפים של משה רבנו לבני אהרן אנו מוצאים את הפסוק הבא:

"... וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה' (ויקרא י, יז)".

מי נושא את עוון העדה? מה היא נשיאות עוון?

במאמר הזה נרד לשורשי הכפרה והטהרה ולמידות הרחמים של הקב"ה.

"רַב חֶסֶד", היא מידה אחת משלוש עשרה מידות של רחמים, שאת פירושה מצאנו בגמרא.

"בית הלל אומרים: "וְרַב חֶסֶד", מטה כלפי חסד (ראש השנה יז.)".

הביטוי הזה נלקח מן הדימוי למאזניים, בהם שני הצדדים שקולים, ואז מטים אחת מכפות המאזניים. הנמשל ברור. אדם שעוונותיו וזכויותיו שקולים זה כזה, ה' מתחשב בזכויות יותר מבעוונות.

הגמרא ממשיכה לדון במשל המאזניים ומבררת את האופן המדויק של הביצוע. שני חכמים נחלקו בביאור העניין, רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא.

"רבי אלעזר אומר: כובשו... רבי יוסי בר חנינא אמר: נושא (שם)".

רבי אלעזר סובר, ה' כובש את העוון. על פי פירוש רש"י, לוחץ על כף הזכויות כלפי מטה. רבי יוסי ברבי חנינא סובר, ה' נושא את העוון, מפרש רש"י, מגביה את כף העוונות כלפי מעלה.

לכאורה, הרי ברור לכל שאין כאן כף מאזניים ממש, אלא על דרך המשל. איך תתפרש משמעות המחלוקת הזאת? מהו הנמשל המדויק?

שני האמוראים האלה מסתמכים על קטע אחד מנבואתו של הנביא מיכה.

"מִי אֵ-ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן... יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם (מיכה ז, יח-יט)".

רבי אליעזר מסתמך על "יִכְבֹּשׁ עֲוֹנתֵינוּ", ורבי יוסי ברבי חנינא על "נֹשֵׂא עָוֹן".

כיצד אפשר לשאת עוון? כיצד אפשר לכבוש עוון?

כדי להבין את הביטוי "נֹשֵׂא עָוֹן", נעיין בפסוק הבא.

"... חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא (במדבר ט, יג)".

אדם לא נושא חטא אלא נושא באחריות לחטא. ילד שלא הגיע לגיל הבר מצווה, עדיין איננו בָּשֵׁל לקבל אחריות על מעשיו ומשום כך הוא פטור מן המצוות. כל חטא שהתבצע, יש לברר מי נושא באחריות. הנושא באחריות ישירה לחטא, הוא אשר משלם את מחירו. מי שנושא באחריות עקיפה, יהיה נידון לפי מידת אחריותו.

על פי הביאור הזה, כשה' נושא עוון, הוא בעצם מוכן להיות שותף בנשיאה באחריות לעוון. התפישה הזאת מעלה את השאלה הבאה. כיצד אפשר לומר שה' נושא באחריות על מעשה שעשה האדם?

רמז לתשובה, נמצא בתפילתו של אליהו הנביא בהר הכרמל, ובה ביקש שתרד אש מן השמים ותשרוף את הקרבן שעל המזבח. הוא ביקש זאת כדי להוכיח חד משמעית, את אמיתות הנבואה בה' ושקריות אלילות עובדי הבעל.

אליהו טוען לפני ה'.

"... וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית (מלכים-א יח, לז)".

כלומר, אתה ה' בראת את כוח הרע בעולם הגורם לבני אדם לחטוא. לכן בבקשה ממך, שא נא בחלק מן האחריות העקיפה לעוונות ישראל ובכך תקל מעליהם.

הנביא מיכה חוזר ומאשר את הטיעון הזה מפי ה' בעצמו (ברכות לא:).

"... אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי (מיכה ד, ו)".

כלומר, ה' בעצמו מודה ואומר: אני בראתי את הגורמים לחטא, ולכן עלי לתקן ולאסוף את שארית ישראל מכל הארצות, אשר משולים לעדר צאן מפוזר, חולה ומסכן.

זו הייתה דעת רבי יוסי ברבי חנינא, שה' נושא את העוון. כיצד תתפרש דעת רבי אלעזר שאמר: כובשו?

"כובש עוון" פירושו – טומן את העוון. במילים אחרות, מכסה על העוון.

להבהרת העניין נתבונן בתפילתו של משה רבנו אחרי חטא העגל.

"זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ (דברים ט, כז)".

כיצד אפשר לומר, אַל תֵּפֶן אֶל... רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ, הרי הוא חטא והרשיע?!

צריך לומר, שמשה מבקש שה' יתרכז במעשיהם הטובים והגדולים של אבות האומה, יעצים אותם ובכך יתגמדו ויתקטנו החטאים של בניהם. על פי זה, עצם ההתרכזות במעשים הטובים ובזכויות, מסתירה את העוונות ומכסה עליהם.

כך תיאר בלעם הרשע בברכותיו את היחס המיוחד של ה' לישראל.

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל... (במדבר כג, כא)".

כלומר, ה' מתרכז במעשיהם הטובים של ישראל ובכך מתעלם מעוונותיהם. זהו פירוש "כובש עוון", דהיינו מכסה ומסתיר את העוון.

נמצאנו למדים שישנם שתי דרכים להטות כלפי חסד.

  • שה' יכריז שהוא נושא בחלק מן האחריות העקיפה לעוון.   2) שה' יתרכז במעשים הטובים ובכך יתעלם מן העוון.

כך בדיוק מתאר דוד המלך בספר תהילים את תהליך סליחת העוון.

"רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב. נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה (תהילים פה, ב-ג)".

או "נָשָׂאתָ עֲוֹן" או "כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם".

כפרה וטהרה

היסוד שהנחנו, ינחה אותנו בהבנת הפסוק המפורסם הבא.

"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטּאֹתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרו (ויקרא טז, ל)".

נשים לב לשני הביטויים האלה. 1) "יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". 2) "לְטַהֵר אֶתְכֶם".

  • כפרה - מלשון "כפורת". כלומר - כיסוי. כמו "כַּפּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן". על פי זה, פירוש כפרה הוא כיסוי העוון.
  • טהרה - טיהור וניקוי. כלומר, מחיקה והסרת העוון.

לפי זה, כל מושג הכפרה פירושו, פעולה זמנית של הסתרת העוון, אך לא מחיקתו. פעולה זו של הסתרת העוון, באה ממידת הרחמים של ה'. המדובר הוא בהתעלמות זמנית מן העוון. מטרתה היא, להעניק ארכת זמן נוספת לחוטא, כדי שיוכל לחזור בתשובה.

רק תשובה אמיתית לאורך זמן - היא המסוגלת למחוק כליל את העוון.

אם כך, כל עניין הכפרה של הקרבנות הוא לא יותר מאשר הסתרת העוון והגנה מפני עונשו עד שתהיה חרטה אמיתית שתבטיח כי לא תהיה חזרה על החטא.

מתוך דברי המבוא האלו נעבור לפרשת "שמיני".

כהונה

לכהנים בישראל יש כמה תפקידים.

התפקיד היותר מפורסם וידוע הוא, לשרת את ה' בבית המקדש ולהקריב את קרבנות ישראל.

פחות ידוע, אך חשוב יותר, זהו התפקיד ללמד את עם ישראל תורה ומצוות, כפי שמדגיש יחזקאל הנביא.

"וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם (יחזקאל מד, כג)".

העובדה שהכהנים הם מורי ההוראה של העם, היא זו המטילה עליהם אחריות עקיפה למעשיהם של ישראל, ולפיכך הם נושאים באחריות עקיפה גם לחטאי העם.

הנשיאה באחריות, היא זו המחייבת אותם לאכול מן הקרבנות שבני ישראל מקריבים על חטאיהם. האכילה הזאת איננה כשאר אכילות. היא חייבת להיות בקדושה ובטהרה ומצומצמת למקום אחד, שהוא תוך העזרה בבית המקדש.

המסקנה המתבקשת היא, שלא די בכך שהחוטא מקריב קרבן לכפר על נפשו. מישהו צריך לשאת באחריות לעוון. המפגש עם הכהן מעביר אליו חלק מן האחריות וזהו הרקע לאכילת הכהן מן הקרבן. בכך מתכפר ומתכסה העוון מן החוטא עד שישוב בתשובה שלמה, ורק אז נמחק העוון.

בפרשת שמיני פונה משה לאהרן ולבניו וגוער בהם.

"מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקּדֶשׁ, כִּי קדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה' (ויקרא י, יז)".

משה רבנו מזכיר לכהנים, כי הם הנושאים באחריות עקיפה לעוון העדה ולכן עליהם לאכול מן הקרבן. אם הם לא יאכלו, לא תהיה כפרה לבעלי הקרבן.

מה קורה בחטאים שלכהנים אין יכולת לשאת באחריותם? מי אוכל את הקרבנות ומי נושא באחריות?

הנה שתי דוגמאות.

  • כהן גדול שחטא.
  • בית דין שטעו בהוראה ועשו כל הקהל על פיהם.

במקרים אלו אין אכילה מן הקרבנות, אלא מזים את דם הקרבן פנימה על פרוכת ההיכל שהוא ה"קודש". לפעמים, גם לפני ולפנים, שהיא ההזאה המתבצעת ב-"קודש הקודשים" כנגד ארון הברית, מקום שנקרא "לִפְנַי ולפנים".

כאן, איש איננו אוכל מן הקרבן אף על פי שהוא קרבן חטאת, אלא הכל נשרף. אלו הן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין. כך מדגיש משה רבנו בהמשך הפסוק המובא לעיל.

"הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אָכוֹל תּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ (ויקרא י, יח)".

משה רבנו מדגיש לבני אהרן, שבחטאת המדוברת לא היזו מדמה לִפְנַי ולפנים, ששם אין אכילה כי ה' לוקח על עצמו אחריות על בריאת יצר הרע שגרם לעוון, כפי שכתבנו בראש המאמר. משה מדגיש לבני אהרן: בחטאת הזו, אתם הכהנים נושאים באחריות ולכן עליכם לאכול מן הקרבן.

כל זה מבאר את אחת המצוות הקשות ביותר להבנה והיא שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים.

בתורה נאמר:

"וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה... (ויקרא טז, כב)".

הקושי הגדול הוא: האם באמת תַיִש קטן ומסכן יכול לשאת על גבו את כל עוונות בני ישראל? האם אפשר בכלל לשאת עוונות?

במאמר הזה בארנו, שאת העוון עצמו אי אפשר לשאת, אלא את האחריות לעשיית העוון.

לכאורה, קשה עוד יותר.

האם ייתכן שבעל חיים שאין בו דעת כמו תַיִש, יהיה אחראי לעוונות העדה?

התשובה היא שהמעשה הזה בא לרמוז, שמציאות הרע בעולם, אשר בעטיה נדחפים את בני האדם לעבור עבירות, היא הנושאת באחריות עקיפה לעוון האדם. מציאות הרע מאפשרת הסתה והדחה. [כפי שהתורה מתארת את תהליך הפיתוי של חוה שנעשה על ידי הנחש].

אבל מצד שני, הרי ברור כי ה' הוא שאִפשר למציאות הרע להיווצר ולהתפשט לצורך הבחירה החופשית, כפי שרואים בתחילת ספר איוב (ראה שיח בין ה' לבין השטן)!

הפיתרון הוא בשני שעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל.

ביום הכיפורים שבו עוונות ישראל מתכסים (דהיינו שה' מתעלם מהם), מועברת האחריות העקיפה לעוונות ישראל, לכיוונה של מציאות הרע המסיתה והמדיחה. זה נרמז בשעיר המשולח לעזאזל.

משום כך, עלינו להתענות ביום הכיפורים ולהתנזר מן התאוות המביאות לידי חטא. לרמוז, שלולי התאוות האלו הנטועות בנו, לא היינו חוטאים.

אך מעל זה, ה' בעצמו לוקח אחריות על כך שאִפשר את הופעת הרע, וזה נרמז בשעיר המוקרב לה' בבית המקדש. הדם של השעיר הזה מוּזֶה גם על הפרוכת בהיכל פנימה, וגם בקודש הקודשים לפני ארון הברית, והוא נשרף כליל ואיננו נאכל (כלומר, שום בן אנוש איננו לוקח אחריות באכילתו).

על השעיר הזה נאמר:

"וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם... (ויקרא טז, טז)".

כפרה על הקודש פירושה, שהקב"ה מבקש שיביאו עליו כפרה כביכול על עצם העובדה שאִפשר את מציאות הרע בעולם. אמנם, רצון ה' הוא בבחירה חופשית, ולא תיתכן בחירה חופשית ללא מציאות הרע!

התוצאה הבלתי נמנעת היא, שרצון ה' להנהיג את העולם בבחירה חופשית, עולה במחיר סך כל העוונות שהתרחשו.

כל זה ממידת הרחמים של ה' על עמו ישראל, כמאמר הפסוק שעליו אנו חוזרים ביום הכיפורים פעמים רבות.

"ה' ה', אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת... נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע... (שמות לד, ו)".

כיצד מסיים הכתוב?

"וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה..."

מה באה התורה ללמדנו?

התורה מדריכה אותנו שיסוד מידות הרחמים האלו הוא, שה' לא מנקה ולא מוחק את העוון, אינו מטהר ואינו מנקה אותו, אלא ממתין בסבלנות עד שהחוטא בעצמו ישוב בתשובה מלאה ויתחרט באמת על מעשהו הרע באופן שלא ישוב לעשותו לעולם.

רק אז ה' מוחק את העוון.

משום כך מידות הרחמים מסתיימות בביטוי "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" כלומר, ה' איננו מוחק את העוון, אלא ממתין.

כיצד בכל זאת בתפילה אנחנו חותכים את הפסוק ומסיימים את י"ג המידות של רחמים במילה "וְנַקֵּה"?

התשובה היא, לרמוז שאנחנו מקבלים עלינו לשוב בתשובה מלאה ואז באמת העוון יימחק, כדברי חז"ל:

"מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים (שבועות לט.)".

הוספת תגובה

קטגוריות